בופור

״בופור״ הוא סרט קולנוע ישראלי שביים יוסף סידר בשנת 2007, על פי תסריט שכתב עם רון לשם. הסרט מבוסס על ספרו הראשון של לשם, ״אם יש גן עדן״, שזכה בפרס ספיר ובפרס יצחק שדה לספרות צבאית. במרכזו עומדים חיילי צה״ל המאיישים את מוצב הבופור בחודשים האחרונים שלפני הנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון — תקופה של שגרה מתוחה, אבדות, נאמנות לחברים והתמודדות עם הידיעה שהמשימה שעליה נבנו חייהם עומדת להסתיים.

הסרט זכה להישג בינלאומי יוצא דופן: סידר קיבל את פרס דוב הכסף לבמאי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין, ו״בופור״ היה הסרט הישראלי הראשון מאז ״מאחורי הסורגים״ (1984) שהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. בישראל זכה הסרט בארבעה פרסי אופיר, ובשנת 2007 צפו בו כ-300,000 איש. בתוך עשרת ימי ההקרנה הראשונים הגיע מספר הצופים ליותר מ-90,000, ובחודשיים הראשונים לכ-280,000 — נתונים שהפכו אותו לאחד הסרטים הישראליים המצליחים של תקופתו.

מוצב, שגרה ונסיגה

״בופור״ אינו מתאר מלחמה באמצעות קרבות גדולים בלבד. עיקר כוחו טמון בהתבוננות בחיי היומיום של חיילים הממתינים בתוך מוצב מבודד: שמירות בעמדות המכונות ״הירוק״ ו״האדום״, הפגזות חוזרות, ערפל בוקר המגביל את הראות, שינה במרחבים צפופים ומחסה בחדרי הביטחון. המוצב בנוי שכבות על גבי שכבות של בטון ומסדרונות תת-קרקעיים, סמוך למבצר הבופור ההיסטורי. כך יוצר הסרט מרחב פיזי ורגשי של לחץ, שבו הזמן כמעט קופא אך הסכנה יכולה להתפרץ בכל רגע.

הצילומים נערכו במבצר נמרוד, למרגלות החרמון, ששימש תחליף חזותי למוצב הבופור. לצורך ההפקה נוספו למקום מיגונים וציוד צבאי, שחלקו הושאל על ידי צה״ל. הסרט הופק בתקציב מוערך של 2–2.5 מיליון דולר, והצילומים החלו בפברואר 2006.

העלילה נפתחת בהגעתו של זיו פארן, לוחם ביחידת סילוק הפצצות, למוצב כדי לבצע משימה המכונה ״נוהל קברניט״. הוא פוגש את לירז, מפקד המוצב, את אושרי, סמל המחלקה, ואת יתר הלוחמים. כאשר המטען מתפוצץ וזיו נהרג, האירוע מטביע בחיילים תחושה של אובדן ושל חוסר הבנה. בהמשך אינם מנסים לבצע את הנוהל שוב, והמוות נעשה חלק מהשאלה הגדולה יותר שהסרט מציב: כיצד ממשיכים לתפקד כאשר הסיכון מוחשי, אך משמעות המשימה הולכת ומתערערת?

במקביל מתחילות ההכנות לנסיגה. ציוד מפונה מן המוצב, והחיילים נדרשים להתרגל לכך שהמקום שבו בילו חודשים ושנים אינו יעד קבוע אלא עמדה שעומדת להימחק. לירז מתקשה להשלים עם העזיבה ומסרב בתחילה לפנות גם ציוד שאינו חיוני ואת הכלבה נמרושקה, שנשארת מאחור כאשר נדב, הכלבן, חוזר לישראל. אושרי, העומד להשתחרר, לוקח את החיילים הצעירים לסיור במבצר העתיק, שובר את המרחק הפיקודי ונפרד מהם בחיבוקים. הרגע הזה מבליט את הקשר האנושי שנוצר בין הלוחמים ואת המחיר הרגשי של הפירוד.

מנהיגות, אובדן והמחיר האנושי

הדמויות המרכזיות מאפשרות לסרט לבחון מנהיגות צבאית לא כמערכת של סיסמאות, אלא כעומס יומיומי. לירז הוא מפקד קשוח, מחויב ומרוכז במשימה, אך התנגדותו לנסיגה חושפת עד כמה זהותו קשורה להר ולמוצב. אושרי, הרך והמפויס יותר, משמש לו חבר קרוב ומאזן אנושי. ביניהם נוצר מתח בין נאמנות לפקודה לבין נאמנות לחיילים, בין הרצון להחזיק מעמד לבין ההכרה שהשהייה במקום גובה מחיר כבד.

