ארנסט ישראל יפת

ארנסט ישראל יפת (8 במאי 1921 – 22 במאי 1997) היה מן הבנקאים המשפיעים בישראל במחצית השנייה של המאה העשרים. כמנכ״ל בנק לאומי לישראל בשנים 1970–1977 וכיושב ראש מועצת המנהלים שלו בשנים 1977–1986, הוא השתתף בעיצובו של אחד המוסדות הכלכליים החשובים במדינה. בתקופתו התרחבה פעילותו הבינלאומית של הבנק, התחזקו קשריו עם מרכזים פיננסיים ועם קהילות יהודיות ברחבי העולם, וגדלה יכולתה של ישראל לגייס הון ואשראי מעבר לים.

יפת היה גם אחת הדמויות המרכזיות בפרשת ויסות מניות הבנקים, שהסתיימה במשבר הפיננסי של 1983, בהתערבות ממשלתית ובשינוי עמוק ביחסים בין הבנקים, שוק ההון והציבור. לכן מורשתו אינה רק סיפור של הצלחה ניהולית: היא משקפת גם את המחיר הציבורי והמשפטי של ריכוז כוח רב מדי בידי הנהלות הבנקים ואת הצורך בפיקוח ובממשל תאגידי אחראי.

ממשפחת בנקאים אל לב המערכת הישראלית

יפת נולד בגרמניה למשפחת בנקאים. אביו, יעקב יפת, היה בעליו של בנק יפת, ואמו אילזה הייתה בת למשפחת הבנקאים פויכטוונגר. כשהיה בן 12 עלתה המשפחה לארץ ישראל. אביו הקים בירושלים ובחיפה את בנק יפת ושות׳, בשותפות עם אלפרד פויכטוונגר ורוברט לוי.

יפת למד בגימנסיה העברית ברחביה בירושלים, אך לא השלים את לימודיו. לאחר מות אביו החל לעבוד בבנק המשפחתי כשוליה. בשנת 1941 התגייס לצבא הבריטי, שירת במשך חמש שנים בחיל ההנדסה המלכותי והגיע לדרגת סמל. לאחר שחרורו בשנת 1946 ניהל את סניף ירושלים של בנק יפת ולאחר מכן את סניף חיפה.

מחלוקת עם השותף הבכיר, אלפרד פויכטוונגר, סביב התנגדותו של יפת למיזוג הבנק עם בנק אגוד לישראל, הובילה לפיטוריו. המעבר הזה, שהיה משבר מקצועי בראשית דרכו, פתח בפניו את הדרך לתפקידים בכירים יותר. בשנים 1952–1963 עבד בבנק אגוד לישראל והתקדם לתפקיד מנכ״ל משותף. לאחר שעברה השליטה בבנק לידי בנק לאומי בשנת 1961, הצטרף יפת בשנת 1963 לבנק לאומי כמשנה למנכ״ל. בשנת 1965 נעשה למנכ״ל משותף, ובשנת 1970 מונה למנכ״ל הבנק.

בשנת 1977 נבחר על ידי בעלי המניות ליושב ראש מועצת המנהלים, ובמקביל המשיך לכהן כמנכ״ל. שילוב התפקידים העניק לו השפעה יוצאת דופן על האסטרטגיה, האשראי והניהול של הבנק, והפך אותו לדמות מכרעת בעיצוב פעילותו של בנק לאומי בתקופה של התרחבות כלכלית ופיננסית.

הפיכת בנק לאומי לגורם בינלאומי

לפני כניסתו של יפת להנהלת הבנק הייתה לבנק לאומי פעילות מוגבלת יחסית בחו״ל: בנק בשווייץ, פעילות בלונדון ונציגות בניו יורק, לצד נציגויות בגרמניה ובדרום אמריקה. יפת פעל להרחיב את הרשת הזו ולחבר את הבנק למרכזים פיננסיים וללקוחות מקומיים בארצות שונות.

במהלך כהונתו נרכשו עשרות סניפי בנק בניו יורק והם שולבו בבנק לאומי ניו יורק. הפעילות בלונדון התבססה והתרחבה, ונוסד בנק חדש בפריז. יפת טיפח קשרים עם מנהלים ועם גורמים מרכזיים במערכת הבנקאות העולמית, ובכך סייע לפיתוח פעילות הסחר הבינלאומית של ישראל ולחיזוק יכולתה להשיג אשראי ומטבע חוץ.

הפעילות בחו״ל לא הוגבלה ללקוחות יהודים. יפת ביקש לבנות מערכת הנשענת על לקוחות מקומיים, בהתאם לכללי התחרות והבנקאות בכל מדינה. עם זאת, המעבר ממעמדו המיוחד של בנק לאומי בישראל למעמד של בנק זר בשווקים אחרים יצר קשיים. בחלק מן המקרים ניתנו אשראים ללקוחות ולענפים בעלי רמת סיכון גבוהה יחסית, והפעילות בצרפת ובארצות הברית נקלעה בהמשך לקשיים.

מומחיות באשראי ובקשר אישי עם לקוחות

יפת היה אחראי לתחום האשראי בהנהלת הבנק. בתקופה שבה הדוחות הכספיים התבססו במידה רבה על ערכים היסטוריים ולא תמיד שיקפו את השווי האמיתי של חברות, נדרשו הבנקאים להפעיל שיקול דעת המבוסס על היכרות עם מנהלי החברות, עם התנהלותן ועם מקומן בכלכלה.

