בן-דרור ימיני

בן-דרור ימיני (נולד ב-17 באפריל 1954) הוא עיתונאי, עורך, בעל טור ופובליציסט ישראלי, עורך דין בהכשרתו. במשך עשרות שנים היה אחד הקולות הבולטים בעיתונות הישראלית בנושאים הנוגעים לדמותה של מדינת ישראל, למעמדה בעולם, למאבק באנטישמיות וליחסים בין יהודים לערבים. כתיבתו משלבת טיעון ציוני מובהק עם שימוש בהשוואות היסטוריות, נתונים ומחקר, והוא פנה הן לקוראים בישראל והן לקהל בין-לאומי באמצעות מאמרים באנגלית.

ייחודה של פעילותו הוא במעבר המתמיד בין עולמות: מן העשייה המזרחית והחברתית בשנותיו הראשונות, דרך שירות ציבורי ועריכת דין, ועד לעיתונות יומית, כתיבת ספרים, עריכת מדורי דעות והשתתפות בדיונים ציבוריים על עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

ראשית הדרך: זהות מזרחית, משפט ושירות ציבורי

ימיני נולד בגבעת עמל א' בתל אביב למשפחה יהודית ממוצא תימני. הוא למד בבית הספר היסודי מוריה ובתיכון צייטלין, למד היסטוריה באוניברסיטת תל אביב ומשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה, והתמחה במשרד עורכי הדין של יעקב וינרוט. לאחר כמה שנות עבודה בעריכת דין שימש יועץ למשרד לקליטת עלייה וגם דובר המשרד. התפקידים הללו העניקו לו היכרות ישירה עם עבודת הממשלה, עם קליטת עולים ועם האתגרים הכרוכים בבניית חברה ישראלית משותפת.

בשנות ה-80 היה פעיל בזירה המזרחית והחברתית. בשנת 1986 פרסם את הספר אגרוף פוליטי, ביקורת על הפוליטיקה והחברה בישראל, וב-1989 היה העורך הראשון של הירחון החברתי הלוחמני הפטיש. הוא הגיש תוכניות רדיו, היה פעיל במפלגת תמ"י ובהמשך עבר, יחד עם בנימין בן-אליעזר, לפעילות במפלגת העבודה. במקביל ניהל באוניברסיטת תל אביב תוכנית להכשרת פעילי ציבור, ובכך עסק לא רק בפרשנות המציאות אלא גם בטיפוח מעורבות אזרחית.

בתחילת שנות ה-90 השתתף, לצד אהוד מנור, בתוכנית ללימוד ערבית תעלם ותכלם, בהנחיית כמאל ריאן. עצם השתתפותו בתוכנית שיקפה את עניינו המתמשך בשפה הערבית, בחברה הערבית ובאפשרות לקיים שיח ישראלי רחב יותר עם סביבתו האזורית.

עיתונות, עריכה ופובליציסטיקה

ימיני החל את דרכו העיתונאית באמצע שנות ה-80. משנת 2003 ועד קריסת מעריב ב-2014 היה עורך מדור הדעות של העיתון וכתב טור פוליטי שבועי ב"מוסף שבת". במסגרת זו לא היה רק כותב יחיד אלא גם מי שהשפיע על סדר היום של מדור מרכזי בעיתונות הישראלית, על הנושאים שהוצגו לקוראים ועל מגוון הקולות שנכנסו לדיון הציבורי.

משנת 2009 פרסם גם בלוג באתר nrg של מעריב, שבו הופיעו טוריו, מאמרי דעה, קישורים, מקורות ותרגומים. לאחר המעבר לידיעות אחרונות באביב 2014 המשיך לפרסם טורים בעיתון, וכן מאמרים באנגלית באתר ynetnews וב-The Times of Israel. המעבר לכתיבה באנגלית הרחיב את קהל קוראיו והפך את מאמריו לחלק מהוויכוח הבין-לאומי על ישראל, הציונות והסכסוך הישראלי־פלסטיני.

לצד הכתיבה השוטפת, ימיני השתתף בניסוח אמנת כנרת והיה חבר בפורום לאחריות לאומית, מסגרת שכללה אנשי ימין ושמאל שביקשו לקדם הידברות בין מחנות ומגזרים ולנסח מכנה משותף ציוני למדינה יהודית ודמוקרטית. הוא קיבל הצעה להתמודד לכנסת במסגרת מפלגת "התנועה" של ציפי לבני לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה, אך בחר שלא להתמודד, משום שהעדיף להשפיע באמצעות כתיבה. הבחירה הזו מדגישה את האופן שבו ראה בעיתונות זירה של שירות ציבורי.

