ויצו

ויצו (WIZO – ראשי התיבות באנגלית של Women’s International Zionist Organization) הוא אחד מארגוני הנשים היהודיים המרכזיים שפעלו למען החברה בישראל ולמען הקשר בין ישראל ליהדות התפוצות. מאז הקמתו בשנת 1920, הארגון שילב בין עשייה ציונית לבין שירותים מעשיים: סיוע לעולות, חינוך והכשרה מקצועית, בריאות ורווחה, טיפול בילדים, הגנה על נשים וקידום השתתפותן בחיים הציבוריים.

ייחודה של ויצו טמון בכך שלא הסתפקה בהצהרות על שוויון. היא הקימה מוסדות, הכשירה עובדות ומתנדבות, סיפקה שירותים למשפחות והעניקה לנשים אפשרות ממשית להשתתף בעיצוב החברה. חלק מהמסגרות שנוצרו בתקופת היישוב נעשו לימים בסיס לשירותים ממלכתיים; אחרות המשיכו לפעול לצד המדינה, במקומות שבהם נדרשו גמישות, התנדבות וקשר ישיר עם הקהילה.

הקמה מתוך הציונות ומתוך מאבק על מקומן של נשים

ויצו נוסדה בבריטניה ביולי 1920 בידי פעילות ציוניות יהודיות, ובהן רבקה זיו, ורה ויצמן, אדית' אידר, רומנה גודמן והנרייטה אירוול. מקורות המקור מציינים תאריכים שונים לוועידה ולהקמת הארגון, 7 או 11 ביולי 1920; ללא הכרעה נוספת, נכון לתאר את ההקמה כיולי 1920.

הרקע היה כפול: התחזקות התנועה הציונית לאחר הצהרת בלפור, והתרחבות המאבק הציבורי של נשים בבריטניה ובאירופה. אף שבמוסדות הציוניים הוצהר על שוויון זכויות, בפועל נשים היו מיוצגות בחסר ולעיתים נדחקו לשוליים. מייסדות ויצו ביקשו ליצור מסגרת שבה נשים יוכלו לפעול כשותפות מלאות בקידום הרעיון הציוני, ובמקביל לתרום בתחומים שבהם היה צורך דחוף בארץ ישראל: חינוך, בריאות, כלכלת בית, חקלאות ורווחת ילדים.

בתחילת דרכה נתפסה ויצו במידה רבה כארגון של נשים יהודיות בתפוצות, שנועד לסייע לנשים ולילדים בארץ ישראל. אך כבר בשנותיה הראשונות נוצרה שותפות עם נשים בארץ. הן סייעו לאחיות הבריטיות שנשלחו לתל אביב להדריך אמהות, וגייסו כסף להקמת מרפאה לנשים צעירות שעלו לארץ. בשנת 1927 התארגנו פעילות אלה בפדרציה ארצישראלית של ויצו, ובשנת 1933 התאחדה ויצו בארץ עם הסתדרות נשים עבריות.

בניית תשתיות בחברה היישובית

בתקופת היישוב פעלה ויצו במגוון תחומים שהשפיעו על חיי היומיום של משפחות רבות. היא סייעה לעולות חדשות באמצעות שיעורי עברית, הכשרה מקצועית והדרכה בניהול משק הבית; הפעילה שירותי בריאות לאמהות ולתינוקות, ובהם תחנות טיפת חלב; והקימה מרכזים שכונתיים, מעונות יום ובתי תינוקות לילדים שנזקקו למסגרת הגנה וטיפול.

הארגון היה שותף להקמת מוסדות חינוך והכשרה, ובהם בית הספר החקלאי בנהלל, בית הספר החקלאי עיינות, ויצו גן ונוף בפתח תקווה, כפר הנוער ויצו ניר העמק, אחוזת ילדים בחיפה וכפר הנוער הדסים. לצד מוסדות אלה פעלו בתי ספר מקצועיים ובתי ספר להכשרת מטפלות. מוסדות החינוך העניקו לילדים ולבני נוער לא רק לימודים, אלא גם מסגרת, הכשרה מעשית והזדמנות להשתלב בחברה המתפתחת.

