ארגון צבאי לאומי

ארגון צבאי לאומי, המוכר בראשי התיבות אצ״ל, היה ארגון צבאי מחתרתי עברי שפעל בארץ ישראל בשנים 1931–1948. הוא נוסד בירושלים בידי מפקדים שפרשו מן ההגנה לאחר מאורעות תרפ״ט, מתוך התנגדות למדיניות ההבלגה ומתוך רצון להקים כוח יהודי בעל אופי צבאי, היררכי ועצמאי יותר. רוב חבריו הגיעו מתנועת בית״ר ומהציונות הרוויזיוניסטית, ובשנותיו האחרונות היה האצ״ל לאחד הגורמים המרכזיים במאבק נגד שלטון המנדט הבריטי. עם הקמת מדינת ישראל הצטרפו יחידותיו לצה״ל, ובספטמבר 1948 פורק הארגון.

האצ״ל הוא אחת התופעות החשובות והשנויות במחלוקת בתולדות היישוב היהודי. שלטונות המנדט הבריטי הגדירו אותו כארגון טרור, וכך הגדירו אותו גם גורמים יהודיים ובין-לאומיים מסוימים בתקופת המנדט. היסטוריונים חלוקים בשאלת משקלו המדויק של המאבק המזוין בהחלטה הבריטית לסיים את שלטונה בארץ ישראל. עם זאת, אין מחלוקת על כך שהאצ״ל עיצב את הוויכוח על השימוש בכוח, על עצמאות יהודית ועל היחסים בין המחתרות למוסדות הלאומיים; הוא גם הכשיר אלפי צעירים למסגרות צבאיות, ארגוניות וציבוריות שהשפיעו על מדינת ישראל בראשיתה.

הקמת הארגון והעולם הרעיוני שלו

ב-1931 פרשו אברהם תהומי ומפקדים נוספים מן ההגנה, לאחר שלא קיבלו את דרכה ואת כפיפותה למוסדות היישוב. הם ביקשו ארגון שיגיב בתקיפות רבה יותר לאלימות נגד יהודים, ויראו בו צבא לאומי ולא מיליציה מפלגתית. הארגון הירושלמי התמזג בהמשך עם קבוצות חמושות של בית״ר בתל אביב, בחיפה ובמקומות נוספים. בתוך זמן קצר נוצרה רשת של סניפים, פלוגות, מרכזי אימונים ומעוזים ברחבי הארץ.

זאב ז׳בוטינסקי, מייסד הציונות הרוויזיוניסטית, היה המנהיג העליון של האצ״ל עד מותו ב-1940. הוא קבע את הקווים המדיניים והעקרוניים של הארגון, גם כאשר הקשר הפורמלי בינו לבין המחתרת נחלש. סמל האצ״ל — יד האוחזת ברובה על רקע ארץ ישראל משתי גדות הירדן ולצדה המילים ״רק כך״ — ביטא את האמונה שעצמאות עברית תושג באמצעות כוח יהודי עצמאי. הארגון אימץ תחילה את ״חיילים אלמונים״, שכתב אברהם שטרן, ובהמשך את הבית השלישי של ״שיר ביתר״ מאת ז׳בוטינסקי.

בשנותיו הראשונות פעל האצ״ל תחת ועד מפקח שבו היו נציגים של מפלגות ציוניות לא-פועליות. לאחר הפילוג של 1937 נשארו בו בעיקר תומכי ז׳בוטינסקי, צעירי בית״ר ופעילים שדרשו לשמור על עצמאות המחתרת. בכך הפך האצ״ל לזרוע הצבאית של המחנה הרוויזיוניסטי, אף שבשורותיו היו אנשים מרקעים חברתיים ועדתיים מגוונים. רוב החברים היו צעירים בגילים 16–25, רבים מהם עולים, וכ-15 אחוזים מן הפעילים היו נשים.

הגנה, תגמול והחרפת המאבק

בתקופה שבין 1931 ל-1936 עסק האצ״ל בעיקר בשמירה ובהגנת יישובים, ולעיתים אף שיתף פעולה עם ההגנה. עם פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936 התחדדה המחלוקת על מדיניות ההבלגה. האצ״ל החל לבצע פעולות תגמול נגד ערבים, ובנובמבר 1937 הכריז למעשה על שבירת ההבלגה. מדיניות זו הייתה חלק מתפיסה של ״הגנה אקטיבית״, אך היא כללה גם פעולות שפגעו באוכלוסייה אזרחית והחריפו את מעגל האלימות. בשנים אלה נוצר פער עמוק בין האצ״ל לבין הנהגת היישוב, שראתה בו גורם עצמאי ומסוכן, בעוד אנשי הארגון טענו כי המוסדות הרשמיים אינם מגינים די הצורך על יהודי הארץ.

