דוד הרטמן

דוד הרטמן (11 בספטמבר 1931 – 10 בפברואר 2013) היה רב, פילוסוף, פרופסור למחשבת ישראל ומן הקולות הבולטים בהתחדשות היהודית בת זמננו. הוא צמח בעולם התורה החרדי בארצות הברית, למד אצל הרב יוסף דב סולובייצ'יק, עלה לישראל מתוך אמונה עמוקה בכוחה של מדינת ישראל לעצב חברה יהודית מוסרית, ובירושלים הקים מוסדות ורעיונות שהשפיעו על רבנים, אנשי חינוך, חוקרים וקהילות יהודיות בישראל ובעולם.

ייחודו של הרטמן לא היה רק בכתיבה על יהדות, אלא ביכולתו להפוך רעיונות פילוסופיים ותיאולוגיים למסגרות חיות של לימוד, שיחה ומנהיגות. מכון שלום הרטמן, שהקים בשנת 1976, נעשה מרכז רב־השפעה ללימודי יהדות, לחינוך מנהיגות ולדיון ביחסים שבין אמונה, דמוקרטיה, זהות יהודית והחברה הישראלית.

מן הישיבות בארצות הברית אל החיים היהודיים בישראל

הרטמן נולד בברוקלין שבניו יורק למשפחה חרדית ממוצא ירושלמי, הקשורה לעולם היישוב הישן. הוא למד בישיבת רבי חיים ברלין, בישיבת תומכי תמימים ובישיבת לייקווד, ולאחר מכן בישיבת רבי יצחק אלחנן שבישיבה יוניברסיטי. בשנת 1953 הוסמך לרבנות בידי הרב יוסף דב סולובייצ'יק, שהיה מורו המרכזי. במקביל ללימודיו התורניים למד פילוסופיה באוניברסיטת פורדהם.

בשנים 1955–1960 שימש רב קהילה ברובע הברונקס בניו יורק. לאחר מכן עבר למונטריאול, שם כיהן כרב קהילת תפארת בית דוד ירושלים, ובו בזמן למד ולימד באוניברסיטת מקגיל. את עבודת הדוקטור בפילוסופיה כתב בהנחיית חיים פרלמן, וקיבל את התואר בשנת 1973.

בשנת 1971 עלה הרטמן לישראל עם אשתו ברברה וחמשת ילדיהם. העלייה לא הייתה בעיניו מעבר גאוגרפי בלבד, אלא הכרעה דתית ולאומית: הוא האמין שבישראל ניתן לבחון כיצד ערכים יהודיים של צדק, אחריות וברית מתממשים בחייה של חברה שלמה, ולא רק בחייו הפרטיים של היחיד.

מכון שלום הרטמן: רעיון שהפך למוסד

בשנת 1976 הקים בירושלים את מכון שלום הרטמן, על שם אביו. המכון נועד ליצור בית מדרש ומרכז מחקר שבהם אפשר ללמוד מקורות יהודיים ברצינות, להתמודד עם שאלות מודרניות ולפתח מנהיגות יהודית שאינה מוותרת לא על המסורת ולא על המציאות.

החזון הזה העניק למכון תפקיד ייחודי: הוא חיבר בין מחקר אקדמי, חינוך רבני, הכשרת אנשי חינוך, דיון ציבורי ועיסוק בזהות הישראלית. במסגרת המכון הוכשרו דורות של רבנים, חוקרים ומחנכים, והם נשאו את שפתו של הרטמן אל בתי ספר, בתי כנסת, קהילות ומוסדות יהודיים בישראל ובתפוצות. בנו, הרב דניאל הרטמן, המשיך את המפעל והיה לנשיא המכון.

לצד המכון הקים הרטמן גם את תיכון צ'ארלס א' סמית בירושלים, שפעל במסלולים נפרדים לבנים ולבנות; המסלול לבנות נקרא מדרשייה. בכך ביקש להרחיב את הגישה ללימוד יהודי רציני ולחינוך ערכי עבור צעירים וצעירות כאחד, ולא להשאיר את הדיון על עתיד היהדות רק במסגרות האקדמיה או בית המדרש המסורתי.

הוראה, מחקר ושירות ציבורי

הרטמן היה במשך יותר משני עשורים פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא שימש גם פרופסור אורח למחשבה יהודית באוניברסיטת קליפורניה בברקלי בשנת הלימודים 1986/87 ובאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס בשנת הלימודים 1997/98. ההוראה האקדמית אפשרה לו להציג את מחשבת היהדות בפני תלמידים וחוקרים, ואילו פעילותו במכון אפשרה לו להפוך את הדיון הזה למסגרת מעשית של מנהיגות וחינוך.

בין השנים 1977–1984 שימש יועץ לזבולון המר, שר החינוך, בענייני חינוך יהודי. הוא ייעץ גם לראשי ממשלה ישראלים בנושאים של פלורליזם דתי וביחסים שבין ישראל ליהדות התפוצות. מעורבות זו ביטאה את אמונתו שהשאלות התיאולוגיות והחינוכיות של היהדות אינן מנותקות מעיצוב מוסדות המדינה ומחיי הציבור.

הגות של ברית, מחלוקת ואחריות

הרטמן השתייך לזרם הליברלי של האורתודוקסיה המודרנית וראה עצמו תלמידם של הרב סולובייצ'יק ושל אברהם יהושע השל. הוא תיאר את הרמב״ם, את הרב סולובייצ'יק ואת ישעיהו ליבוביץ' כהוגים שהשפיעו עליו במיוחד, וניהל לאורך חייו דיאלוג אינטלקטואלי עם עולמות שונים בתוך היהדות.

