אבא חושי

אבא חושי, שנולד בשם אבא שנלר, היה מן הדמויות הבולטות של תנועת העבודה הציונית ושל בניית חיפה המודרנית. הוא היה חלוץ עלייה שלישית, איש השומר הצעיר, פועל כבישים, ממקימי ההסתדרות, מזכיר מועצת פועלי חיפה, חבר הכנסת הראשונה מטעם מפא״י, וראש עיריית חיפה משנת 1951 ועד מותו בשנת 1969. במשך עשרות שנים קשר את שמו בעיר חיפה עד כדי כך שהביוגרפיה שלו והביוגרפיה העירונית שלה נעשו כמעט בלתי נפרדות.

ייחודו של חושי היה ביכולת להפוך רעיונות ציוניים וחברתיים למוסדות קיימים: כביש, נמל, ועד עובדים, אוניברסיטה, תיאטרון, רכבת עירונית, תזמורת נוער, מוסדות תרבות, מסגרות חינוך ויחסי עבודה. הוא לא היה איש חזון מופשט בלבד, אלא איש ביצוע נוקשה, מהיר, מעשי ולעיתים ריכוזי, שראה בעיר לא רק מנגנון מוניציפלי אלא מרחב שבו בונים חברה עברית. בחיפה ביקש ליצור מודל של עיר פועלים, עיר נמל, עיר מעורבת, עיר תרבות ועיר השכלה, ובכך הותיר חותם עמוק על חיי היהודים והישראלים בצפון הארץ.

ילדות בגליציה ושורשים ציוניים מוקדמים

אבא חושי נולד ב־23 במאי 1898 בעיירה טורקה שבגליציה, אז בתחומי האימפריה האוסטרו־הונגרית, כיום באוקראינה. שמו בלידה היה אבא שנלר. אמו, ליבה, ניהלה משק קטן וגידלה פירות וירקות; אביו, אלכסנדר, עסק במסחר בכפרי הסביבה. הבית שבו גדל היה בית יהודי מזרח־אירופי של עבודה, לשון, מסורת, מצוקה והשכלה בסיסית, אך גם בית שנמצא בתוך עולם פוליטי בלתי יציב, שבו מלחמות, גבולות ואנטישמיות שינו את חיי היהודים מן היסוד.

לאחר לימודיו בחדר למד בגימנסיה המקומית והצטיין בלימודיו. הוא שלט ביידיש, גרמנית, עברית, אוקראינית ופולנית, וידע גם מעט יוונית ולטינית. בשלב מסוים תכנן ללמוד רפואה ואף ראה את עצמו כמי שעתיד להמשיך להשכלה גבוהה, אך מלחמת העולם הראשונה קטעה את המסלול. משפחתו נמלטה לבוהמיה, וכאשר שבה לטורקה לאחר המלחמה מצאה מציאות חדשה של שלטון פולני ושל אנטישמיות גוברת.

התגובה של חושי וחבריו לא הייתה נסיגה פרטית אלא התארגנות. בעיר פעלה קבוצה של השומר הצעיר, וחבריה הקימו מסגרת הגנה עצמית יהודית. חושי נעשה אחד מראשי הפעילות המקומית, השתתף בכנסים של התנועה, וקרא לעלייה לארץ ישראל. כבר כאן הופיעה אחת מתכונותיו המרכזיות: במקום לראות את היהודי כמי שנגרר אחרי המציאות, הוא ביקש להפוך אותו לאדם פועל, מתארגן, מגן על עצמו ועולה לארץ כדי לבנות חיים חדשים.

השומר הצעיר, תל חי והעלייה לארץ ישראל

באביב 1920 הקריא חושי בוועידת השומר הצעיר בלבוב את שירו על תל חי וטרומפלדור, שנולד מתוך ההתרגשות מן העמידה בגליל. תל חי לא הייתה עבורו רק אירוע גבורה מרוחק; היא נעשתה סמל לצורך לעבור מדיבור ציוני להגשמה. באותה תקופה התקבלה בקרב חניכי השומר הצעיר ההחלטה שהשכבה הבוגרת תעלה לארץ ישראל ותשתתף בבנייתה.

