ברני סנדרס

ברנרד "ברני" סנדרס (נולד ב־8 בספטמבר 1941) הוא פוליטיקאי יהודי־אמריקאי, שכיהן כראש עיריית ברלינגטון, כחבר בית הנבחרים וכסנאטור מטעם ורמונט. הוא נודע כחבר העצמאי הוותיק ביותר בתולדות הקונגרס האמריקאי, וכאחד הקולות הבולטים של השמאל הפרוגרסיבי בארצות הברית. חשיבותו אינה נובעת רק מן התפקידים שמילא, אלא מן היכולת להפוך רעיונות שבעבר נחשבו שוליים — ביטוח בריאות לכל, זכויות עובדים, שכר הוגן, השכלה נגישה וצמצום כוחם של בעלי הון — לנושאים מרכזיים בשיחה האמריקאית.

שורשים יהודיים, ברוקלין ומאבק לזכויות האזרח

סנדרס נולד וגדל בשכונת מידווד בברוקלין, במשפחה יהודית ממעמד בינוני־נמוך. אביו, אליאס סנדר־גוטמן, היגר מפולין לארצות הברית בשנת 1921; אמו, דורותי לבית גלסברג, הייתה בת למהגרים יהודים מפולין ומרוסיה. רבים מבני משפחת אביו נרצחו בשואה. חוויית חוסר הביטחון הכלכלי, לצד הזיכרון המשפחתי של רדיפות והשמדה, נעשתה חלק מן הרקע שממנו צמחה תפיסתו החברתית: חברה דמוקרטית נמדדת ביכולתה להגן על בני אדם שאינם בעלי כוח.

הוא למד שנה בברוקלין קולג' ולאחר מכן באוניברסיטת שיקגו, שם סיים תואר במדע המדינה בשנת 1964. כבר בראשית שנות השישים היה פעיל בתנועה לזכויות האזרח, ב־CORE וב־SNCC. בינואר 1962 הוביל מחאה נגד מדיניות ההפרדה במעונות הסטודנטים של האוניברסיטה. סנדרס ו־32 סטודנטים נוספים ישבו בבניין ההנהלה מחוץ ללשכת הנשיא, והמחאה הובילה להקמת ועדה לבדיקת האפליה ולסיום ההפרדה בדיור האוניברסיטאי. בשנת 1963 השתתף במצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות, שבו נשא מרטין לותר קינג את נאומו "יש לי חלום".

בשנת 1963 התנדב סנדרס במשך כמה חודשים בקיבוץ שער העמקים, בשיתוף עם תנועת הנוער הציונית־סוציאליסטית השומר הצעיר. הקשר הזה לישראל היה חלק מן הביוגרפיה היהודית והחברתית שלו, גם אם בהמשך דרכו הציבורית התמקד בעיקר במאבקים אמריקאיים ובחזונו למדיניות חוץ המבוססת על דיפלומטיה וזכויות אדם.

מברלינגטון למרכז הפוליטיקה האמריקאית

לאחר לימודיו עבד סנדרס במגוון מקצועות, ובהם נגרות, הוראה, כתיבה והפקת סרטים. בשנת 1968 עבר לוורמונט, ובשנות השבעים התמודד מטעם מפלגת Liberty Union, שהתנגדה למלחמת וייטנאם. הוא לא זכה אז בבחירות, אך שנות הפעילות האלה בנו את התשתית לזהותו כפוליטיקאי עצמאי שאינו תלוי בממסד המפלגתי.

בשנת 1981 נבחר לראשות עיריית ברלינגטון בהפרש זעום של קולות, לאחר שהביס ראש עיר שכיהן שש קדנציות. הוא נבחר מחדש שלוש פעמים וכיהן שמונה שנים. אף שהקואליציה הפרוגרסיבית שלו לא החזיקה ברוב במועצת העיר, הוא הצליח לבנות שותפויות ולנהל את העיר מול שתי המפלגות הגדולות.

בימי כהונתו אוזן תקציב העיר, ברלינגטון משכה קבוצת בייסבול מקצוענית, והעיר הייתה מן הראשונות בארצות הברית שמימנו דיור באמצעות נאמנות קהילתית. ממשלו נאבק בזכיינית הטלוויזיה בכבלים המקומית והשיג תעריפים נמוכים יותר לתושבים. הוא הוביל גם התחדשות של קו החוף של אגם שמפליין: במקום פיתוח פרטי צפוף של בתי מגורים, מלונות ומשרדים, קידם תכנון מעורב שכלל דיור, פארקים ומרחבים ציבוריים. בכך הפך את ברלינגטון למעבדה עירונית למדיניות חברתית ולמעורבות ציבורית.

סנדרס עסק גם בתרבות ובתקשורת קהילתית. בשנים 1986–1988 הנחה והפיק את התוכנית המקומית Bernie Speaks with the Community, וב־1987 הקליט עם כ־30 מוזיקאים מוורמונט את אלבום הפולק We Shall Overcome. פעילות זו ביטאה את תפיסתו שפוליטיקה אינה מתקיימת רק באולמות השלטון, אלא גם במרחבים שבהם תושבים מספרים את סיפוריהם ומשתתפים בעיצוב חיי הקהילה.

