גדעון לוי

גדעון לוי הוא עיתונאי, פובליציסט וסופר ישראלי, מחברי מערכת הארץ ומן הקולות המזוהים והעקיבים ביותר בעיתונות הישראלית עם תיעוד חייהם של הפלסטינים תחת שליטה ישראלית. מאז 1988 הוא מפרסם את הטור השבועי אזור הדמדומים, המבוסס על ביקורים ביהודה ושומרון ובעבר גם ברצועת עזה. כתיבתו מביאה אל הקורא הישראלי סיפורים של משפחות, ילדים, חקלאים ותושבים שנפגעו מן הסכסוך, ומבקשת להפוך מציאות שרבים בישראל אינם פוגשים בחיי היומיום לחלק מן הדיון הציבורי.

מן הבית התל־אביבי אל העיתונות הישראלית

לוי נולד בתל אביב ב-2 ביוני 1953, הבכור מבין שני בנים. אמו, תיאה, ילידת צ'כוסלובקיה, הובאה לארץ ישראל בילדותה במסגרת מבצע הצלה של ילדים יהודים ונקלטה בקיבוץ. אביו, ד״ר היינץ (צבי) לוי, נולד בזאץ שבחבל הסודטים, למד משפטים בפראג ונמלט מן הנאצים. הוא הגיע לארץ ישראל באוניית המעפילים טייגר היל. סבו וסבתו של לוי נספו בשואה. סיפור משפחתו משקף את חווייתם של יהודים אירופים רבים שהגיעו לארץ ישראל ערב מלחמת העולם השנייה ובנו בה את חייהם מחדש.

לוי גדל בתל אביב ולמד בתיכון עירוני א׳. לאחר מלחמת ששת הימים טייל עם הוריו ברחבי יהודה ושומרון וביקר בכותל המערבי, במערת המכפלה ובקבר רחל. בהמשך חייו תיאר את המעבר שעבר מאז השקפת העולם הלאומית־דתית שאפיינה אותו בנעוריו אל עמדה ביקורתית כלפי מדיניות ישראל בשטחים. שינוי זה נעשה עבורו לא רק עניין פוליטי, אלא גם בסיס למסלול עיתונאי של בחינה עצמית ושל התמודדות עם אחריותה של החברה הישראלית למעשיה.

בשלהי שנות השבעים ובראשית שנות השמונים עבד ככתב וכעורך בגלי צה״ל. בשנים 1978–1982 היה דוברו של שמעון פרס, ועבד לצדו לצד יוסי ביילין ובועז אפלבאום, לרבות במהלך מערכת הבחירות הסוערת של 1981. בשנת 1982 הצטרף להארץ, ובשנים 1983–1987 שימש סגן עורך. הניסיון שצבר בדוברות, בעריכה ובעבודה חדשותית העניק לו היכרות עמוקה עם המערכת הפוליטית והתקשורתית, שאותה הפנה בהמשך לכתיבת פרשנות ותחקיר מן השטח.

אזור הדמדומים: להפוך מציאות בלתי נראית לסיפור אנושי

התרומה המזוהה ביותר עם לוי היא הטור אזור הדמדומים, שאותו הוא מפרסם ברציפות מאז 1988. מדי שבוע הוא יצא אל השטח, תחילה עם הצלם מיקי קרצמן ובהמשך עם הצלם אלכס ליבק, כדי לפגוש תושבים ולתעד את השפעתם של הכיבוש, העימות הצבאי והמדיניות הישראלית על חייהם. במקום להסתפק בתיאור מופשט של גבולות, הסכמים ופעולות צבאיות, הטור מתמקד באדם היחיד: בבית שנהרס, במשפחה שנעקרה, בחקלאי שאיבד את אדמתו, בילד שנפצע או בחולה שנתקל במחסום.

לוי הגדיר את מטרת כתיבתו כמאמץ לגרום לישראלים לדעת מה מתרחש מעבר לקו הירוק. הוא כותב לקהל ישראלי, מנקודת מבט ישראלית, ומעמיד במרכז את השאלה כיצד פעולותיה של מדינת ישראל נראות למי שחיים תחת שליטתה. בכך יצר במשך עשרות שנים ארכיון עיתונאי מצטבר של חוויות פלסטיניות, בתקופה שבה רוב הציבור הישראלי נחשף לסכסוך בעיקר באמצעות הודעות רשמיות, דיווחים ביטחוניים ופולמוסים פוליטיים.

הכתיבה אינה מתיימרת להיות ניטרלית. לוי מצהיר על עמדה מוסרית ברורה נגד פגיעה באזרחים ונגד מדיניות שהוא רואה כמבוססת על שליטה, עקירה ואי־שוויון. דווקא משום כך, חשיבותו ההיסטורית טמונה גם בכך שהוא מציג כיצד עיתונאי ישראלי מפרש את המציאות מתוך החברה שבתוכה הוא חי, ומנסה להרחיב את גבולות האחריות של העיתונות: לא רק לדווח מה עשו הצדדים, אלא לשאול מי משלם את המחיר ומה נשאר מחוץ לתמונה.

