ברברה סטרייסנד

ברברה סטרייסנד היא זמרת, שחקנית, יוצרת, מפיקה ובמאית קולנוע יהודייה-אמריקאית, מן הדמויות המשפיעות והמצליחות ביותר בתרבות הפופולרית של המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת. במשך יותר משישה עשורים היא פעלה במוזיקה, בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, וזכתה בשני פרסי אוסקר, עשרה פרסי גראמי, חמישה פרסי אמי, פרס טוני, ארבעה פרסי פיבודי, תשעה פרסי גלובוס הזהב ופרסים מרכזיים נוספים. היא נמנית עם האמנים המעטים שזכו בכל ארבעת פרסי הבידור האמריקאיים הגדולים — אמי, גראמי, אוסקר וטוני.

חשיבותה אינה נובעת רק ממספר הפרסים או ממכירות התקליטים. סטרייסנד הרחיבה את האפשרויות שעמדו בפני נשים בתעשיית הבידור: היא התעקשה על שליטה אמנותית, בחרה בעצמה את החומרים שהקליטה, וכתבה, הפיקה, ביימה וכיכבה בסרטים שעסקו בזהות, בחופש ובזכותה של אישה ליצור את חייה לפי הבנתה. במקביל, היא נשאה אל הבמה והמסך נוכחות יהודית-אמריקאית מובהקת, והפכה את סיפור הצלחתה האישית לחלק מן הזיכרון התרבותי של יהדות ארצות הברית ושל החברה הישראלית.

מילדות בברוקלין אל הבמה

סטרייסנד נולדה ב־24 באפריל 1942 וגדלה בברוקלין במשפחה יהודית. אביה, עמנואל סטרייסנד, שהיה מורה, נפטר כשהייתה בת מעט יותר משנה. אמה, דיאנה לבית רוזן, גידלה את ילדיה בתנאים כלכליים קשים. משפחתה מצד אביה הגיעה מגליציה, באזור המצוי כיום בין פולין לאוקראינה, ומשפחת אמה הגיעה מן האימפריה הרוסית. היא למדה בילדותה בישיבה אורתודוקסית יהודית בברוקלין, ובהמשך בבית הספר התיכון ארסמוס הול.

כבר כנערה בלט קולה, אך דרכה לא הייתה סלולה. היא חלמה להיות שחקנית, עבדה בעבודות מזדמנות, הופיעה במועדוני לילה והתקבלה בתחילת דרכה גם בביקורת על מראהּ. במקום לשנות את עצמה כדי להתאים לתבנית המקובלת של כוכבת, היא בנתה קריירה סביב אישיותה, חוש ההומור שלה וקולה הייחודי. שינוי האיות מ־Barbara ל־Barbra היה מחווה קטנה לעצמאותה האמנותית.

הופעותיה במועדוני גריניץ' וילג' הובילו אותה לברודוויי. בשנת 1962 הופיעה במחזמר I Can Get It for You Wholesale, ושם זכתה להכרה רחבה בזכות נוכחות בימתית יוצאת דופן. בשנת 1964 גילמה את פאני ברייס במחזמר Funny Girl. התפקיד, שכלל את השירים “People” ו־“Don’t Rain on My Parade”, הפך אותה לכוכבת והעניק לה דמות שנעשתה מזוהה עמה: אישה מוכשרת, מצחיקה ונחושה, שאינה מוותרת על שאיפותיה.

קול ששינה את המוזיקה הפופולרית

אלבום הבכורה שלה, The Barbra Streisand Album, יצא בשנת 1963 בחברת קולומביה רקורדס וזכה להצלחה גדולה ולפרסי גראמי. כבר בחוזה הראשון עמדה סטרייסנד על זכותה לבחור את החומרים שלה — החלטה שהעניקה לה שליטה אמנותית חריגה בתעשיית ההקלטות והפכה לדגם עבור אמנים שבאו אחריה.

במהלך הקריירה הקליטה עשרות אלבומים, ובהם יצירות של פופ, בלדות, שירי מחזות זמר, מוזיקה מסרטים ואלבומי דואטים. קולה, שנע בין עוצמה דרמטית לרוך מדויק, אפשר לה להעניק פרשנות חדשה לשירים מוכרים. אלבומים כמו People, The Way We Were, Guilty, The Broadway Album ו־Higher Ground הגיעו לקהלים רחבים וזכו להצלחה מסחרית ואמנותית.