ביולי 1920 עלה אבא שנלר לארץ ישראל עם קבוצה של כ־130 חלוצים מגליציה ומערים ועיירות בפולין. עם בואם ארצה ביקש מהם לראות בעלייה נקודת מפנה מוחלטת: סיום חיי הגלות ותחילת חיי הגשמה. באותה רוח עברת את שמו משנלר לחושי — תרגום חופשי של משמעות השם בגרמנית וביידיש, הקשורה למהירות ולקריאה לחוש ולפעול.

מעשה שינוי השם היה יותר ממחווה לשונית. הוא ביטא את רצונו של חושי לברוא אדם עברי חדש: לא מנותק מעברו, אך מחויב לעברית, לארץ ולעבודה. עלייתו הייתה חלק מן העלייה השלישית, שהביאה לארץ דור של צעירים שראו בעבודה פיזית, בהתיישבות ובהקמת מוסדות פועלים את ליבת המעשה הציוני.

כבישים, ביצות ובית אלפא

בשנותיו הראשונות בארץ עבד חושי בעבודות כביש קשות, בין היתר באזור ראש פינה ובסלילת כביש חיפה–ג׳דה, לימים רמת ישי. הוא עמד בראש גדוד שומריה, קבוצת חלוצים שעבדה בתנאים קשים של אוהלים, בוץ, מחלות, חום, גשם ומחסור. העבודה בכבישים הייתה בעיני אנשי העלייה השלישית לא רק פרנסה, אלא סמל לריבונות מתהווה: יהודים בונים במו ידיהם את התשתיות של הארץ.

חושי בלט כבר אז כמי שיודע לארגן אנשים, לשפר עבודה, להרים מצב רוח ולדרוש תפוקה. הוא היה פועל, אך גם מנהיג עבודה. כאשר ראה שיטת עבודה שאינה יעילה, ביקש לשנותה; כאשר מצא קבוצת פועלים חסרת מוטיבציה, דחף לארגון מחודש; וכאשר נדרש ייצוג בפני מוסדות הפועלים, היה בין הנשלחים.

בשנת 1920 היה אחד מנציגי גדוד שומריה לוועידה הכללית הראשונה של פועלי ארץ ישראל, שבה הוחלט על הקמת ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל. בשנת 1921 עבדו חברי קבוצתו בנהלל בסלילת כבישי גישה ובייבוש ביצות, ובשנת 1922 היה חושי ממקימי קיבוץ בית אלפא. כך עבר בתוך שנים מעטות מן העיירה בגליציה אל מוקדי ההגשמה הציונית: כביש, יישוב, הסתדרות וקיבוץ.

שליח תנועה ומארגן עלייה

לאחר הקמת בית אלפא יצא חושי עם מאיר יערי לשליחות בפולין, מטעם הקרן הקיימת לישראל ותנועת השומר הצעיר. השליחות נועדה לגייס כספים, לחזק את סניפי התנועה ולעודד נוער יהודי לעלות לארץ ישראל. חושי, שידע לדבר בשפותיהם של הצעירים בגליציה ובפולין, היה שליח טבעי: אדם שכבר עשה את המעבר בעצמו ויכול היה להעיד בגופו על משמעות העלייה.

בוועידות התנועה בדנציג בשנת 1924 נבחר להנהגה העליונה של השומר הצעיר העולמי ולוועד הפועל של ברית הנוער. הוא לא נשאר רק פועל מקומי בארץ, אלא המשיך להשפיע על הדור הצעיר היהודי בתפוצות. באותה שליחות הגיע גם לטורקה ושכנע את משפחתו לעלות לארץ, ובכך חיבר בין המעשה הלאומי לבין אחריות משפחתית אישית.

