אלכס ליבק

אלכסנדר (אלכס) ליבק, שנולד בתל אביב ב-23 ביוני 1944, הוא מן הצלמים המזוהים ביותר עם התבוננות ישירה, רגישה ולעיתים אירונית בחברה הישראלית. במשך עשרות שנים הוא תיעד אנשים, מקומות ורגעים יומיומיים שאינם תמיד נכנסים לספרי ההיסטוריה, אך יחד מרכיבים את פניה של ישראל: הרחוב, השוליים, המרחב הציבורי, העוני, המפגשים המקריים והמחוות הקטנות של חיי היום-יום.

ליבק לא הסתפק בצילום כאמנות בגלריה. בשנות ה-80 וה-90 פרסם תצלומים במדורים קבועים בעיתונים חדשות והארץ, ובכך סייע לבסס את הצילום כמדיום עיתונאי ופובליציסטי עצמאי. תצלומיו סיפקו לקוראים לא רק מידע חזותי, אלא דרך חדשה להבין את המציאות הישראלית: דרך מבטים, תנוחות, מפגשים ומצבים שאי אפשר לתרגם בקלות למילים.

מן המצלמה הראשונה אל העולם

ליבק גדל בתל אביב. אביו, משה ליבק, עלה לארץ ישראל בשנת 1922 והקים עסק לטקסטיל. הוא היה גם צלם חובב, שצילם בין היתר חיילים בריטים ופיתח את תצלומיו בחדר חושך מאולתר בחנות מזכרות בצומת קסטינה. בגיל 15 או 16 קיבל אלכס מאביו את מצלמתו הראשונה, מצלמת Brownie. המתנה הזאת הייתה נקודת פתיחה למסע מקצועי ואמנותי שעתיד לחבר בין סקרנות אנתרופולוגית, צילום רחוב ועיתונות.

בשנת 1967 סיים ליבק לימודי פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. לאחר מכן נסע לברזיל על סיפון האונייה תיאודור הרצל, ושם שהה כתשעה חודשים לצד האנתרופולוג אנטוניו סוארס. במהלך התקופה החל לתעד את התושבים ואת סביבתם. המפגש עם ברזיל הרחיב את אופקיו והעמיק את עניינו בחיי אנשים ובמרחבים חברתיים, עניין שיישאר במרכז עבודתו גם לאחר שובו לישראל.

בהמשך למד בבית ספר לצילום בלונדון ועבד כצלם ב-BBC, בסיוע אחד ממוריו. במהלך שנות ה-70 נע בין ריו דה ז'ניירו, לונדון, פריז ולוס אנג'לס. הוא הציג באנגליה תערוכה על חיי היום-יום בעיירה וולברטון, תיעד בלונדון את סצנת הפאנק ואת תופעת ה-Skinheads במגרשי הכדורגל, ועבד בהוליווד כצלם סטילס בהפקות קולנוע במשך כשנתיים. באוניברסיטת ברקלי הציג תערוכה על חיי הילידים באמזונס, ובגלריית Zuny בסן פרנסיסקו הציג תצלומי רחוב מברזיל. החוויות האלה העניקו לו ניסיון בינלאומי, אך גם חידדו את העניין שלו במקומי, בממשי ובלא-מבויים.

הרחוב הישראלי כזירה עיתונאית

ליבק חזר לישראל בתקופת מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1981 הגיע עם אשתו לאשקלון כדי לתעד את פרויקט שיקום השכונות. בראשית דרכו המקצועית בארץ שילב עבודת צילום מעשית עם מחויבות לתיעוד חברתי: הוא נעזר במעבדת צילום של סטודיו לצילום חתונות, ובתמורה צילם שתי חתונות בשבוע. באותה שנה החל לעבוד עם העיתונאי רינו צרור בעיתון אנשים, ובהמשך עבר יחד איתו לחדשות.

בעיתונים אלה פיתח ליבק סגנון שהפך לסימן ההיכר שלו: צילום ישיר, ללא בימוי, המבקש ללכוד את הרגע שבו המציאות מגלה את עצמה. הוא חיפש את המתח שבין הפרטי לציבורי, בין רצינות לאבסורד ובין תמונה יומיומית למשמעות רחבה יותר. תצלומיו אינם מתעדים רק אירועים; הם מראים כיצד אנשים חיים בתוך אירועים, מוסדות ותהליכים חברתיים.

אחד התצלומים הידועים ביותר שלו הוא התצלום המכונה "קו 300", שצולם באפריל 1984 ופורסם בחדשות. בתצלום נראים אנשי שב"כ מובילים אחד מחוטפי אוטובוס קו 300 בעודו בחיים. התצלום הפך למסמך עיתונאי מרכזי שנקשר לפרשת קו 300, והמחיש את כוחו של צילום יחיד להציב שאלה ציבורית בפני מערכת שלמה. חשיבותו לא נבעה רק מן האירוע שתיעד, אלא גם מן העובדה שהציג לקוראים מראה חזותית ישירה ברגע שבו גרסאות רשמיות ומציאות מצולמת לא עלו בקנה אחד.

לאחר סגירת חדשות בשנת 1993 עבר ליבק להארץ, שם היה חבר מערכת ותורם קבוע. במדוריו "הארץ שלנו" ו"המאה ה-21" המשיך לתעד את החברה הישראלית על גווניה. בשנת 2005 צילם עבור העיתון סדרת תצלומים על העוני בישראל, והפנה את תשומת הלב לאנשים ולמקומות שהמרחב הציבורי נוטה שלא לראות. עבודתו בהארץ נמשכה גם לאחר שפוטר בשנת 2010, כשנתיים לפני מועד פרישתו המתוכנן.

