יוסי בנאי

יוסף יוסי בנאי (13 באפריל 1932 – 11 במאי 2006) היה מן היוצרים הרב־תחומיים והמשפיעים בתרבות הישראלית: שחקן תיאטרון וקולנוע, זמר, פזמונאי, קומיקאי, כותב, במאי, קריין ומגיש. במשך יותר מחממישה עשורים הוא נע בחופשיות בין דרמה לקומדיה, בין שנסון צרפתי לשיר עברי, בין מערכון עממי לטקסט ספרותי. קולו העמוק, נוכחותו הבימתית והעברית המדויקת שלו הפכו אותו לדמות שנכנסה לא רק לאולמות התיאטרון אלא גם לזיכרון היומיומי של החברה הישראלית.

מירושלים אל הבמה

בנאי נולד וגדל ברחוב האגס, בסביבת שוק מחנה יהודה בירושלים, במשפחה ענייה ומרובת ילדים שהעמידה לימים שורה ארוכה של אנשי תרבות. הוא לא השלים את לימודיו בבית הספר ורכש את השכלתו בכוחות עצמו. יחד עם חברים ועם אחיו חיים העלה מופעים לא־מקצועיים, ואת משיכתו לתיאטרון טיפח לאחר שהסתנן להצגות שהגיעו לשכונתו. אחיו הגדול, השחקן יעקב בנאי, היה בין הדמויות שעודדו את שאיפתו.

ב-1951 הצטרף בנאי לאחת התוכניות הראשונות של להקת הנח״ל. במהלך שירותו למד בסטודיו למשחק של פאני לוביץ׳, ואף התחייב להמשך לימודים אצלה. למרות שנאמר לו כי אין לו מה לחפש בתיאטרון, הוא לא ויתר. הוא התקבל לבית הספר למשחק של הבימה, התחיל בתפקידים קטנים ובהדרגה נעשה שחקן אופי בולט. באמצע שנות החמישים עזב את הבימה כדי לפעול באופן עצמאי, ונסע לפריז. החשיפה לתרבות הצרפתית, ובעיקר לשאנסון, נעשתה מרכיב מרכזי ביצירתו המאוחרת.

שחקן, יוצר ומקים תיאטרון

לאחר שובו לישראל הופיע בנאי ברוב הבמות המרכזיות בארץ. הוא שיחק במחזות ובהפקות כגון רביזור, מראה מעל הגשר, נמר חברבורות, מעגל הגיר הקווקזי, מלאכת החיים, קין והצמא והרעב. עבודתו נעה בין תפקידים קומיים לבין דמויות דרמטיות, ובכל אחת מהן הביא שילוב של דיוק, אנושיות ושליטה בקצב הבימתי.

הקשר האמנותי שלו עם המחזאי נסים אלוני היה משמעותי במיוחד. בנאי השתתף במחזותיו של אלוני, ובהם בגדי המלך, הצוענים של יפו והכלה וצייד הפרפרים, וב-1963 הקימו השניים, יחד עם אבנר חזקיהו, את תיאטרון העונות. התיאטרון העלה את הנסיכה האמריקאית ואת עיבודיו של אלוני ליצירות מאת צ׳כוב, גוגול וסופרים נוספים. אף שפעל כשלוש שנים בלבד, הוא ביטא את שאיפתו של בנאי ליצור מסגרת אמנותית עצמאית ונועזת.

תפקידו הבימתי האחרון היה דוד המלך במחזה כתר בראש מאת יעקב שבתאי, שהוצג בהבימה. על תפקיד זה זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בטקס פרס התיאטרון הישראלי בשנת 2004. קודם לכן, בשנת 1998, זכה בפרס ישראל לתיאטרון, כהכרה בתרומתו ארוכת השנים לאמנות הבמה בישראל.

הומור שהפך לשפה ישראלית

בנאי לא הסתפק במשחק: הוא כתב, ביים והפיק תוכניות בידור ומופעי במה. בין יצירותיו נמנות ילדות קשה, נישואין נוסח גירושין, אני וסימון ומואיז הקטן, שובו של הסוראמלו ומיומנו של ישראלי שפוי, שנכתב יחד עם דורון רוזנבלום. הוא כתב וביים גם חמש תוכניות ללהקת הגשש החיוור, ובהן קסיוס קליי נגד חלפון, אופסייד סטורי, עובדים עלינו עבודה עברית, קרקר נגד קרקר וכוסות רוח.