קשרו עם חנה, לימים רעייתו, ליווה את השנים האלה. היא עלתה עמו לארץ, והשניים נישאו בחיפה בשנת 1926. חיי המשפחה של חושי לא היו מנותקים מן השליחות הציבורית: המעבר לחיפה, עזרת המשפחה בפרנסה, עבודתו בהסתדרות והקמת הבית הפרטי השתלבו כולם באותו מאמץ של בניית חיים עבריים.

חיפה, ההסתדרות ועולם העבודה

בשנת 1925 עבר חושי לחיפה כדי לסייע למשפחתו להתאקלם, אך במהרה נעשה לאחד האנשים המרכזיים של תנועת העבודה בעיר. בשנת 1926 החל לעבוד בהסתדרות בחיפה, ובשנת 1932 נבחר למזכיר מועצת פועלי חיפה, תפקיד שבו כיהן עד 1950. בתקופה זו הפך לאחת הדמויות החזקות בעיר ולמארגן מרכזי של העובדים, הנמל, השכונות, מוסדות הפועלים והמפלגה.

חושי האמין שמועצת פועלים אינה רק לשכה בירוקרטית, אלא רשת חיה של קשר עם כל עובד ועובדת. הוא דאג להקמת ועדי עובדים ונאמנים במקומות עבודה, חיזק את הקשר בין הפועל לבין ההסתדרות, וטיפל בסכסוכים בין עובדים ותיקים לעולים חדשים. בתקופת המשבר הכלכלי של שנות השלושים ניסה למצוא פתרונות לחלוקת עבודה ולסיוע למובטלים, גם כאשר הפתרונות דרשו ויתורים מפועלים שכבר הועסקו.

הנהגתו הייתה מעשית, חברתית ופוליטית בעת ובעונה אחת. הוא הבין כי כוח עבודה יהודי מאורגן בנמל, בענף הבנייה ובתשתיות העיר הוא חלק מן המאבק הציוני על שליטה כלכלית ועל יכולת קיום. לכן היה מעורב במאבקי עבודה קשים, בהקמת מטבחי פועלים, בארגון הפועל בחיפה, ובבניית בסיס כוח של תנועת העבודה בעיר.

נמל חיפה, פועלי סלוניקי והמאבק על עבודה עברית

אחת מתרומותיו החשובות של חושי הייתה מעורבותו בביסוס כוח העבודה היהודי בנמל חיפה. עם הקמת הנמל הבין כי נמל פעיל אינו רק מקום עבודה, אלא שער כלכלי ואסטרטגי של היישוב היהודי. בהשפעת ברוך עוזיאל ואחרים נסע חושי לסלוניקי ושכנע פועלי נמל יהודים לעלות עם משפחותיהם לחיפה. בהמשך פעל גם בפולין כדי להביא סבלים ופועלים לעבודה בנמל.

הבאתם של פועלי הנמל מסלוניקי הייתה בעלת חשיבות גדולה. יהודי סלוניקי נשאו מסורת מקצועית של עבודת נמל, והשתלבותם בחיפה אפשרה לחזק את חלקם של יהודים בעבודות הנמל. בתקופת מאורעות תרצ״ו–תרצ״ט, כאשר שביתות ועימותים איימו לשתק את הנמל, היה לכוח עבודה יהודי מאורגן ערך מעשי עצום לשמירת הייצוא, הייבוא וחיי הכלכלה של היישוב.

בשנת 1938, לאחר תקרית אנטישמית עם קצין באונייה גרמנית בנמל חיפה, עמד חושי מאחורי השבתת הטענת האונייה וסירוב להמשיך לטעון אוניות גרמניות. המהלך ביטא את האופן שבו ראה את העבודה העברית לא רק כסוגיה כלכלית אלא גם כעניין של כבוד יהודי, עמידה ציבורית ורגש לאומי בתקופה שבה יהדות אירופה כבר עמדה מול סכנה הולכת וגוברת.