ציונות, שלום ומדינה יהודית ודמוקרטית

בשלבים שונים הגדיר עצמו ימיני כאיש שמאל ציוני, ובהמשך כפטריוט ציוני שאינו משתייך באופן מלא לימין או לשמאל. לאורך השנים תמך ברעיון של הסדר מדיני ובמדינה פלסטינית לצד ישראל, הביע תמיכה בחלוקת ירושלים וביוזמת ז'נבה, התנגד להתיישבות יהודית בשכונות ערביות בירושלים ותמך בהפרדה בין ישראל לפלסטינים, גם כאשר סבר שמהלכים חד-צדדיים עלולים להיות קשים ומסוכנים.

עם זאת, הוא התנגד בתוקף לדרישת זכות השיבה, שאותה ראה כאיום על המשך קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. בכתיבתו הבחין בין ביקורת לגיטימית על מדיניות ישראל לבין שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. עבור קוראים רבים, הדיון הזה סיפק מסגרת מושגית לחיבור בין ציונות, ביטחון, זכויות אדם והצורך בהסדר מדיני.

ימיני תמך בפעולות הגנה ישראליות נגד טרור, אך הדגיש גם את החובה לחקור חריגות, לבחון את פעולות צה"ל לפי אמות מידה מוסריות ומשפטיות ולהעניש אחראים כאשר הדבר נדרש. כך ביקש להציג את ההגנה על ישראל לא כוויתור על מוסר, אלא כחלק מהאחריות של מדינה יהודית ודמוקרטית.

הסכסוך הישראלי־פלסטיני והוויכוח הבין-לאומי

מאז האינתיפאדה השנייה כתב ימיני בהרחבה נגד מה שראה כהסתה נגד ישראל ולצד בחינה השוואתית של הסכסוך. מאמריו עסקו בסוגיית הפליטים, בהשוואה בין גורל הפליטים הפלסטינים לבין גורלם של יהודי ארצות ערב, במעמדם של ערביי ישראל, בתמיכה הבין-לאומית ברשות הפלסטינית ובטענות בדבר אחריותה של הציונות להחרפת היחסים בין יהודים למוסלמים.

במהלך מבצע עופרת יצוקה, בסוף 2008 ובתחילת 2009, פרסם סדרה בת שלושה מאמרים שהציגה את עמדתו על חמאס, על תגובת ישראל ועל הביקורת הבין-לאומית. הוא השתמש בהשוואות למבצעי נאט"ו בקוסובו ובאפגניסטן וניהל ויכוח ישיר עם כותבים שביקרו את ישראל. לפי החומר הקיים, המאמרים תורגמו לשפות שונות ופורסמו בעיתונים בעולם, ובכך הרחיבו את השפעתו מעבר לקוראי העברית.

בשנת 2009 תקף בחריפות את דו"ח גולדסטון ודרש מישראל להקים ועדת חקירה שתבחן את הטענות ותציג את העובדות. גם כאשר עמדותיו היו נחרצות, הוא טען כי ישראל חייבת להגן על אמינותה באמצעות בדיקה מוסדית ולא רק באמצעות הסברה. בהמשך כתב על עימותים נוספים, על עסקת שליט, על מלחמת האזרחים בסוריה ועל עליית דאעש, והדגיש את הסכנה שבהתמקדות בלעדית בישראל תוך התעלמות ממעשי טבח ופשעים אחרים במזרח התיכון.

המאבק באנטישמיות ובדה-לגיטימציה

אחד הצירים המרכזיים בעבודתו של ימיני הוא זיהוי האנטישמיות החדשה. יחד עם אמנון רובינשטיין היה בין העיתונאים הישראלים שכתבו בהרחבה על האופן שבו, לדעתו, עוינות כלפי ישראל עלולה להפוך לשלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. הוא טבע והפיץ את הביטויים "אנטישמיות במסווה של אנטי-ציונות" ו"אנטישמיות פוליטיקלי קורקט", וטען שהשוואות חד-צדדיות ודמוניזציה של ישראל עלולות להחיות דפוסים ישנים של שנאת יהודים בשפה חדשה.

בספרו תעשיית השקרים, שראה אור בעברית ובהמשך פורסם באנגלית בשם Industry of Lies: Media, Academia and the Israeli-Arab Conflict, ריכז את השקפתו על דיווחים תקשורתיים, מחקר אקדמי ותעמולה הנוגעים לסכסוך. הספר נשען, לפי התיאור הקיים, על השוואות היסטוריות, סקירות עובדתיות, מחקרים ונתונים סטטיסטיים. חשיבותו של הספר היא בניסיון להעביר את הדיון מהצהרות כלליות לבדיקת מקורות, מספרים והקשרים.

