אשרת קוטלר

אשרת קוטלר היא עיתונאית, מגישת חדשות, עורכת, יוצרת טלוויזיה וסופרת ישראלית. לאורך יותר משני עשורים הייתה מן הדמויות המזוהות עם עיתונות הטלוויזיה בישראל: היא הגישה מהדורות חדשות, הובילה תוכניות אקטואליה וראיונות, ויצרה סדרות תעודה ותחקיר שעסקו בנושאים חברתיים, תרבותיים ואזרחיים. עבודתה הביאה אל המסך סוגיות שלא תמיד זכו למקום מרכזי בשיח הציבורי, וסייעה לעצב את האופן שבו ישראלים פוגשים חדשות, ביקורת חברתית וסיפורים אישיים.

מן החדשות המקומיות אל מרכז העשייה הטלוויזיונית

קוטלר נולדה ביפו בשם אושרת לוי וגדלה בבת ים וברמת השרון. היא בת למשפחה שמוצאה מיהדות בולגריה, ולדבריה משפחתה היא גם נצר למגורשי ספרד. לאחר לימודיה בתיכון רוטברג שירתה בצה״ל כקצינת תנאי שירות ונפגעים בחיל השריון. בהמשך למדה מדע המדינה, עבדה כדיילת בחברת התעופה טאוור אייר, ולמדה גם פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.

את דרכה בתקשורת החלה כמגישה ועורכת של החדשות המקומיות בטלוויזיית הכבלים ״גוונים״. בשנת 1993, עם הקמת חברת החדשות של ערוץ 2, השתלבה במערך העיתונאי של החברה במגוון תפקידים: עובדת ארכיון, במאית כתבות, עורכת, מגישת מבזקי חדשות וכתבת תרבות. היא הייתה גם עורכת-משנה ומגישה של ״מוסף השבת״, מגישה מחליפה בתוכנית ״חמש עם רפי רשף״ ומגישה מחליפה במהדורה המרכזית לצד יעקב אילון.

התפקידים הללו ביטאו יכולת נדירה לעבור בין עבודת מערכת יסודית לבין נוכחות ישירה מול הצופים. קוטלר לא הייתה רק פנים מוכרות על המרקע; היא עסקה גם באיסוף חומר, בעריכה, בבניית כתבות ובקבלת החלטות עיתונאיות. בתקופה שבה הטלוויזיה הייתה מקור החדשות המרכזי עבור רוב הציבור בישראל, לעבודתה היה חלק ממשי בעיצוב סדר היום ובתיווך אירועים לאומיים לצופים.

פריצת דרך לנשים בעיתונות הישראלית

בשנת 1996 החלה להגיש ולערוך את תוכנית הראיונות והאקטואליה ״פגוש את העיתונות״. בכך הייתה לאישה הראשונה בישראל שניהלה תוכנית טלוויזיה אישית ופוליטית מסוג זה. עצם ההובלה של תוכנית ראיונות מרכזית הרחיבה את גבולות התפקידים שעמדו בפני נשים בעיתונות הישראלית, והציבה עיתונאית בעמדה של שאלת שאלות, קביעת נושאים וניהול שיחה עם בעלי כוח.

במהלך שנותיה בחברת החדשות הגישה גם את ״אולפן שישי״, תחילה לצד עמנואל רוזן, ובשנת 1999 ערכה את התוכנית. בשנת 2001 החלה להגיש את ״שש עם״. היא הגישה חדשות גם בתקופת רצח יצחק רבין, תקופה שבה נדרשה התקשורת הישראלית להתמודד עם טראומה לאומית, מידע מתפתח וצורך ציבורי בהסבר אחראי ובהיר.

אחד הראיונות הזכורים מתקופתה היה ריאיון עם מנהיג חמאס אחמד יאסין בשנת 1997. קוטלר ניהלה את השיחה כשהיא עטויה בצ׳אדור אסלאמי מסורתי, בחירה שנועדה ליצור הקשר תרבותי ייחודי לריאיון ולהמחיש את המורכבות של מפגש עיתונאי עם דמות מרכזית בזירה הישראלית-פלסטינית.

תעודה, תחקיר ונושאים שהגיעו אל לב השיח הציבורי

העשייה של קוטלר חרגה מהגשת חדשות. בשנת 2005 הגישה שתי סדרות תיעודיות במסגרת ״קשת״, האחת על קבלה והשנייה על חינוך. בכך חיברה בין טלוויזיה פופולרית לבין שאלות של אמונה, זהות, למידה והאופן שבו יחידים וחברות מעניקים משמעות לחייהם.

בשנת 2007 הגישה תוכנית מיוחדת שעסקה בהטרדות מיניות, וכן את התוכנית ״סוף העולם?״, שבחנה את מצבה האקולוגי של ישראל ואת זיהום האוויר בעולם. באותה שנה יצרה עבור יס דוקו את הסדרה ״על סם״, שביקרה את מדיניות ההסברה והאכיפה בישראל בנושא הסמים. הסדרה הציבה את מדיניות הסמים לדיון ציבורי רחב יותר וחיברה בין שאלות של חוק, בריאות, חינוך ואחריות מדינתית.