קשרים עם ערבים, דרוזים וקהילות חיפה

לצד מאבקיו למען עבודה עברית, חושי פעל גם לבניית קשרים עם פועלים ערבים, דרוזים ובני עדות אחרות. הוא היה פעיל בסניף החיפאי של ברית פועלי ארץ ישראל, מסגרת שניסתה לעודד שיתוף פעולה בין פועלים יהודים וערבים. במקרים מסוימים סייעה מועצת פועלי חיפה לשביתות פועלים ערבים באמצעות תמיכה, ייעוץ משפטי ותרומת ימי עבודה מצד פועלים יהודים.

חושי פיתח קשרים מיוחדים עם הדרוזים בארץ ישראל ובסוריה. הוא ביקר בהר הדרוזים, יצר קשרים עם מנהיגים דרוזים, ובתקופת המאורעות נעזר בקשרים אלה כדי לחזק שיתופי פעולה בין הדרוזים לבין היישוב היהודי. במרחב חיפה והכרמל היו לקשרים האלה חשיבות ביטחונית וחברתית כאחד.

המורכבות הזאת חשובה להבנתו. חושי היה איש תנועת העבודה היהודית והציונית, ופעל בנחרצות למען מוסדות יהודיים, אך הוא גם הבין שחיפה היא עיר של קהילות, נמל, שכנים, עובדים ויחסים יומיומיים. היכולת לבנות קשרים עם ערבים ודרוזים, גם בתוך מציאות של סכסוך, הייתה חלק מהפרגמטיות העירונית והאזורית שלו.

ההגנה, מלחמת העצמאות וחיפה בשנת 1948

בשנות המנדט המאוחרות היה חושי מעורב בסוגיות ביטחון, עלייה ומאבק מדיני דרך מעמדו במועצת פועלי חיפה ובקשריו עם ההגנה. כאשר נתפסה אוניית המעפילים אנצו סרני בשנת 1946 והובאה לחיפה, פעל חושי באמצעות קשריו כדי למנוע החזרת מעפילים לאירופה ולסייע בהעברתם למחנה עתלית עד להסדרת רישיונות עלייה. פעולה זו משקפת את מעמדו כמי שיכול היה לפעול בצומת שבין בריטים, הסתדרות, יישוב ומוסדות ביטחון.

בימי השבת השחורה היה מיועד למעצר, אך הצליח להסתתר ולהמשיך מאוחר יותר בפעילותו. בתקופת מלחמת העצמאות השתתף בוועדת המצב של חיפה, סייע בשיכון פליטים יהודים מן העיר התחתית, ודאג לענייני העיר בזמן שהסדרים אזרחיים וצבאיים השתנו במהירות. ביום הקרב על חיפה נפצע ברגלו בעת שבא לבקר בבניין הדואר המרכזי, בין היתר כדי לשכנע פועלים ערבים להמשיך בשיתוף פעולה לשמירת הקשר הטלפוני.

לאחר שחרור חיפה התייחסו אליו מנהיגים מרכזיים, ובהם דוד בן־גוריון, כאל האיש האזרחי המרכזי בעיר. גם כאשר לא נשא תמיד בתואר רשמי מתאים, כוחו בפועל היה גדול. הדבר מעיד על סוג המנהיגות שבנה: מנהיגות מקומית עמוקה, הנשענת על רשת עובדים, מפלגה, הסתדרות, קשרים אישיים ויכולת פעולה בזמן משבר.

חבר הכנסת הראשונה וראש עיריית חיפה

בבחירות הראשונות למדינת ישראל בשנת 1949 נבחר חושי לכנסת הראשונה מטעם מפא״י. הוא כיהן בוועדות חשובות, ובהן ועדות הפנים, הכלכלה והכספים, אך כבר בשנת 1951 עזב את הכנסת לאחר שנבחר לראש עיריית חיפה. אף שהחוק לא חייב אותו להתפטר, הוא סבר שאין זה נכון להחזיק בשני התפקידים יחד, וכי תפקיד ראש העיר דורש התמסרות מלאה.