ויצו תמכה גם בתעשיות בית ובבתי מלאכה. כבר בשנת 1925 נפתח בירושלים חדר עבודה שבו נשים תימניות יצרו עבודות יד מסורתיות. בהמשך השתתפו בתוכניות עולות מאירופה ונשים שעברו הכשרה במלאכות יד. חלקן עבדו מביתן, אפשרות חשובה לאמהות צעירות ולנשים שמוגבלותן או נסיבות חייהן הקשו עליהן לעבוד מחוץ לבית. כך שימשה הפעילות גם מקור הכנסה וגם דרך לשימור מלאכות ותרבויות שהביאו נשים מקהילות שונות.

בתחום הציבורי נאבקה ויצו, יחד עם ארגוני נשים אחרים, לשילוב נשים בוועדי הקהילות ובמועצות המקומיות ולהקמת מחלקה סוציאלית מקצועית בוועד הלאומי. פעילותה של עורכת הדין שושנה שטרן בויצו, עוד לפני הקמת המדינה, המחישה את התפקיד המעשי של הארגון בהגנה על נשים מוכות ומקופחות.

מארגון התנדבותי לתשתית חברתית לצד המדינה

לאחר הקמת מדינת ישראל בשנת 1949 הועבר מטה ויצו מלונדון לתל אביב. המדינה קיבלה לידיה חלק מן השירותים שהוקמו בידי ארגונים התנדבותיים, ובהם תחנות טיפת חלב, שירותים סוציאליים והדרכה חקלאית. ויצו ויתרה על חלק מהמוסדות, אך המשיכה לפעול באמצעות תרומות, פדרציות ברחבי העולם ומתנדבות. היא סיפקה שירותים משלימים למערכות הציבוריות והמשיכה לסייע לעולים, לילדים, למשפחות במצוקה, לקשישים ולחיילים ולחיילות.

במהלך השנים הרחיבה ויצו את פעילותה גם לאוכלוסיות לא-יהודיות בישראל, ובכך ביטאה תפיסה שלפיה שירותי רווחה וחינוך צריכים להגיע לכל מי שנזקק להם. עבור חברות ויצו בתפוצות, הפעילות בארגון הייתה ועודנה דרך מרכזית לחיזוק הזהות היהודית, הקשר לישראל והמחויבות לחברה הישראלית.

הגנה משפטית וקידום זכויות נשים

בשנת 1950 אימצה ויצו את פעילות הלשכות המשפטיות שפעלו קודם במסגרת התאחדות נשים לשווי זכויות. הלשכות מסייעות לנשים בענייני משפחה, ובהם גירושין, ירושה ובמקרים מסוימים גם אפליה בעבודה. מתנדבות שעברו הכשרה מיוחדת פעלו לצד עורכות דין ועובדות סוציאליות, וחלקן הוכשרו לייצג נשים בפני בתי הדין הרבניים. בכך הפכה ויצו כתובת נגישה לנשים שלא תמיד יכלו להרשות לעצמן ייעוץ משפטי או לא ידעו כיצד להתמודד עם מערכת מורכבת.

משנות השבעים, במקביל לגל השני של הפמיניזם ולפעילותן של תנועות נשים חדשות, הרחיבה ויצו את עיסוקה במעמד האישה ובאלימות נגד נשים. היא הפעילה מקלטים לנשים מוכות, מרכזים למניעת אלימות במשפחה, לשכות משפטיות קהילתיות, מעונות יום לילדי נשים עובדות ותוכניות לנערות בסיכון. הארגון השתתף גם במאבקים נגד הטרדה מינית ופעל לקידום נשים בפוליטיקה ובעסקים.

המעורבות הציבורית של ויצו קיבלה ביטוי גם בפוליטיקה. הסתדרות נשים עבריות, שהייתה בין הגופים שקדמו לויצו בארץ ישראל, השתתפה בבחירות לאספת הנבחרים ובמוסדות היישוב. נציגתה רחל כהן-כגן כיהנה במועצת העם, במועצת המדינה הזמנית ובכנסת הראשונה, ובהמשך נבחרה גם לכנסת החמישית. פעילות זו המחישה את הדרך שבה ארגון נשים יכול להפוך התנדבות ומאבק חברתי להשפעה על חקיקה ומדיניות.