שיריה מן הקולנוע נעשו חלק מן הזיכרון המוזיקלי האמריקאי: “The Way We Were”, “Evergreen”, “Woman in Love” ו־“No More Tears (Enough Is Enough)” — דואט עם דונה סאמר — הפכו ללהיטים בינלאומיים. על “Evergreen”, שכתבה והלחינה יחד עם פול ויליאמס עבור הסרט A Star Is Born, קיבלה את פרס האוסקר לשיר המקורי והייתה לאישה הראשונה שזכתה בפרס זה כמלחינה.

סטרייסנד הייתה גם אמנית במה נדירה. לאחר שנים שבהן כמעט לא הופיעה בקונצרטים, חזרתה לבמות בשנות התשעים עוררה ביקוש עצום. הופעותיה נמכרו במהירות, והקונצרטים שלה הפכו לאירועי תרבות. בשנת 1967 הופיעה בחינם בסנטרל פארק מול קהל שהוערך בכ־135 אלף איש — אחד הקהלים הגדולים שנאספו להופעה יחידה.

קולנוע, יצירה ושליטה נשית מאחורי המצלמה

בשנת 1968 הופיעה סטרייסנד בסרט Funny Girl, עיבוד קולנועי למחזמר שהפך אותה לכוכבת ברודוויי. על תפקידה כפאני ברייס זכתה בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר. בהמשך כיכבה בין היתר ב־Hello, Dolly!, ב־What's Up, Doc? ובדרמה The Way We Were.

הישגיה מאחורי המצלמה חשובים לא פחות מהופעותיה. בשנת 1983 יצרה את Yentl, על פי סיפורו של יצחק בשביס-זינגר. סטרייסנד כתבה את התסריט, הפיקה, ביימה וכיכבה בסרט — הישג יוצא דופן בתקופה שבה נשים כמעט שלא קיבלו הזדמנות להוביל הפקה הוליוודית גדולה. הסרט מספר על צעירה יהודייה במזרח אירופה המתחפשת לגבר כדי ללמוד תורה, ובכך עוסק באמונה, ידע, מגדר ובמחיר שהחברה גובה ממי שמבקשים לפרוץ את גבולותיה.

הפקת Yentl דרשה מסטרייסנד להתעקש במשך שנים מול אולפנים שלא מיהרו להאמין בפרויקט. הצלחתו הפכה את הסיפור היהודי למרכזו של סרט קולנוע בינלאומי, והציבה אישה יהודייה כיוצרת בעלת סמכות מלאה — לא רק ככוכבת לפני המצלמה אלא גם כאחראית על החזון האמנותי. בהמשך ביימה והפיקה גם את The Prince of Tides ואת The Mirror Has Two Faces.

הקשר היהודי והישראלי

היהדות לא הייתה פרט ביוגרפי שולי בחייה של סטרייסנד. היא גדלה בתוך משפחה יהודית, נשאה עמה את זיכרון ההגירה ממזרח אירופה, ובחרה להעמיד במרכז Yentl גיבורה יהודייה הנאבקת על זכותה ללמוד. הסרט סייע להביא לקהל עולמי שאלות על מסורת, חינוך וחירות אישית, והעניק נראות חדשה לסיפור יהודי שנכתב בידי יצחק בשביס-זינגר.

בשנת 1984 תרמה סטרייסנד מימון לאגף על שם אביה, עמנואל סטרייסנד, באוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים, והשתתפה בטקס קריאת השם. בכך הפכה את זכרו של אביה — מחנך שנפטר כשהייתה ילדה — לתרומה קבועה לחינוך ולמחקר בישראל. בשנת 2013 קיבלה מן האוניברסיטה העברית תואר דוקטור לשם כבוד.

סטרייסנד הביעה לאורך השנים תמיכה בישראל. בשנת 2011 השתתפה בערב התרמה של ידידי צה״ל בארצות הברית, שבו גויסו כ־12 מיליון דולר. בשנת 2013 הופיעה בשני קונצרטים בתל אביב, במסגרת ביקורה בישראל ובשבוע שבו השתתפה גם באירוע לציון יום הולדתו ה־90 של שמעון פרס. הופעות ותרומות אלה חיברו בין מעמדה הבינלאומי לבין מוסדות, קהילות וקהל בישראל.

