וולפגנג לוץ

וולפגנג לוץ (6 בינואר 1921 – 13 במאי 1993), שנודע בישראל גם בשם זאב גור־אריה, היה איש מודיעין ישראלי יליד גרמניה שפעל במצרים בשנות ה־60 מטעם אמ״ן ולאחר מכן המוסד. באמצעות סיפור כיסוי יוצא דופן של קצין גרמני לשעבר, איש עסקים ומומחה לסוסים, הצליח לחדור לחוגי החברה הגבוהה המצרית ולרכוש את אמונם של קציני צבא, אנשי ממשל ובכירים במנגנוני הביטחון.

מן הקשרים האלה אסף מידע חשוב על צבא מצרים, על מערכות ההגנה והטילים ועל מעורבותם של מדענים גרמנים בתוכנית ההתחמשות המצרית. מעצרו בקהיר בשנת 1965, עמידתו בחקירות ובמשפט, והצלחתו למנוע את חשיפתו כאזרח ישראלי סייעו להציל את חייו. לאחר יותר משנתיים בכלא המצרי שוחרר במסגרת חילופי שבויים בראשית 1968. סיפורו, שנעשה ברבות השנים לחלק מן הזיכרון הישראלי של עולם הריגול, ממחיש את המחיר האישי ואת המיומנות שנדרשו להגנה על מדינת ישראל הצעירה.

ממנהיים לארץ ישראל

לוץ נולד במנהיים שבגרמניה לאם יהודייה, הלנה, ולאב גרמני נוצרי, הנס לוץ, שהיה איש תיאטרון. הוריו התגרשו בשנת 1931, וב־1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עלה לוץ עם אמו לארץ ישראל. אמו נעשתה שחקנית בתיאטרון הבימה, והוא למד בכפר הנוער בן שמן. שם פיתח מומחיות ברכיבה על סוסים, מיומנות שהפכה לימים לכלי מרכזי בפעילותו החשאית.

בגיל 15 הצטרף לוץ להגנה וביצע משימות שמירה וסיור סביב בן שמן, לרבות אבטחת האוטובוס המשוריין שקישר את הכפר המבודד עם העולם החיצון. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 גויס לצבא הבריטי בזכות שליטתו בגרמנית, באנגלית ובערבית. הוא הוצב במצרים ושירת ביחידת מודיעין, בעיקר בתחקור שבויי מלחמה גרמנים מחזית צפון אפריקה. הניסיון הזה העניק לו היכרות עמוקה עם שפתם, מנהגיהם וסיפוריהם של החיילים והקצינים הגרמנים — ידע ששימש אותו שנים לאחר מכן בבניית זהותו הבדויה.

לאחר המלחמה חזר לארץ ישראל והיה מעורב בהברחת נשק עבור ההגנה. במלחמת העצמאות שירת בצה״ל בדרגת סרן והשתתף בקרבות באזור לטרון. בהמשך התקדם לדרגת רב־סרן, השתתף במבצע קדש בשנת 1956 ושירת בחיל האוויר. הוא נישא לרבקה לבית מירקיס, ולשניים נולד בן, עודד, שלימים נודע בשם עודד גור־אריה. בני הזוג אימצו את שם המשפחה גור־אריה.

בניית סיפור הכיסוי

לאחר מבצע קדש פנו אל לוץ אנשי אגף המודיעין. השילוב בין ניסיונו הצבאי, שירותו המודיעיני במצרים, שליטתו בגרמנית, חזותו שנראתה בעיני מפעיליו כ״ארית״, אישיותו המוחצנת וכישרונו הטבעי למשחק הפך אותו למועמד מתאים לשליחות מסוכנת במיוחד.

מטרתו הייתה לאסוף מידע על תוכנית ההתחמשות של נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר, שנעזרה בברית המועצות, וכן לחדור לסביבת המדענים והמהנדסים הגרמנים שסייעו למצרים בפיתוח אמצעי לחימה. בשנת 1959 נשלח לוץ לגרמניה כדי לבסס את סיפור הכיסוי שלו: איש עסקים גרמני, קצין ורמאכט לשעבר ששירת בצפון אפריקה, חבר לשעבר במפלגה הנאצית, שחי 11 שנים באוסטרליה וגידל והשביח סוסים. על פי הסיפור, הוא שב למצרים כדי להקים מועדון רכיבה.

