חיים הרמן כהן

חיים הרמן כהן (11 במרץ 1911 – 10 באפריל 2002) נמנה עם מעצבי מערכת המשפט של מדינת ישראל. הוא היה פרקליט המדינה הראשון, מנכ״ל משרד המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, שר המשפטים ושופט בית המשפט העליון, ובשנתו האחרונה על כס השיפוט כיהן כממלא המקום הקבוע של נשיא בית המשפט. לצד תפקידיו הממלכתיים היה חוקר, מורה ופעיל למען זכויות האדם. תרומתו הייחודית נבעה מן היכולת להציב את מקורות המשפט היהודי בשיחה רצינית עם המשפט המודרני, הפילוסופיה המערבית והמחויבות הדמוקרטית לכבוד האדם.

כהן היה שותף לבניית המוסדות המשפטיים של המדינה עוד לפני הכרזת העצמאות. בהמשך העניק לזכויות הפרט ביטוי מעשי בהחלטותיו כיועץ משפטי ובפסיקותיו כשופט. הוא עסק בשאלות יסוד של הזהות היהודית, חופש הבחירה, שלטון החוק, הגישה לבתי המשפט והיחס בין יהדות לדמוקרטיה. גם כאשר נותר בדעת מיעוט, ניסוחיו תרמו לדיון המשפטי והציבורי שהתפתח בישראל בעשורים שלאחר מכן.

שורשים תורניים והמפגש עם ארץ ישראל

כהן נולד בליבק שבגרמניה למשפחה אורתודוקסית ששילבה הקפדה דתית עם השכלה כללית רחבה. סבו מצד אמו היה הרב שלמה קרליבך, רבה של ליבק, והוא למד אצלו בילדותו. גם במשפחת אביו התקיימה מסורת רבנית ומחקרית. בנעוריו ביקש כהן להמשיך בדרך הרבנות והיה פעיל באגודת ישראל הגרמנית, ואף עמד זמן מה בראש סניף בהמבורג. השקפתו באותן שנים הייתה אנטי־ציונית במובנה הדתי, אך היא השתנתה בעקבות המפגש עם הארץ ועם אישים שהשפיעו על עולמו.

בשנת 1929, בהיותו כבן שמונה־עשרה, הגיע לארץ ישראל ולמד בישיבת מרכז הרב בירושלים, במקביל ללימודים באוניברסיטה העברית. הוא תיאר את השפעתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק כעצומה, לא רק ביחס לבניין הארץ אלא גם בזכות ענוותנותו, מוסריותו ואנושיותו. שיעוריו של הרב יעקב משה חרל״פ במסכת בבא בתרא עוררו בו עניין בצדדים המשפטיים של החיים והיו, לדבריו, מן הגורמים שהובילו אותו לבחור במשפט במקום ברבנות.

כהן חזר לגרמניה, נישא לאלישבע לבית בנימין ולמד משפטים באוניברסיטת פרנקפורט. לאחר עליית הנאצים לשלטון שב לארץ ישראל לצמיתות בספטמבר 1933. בשנת 1936 הוסמך לעריכת דין, ובשנה שלאחר מכן פתח משרד בירושלים. בשנותיו הראשונות בארץ עבד גם במשרדו של עורך הדין מרדכי בוקסבוים.

שינוי אמוני לצד קשר מתמשך למקורות

מסלול חייו הרוחני של כהן עבר שינוי עמוק. לימודי הפילוסופיה, שאלות מוסריות שעלו בעיונו במקרא, המפגש עם החברה הירושלמית ובעיקר שואת יהודי אירופה — שבה נרצח אחיו ליאו, ממקימי המחתרת היהודית בצרפת — הרחיקו אותו מן האמונה האורתודוקסית. עם זאת, היציאה מן הדת לא ניתקה אותו מן הספרות היהודית. להפך: המקרא, התלמוד וההלכה נשארו רכיבים מרכזיים בעבודתו המחקרית והמשפטית. הוא קרא בהם מחדש כמקורות של תרבות, משפט ומוסר, ובחן כיצד ניתן לשלב מתוכם עקרונות בעלי ערך במשפטה של מדינה דמוקרטית.