ימיני התנגד בחריפות לתנועת ה-BDS וטען כי דרישת זכות השיבה והשאיפה להפוך את ישראל למדינה שאינה מדינת הלאום של העם היהודי מצביעות, לדעתו, על שלילת עצם קיומה של ישראל ולא רק על ביקורת על מדיניותה. ב-2021 הוענק לו פרס מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים בתל אביב, בין היתר על פעילותו נגד ה-BDS והאנטישמיות החדשה. בשנת 2003 קיבל את פרס אברמוביץ' לביקורת התקשורת מטעם האגודה לזכות הציבור לדעת.

חברה ישראלית, משפט ומוסדות המדינה

כתיבתו של ימיני אינה מוגבלת ליחסי החוץ של ישראל. הוא עסק גם במבנה החברה הישראלית, במעמד המזרחים, במערכת המשפט, ביחסי דת ומדינה ובשאלת השתלבותן של קבוצות שונות בחברה ובכלכלה. הוא מתח ביקורת על האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון ותמך בחיזוק הפרדת הרשויות ובצמצום העברת הכרעות פוליטיות מן הכנסת אל בתי המשפט. במקביל הסתייג מחוק הלאום, שאותו תיאר כמיותר ומזיק, אף שלא הגדירו כחוק גזעני.

ימיני דרש ממערכת החינוך החרדית לכלול לימודי ליבה, ובהם מתמטיקה, אנגלית, אזרחות, היסטוריה ומדעים, כדי לאפשר השתלבות רחבה יותר במשק ובחברה. הוא ביקר תהליכי הקצנה והדרת נשים, אך גם הדגיש את הצורך שהכרעות ציבוריות יתקבלו בזירה הפוליטית ולא באמצעות קיצורי דרך משפטיים.

ביחס לעלייה מאתיופיה כתב נגד ריכוז עולים בשכונות חלשות ובמערכות חינוך נפרדות, וקרא לשילובם במקומות שונים בחברה הישראלית. בכך חיבר את ניסיונו האישי כבן למשפחה יהודית תימנית עם עמדה רחבה יותר נגד הדרה עדתית וגיאוגרפית. הוא עסק גם ביוקר המחיה, בחלוקת הנטל, במדיניות כלפי מהגרים ומבקשי מקלט ובביקורת על הפוסטמודרניזם ועל תקינות פוליטית, שלדעתו עלולות לפגוע בחופש הדיון.

כתיבה שמבקשת לעצב את הזיכרון היהודי והישראלי

בכל יום עצמאות פרסם ימיני במשך שנים מאמר אופטימי על הישגיה של ישראל ועל תרומתה לאנושות. המאמרים הללו שימשו לו במה להזכיר לקוראים כי לצד מחלוקות, מלחמות וכישלונות, ישראל היא גם סיפור של בנייה, חדשנות, עלייה, מוסדות ציבוריים ותרומה לחברה העולמית.

הזהות היהודית שלו מתוארת כלאומית, תרבותית ומסורתית. אף שאינו מגדיר עצמו דתי, הוא נוהג ללכת לבית הכנסת בליל שבת ושלח את ילדיו לבית ספר ממלכתי-דתי. בעבורו, יהדות אינה רק אמונה פרטית אלא גם זיכרון היסטורי, שייכות לאומית, אחריות הדדית והגנה על האפשרות של העם היהודי לחיות במדינה משלו.

מדוע בן-דרור ימיני ראוי לציון כערך חשוב במורשת

בן-דרור ימיני ראוי להיכלל במורשת (Moreshet) משום שפעילותו משקפת כמה מן הוויכוחים המכוננים של החברה הישראלית והעם היהודי בעידן המודרני: כיצד מגינים על מדינה יהודית ודמוקרטית, כיצד מתמודדים עם אנטישמיות בלבוש חדש, כיצד מספרים את סיפורם של יהודי ארצות ערב, וכיצד מנהלים ויכוח ציבורי על ביטחון, שלום, משפט וזהות.

הוא לא הסתפק בהבעת עמדה אישית. כעורך מדור דעות, ככותב רב-תפוצה, כמחבר ספרים וכמשתתף ביוזמות של הידברות לאומית, הוא השפיע על האופן שבו ישראלים וקהלים בחוץ לארץ דנו בישראל ובציונות. ספריו ומאמריו הפכו טענות על הסכסוך, על הפליטים ועל האנטישמיות לנושאים לדיון ציבורי מתמשך, ואילו פעילותו המזרחית והחברתית הזכירה שהסיפור הציוני כולל גם עלייה, קליטה, שילוב ומאבק באפליה.

במובן זה, Moreshet.com מתעד באמצעות דמותו לא רק קריירה עיתונאית, אלא פרק בתולדות המחשבה הישראלית: הניסיון להשתמש במילים, בעובדות ובוויכוח פתוח כדי להגן על זיכרון יהודי, על ריבונות ישראלית ועל האפשרות לקיים חברה מורכבת הממשיכה להתווכח על עתידה.