הוויכוח לא היה רק צבאי. האצ״ל ניהל מערכה ציבורית באמצעות כרוזים, עיתונות מחתרתית ושידורי רדיו. תחנתו ״קול ציון הלוחמת״ הייתה תחנת הרדיו העברית העצמאית הראשונה שפעלה במחתרת, והפיצה את עמדת הארגון ואת גרסתו לאירועים. פעילות זו תרמה להתפתחותה של תרבות פוליטית מחתרתית ולמחלוקת ציבורית על סמכות, אחריות לאומית והדרך להקמת מדינה.

מבחינה ארגונית, האצ״ל בנה מערכת היררכית שכללה מחוזות, סניפים, פלוגות, מחלקות ומפקדות. חבריו היו ברובם אנשים שעבדו לפרנסתם ורק מעטים עסקו במחתרת במשרה מלאה. לצד פעולות השמירה והלחימה הוקמו בתי מלאכה לייצור נשק, מוקשים ורימונים. בשנת 1947 יוצרו בארגון אלפי תת-מקלעים מדגם סטן ומרגמות בקוטר 52 מ״מ. הנשק הושג גם באמצעות הברחות מאירופה ופעולות החרמה ממחנות ומתחנות בריטיים.

עלייה, הכשרה וקשרים באירופה

האצ״ל והמסגרות הרוויזיוניסטיות הקשורות אליו עסקו גם בהכשרה צבאית ובעלייה בלתי-לגלית. באירופה הוקמו תאים של בית״ר והאצ״ל, וקצינים פולנים הדריכו חניכים בנושאים כגון גרילה, טקטיקה ומיקוש. בארץ פעל בית ספר לתעופה בלוד, שבו הוכשרו שני מחזורי טייסים לקראת חיל אוויר יהודי עתידי.

במסגרת מפעל ההעפלה סייעו אנשי האצ״ל בהבאת יהודים לארץ ישראל, בהורדתם בחוף ובפיזורם ביישובים יהודיים. בין 1937 ל-1940 ארגנו הגופים הרוויזיוניסטיים כ-30 הפלגות, שבהן הגיעו כ-20,000 מעפילים; אחת האוניות הגדולות הייתה ״סקריה״, שעל סיפונה הגיעו בפברואר 1940 כ-2,300 איש. פעילות זו קיבלה משמעות מיוחדת על רקע הגבלות הספר הלבן ועליית הסכנה ליהודי אירופה.

מלחמת העולם השנייה והפילוג שהוליד את לח״י

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפסיק האצ״ל את פעילותו ההתקפית נגד בריטניה, משום שז׳בוטינסקי ומפקדים מרכזיים ראו בנאציזם את אויבו העיקרי של העם היהודי. אנשי הארגון שיתפו פעולה עם הבריטים, התגייסו לצבאות בעלות הברית וסיפקו מידע על סוכנים גרמנים ואיטלקים בארץ. בשנת 1941 יצאה משלחת בראשות דוד רזיאל לעיראק כדי לסייע לבריטים נגד גורמים פרו-נאציים. רזיאל נהרג בהפצצה גרמנית ליד חבניה, ומותו היה מכה קשה לארגון.

ההפוגה ביחסים עם בריטניה החריפה את המחלוקת הפנימית. אברהם שטרן וחבריו דרשו לחדש מיד את המאבק, ואילו ההנהגה הרשמית ביקשה להמשיך בשיתוף הפעולה בזמן המלחמה. בשנת 1940 פרשה קבוצתו של שטרן מן האצ״ל, וממנה צמח לימים לח״י. הפילוג המחיש את המתח שבין נאמנות לתנועה פוליטית, שיקולי מלחמה בינלאומיים והשאיפה לעצמאות עברית מיידית.

מנחם בגין והמרד בבריטים

בסוף 1943 קיבל מנחם בגין את הפיקוד על האצ״ל. הגעתו סימנה שינוי מכריע: הארגון עבר ממדיניות של שיתוף פעולה עם בריטניה למאבק גלוי בשלטון המנדט. ב-1 בפברואר 1944 פרסם האצ״ל את ״הכרזת המרד״, שבה דרש להעביר את השלטון בארץ ישראל לידי ממשלה עברית זמנית, לאפשר עלייה רחבת היקף ולהקים מדינה עברית.