הקמת התשתית המשפטית למדינה

בדצמבר 1947 מונה כהן למזכיר המועצה המשפטית של המוסדות הלאומיים, שהכינה את התשתית למערכת המשפט של המדינה שבדרך. הוא עסק בבחינת כוח האדם השיפוטי, בניסוח מסמכים ובהכרעות מעשיות בדבר הדין שיחול עם סיום המנדט. כהן קיווה בתחילה ליצור בסיס רחב יותר מן המשפט העברי, אך הבין כי התאמת מערכת הלכתית היסטורית למדינה מודרנית מחייבת עבודת חקיקה ממושכת. כדי למנוע חלל משפטי תמך בשימור זמני של חלקים נרחבים מן הדין המנדטורי, לצד פיתוח הדרגתי של משפט ישראלי עצמאי ושילוב עקרונות מן המורשת המשפטית היהודית.

עם הקמת המדינה התמנה לפרקליט המדינה הראשון. בשנים 1948–1950 כיהן גם כמנכ״ל משרד המשפטים, ובכך היה מן האנשים שהקימו הלכה למעשה את מנגנוני התביעה, הייעוץ והחקיקה של הממשלה הצעירה. עבודתו נעשתה בתקופה שבה מדינה חדשה נדרשה להבטיח רציפות משפטית, להכשיר מוסדות ולנסח כללי פעולה ממלכתיים בתוך מציאות של מלחמה, קליטת עלייה והקמת רשויות שלטון.

היועץ המשפטי לממשלה ושר המשפטים

בשנת 1950 מונה כהן ליועץ המשפטי לממשלה, תפקיד שבו כיהן עד 1960. במשך כחצי שנה ב־1952 כיהן במקביל גם כשר המשפטים, אף שלא היה חבר כנסת. כהונתו הארוכה כיועץ סייעה לעצב את מעמדו של המשרד כגורם מקצועי המנחה את רשויות המדינה ומופקד על אכיפת החוק מתוך שיקול דעת משפטי וציבורי.

אחת מהחלטותיו החלוציות הייתה הנחייתו שלא להעמיד לדין בגירים בגין יחסים הומוסקסואליים שנעשו בהסכמה. האיסור, שנותר בירושה מן המשפט המנדטורי, עדיין הופיע בספר החוקים; כהן סבר כי הפעלתו בנסיבות אלה אינה מוסרית. שנים רבות לפני ביטולו הרשמי של האיסור, עמדתו צמצמה את חדירת המשפט הפלילי לחייהם הפרטיים של בני אדם והייתה צעד מוקדם בהגנה על פרטיותם וכבודם.

כהן החליט גם להגיש כתב אישום בגין הוצאת דיבה נגד מלכיאל גרינוולד בעקבות האשמותיו כלפי ישראל קסטנר, עובד ציבור שהיה מעורב בפעולות ההצלה בהונגריה בתקופת השואה. החלטה זו פתחה את משפט קסטנר, שהפך לאחד ההליכים המכוננים בדיון הישראלי על הנהגת יהודי אירופה, הצלה ושיפוט מוסרי של התנהגות תחת שלטון נאצי. כהן נימק את המהלך בכך שאיש ציבור אינו יכול להמשיך בתפקידו כאשר האשמות כה חמורות נותרות ללא בירור משפטי.

שופט בית המשפט העליון

ב־19 באפריל 1960 מונה כהן לשופט בית המשפט העליון. הוא כיהן בו עד הגיעו לגיל פרישה ב־11 במרץ 1981, וב־5 במרץ 1980 מונה לממלא המקום הקבוע של נשיא בית המשפט. בפסיקותיו נודע כשופט עצמאי שהעניק משקל רב לחירות, לשוויון ולגישה לערכאות. הוא היה שותף להרחבת זכות העמידה בבג״ץ — התפתחות שסייעה לפתוח את שערי בית המשפט לעתירות שעסקו בפגיעה רחבה בשלטון החוק ובזכויות הציבור, גם כאשר העותר לא הראה נזק אישי צר.

זהות יהודית וחוק השבות

כמה מפסקי דינו הבולטים עסקו בשאלה מי רשאי להיחשב יהודי לצורכי המשפט הישראלי. בפרשת האח דניאל סבר בדעת מיעוט כי יהודי שהתנצר אינו מאבד בהכרח את זכאותו לעלות מכוח חוק השבות. בעיניו, זהותו של אדם אינה נקבעת רק בידי מוסד דתי או הגדרה חיצונית, אלא גם על פי הכרתו העצמית והשתייכותו הלאומית וההיסטורית.

