מיכל אגמון-גונן

שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, מיכל אגמון-גונן, התעלמה ממתווה הפליטים של הממשלה והוציאה צו מניעה נגד החלטת רשות האוכלוסין לגרש מהארץ אזרחית אוקראינית שברחה מהמלחמה באוקראינה.

"כיצד ניתן לצפות בשיירות הפליטים, מרביתן נשים וילדים, הבורחים מקייב המופגזת קשות, כשרבים מהם נהרגים בדרכם, ולהורות על החזרתה של המבקשת?",

כתבה השופטת בזעזוע וביטלה את גירושה של הפליטה לסלובקיה, משם הגיעה לישראל.

לפי הדיווח של אבישי גרינצייג באתר גלובס, ליובוב רבנקו, אזרחית אוקראינה, הגיעה לישראל מקייב.

בהחלטה נכתב כי היא ברחה "מתופת המלחמה באוקראינה, הסתתרה במהלך שמונה ימים במרתף תחת מטחי הפגזות וטילים והצליחה בדרך לא דרך בעור שיניה, ללא כל רכוש וציוד, תוך סיכון חייה, להגיע לסלובקיה, שם ישנה מספר לילות בסירה בנמל, כיוון שלא הכירה שם איש".

רבנקו הגיעה לישראל כדי להתגורר עם מכר ישראלי בעקבות הזמנתו. כניסתה סורבה, ורשות האוכלוסין ביקשה לגרש אותה כשהיא בחוסר כל לסלובקיה.

השופטת אגמון-גונן קבעה כי אין מקום להחזירה לסלובקיה בהיעדר יכולת כלכלית, קשרים או מכרים במקום ולאחר הטראומה שעברה.

"אני סבורה כי גם אם הסירוב היה מטעמים אלה (ועל כך ניתן יהיה ללמוד עם קבלת תגובת הרשות בהמשך), אין לשלוח מכאן מהרגע להרגע את אלה שנמלטו מהתופת, את מי שברחו מאימת המלחמה", כתבה.

ביוגרפיה

אגמון-גונן נולדה בירושלים בשם מיכל אדוני. בת למשפחה יוצאת טולדו. הוריה פרופ' חנה אדוני, ממשפחת נחמיאס, מבלגרד שבסרביה, ואביה, פרופ' עמירם אדוני, רופא, דור 17 בירושלים. סבה מצד אביה, יצחק אדוני, כיהן בוועד העדה הספרדית בירושלים, וזכה בשנת 1985 בתואר יקיר ירושלים על פועלו זה.

למדה בתיכון ליד האוניברסיטה. לאחר שירות חובה בחיל המודיעין בצה"ל למדה משפטים באוניברסיטה העברית וסיימה את לימודי התואר הראשון בהצטיינות בשנת 1985. בהמשך, ובמקביל לעבודתה, למדה במסלול ישיר לתואר דוקטור, אותו השלימה בשנת 1999. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בעשיית עושר ולא במשפט, והיא נכתבה בהנחייתו של פרופ' יצחק אנגלרד.

עברה התמחות אצל השופט צבי כהן בבית המשפט המחוזי בירושלים ובמשרד עורכי דין פרטי העוסק במשפט מסחרי, ולאחר מכן החלה לעבוד כעורכת דין באותו משרד. בהמשך הצטרפה למחלקת החקיקה של משרד המשפטים. היא נימקה את עזיבת המגזר הפרטי בכך שכאם עובדת הופלתה לעומת עמיתיה הגברים.

במשרד המשפטים עבדה לצידן של טנה שפניץ ודידי לחמן-מסר, וריכזה את הוועדה שניסחה את הצעת חוק החברות.

במהלך עבודתה בוועדה פגשה את השופט אהרן ברק. כשהתמנה לנשיא בית המשפט העליון, מונתה אגמון-גונן לעוזרת משפטית שלו ולרשמת. בשנת 1996 מונתה לרשמת בית המשפט העליון ולכהונת שופטת בית משפט השלום בירושלים. היא עסקה בעיקר בנושאים אדמיניסטרטיביים, ובין היתר קידמה את מחשוב בית המשפט העליון.

אגמון-גונן הגישה את מועמדותה לכהונת שיפוט בבית המשפט המחוזי פעמיים מאז 2004, אך לא נבחרה למשרה. באחת הפעמים הגיש השופט דן ארבל לוועדה לבחירת שופטים התנגדות למינויה. אגמון-גונן שקלה לפרוש מתפקידה, ואף הגישה את מועמדותה לתפקיד הממונה על ההגבלים העסקיים (אותה הסירה בהמשך).