הסיפור נבנה סביב פרטים שלוץ יכול היה לתאר באמינות יוצאת דופן. הוא הכיר את צפון אפריקה מתקופת שירותו בצבא הבריטי, תיחקר מאות שבויים גרמנים וידע לנקוב בשמות יחידות, קצינים ומקומות. גם מומחיותו בסוסים סיפקה לו עיסוק אמין ומסגרת טבעית ליצירת קשר עם האליטה המצרית, שקציניה ואנשיה הבכירים נהגו להיפגש במועדוני רכיבה.

השליחות בקהיר

בדצמבר 1960 הגיע לוץ לקהיר והחל לבנות את מעמדו החברתי. הוא יצר קשרים עם אנשי החברה הגבוהה, התיידד עם מפכ״ל המשטרה המצרי ונעשה אורח מוכר בחוגי צבא וממשל. הוא פעל בנדיבות רבה, אירח בביתו והעניק מתנות, ובכך טיפח את דמותו של איש העסקים הגרמני העשיר וחובב הסוסים.

ב־1961 נסע לפריז לתדרוך אצל מפעיליו, ושם קיבל משדר וסכומי כסף שנועדו להמשך פעילותו. בדרכו חזרה הכיר את ולטראוד נוימן, גרמנייה שנעשתה אשתו והצטרפה אליו במצרים. היא הבינה במהרה שעיסוקו האמיתי שונה מן הסיפור שסיפר, ולפי המקורות שעמדו לרשותה סייעה לו במשימה. דיווחים שלפיהם הייתה קשורה לשירות הביון המערב־גרמני אינם ודאיים, ולכן אין לראות בהם עובדה מבוססת.

לוץ הקים חוות סוסים ומועדון רכיבה במימון שקיבל, והשתמש בהם כמרכז חברתי. בין מכריו היו קצינים בכירים, ובהם סגן ראש המודיעין הצבאי והממונה על הביטחון באזור תעלת סואץ. קשריו אפשרו לו לקבל גישה לאתרי שיגור טילים, למתקנים צבאיים ולמידע על היערכותו של הצבא המצרי. הוא שידר לישראל מדי יום במורס ודיווח על מערכות ההגנה וההתקפה, על תעשיית הנשק ועל פיתוח הטילים שנעשה בסיוע מומחים גרמנים.

אחד ההישגים החשובים של פעילותו היה השגת רשימת המדענים והמהנדסים הגרמנים שעבדו עבור מצרים. לצד איסוף המידע, לוץ היה מעורב במבצעים נגד אותם מומחים, ובשנת 1962 נשלחו מעטפות נפץ שגרמו לפציעתם של כמה בני אדם. פעילות זו הייתה חלק מן המאמץ הישראלי לבלום את תוכנית הטילים המצרית, אך היא גם המחישה את הסיכון והמחיר האנושי של המלחמה החשאית.

המעצר, המשפט והשחרור

לוץ נעצר בקהיר בפברואר 1965, בתקופה שבה גבר החשש המצרי מפעילותם של שירותי מודיעין מערביים. בעת מעצרו חשש כי זהותו האמיתית נחשפה. במקום למסור את סיפור חייו האמיתי, הוא המשיך להשתמש בסיפור הכיסוי: קצין גרמני לשעבר שהגיע למצרים כדי להקים חוות סוסים, ושגויס בידי ישראל תמורת כסף. הוא הציג את עצמו כמי שפעל מתוך אינטרס כספי ולא מתוך זהות ציונית או מחויבות למדינת ישראל.

החוקרים המצרים קיבלו חלק ניכר מגרסתו, גם כאשר הגיעו אליהם מסמכים שסתרו אותה. לוץ שילב בין אמיתות חלקיות לבדיות, וניצל את היכרותו עם שיטות חקירה ואת כישרונו הדרמטי כדי לשכנע את חוקריו שהוא אזרח גרמני ולא ישראלי. כך הצליח למנוע את העמדתו לדין כמרגל ישראלי — צעד שהיה עלול להסתיים בעונש מוות.