בפרשת שליט היה כהן שותף לדעת הרוב שקבעה כי לצורכי מרשם האוכלוסין ניתן לרשום כיהודים את ילדיו של אב יהודי ואם שאינה יהודייה, בהתאם להצהרת המשפחה. הפסיקה לא הכריעה בשאלה ההלכתית אלא הגבילה את סמכותו של פקיד הרישום. מקרים אלה המחישו את ניסיונו להבחין בין הגדרה דתית לבין משמעותה האזרחית והלאומית של היהדות במדינה מודרנית.

סמכות שלטונית, זכויות ומגבלות החוק

בפסק דין ירדור כתב כהן דעת מיעוט שלפיה אין לפסול רשימה מהשתתפות בבחירות לכנסת ללא הסמכה מפורשת בחוק, גם כאשר עמדותיה שוללות את אופייה של המדינה. עמדתו נשענה על עיקרון יסודי: רשות שלטונית, ובכלל זה בית משפט, אינה רשאית ליצור לעצמה סמכות הפוגעת בזכויות פוליטיות ללא בסיס בדין. אף שעמדה זו לא התקבלה באותו מקרה, היא נעשתה נקודת ייחוס מרכזית בדיון על גבולות הדמוקרטיה המתגוננת.

בדיני המשפחה והזכויות הסוציאליות נטה לבחון את מציאות חייהם של בני אדם ולא להסתפק בתוויות פורמליות. בין היתר הכיר באפשרות שאישה הנשואה לאדם אחד תיחשב, לצורכי ירושה ופנסיה, לידועה בציבור של אדם אחר. בכך ביקש למנוע מצב שבו מסגרת משפטית פורמלית שוללת זכויות הנובעות ממערכת יחסים ממשית ומתמשכת.

פרשת עמוס ברנס ואחריותו של שופט

אחד הביטויים האנושיים הבולטים למורשתו היה יחסו לפרשת עמוס ברנס. כהן היה בין השופטים שדחו את ערעורו של ברנס על הרשעתו ברצח, אך לאחר מכן השתכנע כי נעשה לו עוול. הוא פעל לשחרורו, ביקר אותו בכלא, תמך במאבקו למשפט חוזר ולא הסתיר את אחריותו האישית לתוצאה. מאמציו סייעו להביא לקציבת העונש ולשחרורו של ברנס בשנת 1983. בשנת 2002, לאחר שהשופטת דליה דורנר הורתה על משפט חוזר והמדינה בחרה שלא להגיש כתב אישום חדש, התקשר אליה כהן ממיטת חוליו כדי להודות לה על תיקון העוול. נכונותו של שופט בכיר להכיר בטעות ולפעול לאורך שנים לתיקונה נעשתה דוגמה לאחריות שיפוטית שאינה מסתיימת במתן פסק הדין.

זכויות האדם בזירה הישראלית והבין־לאומית

כהן ייצג את ישראל בוועדת האו״ם לזכויות האדם בשנים 1955–1957 ושוב בשנים 1965–1967. לאחר פרישתו מבית המשפט כיהן כנשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל בשנים 1982–1988. בתפקיד זה המשיך לעסוק בחופש הביטוי, בשוויון, בזכויות חשודים ואסירים ובהגבלת כוחה של המדינה. הוא התנגד לעונש המוות גם במקרים הקשים ביותר, לרבות הוצאתו להורג של אדולף אייכמן, מתוך תפיסה עקרונית שלפיה אין להפקיד בידי המדינה כוח בלתי הפיך ליטול חיים.

חייו האישיים המחישו אף הם את המתח שבין דיני המעמד האישי לבין חירות הפרט. בשנת 1966 נישא למיכל זמורה, בתו של נשיא בית המשפט העליון הראשון משה זמורה. מאחר שהיא הייתה גרושה והוא כהן, לא התאפשר להם להינשא בישראל על פי הדין הרבני, והם ערכו טקס קונסרבטיבי בניו יורק. המקרה עורר דיון ציבורי ובין־לאומי בשאלת חופש הנישואים בישראל. כהן הגיש בעקבותיו את התפטרותו מבית המשפט, אך חזר בו לבקשת עמיתיו.

מחקר, הוראה והנגשת המשפט

לצד עבודתו בשירות המדינה ובבית המשפט לימד כהן במשך שנים בפקולטות למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים ושל אוניברסיטת תל אביב וכן שימש פרופסור אורח. השפעתו לא הסתכמה בהכשרת משפטנים. בכתביו ביקש להציג משפט כשדה אנושי ומוסרי הנוגע לכל אזרח, ולהראות כי המסורת היהודית והחשיבה האוניברסלית אינן חייבות לעמוד זו מול זו.