חנה לוין, האישה הראשונה שנבחרה לראשות עיר בישראל, החלה את פעילותה הציבורית כיושבת ראש סניף ויצו בראשון לציון. לאחר כהונתה כראשת העיר המשיכה להנהיג את ויצו ישראל. דמויות כאלה המחישו לחברות הארגון ולציבור הרחב שנשים יכולות להוביל מוסדות, רשויות ותהליכים לאומיים.

היקף הפעילות והחותם הקהילתי

הנתונים המופיעים במקורות מתארים ארגון בעל פריסה רחבה בישראל ובעולם: כ-250 אלף חברות המאורגנות ב-47 פדרציות לאומיות, עשרות סניפים בישראל וכ-800 פרויקטים. הנתונים ההיסטוריים שנמסרו לארכיון כוללים כ-6,000 עובדים, חמישה כפרי נוער, שמונה בתי ספר, מסגרות לחינוך מיוחד, מעונות יום שבהם טופלו כ-12 אלף ילדים בשנה, בית הורים, מסגרות לנערות ולילדים בסיכון, לשכות משפטיות, מקלטים לנשים ומרכזים למניעת אלימות במשפחה.

הביגודיות של ויצו הן דוגמה בולטת למודל הקהילתי שלה. רשת של 55 חנויות יד שנייה מאפשרת למשפחות לרכוש בגדים במחירים סמליים, וההכנסות מופנות להמשך הפעילות בסניפים. זהו שילוב של שימוש חוזר, סיוע כלכלי וגיוס משאבים למען הקהילה.

הפעילות החינוכית של ויצו ממשיכה את המסורת שהחלה בתקופת היישוב. כפרי הנוער ובתי הספר מעניקים לבני נוער לימודים, מגורים, טיפול והכשרה; מעונות היום מאפשרים להורים לעבוד; ומסגרות טיפוליות מספקות מענה לילדים ולנערות שהמערכות הרגילות אינן מספיקות עבורם.

הארכיון ושימור זיכרון הנשים

ארכיון ויצו כולל תצלומים ומסמכים מתקופת היישוב ומימי המדינה. החומרים מתעדים את מעונות היום הראשונים, תחנות טיפת חלב, מרכזי תינוקות, בתי ספר, פעילות התנדבותית ואת סיפוריהן של הנשים שפעלו במוסדות ובקהילות. חשיבותו של הארכיון אינה רק תיעודית: הוא מאפשר לראות כיצד נשים השתתפו בפועל בבניית החברה הישראלית, גם כאשר שמן לא תמיד הופיע במרכז הסיפור הלאומי.

בשנת 2008 הוענק לויצו, יחד עם שני ארגוני נשים נוספים, פרס ישראל על מפעל חיים ועל תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. בשנת 2010 הונצחו חמישים שנות הארגון בבול מזכרת של דואר ישראל. גם ההכרה הציבורית וגם התיעוד הארכיוני משקפים את מקומה של ויצו בתולדות החברה הישראלית.

מדוע ויצו ראויה לציון כערך חשוב במורשת

ויצו ראויה להיכלל בארכיון מורשת (Moreshet) משום שהיא מספרת סיפור רחב של עשייה יהודית, ציונית וחברתית: נשים בתפוצות שהתארגנו כדי להשפיע על חיי נשים וילדים בארץ ישראל; פעילות שהקימה מוסדות עוד לפני שהמדינה יכלה לספק שירותים; וארגון שהמשיך להשתנות כאשר צורכי החברה השתנו.

המורשת של ויצו ניכרת במוסדות חינוך, במסגרות לגיל הרך, בהגנה משפטית, במאבק באלימות נגד נשים, בהכשרת מנהיגות ובקשר המתמשך בין קהילות יהודיות בעולם לבין ישראל. השפעתה נמדדת לא רק במספר החברות או הפרויקטים, אלא באנשים שקיבלו חינוך, טיפול, הגנה והזדמנות להשתתף בחברה. משום כך יש למורשת הארגון מקום טבעי ב-Moreshet.com, אתר המתעד את האנשים והארגונים שעיצבו את חיי העם היהודי ואת החברה הישראלית.