יפת קבע את היקף האשראי שלקוחות יכלו לקבל, והסתמך לא רק על נתונים חשבונאיים אלא גם על ניסיונו ועל היכרותו עם מקבלי ההחלטות. הוא נהג להיפגש אישית עם לקוחותיו ולגלות עניין במצבם העסקי. גישה זו תרמה למעמדו כמומחה אשראי בעל השפעה רבה, אך גם המחישה את הסיכון הטמון במערכת שבה החלטות מרכזיות נשענות במידה ניכרת על מומחיותו ושיקול דעתו של אדם אחד.

משבר מניות הבנקים והשינוי ביחס לשוק ההון

בשנות השבעים וראשית שנות השמונים הפכה הבורסה לניירות ערך בתל אביב לגורם משמעותי יותר בשוק ההון, ומשקי בית רבים החלו לכלול ניירות ערך, ובהם מניות בנקים, בתיקי ההשקעות שלהם. הנהלות הבנקים ביקשו להעלות את מחירי מניותיהן ולשמור עליהם ברמה יציבה. כך נתפסו המניות בעיני הציבור כהשקעה בטוחה יחסית, והבנקים הצליחו לגייס מן הציבור הון עצמי בהיקפים ניכרים. ההון הזה איפשר להם להרחיב את פעילותם, לפתוח סניפים ולהגדיל את רווחיהם.

אלא שהמגמה הסתיימה בפתאומיות בסוף 1983. גל מכירות חריג במניות, ובייחוד במניות הבנקים, הביא לכך שהבנקים לא הצליחו לייצב את המחירים. לאחר שבנק ישראל לא סיפק את האשראי שביקשו הבנקים לצורך רכישת מניות מן הציבור, התערבה הממשלה. המסחר במניות הבנקים הופסק זמנית, ולאחר שנקבע הסדר חדש חודש המסחר. המשבר שינה את שוק ההון הישראלי, פגע באמון הציבור והוביל להעמקת הדיון בפיקוח על הבנקים, באחריות הדירקטוריונים ובהפרדת סמכויות ניהול.

ועדת בייסקי, הוועדה הממלכתית שחקרה את הפרשה, ראתה ביפת אחד הבכירים האחראים לוויסות מניות הבנקים ולמפולת שבאה בעקבותיו. בעקבות הפרשה פרש מתפקידיו בבנק בשנת 1986. פרסום תנאי השכר והפרישה של בכירי הבנק בשנת 1987 עורר ביקורת ציבורית, והתנאים בוטלו. יפת עבר להתגורר בחו״ל, בעוד משפחתו נשארה בישראל.

ההליך המשפטי ושנותיו האחרונות

לאחר החלטה ראשונית שלא להמשיך בהליך הפלילי נגד ראשי הבנקים, קבע בג״ץ ב-9 במאי 1990 כי יש להעמיד לדין את הגופים ואת הבכירים שנחשבו אחראים לוויסות המניות, ובהם יפת. לאחר שובו לישראל הועמד יפת לדין בנפרד, בבית המשפט המחוזי בירושלים, במאי 1994. הוא הורשע ונגזרו עליו 11 חודשי מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 900 אלף שקלים. בית המשפט העליון לא ביטל את ההרשעה, אך המיר את עונש המאסר בפועל.

ארנסט יפת נפטר בניו יורק במאי 1997, בגיל 76, והובא למנוחות בבית העלמין בהר הזיתים. הוא הותיר אחריו פרק משמעותי בתולדות הבנקאות הישראלית: מצד אחד, הרחבת הפעילות של בנק לאומי מעבר לים וסיוע בחיבור ישראל למקורות הון בינלאומיים; מצד אחר, לקח ציבורי כבד על הסכנות שבהתנהלות ריכוזית ובקשר הדוק מדי בין הנהלות בנקים, שוק ההון והציבור.

מדוע ארנסט ישראל יפת ראוי לציון כערך חשוב במורשת

ארנסט ישראל יפת ראוי להיכלל במורשת משום שפעל בצומת שבו נבנו מוסדותיה הכלכליים של ישראל והתרחבו קשריה עם העולם היהודי והפיננסי הבינלאומי. הוא הפך את בנק לאומי מגוף בעל פעילות חוץ מוגבלת לרשת בעלת נוכחות בניו יורק, בלונדון ובפריז, טיפח קשרים שאפשרו גיוס אשראי ומטבע חוץ, והשפיע על הדרך שבה ישראל השתלבה במסחר ובבנקאות העולמיים.

חשיבותו ההיסטורית נובעת גם מן הצד השני של פועלו. משבר מניות הבנקים, ועדת בייסקי וההליך המשפטי המחישו לציבור הישראלי את המחיר של ריכוז סמכויות ואת הצורך בפיקוח, באחריות דירקטוריונים ובהגנה על משקי הבית המשקיעים. משום כך סיפורו של יפת מאפשר למורשת (Moreshet) ול-Moreshet.com לתעד לא רק הישג אישי, אלא גם תהליך שעיצב את חיי הכלכלה בישראל ואת האמון הציבורי במוסדותיה.