עצמאי בבית הנבחרים ובסנאט

בשנת 1990 נבחר סנדרס לבית הנבחרים של ארצות הברית כנציג היחיד של ורמונט. הוא היה העצמאי הראשון שנבחר לבית הנבחרים זה עשרות שנים והסוציאליסט הראשון שנבחר אליו בתקופה ארוכה. במשך 16 שנותיו בבית הנבחרים שמר על עצמאותו המפלגתית, אך עבד עם דמוקרטים ורפובליקנים כאשר הדבר אפשר לו לקדם מדיניות.

בשנת 1991 היה בין מייסדי השדולה הפרוגרסיבית בקונגרס, ושימש יושב הראש שלה בשמונה שנותיה הראשונות. הקבוצה נעשתה מסגרת קבועה למחוקקים שביקשו להציב במרכז את זכויות העובדים, ההגנה הסוציאלית, הסביבה, זכויות האזרח והגבלת השפעתו של ההון על הממשל. סנדרס תמך בביטוח בריאות לאומי עוד לפני שהנושא נעשה חלק מן הדיון המרכזי במפלגה הדמוקרטית, התנגד להסכמי סחר שלדעתו פגעו בעובדים, והגן בעקביות על זכות ההתאגדות.

בבית הנבחרים קידם גם נושאים מעשיים וממוקדים. הוא תמך בחוק שהקים מרשמי סרטן כדי לאסוף נתונים על תחלואה, פעל להרחבת שירותי הבריאות הקהילתיים, התנגד להרחבת מעקב ממשלתי אחר ספרים ורשומות ספרייה במסגרת חוק הפטריוט, והצביע נגד ההחלטות שאישרו את מלחמת עיראק ב־1991 וב־2002. דרכו המחישה כיצד חבר קונגרס שאינו שייך למפלגת הרוב יכול להשפיע באמצעות קואליציות, תיקונים והתמדה.

בשנת 2006 נבחר לסנאט, ונכנס לתפקיד בינואר 2007. הוא נבחר מחדש ב־2012 וב־2018, והמשיך לכהן כעצמאי המתואם עם הדמוקרטים. בין תפקידיו הבולטים היה יושב ראש ועדת הסנאט לענייני חיילים משוחררים בשנים 2013–2015. יחד עם הסנאטור ג'ון מקיין קידם את חוק הגישה של חיילים משוחררים לטיפול רפואי, שנחתם בשנת 2014 ושינה את אופן ההתמודדות של מערכת הבריאות של משרד החיילים המשוחררים עם כשלים בגישה לטיפול.

בין ההישגים החקיקתיים שבהם היה מעורב נכללים מימון של 11 מיליארד דולר למרכזי בריאות קהילתיים במסגרת חוק הבריאות בר־השגה, מימון לתוכניות סיוע לחיילים המתמודדים עם פוסט־טראומה ופגיעות מוחיות, הרחבת הטיפול באוטיזם במסגרת הביטוח הצבאי, מימון תוכניות לקשישים, ואיסור על יבוא מוצרים שיוצרו בעבודת ילדים. גם כאשר הצעותיו הגדולות לא עברו בשלמותן, הוא השתמש בתיקונים ובהסכמים בין־מפלגתיים כדי להכניס חלקים מהן לחוקים רחבים יותר.

הקמפיינים לנשיאות והפיכת רעיונות לתנועה

ב־2016 התמודד סנדרס על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. בתחילת הדרך נחשב למועמד בעל סיכויים נמוכים, אך הקמפיין שלו זכה לתמיכה רחבה, בעיקר בקרב צעירים ועובדים. הוא זכה ב־23 מדינות ובכ־46 אחוזים מן הצירים המובטחים, והקמפיין שלו גייס סכומים גדולים מתרומות קטנות רבות במקום מתרומות של תאגידים או Super PACs. התרומה הממוצעת הייתה כ־27 דולר, והמודל הזה הוכיח שאפשר לבנות קמפיין לאומי על השתתפות אזרחית רחבה ולא רק על קשרים עם בעלי הון.

לאחר שפרש מן המרוץ ביולי 2016, תמך בהילרי קלינטון ועודד את תומכיו להמשיך את "המהפכה הפוליטית" שהחל. הקמפיין לא הסתיים ביום הפרישה: הוא שינה את השפה שבה המפלגה הדמוקרטית דיברה על שכר מינימום, ביטוח בריאות, שכר לימוד, שינויי אקלים, כוחם של תאגידים וזכויות עובדים. הוא גם החזיר את המונחים "סוציאליזם דמוקרטי" ו"דמוקרטיה כלכלית" אל לב הדיון הציבורי האמריקאי.

