יעל דן

יעל דן היא עיתונאית, שדרנית ואשת תקשורת ישראלית, מן הקולות המזוהים והמתמידים בתקשורת הישראלית. במשך עשרות שנים פעלה ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות המשודרת, אך עיקר חשיבותה אינו רק ברשימת התוכניות שהגישה. דן פיתחה סגנון עיתונאי המבוסס על נוכחות אישית, שאלות ישירות ויכולת להעניק מרחב לאנשים שסיפוריהם אינם זוכים בדרך כלל לבמה. בכך הייתה שותפה לעיצוב תרבות השיחה הציבורית בישראל.

מן הקיבוץ אל גלי צה״ל

דן נולדה ב-27 באוגוסט 1952 בשם יעל הורוביץ וגדלה בקיבוץ דן. אביה, אלימלך הורוביץ, היה ממייסדי מוזיאון בית אוסישקין בקיבוץ, מוסד שעסק בתיעוד הטבע, ההיסטוריה והמורשת של אזור אצבע הגליל. היא התחנכה בקיבוץ עד שעזבה אותו בשנת 1970 עם גיוסה לצה״ל, ושירתה בגלי צה״ל.

השירות בתחנת הרדיו הצבאית היה נקודת פתיחה לקריירה ארוכה בעולם התקשורת. גלי צה״ל, שהייתה ועודנה מוסד מרכזי בתרבות הישראלית, העניקה לדן מסגרת שבה יכלה לשלב דיווח, שיחה ופרשנות עם קשר ישיר לקהל. עם השנים הפכה עבודתה בתחנה לחלק מן הרצף ההיסטורי של השידור הישראלי, ובמקביל פעלה בזירות תקשורת נוספות.

חלוצה של עיתונאות טלוויזיונית בגובה העיניים

את דרכה הטלוויזיונית החלה בערוץ הראשון כמנחת התוכנית תצפית. בתוכנית זו הייתה דן מן המנחים הראשונים שלא הסתפקו בהצגת כתבות שהכינו אחרים: היא יצאה לשטח, ערכה את הכתבות והגישה אותן בעצמה. הבחירה הזו חיברה בין עבודת הכתב לבין עבודת המנחה והעניקה לצופים תחושה של מפגש בלתי אמצעי עם המציאות.

בהמשך הגישה בערוץ הראשון את סיפור אישי ואת יומן תרבות. היא הגישה גם מגזינים ותוכניות בערוץ 8 ובטלוויזיה החינוכית, ובערוצים המסחריים הובילה תוכניות ובהן שטח פרטי, בין החדשות — לצד בן כספית ועמנואל רוזן — וכנגד כל הסיכויים. המגוון הזה משקף את רוחב עבודתה: חדשות, תרבות, ראיונות וסיפורים אישיים.

ראיונות שהפכו לאירועים תקשורתיים

במהלך הקריירה ערכה דן ראיונות שנחרתו בזיכרון הציבורי. בשנת 1997 ראיינה בבלעדיות את אורי זוהר בתוכנית סיפור אישי, כעשרים שנה לאחר שפרש מעולם הבידור. המפגש סיפק לצופים גישה לאדם שהיה דמות מרכזית בתרבות הישראלית, אך בחר להתרחק ממנה, והמחיש את יכולתה של דן לבנות שיחה גם עם מרואיינים ששמרו על מרחק מן התקשורת.

באותה תוכנית ראיינה את שרה נתניהו, רעיית ראש הממשלה בנימין נתניהו. הראיון נקטע בזעם לאחר סדרת שאלות מביכות, והפך לדוגמה בולטת למתח שבין עיתונאית שאינה מוותרת על שאלות קשות לבין מרואיין או מרואיינת המבקשים לשלוט בגבולות החשיפה. דן גם קיימה את הראיון הראשון של הערוץ הראשון עם סוהא ויאסר ערפאת; במהלך השיחה הרגיעה את בתם התינוקת. לצד הממד החדשותי, הרגע הזה ביטא את תשומת הלב האנושית שאפיינה את עבודתה.

עושים צהריים: הבאת קולות מודרים אל מרכז השיח

משנת 1998 הגישה דן בגלי צה״ל את מגזין החדשות עושים צהריים. התוכנית שילבה אקטואליה, ראיונות וסיפורים חברתיים, ובמשך שנים הייתה חלק קבוע משגרת ההאזנה של הציבור הישראלי. דן השתמשה במסגרתה לא רק כדי לדווח על אירועים, אלא גם כדי לחזור אל אנשים לאחר שהכותרות שככו וללוות אותם לאורך זמן.

