ועד ההצלה (ארצות הברית)

ועד ההצלה היה ארגון יהודי-אמריקאי שהוקם בנובמבר 1939 ביוזמת אגודת הרבנים של ארצות הברית וקנדה, אז הארגון הגדול והחשוב ביותר של רבנים אורתודוקסים בצפון אמריקה. מטרתו הראשונה הייתה להציל רבנים, תלמידי ישיבות ובני משפחותיהם שנמלטו מפולין לליטא בעקבות פלישת גרמניה לפולין. בהמשך התרחבה פעילותו: הוועד סייע ליהודים במגוון ארצות, העביר מידע על מצבם של יהודי אירופה, פעל מול ממשלות וארגונים בינלאומיים, ותמך בפליטים באירופה ובאסיה.

מאחורי הקמת הוועד עמדו רבנים שהבינו כי הצלת חיים מחייבת שילוב של גיוס כספים, תכנון הגירה, קשרים בין-לאומיים ולחץ ציבורי. בין מייסדיו נמנו הרב אהרן קוטלר, הרב יחיאל מרדכי גורדון, הרב מרדכי שולמן והרב אליעזר סילבר, שכיהן כנשיא הארגון. סגן הנשיא היה הרב ישעיה קרלינסקי, והרב נתן ברוך נמנה עם מייסדי הארגון בגרמניה.

הקמה, קשרים וסיוע לפליטים

החלטת ההקמה התקבלה בישיבת חירום שנערכה בניו יורק ב-13 וב-14 בנובמבר 1939. מטה הוועד פעל בניו יורק, ולצדו הוקמו סניפים בגרמניה, בצרפת ובשווייץ. הסניפים אפשרו לוועד לקיים קשר רציף יותר עם יהודים ועם מנהיגים יהודים באירופה, להעביר כספים ומידע ולתאם את מאמצי ההצלה בתנאי מלחמה ורדיפה.

בתחילת דרכו פעל הוועד בעיקר למען רבנים, תלמידי ישיבות ובני משפחותיהם שנמלטו מפולין לליטא. הוא גייס כספים לצורכי מחיה, סייע בהשגת מסמכי נסיעה ואשרות, וניסה לארגן הגירה לארצות הברית ולמדינות שלא היו מעורבות במלחמת העולם השנייה. בתוך שנתיים העניק שירותי סעד לכ-2,500 תלמידי ישיבה ורבנים שנמלטו מפולין לליטא.

היקף המצוקה אילץ את הוועד להרחיב את בסיס התמיכה שלו. אף שבתחילה פנה בעיקר למקורות אורתודוקסיים, הגידול במספר הפליטים הוביל אותו לגייס תרומות מכלל יהודי ארצות הברית. מהלך זה יצר מתיחות עם הוועד היהודי-האמריקאי ועם ה-JDC, וכן עם Council of Jewish Federations and Welfare Funds, על רקע שאלות של סדרי עדיפויות בהצלה ושל ההתמודדות עם תקנות ההגירה האמריקאיות שהלכו והחמירו.

הצלת תלמידי ישיבות והעברת יהודים למקומות מבטחים

בין אוקטובר 1940 ליוני 1941 סייע ועד ההצלה לכ-650 תלמידי ישיבה ורבנים מישיבות מיר, קלצק, ראדין, קמניץ וברנוביץ להגר מליטא לארצות הברית, לשאנגחאי או לארץ ישראל. כ-500 מהם הגיעו לשאנגחאי, שבה נשארו עד תום מלחמת העולם השנייה. הוועד השיג גם כ-80 אשרות כניסה לקנדה עבור תלמידי חכמים; 29 מהם הצליחו להגיע לקנדה לפני הפלישה היפנית לאזור האוקיינוס השקט.

הוועד סיפק כספים ואספקה לקהילות הפליטים שנוצרו ביפן ובמקומות מפלט אחרים, ופנה לממשלות ארצות הברית, פולין וספרד בבקשה שיתערבו ויסייעו בהגירת הפליטים. בכך לא הסתפק הארגון בסיוע מקומי: הוא ניסה לחבר בין קהילות, מסלולי הגירה, גורמי ממשל וארגוני סעד, בתקופה שבה כל מסמך, העברה כספית או אישור נסיעה עשויים היו לקבוע אם אדם יגיע למקום מבטחים.

סיוע בשאנגחאי ובאסיה התיכונה

לאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ב-7 בדצמבר 1941, התמקד הוועד תחילה בסיוע לתלמידי חכמים פליטים בשאנגחאי ולמאות רבנים ותלמידי ישיבה באסיה התיכונה הסובייטית. רבים מהם היו אזרחי פולין שהסובייטים גירשו לסיביר לפני הפלישה הנאצית, וששוחררו לאחר הסכם שיקורסקי–סטלין באוגוסט 1941.

הוועד שלח לקבוצות הפליטים כספים, חבילות מזון ובגדים. הסיוע לא נועד רק להקל על הרעב והמחסור; הוא אפשר לפליטים לשמור על אורח חייהם הדתי ולהמשיך בלימודי התלמוד בתנאים קשים, בשאנגחאי ובאסיה התיכונה כאחד. עבור עולם הישיבות, משמעות הדבר הייתה לא רק הצלת יחידים אלא גם שמירה על מסגרות לימוד, הנהגה רוחנית ורציפות קהילתית שנפגעו קשות באירופה.