הסכנה מתקרבת כאשר עמדות השמירה מותקפות. זיתלאווי נפצע ומת, ושפיצר נהרג מפגיעת טיל בעמדת ״הירוק״. החיילים נדרשים להמשיך בשמירות אף שהם יודעים שהעמדות חשופות. מפקדי הגזרה מורים להם להימנע מפעולות יזומות, להסתגר במוצב ולעבות את שכבות הבטון; בכך מדגיש הסרט את המעבר ממלחמה של תנועה למלחמה של הישרדות והמתנה.

שגרת הקריאות ״יציאה, יציאה״ ו״נפילה, נפילה״, החוזרות שוב ושוב, הופכת את המלחמה לטקס מכני וקלסטרופובי. דווקא החזרתיות ממחישה את חוסר היציבות: כל פעולה יומיומית עלולה להפוך לאסון. הסרט עוסק אפוא לא רק בקרב, אלא גם בפחד, בשכול, באחריות המפקד ובקשרים שנבנים בין אנשים החיים יחד תחת איום מתמשך.

הפיצוץ האחרון והזיכרון

כאשר מגיעה פקודת הנסיגה, מתחילים החיילים לפרק את המוצב ולהעביר לישראל את הציוד שאפשר להציל. במוצב נשארים לוחמים מעטים, והמבנה כולו ממולכד לקראת הפיצוץ. דחיית הנסיגה ביממה מעמידה את לירז בפני המבחן הקשה ביותר: להמתין תחת איום, או לקחת אחריות ולהוריד את אנשיו בכוח. הוא מודה שאינו מסוגל לעזוב את ההר, משום שההר העניק לו תחושת שייכות ושעזיבתו עלולה להיראות בעיניו כבריחה.

לקראת הסיום, לאחר נפילת החשמל והתרופפות השמירה, מבין לירז שעליו להפסיק להחזיק במוצב בכל מחיר. הוא תולה מחדש את דגל ישראל, משלים את ההכנות ויוצא עם חייליו. רגע לפני העלייה לנגמ״ש הוא מביט לאחור, ובניגוד לחיילים המכניסים את ראשיהם פנימה, הוא צופה במוצב נמחק בפיצוץ. רק לאחר שהשיירה חוזרת לישראל הוא מרשה לעצמו לקרוס ולבכות.

הסיום אינו מציע תשובה פשוטה לשאלת הנסיגה או לשאלת משמעות השירות. הוא משמר בזיכרון את החיילים, את המקום ואת המתח שבין חובה, שייכות והישרדות. בכך הצליח ״בופור״ להפוך פרק מסוים בתולדות הנוכחות הישראלית בלבנון ליצירה רחבה יותר על חוויית הלחימה ועל האופן שבו אירועים צבאיים נטמעים בחייהם של יחידים ובזיכרון הישראלי.

מדוע בופור ראוי לציון כערך חשוב במורשת

״בופור״ ראוי להיכלל במורשת (Moreshet) משום שהוא מתעד ומפרש חוויה שעיצבה דור של ישראלים: השירות במוצבים בלבנון, החיים תחת אש והמפגש המטלטל עם נסיגה שאינה רק אירוע מדיני אלא גם פרידה ממקום ומזהות. הסרט הביא את הסיפור הזה לקהל ישראלי רחב, עורר דיון על המחיר האנושי של הלחימה והעניק לקולנוע הישראלי נוכחות בינלאומית משמעותית.

הישגיו — פרס דוב הכסף, ארבעה פרסי אופיר, מועמדות לאוסקר וקהל גדול בישראל — חשובים לא רק כרשימת פרסים. הם מעידים על יכולתה של יצירה ישראלית מקומית להפוך סיפור צבאי מסוים ליצירה אמנותית מובנת ורלוונטית גם מעבר לגבולות ישראל. משום שהוא מחבר בין זיכרון לאומי, קולנוע, ספרות ועדות אנושית על חיילים ומשפחותיהם, ״בופור״ הוא חלק טבעי מן הסיפורים הנשמרים ב-Moreshet.com.