הבחירה הזאת מגדירה את מורשתו. חושי יכול היה להמשיך בקריירה ארצית, אך בחר בחיפה. הוא ראה בעיר את מרכז חייו ואת שדה הפעולה שבו יוכל לבנות בפועל את חזונו החברתי. משנת 1951 ועד מותו בשנת 1969 כיהן כראש העיר, ובתקופה זו הפכה חיפה תחת הנהגתו לעיר בעלת מוסדות, תשתיות ותודעה עירונית מובהקת.

כראש עיר פתח את ישיבות מועצת העירייה לציבור, שינה את סמלי העיר, וראה ברשות המקומית כלי לעיצוב חברה. הוא לא הסתפק בניקיון, כבישים וגינון, אלא ראה בעירייה אחראית לחינוך, תרבות, תחבורה, רווחה, תעסוקה, יחסים בין קהילות ומצב הרוח הציבורי. בכך הקדים תפיסה מודרנית של עירייה כמוסד חברתי־תרבותי רחב.

חינוך, אוניברסיטת חיפה והחזון העירוני

אחד המפעלים החשובים ביותר של חושי היה דחיפתו להקמת אוניברסיטה בחיפה. בעיניו, היעדרה של אוניברסיטה בעיר היה גם בעיה של צדק חברתי: בני משפחות עשירות יכלו לממן לימודים ומגורים בירושלים, ואילו צעירים ממשפחות עניות בצפון נותרו ללא אפשרות ממשית להשכלה גבוהה. לכן ראה באוניברסיטה לא רק מוסד אקדמי, אלא מנוף של שוויון הזדמנויות, גאווה עירונית ופיתוח אזורי.

חושי חיפש שטח על הכרמל, פעל לגיוס תרומות בחו״ל, והביא לתכנון מבנה מרכזי בידי האדריכל אוסקר נימאייר. בשנת 1965 נערך טקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה. בעיני חושי, המוסד החדש היה גולת הכותרת של מפעל חינוכי רחב שכלל גנים, בתי ספר, חינוך מקצועי, חינוך עיוני ומוסדות ציבור.

הקמת אוניברסיטת חיפה שינתה את מעמד העיר ואת מעמד הצפון כולו. היא יצרה מוקד אקדמי חדש, פתחה אפשרויות לצעירים, חיברה בין העיר לבין המחקר והחינוך הגבוה, והפכה את חיפה למרכז ידע ולא רק לעיר נמל ותעשייה. זהו אחד המפעלים שבהם ניתן לראות בבירור את האופן שבו חושי חיבר תכנון עירוני, צדק חברתי וציונות מעשית.

תרבות עירונית: תיאטרון, סופרים ותזמורת נוער

חושי האמין כי עיר אמיתית זקוקה לחיי תרבות. הוא ביקש למשוך לחיפה סופרים, משוררים, אמנים ואנשי רוח, ואף יזם פתרונות מגורים עבור יוצרים שהתקשו כלכלית. מתוך תפיסה זו קם בית הסופרים בחיפה, ובין הסופרים והמשוררים שנקשרו למפעל היו דמויות מרכזיות בספרות העברית. עבור חושי, תמיכה ביוצרים לא הייתה מותרות; היא הייתה חלק מבניית נפש עירונית.

הקמת תיאטרון חיפה הייתה מפעל מרכזי נוסף. חושי התעקש שהתיאטרון יהיה באזור נגיש לתושבי הדר הכרמל ולא באתר מרוחק ומפואר מדי. הוא רצה שאדם יצא מביתו וילך לתיאטרון ברגל. בשנת 1961 החל לפעול התיאטרון העירוני, והפך עם השנים לאחד ממוסדות התרבות החשובים בישראל. ההחלטה להקים תיאטרון עירוני בחיפה חיזקה את התפיסה שחיי תרבות אינם נחלת תל אביב וירושלים בלבד.