ספרים, הוראה ויצירה מצטברת

ליבק פרסם חמישה ספרי צילום, שכל אחד מהם מציג היבט אחר של עבודתו. עין לציון, בעריכת דוד טרטקובר, מציב את הצילום שלו בתוך מבט רחב על ישראל; סרנדה תל אביבית משלב שירים של נתן אלתרמן עם תצלומיו; הארץ שלנו מרכז את עבודתו העיתונאית; כמו כלב, שראה אור בהוצאת כתר, מוקדש כולו לתצלומי כלבים; וישראל: המאה העשרים ואחת מציע תיעוד חזותי של חברה המשתנה במהירות.

לצד עבודתו בעיתונות ובספרים, ליבק מרצה במכללה חברתית-כלכלית ומלמד צילום רחוב וצילום דוקומנטרי, בין היתר יחד עם פליקס לופה. בכך הוא מעביר לדור הבא לא רק טכניקות צילום, אלא גם עמדה מקצועית: להתבונן בסביבה הקרובה, להיות קשובים לאנשים ולזהות בתוך הרגע השגרתי סיפור חברתי רחב.

בשנת 2014 הוצגה תערוכה של תצלומים נדירים שבהם תיעד את חייהם ואת סביבתם הטבעית של ילדים חולי סרטן, בשיתוף עמותת חיים. הפרויקט הרחיב את המבט המוכר מעבודתו: מן הרחוב והעיתון אל חוויה אישית ופגיעה, שבה הצילום משמש כלי לנוכחות, להכרה ולשימור זיכרון.

צילום, פרטיות וחופש היצירה

עבודתו של ליבק תרמה גם לדיון הציבורי והמשפטי בשאלה מה מותר לצלם ולפרסם במרחב הציבורי. בשנת 2002 נתבע לאחר שתצלום שצילם במקום ציבורי פורסם במדור "הארץ שלנו". ההליך עבר בין הערכאות, ובשנת 2008 הותיר בית המשפט העליון את חיוב הפיצויים על כנו, בהתבסס על הפרת הבטחה שנתן ליבק שלא לפרסם את התצלום. הפרשה המחישה את המתח המתמיד בין חופש הביטוי והיצירה לבין הזכות לפרטיות, מתח המלווה את הצילום העיתונאי גם בעידן הדיגיטלי.

הדיון סביב התצלום חשוב משום שהוא נוגע בלב שיטתו של ליבק: צילום אנשים כפי שהם מופיעים במרחב המשותף, בלי לביים אותם ובלי להפריד את חייהם מן ההקשר החברתי שבו הם מתקיימים. עבודתו מזכירה כי צילום עיתונאי הוא פעולה אמנותית, אך גם פעולה ציבורית שיש לה השלכות על המצולמים ועל הצופים.

הכרה מקצועית ולאומית

על תרומתו לצילום זכה ליבק בפרס על שם ריטה פורצקי לצילום מטעם מוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 1993, בפרס משרד החינוך והתרבות לצילום בשנת 2003 ובפרס מוזיאון ישראל על מפעל חיים בשנת 2013. בשנת 2005 הוענק לו פרס ישראל בצילום.

בנימוקי ועדת פרס ישראל תואר ליבק כצלם המעורה עמוקות בחוויה הישראלית, בעל ראייה מקורית ונוקבת ולעיתים אירונית של המציאות, ובעל יכולת להתבונן באמפתיה ובאופן פיוטי במחוות הרגעיות של הרחוב הישראלי. ההכרה הזאת ביטאה את מקומו של צילום הרחוב בתוך התרבות הישראלית ואת חשיבותה של עיתונות חזותית המתייחסת ברצינות גם לרגעים הקטנים והלא-מוכרים.

מדוע אלכס ליבק ראוי לציון כערך חשוב במורשת

אלכס ליבק ראוי להיכלל במורשת משום שבמשך עשרות שנים הפך את חיי היום-יום בישראל למסמך חזותי רב-ערך. תצלומיו שימרו רגעים, אנשים ומרחבים שעלולים להיעלם מן הזיכרון, ובמקביל לימדו קהלים רחבים להתבונן בחברה הישראלית באופן ביקורתי, אנושי ומורכב. מן התצלום "קו 300" ועד סדרותיו על עוני, ילדים חולי סרטן והרחוב הישראלי, הוא הראה כיצד תמונה אחת יכולה לתעד מציאות, לעורר שיחה ציבורית ולשנות את האופן שבו חברה רואה את עצמה.

השפעתו ניכרת גם במעמד שהעניק לצילום העיתונאי והדוקומנטרי בישראל, בספריו, בהוראתו ובדורות הצלמים שקיבלו ממנו השראה וכלים. עבור מורשת (Moreshet), העוסקת באנשים שעיצבו את חיי החברה, התרבות והזיכרון בישראל, ליבק הוא דמות מרכזית: הוא לא רק צילם את ההיסטוריה הישראלית, אלא סייע לקבוע אילו רגעים ייכנסו לתודעה הציבורית וכיצד ייזכרו. משום כך מקומו ב-Moreshet.com נשען על גוף יצירה מתמשך שהשפיע על העיתונות, על התרבות החזותית ועל האופן שבו ישראלים מביטים בחייהם המשותפים.