בספרו משפטו ומותו של ישו הנוצרי, שראה אור ב־1968, בחן מחדש את המקורות המשפטיים וההיסטוריים וטען כי הרומאים, ולא הסנהדרין, היו האחראים למשפטו ולהוצאתו להורג של ישו. הספר נועד להתמודד עם טענה עתיקת יומין ששימשה לאורך הדורות להזנת עוינות כלפי יהודים, ולכן הייתה לו משמעות החורגת מן המחקר המשפטי אל יחסי יהודים–נוצרים ואל המאבק בדעות קדומות.

בספר זכויות אדם במקרא ובתלמוד משנת 1988 חיפש במקורות היהודיים יסודות להגנת האדם, ובספריו המשפט וצדק במשפט הציג לקוראים שאינם משפטנים את מוסדות המשפט, תפקיד השופט והמתח שבין חוק פורמלי לצדק. כתביו המאוחרים והקבצים שפורסמו לאחר מותו, ובהם להיות יהודי ודת ודין, משמרים דיון רחב בזהות, מוסר, דת ומדינה. אהרן ברק תיאר את חשיבות כתיבתו כפתיחת צוהר הן למקורות המשפט העברי והן לפילוסופיה המערבית.

יהדות ודמוקרטיה כערכים משלימים

כהן דחה את ההנחה שמדינה יהודית ודמוקרטית חייבת להתקיים בתוך עימות מתמיד בין שני חלקי הגדרתה. הוא הציע גישה הרמוניסטית: לאתר בערכי היהדות את היסודות המתיישבים עם חירות, צדק וכבוד האדם, ולפרש את המורשת באופן המשלים את הדמוקרטיה ולא סותר אותה. עמדה זו לא טשטשה את המחלוקות בדבר דת ומדינה, אך העניקה להן מסגרת עיונית שביקשה לבנות שפה ישראלית משותפת.

בשנת 1971 הוענק לו התואר יקיר ירושלים, ובשנת 1980 זכה בפרס ישראל למדעי המשפט על מפעלו המשפטי והמחקרי. הוא המשיך לכתוב כמעט עד מותו בירושלים בגיל 91. כהן נקבר בהר המנוחות בעיר שאליה היה קשור רוב חייו. כיכר בצפון תל אביב ורחוב בירושלים נקראו על שמו.

מדוע חיים הרמן כהן ראוי לציון כערך חשוב במורשת

חיים הרמן כהן ראוי למקום מרכזי בארכיון מורשת (Moreshet) משום שעבודתו נגעה בלב המפעל הישראלי: הקמת מערכת משפט למדינה יהודית ריבונית, הגבלת כוחו של השלטון והגנה על חירותם של בני אדם. הוא לא הסתפק בתפקיד אחד; כפרקליט המדינה הראשון, כמנכ״ל משרד המשפטים, כיועץ המשפטי לממשלה, כשר וכשופט עליון, הוא סייע לבנות מוסדות שנועדו להחליף שלטון מנדטורי במערכת ישראלית עצמאית.

מורשתו היהודית חשובה במיוחד מפני שלא ראה במשפט העברי מוצג היסטורי. גם לאחר שהתרחק מן האמונה הדתית, הוא המשיך לחקור את המקרא והתלמוד ולשאול מה ניתן ללמוד מהם על אחריות, צדק וכבוד האדם. פסיקותיו בשאלות של זהות יהודית, ספריו על זכויות האדם במקורות ומחקרו על משפט ישו השפיעו על השיח הישראלי ועל הדרך שבה קוראים יהודים ולא־יהודים מבינים את המסורת המשפטית היהודית.

Moreshet.com מתעד את כהן גם כדוגמה לאחריות אישית בשירות הציבור. מאבקו המאוחר למען עמוס ברנס הראה כי נאמנות לצדק עשויה לחייב אדם לבחון מחדש הכרעה שהיה שותף לה ולפעול לתיקונה. החיבור שיצר בין מוסדות חזקים, זכויות הפרט, למדנות יהודית ויושרה מקצועית מוסיף להשפיע על משפטנים, אנשי ציבור ואזרחים המתמודדים עם משמעותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.