גם תזמורת הנוער העירונית של חיפה נולדה מתוך תפיסתו הרחבה של חינוך ותרבות. חושי סבר שעיר צריכה תזמורת כלי נשיפה, ויזם מסגרת עירונית שהגיעה למאות בני נוער. התזמורת הייתה לא רק פעילות מוזיקלית אלא כלי חינוכי: משמעת, שייכות, גאווה עירונית והזדמנות לילדים להשתתף במפעל תרבותי משותף.

הכרמלית, תחבורה וחיבור חלקי העיר

אחד הסמלים המזוהים ביותר עם תקופתו של חושי הוא הכרמלית, מערכת התחבורה התת־קרקעית של חיפה. בשנות החמישים הייתה העיר בנויה משלושה מרכזים עיקריים: העיר התחתית, הדר הכרמל ומרכז הכרמל. הטופוגרפיה ההררית הקשתה על תנועה בין חלקי העיר, וחושי ראה בתחבורה ציבורית מודרנית כלי לחיבור חברתי וכלכלי.

בשנת 1956 אישרה מועצת העיר את הקמת הרכבת התחתית, ובשנת 1959 החלה הכרמלית לפעול. עצם ההחלטה להקים מערכת כזאת בעיר ישראלית צעירה הייתה נועזת. היא ביטאה את רצונו של חושי להפוך את חיפה לעיר מודרנית, יעילה ובעלת תשתיות מתקדמות, גם כאשר הדבר דרש תכנון מורכב, חציבה בהרים ושיתוף פעולה עם גורמים בין־לאומיים.

הכרמלית הפכה לסמל עירוני משום שהיא לא הייתה רק פתרון תחבורתי. היא ביטאה שאיפה לחבר בין שכבות, שכונות ומרכזי חיים; לחזק את הדר הכרמל והעיר התחתית; ולהעניק לחיפה תדמית של עיר חדשנית. במורשתו של חושי, תשתית היא תמיד גם רעיון חברתי.

עיר מעורבת, שבת וסטטוס קוו מקומי

חיפה בתקופת חושי הייתה עיר מעורבת מבחינה דתית, עדתית ולאומית. חושי היה חילוני ואיש תנועת העבודה, אך הבין שעל העירייה לתת שירותים גם לציבור הדתי ולשמור על קשר עם המיעוטים בעיר. בנושאי שבת, תחבורה ציבורית ופתיחת שירותים ניסה לעצב פשרות מקומיות שאיפשרו לאוכלוסיות שונות לחיות זו לצד זו, גם בתוך מחלוקות חריפות.

הוא התנגד לכפייה דתית על הציבור החילוני, אך לא ביקש לנתק קשר עם הציבור הדתי. במאבקים שונים סביב הכרמלית, תחנות דלק, שירותים עירוניים ומזון, ניסה לאזן בין אופייה החילוני והפועלי של חיפה לבין רגישויות דתיות וקהילתיות. לעיתים עמדתו עוררה התנגדות, אך היא משקפת ניסיון מוקדם לנסח סטטוס קוו עירוני מעשי.

היכולת לנהל עיר מעורבת דרשה אצל חושי שילוב בין כוח פוליטי לבין פרגמטיות. הוא לא היה מנהיג הסכמה רכה, אך הבין שהעיר אינה יכולה להתנהל באמצעות אידיאולוגיה אחת בלבד. חיפה של תקופתו נבנתה מתוך עבודה, ויכוח, הסדרים מקומיים ותחושה שהעיר היא בית משותף לקבוצות רבות.

סגנון מנהיגות, כוח וביקורת

מעמדו של חושי בחיפה היה חזק מאוד. הוא החזיק ברשת קשרים רחבה במועצת הפועלים, בעירייה, במפא״י, בהסתדרות ובמוסדות המקומיים. כוח זה אפשר לו לבצע מפעלים גדולים במהירות יחסית, אך גם עורר ביקורת ציבורית ופוליטית. יריביו טענו לריכוזיות יתר ולשליטה כמעט מוחלטת בעיר; השבועון העולם הזה אף טבע כלפיה את הכינוי חושיסטן.

