הוועד היהודי-האמריקאי

הוועד היהודי-האמריקאי, AJC‏ (ראשי תיבות של American Jewish Committee), הוא אחד הארגונים המרכזיים בתולדות יהדות ארצות הברית. מאז הקמתו בניו יורק בשנת 1906 פעל הוועד באמצעות קשרי ממשל, דיפלומטיה, פעילות ציבורית וחינוך להגנת זכויותיהם של יהודים ברחבי העולם ולחיזוק חייהן של קהילות יהודיות. לאורך השנים השתנה יחסו של הארגון לציונות ולמדינת ישראל, אך חוט השדרה שלו נשאר ברור: שימוש במעמד, בידע ובקשרים של הנהגה יהודית-אמריקאית כדי להתמודד עם סכנות הנשקפות ליהודים ולשמור על יכולתם לחיות בביטחון, בחירות ובכבוד.

הקמה על רקע הפוגרומים והגנה על זכויות יהודים

הוועד הוקם בפברואר 1906 בידי 35 מבני האליטה היהודית-אמריקאית, שרובם היו ממוצא גרמני. הקמתו באה על רקע מצוקתם של יהודי רומניה ורוסיה והפוגרומים בקישינב, והייתה תגובה לצורך בגוף אמריקאי בעל יכולת לפעול בזירה הבינלאומית. מטרותיו הראשונות היו להגן על זכויותיהם האזרחיות והדתיות של יהודים, לשמור על יכולתם הכלכלית והתרבותית ולארגן סיוע בשעת מצוקה.

בכך היה הוועד הארגון האתני-דתי הראשון בארצות הברית שנוסד במפורש כדי להגן על זכויותיהם של בני קבוצה דתית ואתנית מחוץ למדינה. הוא לא ביקש להיות ארגון המונים. כוחו נבע בעיקר ממעמדם הציבורי, הכלכלי והמקצועי של חבריו ומיכולתם להגיע אל מקבלי החלטות בממשל האמריקאי ובעולם.

מנהיגות, השפעה והמאבק נגד אפליה

בשנותיו הראשונות היה הוועד הארגון היהודי המשפיע ביותר בארצות הברית. בין מנהיגיו נמנו אוסקר שטראוס, שכיהן כמזכיר העבודה האמריקאי והיה מקורב לתנועה הציונית; השופט מאיר סולצברגר, הנשיא הראשון של הוועד; לואי מרשל, שהחליף אותו בשנת 1912; וג'ייקוב שיף, מן התומכים הפיננסיים הבולטים של הארגון. רבים ממנהיגיו היו יהודים שהשתלבו היטב בחברה האמריקאית, היו מבוססים מבחינה כלכלית והשתייכו לזרם הרפורמי.

הישגו הציבורי הראשון של הוועד היה מסע פעולה נמרץ נגד היחס של רוסיה ליהודים. בהנהגת לואי מרשל וג'ייקוב שיף הצליח הארגון לקדם את ביטולו של חוזה בין ארצות הברית לרוסיה, במחאה על האפליה שהופעלה כלפי יהודים. זה היה ביטוי מוקדם לדפוס הפעולה שהפך למזוהה עם הוועד: תרגום מצוקתן של קהילות יהודיות ללחץ מדיני ומשפטי בתוך המערכת האמריקאית.

בתקופה זו דגל הוועד באמריקניזציה רחבה ככל האפשר, התנגד ללאומיות יהודית בארצות הברית וביקש לפעול בתיאום עם עמדת הממשל. בשל כך היה יחסו לציונות מסויג. עם זאת, הוא היה מוכן לסייע ליהודי ארץ ישראל כיחידים, תמך בהצהרת בלפור ובהמשך עבר בהדרגה מעמדה אנטי-ציונית לעמדה שאינה ציונית מובהקת, אך מכירה בחשיבותה של מדינת ישראל ובקשר שלה ליהדות העולם.

מן השואה אל שותפות חדשה עם ישראל

לואי מרשל, שנחשב למנהיג מרכזי של יהדות ארצות הברית, עמד בראש הוועד עד מותו בשנת 1929. אחריו כיהן פליקס ורבורג עד 1937, ומשנות הארבעים הראשונות עמד בראש הארגון ג'וזף מ' פרוסקאואר. לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה השתנתה תפיסת המציאות של הוועד. חורבן יהדות אירופה והעובדה שמדינת ישראל נתפסה כמקלט מרכזי לניצולי השואה הובילו את הארגון לבחון מחדש את יחסו לציונות ולמפעל המדיני היהודי.

לאחר התלבטות תמך הוועד בתוכנית החלוקה, גם לאחר שארצות הברית נסוגה מתמיכתה בהחלטה. בכך תרם הארגון, במסגרת פעילותם של מנהיגיו וחבריו, להתבססותה של ההכרה במדינה היהודית המתהווה כמרכיב מרכזי בביטחון היהודי ובחיי העם היהודי.