בתחילת המרד מנה האצ״ל פחות מאלף חברים, ובהם כ-200 לוחמים. הוא התארגן מחדש לחטיבות שעסקו בלחימה, מודיעין, תעמולה ותכנון, ופעל במחתרת עמוקה. ההתקפות הראשונות כוונו למשרדי העלייה, למס הכנסה ולמתקני השלטון, ולעיתים בוצעו לאחר אזהרות כדי לצמצם פגיעה באזרחים. בהמשך תקף הארגון מפקדות של הבולשת, תחנות משטרה, מצודות טגארט ומתקני תקשורת. אחת הפעולות הבולטות הייתה ההשתלטות על תחנת השידור הממשלתית ברמאללה במאי 1944.

במקביל נרדפו אנשי האצ״ל בידי הבריטים ונשלחו למחנות מעצר באפריקה. מאות גולים התמודדו עם מעצר ממושך, שביתות רעב וניסיונות בריחה. עמידתם שימרה את קיומו של הארגון והפכה את מאבק האסירים לחלק מן הזיכרון הציבורי של תקופת המנדט. בשנים 1945–1946 הצטרף האצ״ל לתנועת המרי העברי, מסגרת משותפת עם ההגנה והלח״י, שביקשה לתאם את המאבק בבריטים. לאחר התפרקות המסגרת המשיך האצ״ל לפעול באופן עצמאי.

מלחמת העצמאות, אלטלנה והשתלבות בצה״ל

עם סיום המנדט ופרוץ מלחמת העצמאות לחמו אנשי האצ״ל בחזיתות שונות. הפעולה הבולטת ביותר הייתה כיבוש שכונת מנשייה ביפו, שסייע לבסס את השליטה היהודית בתל אביב ובסביבתה. לאחר הקמת המדינה הוסכם על הצטרפות יחידות האצ״ל לצה״ל, וב-1 ביוני 1948 החלו יחידות הארגון להשתלב בצבא החדש.

המעבר לא היה פשוט. ב-22 ביוני 1948 פרץ עימות סביב ספינת הנשק אלטלנה, שהגיעה עם ציוד שיועד לאנשי האצ״ל. הממשלה דרשה שכל הנשק יימסר לצה״ל, והעימות הסתיים בהפגזת הספינה. האירוע המחיש את הקושי להפוך מחתרות יריבות לצבא ממלכתי אחד, אך גם הבהיר את עקרון כפיפות הכוח הצבאי לממשלה. בספטמבר 1948 פורק האצ״ל באופן סופי וחבריו נטמעו בצה״ל.

מדוע ארגון צבאי לאומי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

האצ״ל ראוי להיכלל במורשת (Moreshet) משום שהוא היה מוסד מחתרתי שעיצב בפועל את המעבר מן היישוב היהודי למדינת ישראל: הוא גייס והכשיר צעירים, הקים תשתיות של מודיעין, ייצור נשק, תקשורת והעפלה, השתתף במאבק נגד המנדט, ולבסוף העביר את אנשיו למסגרת הצבא הממלכתי. פעילותו השפיעה על חייהם של אלפי חברים, על משפחותיהם ועל קהילות יהודיות בארץ ובאירופה, והוויכוחים שעורר על כוח, אחריות לאומית וסמכות ממשיכים להיות חלק מן ההיסטוריה הישראלית.

המורשת של האצ״ל אינה מסתכמת בתיאור מבצעיו. היא כוללת גם את התפתחות הרעיון של כוח יהודי עצמאי, את תולדות ההעפלה והעמידה מול מדיניות הספר הלבן, את עיצוב המחנה הרוויזיוניסטי ואת השתלבות יוצאי המחתרת במוסדות המדינה. לצד זאת, תיעוד אחראי מחייב לזכור שהמאבק כלל גם פעולות קטלניות ומחלוקות מוסריות עמוקות. דווקא משום כך, תולדות הארגון מעניקות לקוראי Moreshet.com הזדמנות להבין כיצד נבנו מוסדות המדינה, כיצד נוצרו שסעים בתוך החברה היהודית וכיצד הפך מאבק מחתרתי לחלק מן הסיפור הממלכתי של ישראל.