בשנת 2008 יצרה עבור ערוץ 10 סדרות ותוכניות תעודה ותחקיר נוספות. ״אדוני המלחמה״ עסקה בתעשיות כלי הנשק בישראל; ״מושחתים בצמרת״ בחנה שחיתות שלטונית; ״זהירות ריאליטי״ התמודדה עם השפעתן של תוכניות המציאות; ״ילד אסור ילד מותר״ עסקה ביחסים בין הורים לילדיהם ובאובדן סמכות הורית; ו״עשירים חיים יותר״ בחנה את הפערים הגדלים בשירותי הבריאות בישראל. בחירת הנושאים מלמדת על תפיסת עיתונות שביקשה לבחון לא רק אירועים, אלא גם את המערכות שמאחוריהם ואת המחיר שהם גובים מאזרחים ומקהילות.

בדצמבר 2007 החלה להגיש את ״חדשות השבת״, ששמה שונה בשנת 2010 ל״המגזין״. במסגרת זו המשיכה לשלב חדשות, ראיונות, כתבות עומק ותחקירים. בשנת 2014 הגישה לסירוגין גם את המהדורה המרכזית של ערוץ 10. עד לסיום עבודתה הקבועה בחדשות 13 בשנת 2019 הייתה אחת המגישות הבולטות של העיתונות הטלוויזיונית בישראל.

כתיבה, זיכרון משפחתי וזהות יהודית-ספרדית

לצד הטלוויזיה כתבה קוטלר שני ספרים. ספר הביכורים שלה, ״סיפור שמתחיל בדמעות״, ראה אור בשנת 2006 ועוסק בשפינוזה, בזן בודהיזם ובפסיכואנליזה, תוך קישור בין רעיונות אלה לבין סיפור חייה. הספר משקף את העניין שלה במפגש שבין פילוסופיה, רוחניות, נפש וחוויה אישית.

בשנת 2009 פרסמה את ״איז׳ה מיה״ — ״בתי״ בלאדינו. בספר חזרה אל שורשיה הבולגריים והספרדיים ואל משפחתה דוברת הלאדינו, על רקע השנים המכריעות של ארץ ישראל ושל מדינת ישראל הצעירה. בכך תרמה גם לשימורו של זיכרון יהודי-ספרדי: לא רק באמצעות תיאור של משפחה אחת, אלא דרך שפה, מסורות, הגירה והתמודדות עם המעבר מן העולם היהודי הישן אל החברה הישראלית המתהווה.

החיבור בין עיתונות, תיעוד וכתיבה אישית מעניק לעבודתה ממד רחב יותר. קוטלר תיעדה את החברה הישראלית בזמן אמת, אך גם חזרה אל שכבות העומק של הזהות — אל שאלות של אמונה, משפחה, זיכרון, חינוך ושייכות. עבור קוראים וצופים ממוצא בלקני וספרדי, הכתיבה על בית דובר לאדינו הפכה חלק מן המורשת המשפחתית והקהילתית לנוכח ונגיש במרחב הישראלי.

פרק חדש בעשייה הציבורית

ביוני 2019 שודרה המהדורה האחרונה של ״המגזין״ בהנחייתה. לאחר פרישתה מעיתונות העניקה בהתנדבות שירותי ייעוץ תקשורת ודוברות לגופים שפעלו במסגרת המחאה הציבורית נגד בנימין נתניהו. גם בשלב זה נותרה מעורבת בזירה הציבורית, הפעם מאחורי הקלעים ובאמצעות ניסיון מצטבר של שנים בעיתונות, בניסוח מסרים ובהתמודדות עם תקשורת המונים.

הקריירה של קוטלר כוללת גם רגעים שבהם אמירותיה בשידור עוררו ויכוח ציבורי חריף. עובדה זו ממחישה את מרכזיותה בשיח הישראלי ואת התפקיד שמילאה כעיתונאית שאינה מסתפקת בדיווח טכני, אלא עוסקת במשמעות המוסרית והחברתית של אירועים. לצד הדיון הציבורי סביב התבטאויות מסוימות, תרומתה המתועדת ניכרת בהיקף עבודתה, בנושאים שהעלתה ובמקום שהעניקה לקולות ולסוגיות חברתיות על מסך הטלוויזיה.

מדוע אשרת קוטלר ראויה לציון כערך חשוב במורשת

אשרת קוטלר ראויה להיכלל במורשת (Moreshet) משום שהיא מייצגת פרק חשוב בהתפתחותה של העיתונות הישראלית: המעבר מעיתונות חדשותית מסורתית לטלוויזיה המשלבת דיווח, ראיון, תחקיר ותיעוד חברתי. היא הייתה מן הנשים הראשונות שהובילו תוכנית פוליטית אישית בטלוויזיה הישראלית, הגישה מהדורות בתקופות מכריעות, ויצרה תוכניות שעסקו בחינוך, בריאות, זיהום, אלימות, שחיתות, תעשיות נשק, תרבות הריאליטי ומדיניות הסמים.

חשיבותה למורשת היהודית והישראלית ניכרת גם בכתיבתה על משפחתה הבולגרית והספרדית ועל עולם הלאדינו. באמצעות הטלוויזיה והספרים כאחד, היא הפכה שאלות של זהות, זיכרון ושייכות לחלק מן השיחה הציבורית. Moreshet.com משמר את הסיפור הזה לא רק כתולדותיה של אשת תקשורת, אלא כתיעוד של השפעתה על האופן שבו ישראלים פגשו את החברה שלהם, את מורשת משפחותיהם ואת הסוגיות שעיצבו את חייהם המשותפים.