ב־2019 הכריז על התמודדות נוספת. קמפיין 2020 גייס בתוך חודשים יותר ממיליון מתנדבים, שוב התבסס במידה רבה על תרומות קטנות, והפך אותו בתחילת המירוץ למוביל ארצי בקרב המועמדים הדמוקרטים. ב־8 באפריל 2020 השעה את הקמפיין, ובהמשך תמך בג'ו ביידן. גם בפעם הזאת הייתה השפעתו גדולה מן התוצאה האלקטורלית: רעיונות שהציג נכללו בחלקם בתוכניות המפלגה ובדיונים על מדיניות ציבורית.

זהות יהודית, ישראל והקשר בין מוסר למדיניות

סנדרס מתאר את עצמו כיהודי מבחינה תרבותית ומשפחתית, אף שאינו מרבה להשתתף בחיי דת ממוסדים. הוא למד בבית ספר עברי, חגג בר מצווה בבית הכנסת Kingsway Jewish Center בברוקלין, ובביתו ציינו את ליל הסדר. הוא אמר כי יהדותו קשורה לא רק למוצא אלא גם לאחריות כלפי הזולת: בעיניו, אין להפנות עורף לילדים רעבים, לקשישים או לחיילים משוחררים חסרי בית.

כראש עיריית ברלינגטון תמך בהצבת חנוכייה ציבורית של חב"ד בבניין העירייה, ואף השתתף בהדלקתה. החלטתו תרמה לנראות הציבורית של חג החנוכה בעיר ולמסורת שהתרחבה מאז במקומות רבים. המעשה ביטא תפיסה של מרחב ציבורי המכבד זהויות דתיות ותרבותיות שונות.

ביחס לישראל, סנדרס הצהיר לאורך השנים על תמיכתו בזכותה להתקיים ובמחויבות האמריקאית לביטחונה, אך גם מתח ביקורת חריפה על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים. הוא תמך בפתרון שתי המדינות, בסיוע כלכלי הן לישראל והן לרשות הפלסטינית, ובשימוש בדיפלומטיה כדי לקדם הסדר. בתקופת מלחמת חרבות ברזל גינה את מתקפת חמאס ואת רצח האזרחים בישראל, קרא לשחרור החטופים, ובמקביל דרש להגן על אזרחים בעזה ולבחון את השימוש האמריקאי בנשק. עמדותיו משקפות את המתח המתמשך בין מחויבות לזהות יהודית ולביטחון ישראל לבין תפיסתו האוניברסלית של זכויות אדם.

כתיבה, הסברה והשפעה ציבורית

סנדרס פרסם כמה ספרים שהפכו את רעיונותיו לכלים להסברה ולארגון פוליטי, ובהם Outsider in the White House, The Speech: A Historic Filibuster on Corporate Greed and the Decline of Our Middle Class, Our Revolution, Bernie Sanders Guide to Political Revolution ו־It's OK to Be Angry About Capitalism. ספריו אינם רק זיכרונות פוליטיים; הם מבקשים ללמד קוראים כיצד להבין אי־שוויון, כיצד להתארגן וכיצד להפוך מחאה להשתתפות אזרחית.

נאום הפיליבסטר שלו בדצמבר 2010, שנמשך שמונה שעות ו־34 דקות ונשא את השם The Speech, המחיש את סגנונו: שימוש בבימת הקונגרס כדי להעלות סוגיות של פערים כלכליים גם כאשר לא הייתה לו אפשרות לעצור לבדו את החוק. הכנסות המחבר מן הספר הועברו לעמותות ללא כוונת רווח בוורמונט.

מדוע ברני סנדרס ראוי לציון כערך חשוב במורשת

ברני סנדרס ראוי להיכלל במורשת משום שפעל במשך עשרות שנים כדי להרחיב את משמעותה המעשית של דמוקרטיה: לא רק הזכות להצביע, אלא גם היכולת לקבל טיפול רפואי, להתפרנס בכבוד, להתאגד, ללמוד ולהשפיע על מוסדות השלטון. הוא עבר ממחאת סטודנטים נגד הפרדה גזעית, דרך הנהגה עירונית ששינתה את ברלינגטון, אל פעילות חקיקתית לאומית וקמפיינים שהניעו מיליוני אזרחים.

המורשת היהודית שלו ניכרת בשילוב בין זיכרון משפחתי של הגירה והשואה, קשר לישראל, מסורת חנוכה במרחב הציבורי ואמונה עמוקה באחריות הדדית. גם מי שאינם מסכימים עם כל עמדותיו יכולים לזהות את תרומתו לשיח על כבוד האדם, סולידריות וצדק חברתי. משום כך, ב־מורשת (Moreshet) וב־Moreshet.com מקומו הוא כמי שהשפיע על החיים היהודיים והאמריקאיים לא באמצעות תפקיד אחד בלבד, אלא באמצעות רעיונות, מוסדות ותנועות שהמשיכו לפעול גם לאחר הקמפיינים והקדנציות שלו.