במרכז הגותו עמדה ההכרה בכך שהיהדות היא מסורת חיה, המחייבת את האדם להתמודד עם שאלות מוסריות, חברתיות ופוליטיות ולא רק לשמר נוסחאות מן העבר. בניגוד לעמדה השוללת טעמים מוסריים בקיום המצוות, הרטמן הדגיש את הממד המוסרי, התרבותי והחברתי של היהדות. הוא ביקש להראות שההלכה יכולה להיות מקור לשיחה רוחנית ולבניית חברה, ולא רק מערכת של גבולות.

הרוח הפלורליסטית שלו התבטאה גם ביחסו לדתות אחרות וליהודים שאינם מקיימים את כל מצוות הדת. הוא סבר שיש דרכים שונות לפרש את ההתגלות ואת נוכחות האל בעולם, ושאין הכרח לראות בפרשנות אחת את הדרך הלגיטימית היחידה. מכאן צמחה שאיפתו לבנות חברה ישראלית שבה מחלוקת אינה מובילה בהכרח לניכור, אלא יכולה להפוך לכלי של לימוד ושל אחריות משותפת.

הרטמן ראה בציונות הזדמנות לממש את הייעוד המוסרי של העם היהודי בחיים ציבוריים מלאים. ישראל הייתה עבורו לא רק מקום מקלט או סמל היסטורי, אלא מעבדה של חיים יהודיים מודרניים: מדינה שבה שאלות של דת, מוסר, כוח, אחריות וזהות מקבלות ממד ממשי ומשפיעות על מיליוני בני אדם.

ספרים שהביאו את הדיון היהודי לקהלים רחבים

בכתביו עסק הרטמן ברמב״ם, בברית סיני, בהלכה, במורשתו של הרב סולובייצ'יק ובוויכוח המתמשך על עתיד היהדות. ספרו הרמב״ם: הלכה ופילוסופיה, שראה אור באנגלית בשנת 1976 ובעברית בשנת 1979, זיכה אותו בפרס הספר היהודי הלאומי והציג את הרמב״ם כהוגה המשלב מחויבות להלכה עם חיפוש פילוסופי ומוסרי.

ב־מסיני לציון: חידושה של ברית ובגרסתו האנגלית A Living Covenant בחן כיצד יכולה הברית היהודית להמשיך לפעול בעולם מודרני, ציוני ודמוקרטי. הספר זכה להכרה רחבה, והמהדורה העברית קיבלה את פרס לאה גולדברג. ב־מורשת במחלוקת, המבוסס על Israelis and the Jewish Tradition, עסק במתח שבין מסורת לבין עתיד ישראלי ובאופן שבו מחלוקות יהודיות מעצבות זהות לאומית.

ספרים נוספים שלו כוללים את מנהיגות בעיתות מצוקה, העוסק באיגרות הרמב״ם; עשה לבך חדרי חדרים, שדן בריבוי הקולות בתוך היהדות; אהבה ואימה במפגש עם אלוהים, המוקדש למורשתו התיאולוגית של הרב סולובייצ'יק; ואת שונא שקרים ה', העוסק בבחינה מחודשת של מסורות יהודיות. באמצעות ספריו, הרצאותיו ותרגומיו לעברית, הפך דיונים מורכבים בנושאי אמונה, הלכה וזהות לנגישים לקוראים, לתלמידים ולמנהיגים יהודיים במקומות רבים.

הכרה ציבורית ואקדמית

על פועלו קיבל הרטמן את פרס הספר היהודי הלאומי בשנים 1977 ו־1986, את פרס אביחי בשנת 2000, את פרס יקיר ירושלים ואת פרס רוטברג לחינוך יהודי מטעם האוניברסיטה העברית. הוא קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ייל, מהיברו יוניון קולג' וממכון ויצמן. ההכרה שקיבל שיקפה לא רק את הישגיו כחוקר, אלא גם את תרומתו לבניית מוסדות שעסקו בחיזוק הזהות היהודית, בחינוך ובפלורליזם.

דוד הרטמן נפטר בירושלים ב־10 בפברואר 2013, ל' בשבט תשע״ג, ונקבר בהר המנוחות. לאחר מותו המשיך מכון שלום הרטמן לפעול כמוסד מרכזי ללימודי יהדות, להכשרת מנהיגות ולשיח על עתידה של החברה הישראלית והיהודית.

מדוע דוד הרטמן ראוי לציון כערך חשוב במורשת

דוד הרטמן ראוי למקום מרכזי במורשת משום שפעל בשלושה מעגלים שהשפעתם הצטברה לאורך חייו: הוא יצר הגות יהודית מקורית, הקים מוסדות שהפכו את ההגות למעשה, והכשיר אנשים שהמשיכו להפיץ את רעיונותיו בקהילות ובמערכות החינוך. הוא לא הסתפק בתיאור המתח שבין מסורת למודרנה; הוא בנה מסגרות שבהן אפשר ללמוד את המתח הזה, להתווכח עליו ולפעול בתוכו.

תרומתו ניכרת במיוחד בניסיון לחבר בין מחויבות יהודית לבין סובלנות, בין ציונות לבין אחריות מוסרית, ובין לימוד תורה לבין חיים ציבוריים במדינה מודרנית. המוסדות שהקים, הספרים שכתב והתלמידים והמנהיגים שהשפיע עליהם ממשיכים לעצב את השיח על יהדות ישראלית, על יחסי ישראל והתפוצות ועל האפשרות לקיים מחלוקת יהודית פורייה.

לכן דוד הרטמן הוא דמות טבעית לארכיון מורשת (Moreshet). הכללתו ב־Moreshet.com משמרת את סיפורו של אדם שהפך את הלימוד היהודי למפעל של חינוך, מנהיגות ובניית קהילה, ומדגישה את הקשר שבין רעיונות, מוסדות וחייהם של אנשים.