בשנת 2004 קיבץ לוי את מאמרי השנים 1988–2003 בספר אזור הדמדומים – חיים ומוות תחת הכיבוש הישראלי, שראה אור בהוצאת בבל. הספר הפך את הטור העיתונאי לגוף יצירה מתמשך ונגיש גם לקוראים שאינם עוקבים אחר הארץ מדי שבוע. ספר נוסף, The Punishment of Gaza, יצא באנגלית בהוצאת Verso בשנת 2010, ובשנת 2024 פורסם ספרו The Killing of Gaza: Reports on a Catastrophe. פרסום הספרים באנגלית הרחיב את קהל הקוראים של עבודתו והביא את הפרשנות שלו אל השיח הבינלאומי על ישראל, פלסטין, זכויות אדם וחופש העיתונות.

פובליציסטיקה, ריאיונות והרחבת השיח הציבורי

לצד אזור הדמדומים, לוי פרסם לאורך השנים מאמרי דעה בנושאי ביטחון, חינוך, פוליטיקה, גזענות, זכויות אדם והיחס לקבוצות מוחלשות בחברה הישראלית. הוא הרבה לבקר את פעולות צה״ל ואת מדיניות ממשלות ישראל בעזה ובגדה המערבית, אך כתיבתו עסקה גם בנושאים חברתיים שאינם קשורים ישירות לסכסוך. בין היתר כתב על היחס לחרדים ברמת אביב, על פליטים ומבקשי מקלט, על שיח ציבורי שוביניסטי ועל חמלה כלפי אנשים המצויים בשולי החברה.

סגנונו הישיר והבלתי מתפשר הפך אותו לדמות בולטת בשיח הישראלי. הוא אינו מסתפק בפרשנות מרוחקת, אלא משתמש בשפה רגשית ובדוגמאות קונקרטיות כדי להציב בפני הקוראים את תוצאותיה האנושיות של מדיניות. עבור תומכיו, זוהי עיתונות מצפונית שאינה נכנעת לקונצנזוס; עבור אחרים, עצם החריפות היא חלק מן הוויכוח על גבולותיה של ביקורת פטריוטית. בכל מקרה, לוי תרם לכך שסוגיות הנוגעות לפלסטינים, לכיבוש וליחסי הכוח בין ישראל לשכניה יישארו במרכז סדר היום הישראלי והבינלאומי.

לוי פעל גם בטלוויזיה. הוא הנחה את התוכנית פגישה אישית עם גדעון לוי בערוץ 3, שימש חבר פאנל בתוכנית האקטואליה מועצת החכמים, והשתתף בתוכניות דוקו־ריאליטי ובהן מחוברים והקודחים. בשנת 1998 ראיין את אהוד ברק לקראת הבחירות, ובריאיון שנעשה לאחד המוכרים שלו שאל אותו מה היה עושה אילו נולד פלסטיני. לוי היה גם שותפו של חיים יבין בסדרה התיעודית גחלת לוחשת, שעסקה בעליית יהודי ברית המועצות. כך הגיעו עבודתו וקולו לקהלים רחבים יותר מן הקוראים הקבועים של עיתונות מודפסת.

הכרה מקצועית והשפעה מעבר לישראל

לוי זכה בפרסים על עבודתו העיתונאית ועל עיסוקה בזכויות אדם ובשלום, ובהם אות זכויות האדם על שם אמיל גרינצוויג בשנת 1996, פרס לייפציג לתקשורת בשנת 2003, פרס העיתונות של קרן אנה לינדה בשנת 2008, פרס Peace Through Media בשנת 2012 ופרס אולוף פאלמה בשנת 2016, שאותו חלק עם הכומר הפלסטיני מיטרי ראחב. בשנת 2021 זכה בפרס סוקולוב לעיתונות הכתובה, מן ההוקרות המרכזיות בעיתונות הישראלית. ועדת הפרס ציינה את עמדותיו המקוריות והעצמאיות ואת תרומתו להעשרת השיח הציבורי ללא מורא.

הכרה זו אינה נובעת רק מכמות המאמרים שכתב, אלא מן ההתמדה שבה בנה גוף תיעודי והשפיע על האופן שבו ישראלים וקוראים בעולם מדמיינים את חיי הפלסטינים. עבודתו משמשת מקור לדיון על תפקיד העיתונאי בחברה דמוקרטית, על חופש הביטוי ועל חובתה של עיתונות להאיר גם את חווייתם של מי שאינם מחזיקים בכוח פוליטי או צבאי.

מדוע גדעון לוי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

גדעון לוי ראוי להיכלל בארכיון משום שהוא מייצג פרק מרכזי בתולדות העיתונות הישראלית: עיתונאי שהפך ביקור שבועי בשטח למפעל תיעודי של עשרות שנים. באמצעות אזור הדמדומים, ספריו, ריאיונותיו והופעותיו הציבוריות הוא נתן שמות ופנים למציאות שהדיון הציבורי נוטה לעיתים להציג כמספרים או כסיסמאות. גם מי שחולקים על מסקנותיו נאלצים להתמודד עם הנושאים שהעלה ועם השאלה מה יודעת החברה הישראלית על תוצאות מעשיה.

המורשת של לוי קשורה אפוא לא רק לעמדותיו, אלא למעשה העיתונאי המתמשך: יציאה אל אנשים, הקשבה לסיפוריהם, פרסום עדויות והצבתן בפני קהל ישראלי ובינלאומי. בכך הוא השפיע על השיח בישראל, על הדיון בזכויות אדם ובאחריות ציבורית ועל האופן שבו מתועדת ההיסטוריה החברתית של הסכסוך. זהו בדיוק סוג הקול העצמאי, המתועד ובעל ההשפעה המצטברת שראוי לשמר במורשת (Moreshet) וב-Moreshet.com.