בני הזוג הועמדו לדין בבית הדין לביטחון המדינה. בסיוע המוסד אורגן ללוץ עורך דין גרמני, וכן נוכח במשפט משקיף גרמני. ב־21 באוגוסט 1965 נידון לוץ למאסר עולם עם עבודות פרך, ואילו ולטראוד נידונה לשלוש שנות מאסר. בכלא המצרי פגש לוץ את אסירי פרשת העסק הביש, ובהם רוברט דסה, ויקטור לוי ופיליפ נתנזון, ולימים חשף בפניהם את זהותו הישראלית.

בראשית 1968, לאחר מלחמת ששת הימים, שוחררו וולפגנג וולטראוד לוץ במסגרת חילופי שבויים. השחרור שם קץ ליותר משנתיים של מאסר וסיפק למשפחתו ולמערכת הביטחון הישראלית את האפשרות להשיבו לישראל. לאחר שובו התגורר במושב גנות, פתח חוות סוסים, כתב על חוויותיו והעניק ראיונות רבים. רק לאחר שחרורו נחשף בפומבי כי ״איש העסקים הגרמני״ היה למעשה אזרח ישראלי.

החיים לאחר השליחות והנצחת הסיפור

מותה של ולטראוד בשנת 1973, לאחר החקירות והמאסר, השפיע עליו עמוקות. בהמשך עזב את ישראל, ניסה להשתלב בעסקים בארצות הברית ובגרמניה, ועבד גם ברשת בתי הכלבו קאופהוף. בסוף שנות ה־70 חזר לעולם הכתיבה וההרצאות, ובשנת 1972 פרסם את האוטוביוגרפיה The Champagne Spy, שהעניקה לו את הכינוי שנקשר בשמו — ״מרגל השמפניה״. הוא פרסם גם את הספר A Handbook for Spies.

בשנת 1982, במהלך מלחמת לבנון, נקרא לוץ לסייע בהצגת העמדה הישראלית לעיתונאים זרים בביירות, יחד עם יונתן שטרן. בכך נמשך, גם לאחר שנותיו כסוכן, הקשר שלו למאמץ הישראלי בזירה הבינלאומית. לוץ נפטר בגרמניה בשנת 1993, בגיל 72. לאחר מותו הובאה גופתו לישראל בסיוע המוסד והוא נטמן בבית העלמין קריית שאול.

סיפורו המשיך לעבור מדור לדור באמצעות ספרים, כתבות וסרטים. בשנת 2007 יצא הסרט התיעודי מרגל השמפניה, בבימוי נדב שירמן ובהפקת אילון רצ׳קובסקי, ובמרכזו מסעו של בנו עודד בעקבות חייו הסוערים של אביו. הסרט זכה בציון לשבח בפסטיבל דוקאביב וסייע להחזיר את דמותו של לוץ לשיח הציבורי והתרבותי בישראל.

מדוע וולפגנג לוץ ראוי לציון כערך חשוב במורשת

וולפגנג לוץ ראוי להיכלל במורשת (Moreshet) משום שפעל בתקופה שבה ביטחונה של ישראל הצעירה נשען במידה רבה על יכולתם של יחידים לאסוף מידע מעבר לגבול, בתנאים של סכנת חיים מתמדת. תרומתו לא התבטאה רק באומץ אישי: הוא בנה זהות בדויה מורכבת, השתמש בכישורי שפה, משחק ורכיבה, יצר קשרים בחוגי השלטון המצרי והעביר מידע על יכולותיו הצבאיות של יריב מרכזי.

המורשת שלו קשורה גם למוסדות שהגנו על ישראל — ההגנה, צה״ל, אמ״ן והמוסד — ולסיפור האנושי של מי שחי בין זהויות, מדינות ומשפחות. הישרדותו בכלא, שחרורו בחילופי שבויים והדרך שבה סיפורו הונצח בספרות ובקולנוע הפכו אותו לדמות מרכזית בזיכרון הישראלי של המודיעין. Moreshet.com משמר באמצעות ערכים מסוג זה את הקשר בין מעשים חשאיים מן העבר לבין ההיסטוריה הציבורית והאנושית של העם היהודי ומדינת ישראל.