אחד התחומים המרכזיים שבהם פעלה היה הסיקור של נפגעות ונפגעי טראומה מינית. באמצעות הבאת סיפוריהם לקדמת הבמה ומעקב מתמשך אחר חייהם, סייעה דן להפוך נושא שהושתק לעיתים קרובות לסוגיה ציבורית שאי אפשר להתעלם ממנה. חשיבות העבודה הייתה כפולה: היא העניקה לנפגעים הכרה וקול, ועודדה את החברה, את מערכת הרווחה ואת מקבלי ההחלטות להתייחס לצורך במניעה, באיתור מוקדם ובטיפול.

במסגרת התוכנית הובילה דן את קמפיין #הצילו, שקרא להקמת תוכנית חירום לאומית ורב-שנתית להגנה על ילדים וילדות שנפגעו מינית. הקמפיין הדגיש את הצורך לזהות את הפגיעה מוקדם ככל האפשר, למנוע את העמקת הטראומה ולהבטיח טיפול ראוי. כך חיברה דן בין עיתונות לבין פעולה אזרחית: השידור לא הסתיים בפרסום הסיפור, אלא ביקש להשפיע על סדרי העדיפויות הציבוריים.

אחד ההישגים המעשיים של פעילות זו היה שינוי חקיקה שהתקבל בכנסת בנובמבר 2018. השינוי, שדן יזמה וקידמה במסגרת התוכנית, מאפשר לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית להיחשף בכלי תקשורת ללא צורך באישור שופט. זהו תיקון בעל משמעות אנושית וציבורית, משום שהוא מחזק את זכותם של נפגעים לבחור אם וכיצד לספר את סיפורם ומצמצם חסם משפטי שעמד בפני מי שביקשו לדבר.

שידורה האחרון של עושים צהריים התקיים ב-30 ביוני 2025, לאחר שהוחלט כי התוכנית תסיים את שידוריה בחודש יולי באותה שנה. בכך הסתיימה תקופה ארוכה שבה הפכה דן את משבצת הצהריים לבמה קבועה לחדשות, לעדויות ולשאלות חברתיות.

פרסים, הופעות ופעילות תרבותית

בשנת 2019 זכתה דן בפרס סוקולוב לתקשורת האלקטרונית וכן בפרס מפעל חיים. ההכרה הזו משקפת קריירה שנפרשה על פני עשרות שנים ושילבה מקצוענות תקשורתית עם מחויבות לנושאים חברתיים ולציבור שאותו שירתה.

דן השתתפה גם בקולנוע. היא גילמה מראיינת בסרט ג׳ירפות משנת 2001, ובתפקיד כוכי בסרט בשידור חי, סרט סטודנטים משנת 2009 שביים בנה אלון מיטלפונקט. הופעות אלה הוסיפו ממד תרבותי לעבודתה כאשת תקשורת והעידו על מקומה המוכר בדמיון הציבורי הישראלי.

שורשים, משפחה והקשר הישראלי

סיפורה של דן קשור גם למרחבים המעצבים של החברה הישראלית: הקיבוץ, גלי צה״ל, רשות השידור, הטלוויזיה החינוכית והתקשורת המסחרית. היא נשואה למחזאי ולבמאי התיאטרון הלל מיטלפונקט. להם שני ילדים, בהם אלון מיטלפונקט, שהיה כתב חדשות 13, ומאיה מיטלפונקט, שחקנית ומדבבת. דן מתגוררת במרכז תל אביב.

המסלול שעברה — מן הגליל אל אולפני הרדיו והטלוויזיה, ומשם אל לב הדיון הציבורי — משקף את השינויים שעברה התקשורת הישראלית עצמה. בעבודתה ניכרת תפיסה שלפיה עיתונאות אינה רק העברת מידע, אלא גם יצירת מרחב שבו אנשים יכולים להישמע, להישאל ולהיות חלק מן הסיפור המשותף.

מדוע יעל דן ראויה לציון כערך חשוב במורשת

יעל דן ראויה להיכלל במורשת בזכות תרומתה המתמשכת לעיצוב העיתונות והתקשורת הישראלית, ובמיוחד בזכות הדרך שבה הפכה את הריאיון לכלי של נראות ושל אחריות חברתית. היא הייתה בין המגישות שהביאו את עבודת השטח אל מרכז המסך, קיימה ראיונות עם דמויות ציבוריות מרכזיות, ובמשך שנים העניקה במה לקולות שלא תמיד זכו להישמע.

המורשת החשובה ביותר שלה ניכרת בפעילותה למען נפגעות ונפגעי טראומה מינית. הסיקור המתמשך, קמפיין #הצילו והשינוי החקיקתי שקידמה המחישו כיצד תקשורת יכולה להשפיע על חייהם של אנשים ולתרום לשינוי מוסדי. משום כך, יעל דן היא חלק מן הסיפור של החברה הישראלית ושל התפתחות השיח הציבורי בה. מורשת (Moreshet) ו-Moreshet.com מציגים את דמותה לא רק כאשת תקשורת מוכרת, אלא כמי שעבודתה הותירה חותם ממשי על התרבות, על מוסדות המדינה ועל האפשרות של יחידים לספר את סיפורם.