עם זאת, בדיקות רשמיות שנערכו בעקבות טענות לשחיתות לא מצאו בסיס לטענות העיקריות. בפרופיל תרומתי חשוב להזכיר את הביקורת רק במידה הנדרשת להבנת מעמדו: חושי היה מנהיג חזק, לעיתים קשה, שאויביו ראו בו שליט עירוני, אך תומכיו וממשיכיו ראו בו בונה עיר שאין דומה לו.

העובדה שחיפה הוסיפה לשאת את חותמו שנים רבות לאחר מותו מלמדת כי סגנונו, על כל מורכבותו, יצר תוצאות ממשיות. מוסדות, כבישים, תיאטרון, אוניברסיטה, תזמורת, כרמלית ושכונות אינם רק סיפורים פוליטיים; הם עובדות עירוניות שנשארות לאחר שהוויכוחים דועכים.

משפחה, מוות והנצחה

אבא חושי היה נשוי לחנה חושי. בתם רות לין הייתה רעייתו של אמנון לין, לימים חבר הכנסת, ובנם דן המשיך את שם המשפחה. בן נוסף, גדי, נפטר בילדותו בתאונה, אובדן שהותיר כאב במשפחה. לצד חייו הציבוריים האינטנסיביים, המשפחה הייתה חלק מן הסיפור החלוצי הרחב של דור שבנה את חייו בארץ תוך מחירים אישיים כבדים.

חושי נפטר בחיפה ב־24 במרץ 1969, לאחר שאושפז בבית החולים רוטשילד. בהלווייתו השתתפו ראשי המדינה, הממשלה, צה״ל, ההסתדרות והציבור החיפאי. דוד בן־גוריון הדגיש בהספדו את הזדהותו של חושי עם חיפה ואת ריכוזו המלא במשימה העירונית. בעיני רבים, לא היה עוד ראש עיר שהזדהה עם עירו במידה כזאת.

חושי נקבר בבית הקברות היהודי חוף הכרמל. כבר בשנת האבל נקרא על שמו רחוב בחיפה, ובהמשך נשאו את שמו מוסדות וציוני דרך בעיר. אך ההנצחה העמוקה ביותר שלו אינה רק בשם רחוב, אלא במבנה העיר עצמה: חיפה של אוניברסיטה, תיאטרון, תחבורה ציבורית ייחודית, מוסדות פועלים, תרבות עירונית וזיכרון של מנהיגות ביצועית.

מדוע אבא חושי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

אבא חושי ראוי לציון כערך חשוב בארכיון מורשת (Moreshet) מפני שהוא מגלם פרק מרכזי בבניין היישוב והמדינה: המעבר מן העיירה היהודית בגליציה אל הכביש, הקיבוץ, ההסתדרות, הנמל, הכנסת והעיר העברית. הוא היה ממנהיגי דור ההגשמה שלא הסתפקו באידיאלים ציוניים, אלא הפכו אותם לעבודה מאורגנת, מוסדות ציבור, חינוך, תרבות ותשתיות עירוניות.

Moreshet.com מתעד את חושי משום שמורשת יהודית וישראלית אינה נוצרת רק במלחמות, הצהרות וממשלות, אלא גם בעיר, בנמל, במועצת הפועלים, באוניברסיטה, בתיאטרון ובמערכת תחבורה שמשרתת תושבים מדי יום. מקומו של אבא חושי במורשת (Moreshet) נובע מן ההשפעה הממשית שהייתה לו על חיי חיפה, על תנועת העבודה, על מוסדות ההסתדרות, על ההתיישבות, על החינוך הגבוה בצפון ועל הדגם הישראלי של ראש עיר הבונה עיר כפרויקט לאומי, חברתי ותרבותי.