התרחבות למאמץ הצלה כלל-יהודי

בשנת 1942, לאחר שהצטברו הידיעות על השמדת יהודי אירופה, הרחיב ועד ההצלה את פעילותו הציבורית והמדינית. ב-6 באוקטובר 1943 הוביל הוועד צעדת מחאה של כ-400 רבנים אורתודוקסים לבית הלבן. זו הייתה ההפגנה הפומבית היחידה שהונהגה בידי מנהיגים יהודים בוושינגטון במהלך המלחמה. נוסף על המחאה, פעל הוועד להקמת גוף חדש, הוועד לענייני פליטים, שנועד לעודד את ארצות הברית לפעול להצלת יהודים מאירופה.

בתחילת ינואר 1944 החליט הוועד לפעול להצלת כלל היהודים באירופה ולא רק בני הציבור האורתודוקסי. ההחלטה שיקפה את ההכרה ההולכת וגוברת בממדי האסון ובכך שהאחריות להצלה אינה יכולה להיות מוגבלת להשתייכות זרמית. בשנים 1944 ו-1945 שמר הוועד על קשר עם מנהיגים אורתודוקסים בסלובקיה ובהונגריה, ובהם הרב מיכאל דב ויסמנדל, ופעל באמצעות רשת הסניפים והשותפים בשווייץ, בשוודיה, בטורקיה ובטנג'יר.

בסניף השווייצרי פעלה סוכנות סעד בראשות רחה ויצחק שטרנבוך; בשוודיה פעל וילהלם וולבה, בטורקיה יעקב גריפל ובטנג'יר רנה רייכמן. שיתוף הפעולה בין גורמים אלה היה חיוני להעברת מידע, כספים ומסמכים וליצירת נתיבי מילוט בשעה שרוב גבולות אירופה היו סגורים בפני פליטים.

הצלת 1,210 יהודים מטרזיינשטט

שיאו של מאמץ ההצלה היה הוצאתם של 1,210 יהודים מטרזיינשטט לשווייץ בפברואר 1945. המהלך התאפשר בעקבות מגעים שיזם ועד ההצלה בין איש הציבור השווייצרי ז'ן-מרי מיזי ובין היינריך הימלר. הצלת הקבוצה, בשלב המאוחר של המלחמה, הייתה תוצאה של שילוב בין קשרים מדיניים, משא ומתן, פעילות שטח וסיוע של רשת יהודית בין-לאומית.

הישג זה ממחיש את אופיו המורכב של ועד ההצלה. לצד תמיכה ישירה בפליטים ובקהילות, הוא ניסה לפתוח ערוצים מדיניים ולהשתמש בהם להצלת יהודים תחת שלטון נאצי. פעילותו לא התמצתה באיסוף תרומות: היא כללה תיאום, העברת מידע, הפעלת לחץ ציבורי, משא ומתן וחיפוש מתמיד אחר אפשרויות יציאה.

פעילות לאחר המלחמה

גם לאחר סיום המלחמה באפריל 1945 המשיך הוועד לסייע לפליטים. הוא חילק מזון וכספים, עזר לאנשים לאתר קרובי משפחה, תמך בהגירה לאמריקה וסייע ליהודים שניסו להתחיל מחדש לאחר חורבן הקהילות באירופה. מסמכי הארגון מעידים על פעילות שנמשכה לפחות עד שנות החמישים, אף שלא ברור מתי פורק הוועד באופן רשמי. המסמך האחרון המתוארך בקבצים הוא משנת 1963, והמכתב הרשמי האחרון מתוארך לשנת 1954.

מדוע ועד ההצלה (ארצות הברית) ראוי לציון כערך חשוב במורשת

ועד ההצלה ראוי להיכלל במורשת (Moreshet) משום שהוא מתעד פרק מרכזי בתגובה היהודית לשואה: מעבר מהצלת קבוצה מסוימת למאמץ להצלת כלל יהודי אירופה, תוך שילוב של סעד, הגירה, פעילות מדינית ושמירה על רציפות רוחנית וקהילתית. בפעילותו ניצלו או קיבלו סיוע אלפי רבנים, תלמידי ישיבה, פליטים ומשפחות יהודיות, ובכללם 1,210 היהודים שהועברו מטרזיינשטט לשווייץ.

הסיפור של הוועד מאיר את כוחן של רשתות יהודיות לחצות גבולות בתקופת משבר, ואת החשיבות של מוסדות המסוגלים לחבר בין תרומות, מידע, מנהיגות רוחנית, גורמי ממשל ופעילי שטח. עבור החיים היהודיים והישראליים, מורשתו קשורה גם לשימור עולם התורה ולשיקום קהילות לאחר השואה. עבור הקהל הרחב, הוא מציג דוגמה היסטורית לאופן שבו התארגנות אזרחית, אחריות הדדית ונחישות מדינית יכולות להציל חיים. משום כך מקומו הטבעי של ועד ההצלה שמור ב-Moreshet.com, לצד התיעוד של מוסדות וקהילות שעיצבו את תולדות העם היהודי.