המערכונים שלו עסקו בכבוד ובסטטוס, בחיי משפחה, בפערים בין ותיקים לעולים ובניסיון הישראלי להתמודד עם המציאות באמצעות צחוק. חלק מן הביטויים והניסוחים שנולדו ביצירותיו, ובהן יצירות הגשש החיוור, נעשו חלק מן העברית המדוברת. בכך היה בנאי לא רק בדרן אלא גם מעצב של שפה תרבותית משותפת: שפה שנונה, נגישה ומכבדת, שהצליחה לחבר בין קהלים שונים.

הזמר שהביא את השנסון אל העברית

לבנאי היה קול עמוק וסגנון הגשה תיאטרלי. הוא לא שר את הטקסטים שלו בלבד; הוא גילם אותם. אהבתו לשנסון הצרפתי הולידה תוכניות ואלבומים שהכירו לקהל הישראלי את יצירותיהם של ז׳ורז׳ ברסנס וז׳אק ברל. בין היתר הקדיש לברסנס את אין אהבות שמחות ואת בנאי שר ומספר ברסאנס, ולברל את אם נדע לאהוב. תרגומיה של נעמי שמר, לצד עבודתם של מתרגמים וכותבים נוספים, הפכו את השירים הצרפתיים לחלק טבעי מן התרבות העברית.

שיתוף הפעולה עם נעמי שמר הוליד גם ביצועים מקוריים, ובראשם על כל אלה, שהפך לשיר אהוב ורב־נוכחות. לצד שירי השנסון מזוהים עמו בחולות, שיכור ולא מיין, ספירת מלאי, הגבירה בחום, ערב עירוני, אני שר להעביר את הזמן ומרוב אהבה. שירו אני וסימון ומואיז הקטן עיגן בזיכרון הישראלי את ילדותו הירושלמית ואת דמויותיהם של שני חברי ילדותו.

קול המספר: קולנוע, רדיו וטלוויזיה

בנאי הופיע בסרטים ישראליים ובהם אף מלה למורגנשטיין, חבורה שכזאת, פורטונה, ארבינקא, 999... עליזה מזרחי, הגלולה, חכם גמליאל והכלה וצייד הפרפרים. הוא היה גם קריין מבוקש: קרא טקסטים ברדיו, הגיש סיפורי ילדים וסיפורים על חייהם של מלחינים, והיה קולו של הסרט התיעודי עמוד האש, שתיעד את תולדות הציונות. הוא הקליט פרקים מספר תהילים, ובהם קריאה זכורה של מזמור כ״ג, וכן אלבום שבו הגיש את שירי נתן אלתרמן.

אלבום האולפן האחרון שלו, לאט (2001), כלל טקסטים ולחנים של יוצרים ובהם שלום חנוך, אהוד בנאי, ארקדי דוכין ויהודה פוליקר. העבודה עליו תועדה בסרט מכתבים ברוח, שהיה גם שם ספר שפרסם. לאחר מותו יצא בשנת 2012 האלבום יוסי בנאי – שירים אחרונים, שנוצר מתוך חומרים שהחל להכין, וב-2019 הוקרן הסרט התיעודי להאיר את יוסי. בול לזכרו הונפק במסגרת סדרת בולי ישראל בנושא המוזיקה הישראלית, ורחובות נקראו על שמו בערים שונות.

מדוע יוסי בנאי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

יוסי בנאי ראוי למקום מרכזי במורשת משום שפעל במקביל בכמה מן הזירות שעיצבו את התרבות הישראלית: התיאטרון, הבידור, הזמר העברי, הקולנוע, הרדיו והטלוויזיה. הוא חיבר בין ירושלים העממית לבין הבמה הלאומית, בין מסורות אירופיות לבין עברית ישראלית, ובין דרמה גבוהה להומור שנכנס לבית ולרחוב. עבודתו השפיעה על שחקנים, זמרים, כותבים ובדרנים, וסייעה ליצור אוצר משותף של שירים, דמויות, משפטים וזיכרונות.

עבור מורשת (Moreshet), יוסי בנאי הוא דמות שמספרת סיפור רחב על מדינת ישראל המתחדשת: כיצד ילד משכונת שוק, ללא מסלול חינוכי מסודר, נעשה יוצר מרכזי; כיצד אמנות במה יכולה לשמר זיכרון ירושלמי ולהפוך אותו לסיפור לאומי; וכיצד קול אישי נעשה חלק מן הזהות התרבותית של דורות. Moreshet.com משמר באמצעות פרופיל זה את היקף יצירתו ואת השפעתו, לא רק כזיכרון של אמן אהוב אלא כתיעוד של אדם שעזר לעצב את האופן שבו ישראלים מדברים, צוחקים, שרים ומבינים את עצמם.