פעילות ציבורית ופילנתרופיה

סטרייסנד השתמשה בפרסומה כדי לתמוך בזכויות אדם, בזכויות אזרח, בזכויות נשים ובזכויות להט״ב. היא תמכה במפלגה הדמוקרטית ובמועמדים שקידמו את העמדות הללו, השתתפה באירועי התרמה ופעלה נגד חקיקה שפגעה בזכויות הומוסקסואלים. פעילותה לא הסתפקה בהצהרות: הופעות, מכירות וקרנות שייסדה גייסו כספים למטרות חברתיות, סביבתיות ובריאותיות.

קרן ברברה סטרייסנד, שנוסדה בשנת 1986, תמכה בארגונים העוסקים בשימור הסביבה, חינוך בוחרים, זכויות אזרח, זכויות נשים ופירוק נשק גרעיני. היא גם גייסה כספים למאבק במחלות לב אצל נשים. בשנת 2009 תרמה חמישה מיליון דולר להקמת תוכנית מחקר וחינוך לבריאות הלב של נשים במרכז הרפואי Cedars-Sinai; בהמשך גייסה למטרה זו סכומים נוספים. התוכנית נקראה על שמה והפכה למוסד מחקר וטיפול המתמקד בפערים הייחודיים בבריאות הלב של נשים.

בשנת 2015 העניק לה הנשיא ברק אובמה את מדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית. בשנת 2018 השתמשה באלבום Walls, ובייחוד בשיר “Don't Lie to Me”, כדי לבטא עמדה ציבורית ביחס לאמת, לדמוקרטיה ולשיח הפוליטי האמריקאי. בשנת 2022 סייעה בגיוס כספים לטיפול רפואי באוקראינה במסגרת UNITED24.

מורשת והשפעה

סטרייסנד השפיעה על דורות של זמרות, שחקניות ויוצרות. היא הוכיחה שאפשר לבנות קריירה עולמית בלי לוותר על קול אישי, על מבטא, על הומור או על זהות יהודית. היא חיברה בין מסורת המחזמר והקברט לבין פופ מודרני, בין קולנוע מסחרי ליצירה אישית, ובין מעמד של כוכבת לבין מעורבות אזרחית.

השפעתה ניכרת גם באופן שבו התרבות הפופולרית מתייחסת אליה: שיריה ממשיכים להתבצע, דמותה מופיעה בתוכניות טלוויזיה ובפרודיות, ויצירותיה נשמרות בארכיונים לאומיים. הסרט Funny Girl נבחר לשימור במרשם הסרטים הלאומי של ארצות הברית, והשיר “People” נבחר לשימור במרשם ההקלטות הלאומי. אלה אינם רק הישגים אישיים; הם מעידים על המקום שתפסה עבודתה בתרבות האמריקאית.

מדוע ברברה סטרייסנד ראויה לציון כערך חשוב במורשת

ברברה סטרייסנד ראויה להיכלל במורשת משום שפעלה בכמה מן הזירות המרכזיות שעיצבו את חיי התרבות היהודיים והאמריקאיים: מוזיקה, תיאטרון, קולנוע, זכויות אזרח ופילנתרופיה. היא הפכה ילדה יהודייה מברוקלין לאחת האמניות המוכרות בעולם, אך לא ניתקה את הצלחתה מן המקורות ומהקהילות שמהן באה. דרך Yentl הביאה סיפור יהודי על לימוד וחירות לקהל בינלאומי; דרך תרומתה לאוניברסיטה העברית חיזקה מוסד מרכזי בישראל; ובאמצעות תמיכתה בישראל ובצה״ל יצרה קשר מתמשך בין יהדות ארצות הברית לבין החברה הישראלית.

היא גם הותירה דוגמה מעשית למנהיגות תרבותית: אמנית שאינה מסתפקת בביצוע, אלא דורשת שליטה ביצירה, פותחת דלתות ליוצרות אחרות ומפנה משאבים לבריאות, לזכויות ולחינוך. משום כך, Moreshet ו־Moreshet.com מציגים את סטרייסנד לא רק ככוכבת בידור, אלא כדמות שעבודתה עיצבה את האופן שבו יהודים, נשים ואמנים יכולים להישמע, ליצור ולהשפיע בעולם.