בשנת 1950 הוביל נשיא הוועד, ג'ייקוב בלאוסטין, את גיבושן של הבנות בלאוסטין–בן-גוריון. השיחות נערכו עם ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון, שחתם על המסמך והציגו לציבור. לפי ההבנות, ישראל תעמוד לצד יהדות התפוצות, אך לא תפעיל עליה לחץ לעלות לישראל. ההסכמה הזו הייתה צעד חשוב בעיצוב היחסים בין מדינת ישראל לבין יהודי ארצות הברית: היא הכירה בכך שהחיים היהודיים בתפוצות אינם שלב זמני בלבד, ושישראל וקהילות התפוצות יכולות להיות קשורות זו בזו בלי שאחת תבטל את עצמאותה של האחרת.

דיפלומטיה יהודית, חינוך וקשר עם העולם

הוועד מקפיד לשמור על עצמאותו ופועל מול ממשלות ומוסדות במדינות רבות, תוך הדגשת אופיו הא-מפלגתי. פעילות זו הרחיבה את ההגנה על זכויות יהודים מעבר לגבולות ארצות הברית, וחיברה בין סוגיות של ביטחון יהודי, מאבק באנטישמיות, יחסים בין מדינות והכרה בחשיבותה של ישראל.

בשנת 1982 השיק הוועד את Project Interchange, תוכנית סמינרים חינוכיים בישראל למנהיגים ולבעלי השפעה מרחבי העולם. לפי החומר הקיים, התוכנית הביאה לישראל יותר מ-6,000 דיפלומטים, עיתונאים ומובילי דעת קהל מ-90 מדינות. הביקורים נועדו להעניק למשתתפים היכרות ישירה עם ישראל, עם החברה הישראלית ועם סוגיות הנוגעות ליהדות העולם. בכך פעל הוועד לא רק באמצעות מסרים מדיניים, אלא גם באמצעות מפגש, לימוד ויצירת קשרים ארוכי טווח.

הוועד היה הארגון היהודי הראשון שחידש את קשריו עם גרמניה לאחר השואה. זמן קצר לאחר איחוד גרמניה נפתח למוסד משרד בברלין. במאי 2006 הוזמנה הקנצלרית אנגלה מרקל לנאום בכנס לציון מאה שנה להקמת הוועד; לפי החומר הקיים, הייתה זו הפעם הראשונה שקנצלר גרמני נאם בפני העצרת השנתית של הארגון. צעד זה ביטא את המעבר מקשר שנקטע בעקבות פשעי הנאצים לדיאלוג מדיני שנועד לעצב אחריות, זיכרון ויחסים חדשים.

הקשר בין יהדות ארצות הברית לישראל

הוועד ממשיך לעסוק בשאלת אופיו של הקשר בין ישראל לבין יהדות ארצות הברית. ביוני 2018 פרסם אסופת מאמרים מאת 25 הוגים ואנשי ציבור מישראל ומארצות הברית, שעסקה ביחסים בין שתי הקהילות ובדרכים לחיזוקם. בין הרעיונות שהוצגו הייתה קריאה לקהילות היהודיות המאורגנות להשקיע יותר בחינוך יהודי וציוני, בבתי ספר יהודיים ובמסגרות חינוכיות, במקום להפנות את עיקר המשאבים לפעילות פוליטית ולפרויקטים שנתפסו כבלתי יעילים.

לוועד יש סניף בירושלים, שהוקם בשנת 1962 ופעל לפי החומר הקיים גם בהמשך. החיבור המוסדי בין ירושלים לבין הפעילות הבינלאומית של הוועד משקף את תפקידו הכפול: ייצוג האינטרסים של יהודים בזירה המדינית, ובמקביל טיפוח קשרים בין ישראל לבין קהילות יהודיות ומקבלי החלטות בעולם.

מדוע הוועד היהודי-האמריקאי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

הוועד היהודי-האמריקאי ראוי למקום במורשת משום שהוא מייצג יותר ממאה שנים של פעולה מאורגנת למען ביטחון יהודי, זכויות אדם וחיזוק הקשר בין ישראל לתפוצות. הוא סייע להפוך מצוקות של יהודים במדינות שונות לנושא בעל משקל בזירה האמריקאית והבינלאומית, ובנה מודל של דיפלומטיה יהודית הנשענת על קשרים, ידע, מנהיגות ואחריות ציבורית.

הישגיו ההיסטוריים — מהמאבק נגד האפליה של יהודי רוסיה, דרך שינוי עמדתו לאחר השואה ועד להבנות בלאוסטין–בן-גוריון — השפיעו על האופן שבו יהדות ארצות הברית ומדינת ישראל הגדירו את יחסיהן. פעילותו החינוכית והבינלאומית, ובמיוחד Project Interchange, הרחיבה את ההיכרות של מנהיגים ברחבי העולם עם ישראל ועם המציאות היהודית. לכן הכללתו במורשת (Moreshet) וב-Moreshet.com מאפשרת להבין כיצד מוסד יהודי-אמריקאי עיצב לאורך דורות את ההגנה על יהודים, את חיי הקהילות ואת השיח על אחריות הדדית בעולם היהודי.