בשנת 2007 הגישה שוב את מועמדותה לבית המשפט המחוזי, אך הפעם, על פי המלצתה של דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון, פנתה לבית המשפט בתל אביב. באפריל נבחרה לתפקיד, והחלה לכהן בו ביוני.

במקביל לעבודתה השיפוטית, מרצה השופטת אגמון-גונן באוניברסיטת תל אביב, בקורס מיזוגים ורכישות.

חיים אישיים

הייתה נשואה לעו"ד צבי אגמון, ולשניים ילדים משותפים. בשנות האלפיים נישאה לחיים גונן, יועץ מחשוב בכיר במערכת המשפט.

בבית משפט השלום

אגמון-גונן עברה בשנת 1999 לכהן כשופטת בבית משפט השלום בירושלים ודנה הן בתיקים אזרחיים והן בתיקים פליליים. נחשבה לשופטת עצמאית, שביקרה לעיתים את הפרקליטות והמשטרה. במשטרה טענו כי היא נוטה לשחרר חשודים ממעצר בקלות יחסית, בשל פגמים קלים בהליכי המעצר ששופטים אחרים נטו להתעלם מהם.

אגמון-גונן מתחה ביקורת גם על האופן שבו נדרשים שופטים להאיץ את קצב דיוניהם. בכנס של העמותה למשפט ציבורי טענה כי העצמאות השיפוטית של השופטים נפגעת. במאמר שפרסמה ב-2004 ציינה כי "הסכנה החמורה יותר היא כי טעמי 'יעילות' ישמשו בערבוביה או יהוו כיסוי לניסיונות למנוע משופטים לתת החלטות בעניינים שאין דעת המערכת נוחה מהם. כך, שופט שרמת הענישה בפסקי הדין שלו נמוכה מדי או גבוהה מדי לדעת ראשי המערכת, יועבר משיקולי 'יעילות' לדון בעניינים אזרחיים". עוד ציינה במאמר זה כי "אם כבר משתמשים בשיטות ניהול היפות לבית חרושת, יש לעשות זאת באופן כלכלי-מדעי כפי שהדבר נעשה בעולם העסקי".

אגמון-גונן נקלעה לעימות משפטי עם בית המשפט המחוזי בירושלים, המשמש כערכאת ערעור על בית משפט השלום בו כיהנה. לאחר שבית המשפט המחוזי בירושלים הפך פסק דין שכתבה, שבו לא אישרה הסדר טיעון שכלל עונש של מאסר על תנאי לגבר מכה, העדיפה להתבסס על פסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב. במקרה נוסף שבו דנה בהסדר טיעון בנסיבות דומות, קבעה כי "חוסר האחידות בקביעת עונשם של נאשמים פוגעת בשוויון הנאשמים לפי החוק, ודומה כי אף בשוויון הקורבנות בפני החוק. חוסר האחידות בין עונש מאסר בעבודות שירות שהטיל בית המשפט המחוזי בפרשת מחתסב לבין עונש מאסר בפועל שהוטל, בניגוד לעסקת טיעון בפרשת בן אריף, בולט לעין. לטעמי, נשות ירושלים זכאיות להגנה ראויה על גופן ונפשן כנשות תל אביב-יפו, וגברים מכים מירושלים ראויים לענישה שווה לזו המוטלת על חבריהם שבתל אביב". בשנת 2007 פרסמה השופטת אגמון-גונן יחד עם פרופ' ענת פירסט מאמר בנושא:"המכונית שווה יותר?! הענישה בעבירות אלימות נגד בנות זוג" בספר "עיונים במשפט מגדר ופמיניזם", בעריכת דפנה ברק ארז.

בבית המשפט המחוזי

במהלך כהונתה בבית המשפט המחוזי נתנה אגמון-גונן מספר פסקי דין ייחודיים.

בפרשת סבו סירבה להוציא צו לחשיפת זהותו של גולש בפורום באינטרנט, מאחר שהדברים שאמר הגולש לא הגיעו לכדי עבירה פלילית לפי חוק איסור לשון הרע, ומאחר שהתובע לא ניסה להסדיר את העניין עם הגולש בטרם פנה לבית המשפט. בעניין אחר העוסק בחשיפת זהות של גולשים אנונימיים, סירבה להורות על חשיפת זהותו של אדם שהפעיל אתר אינטרנט שכלל קישורים לשידורים ישירים של משחקי כדורגל מהפרמייר ליג בטכנולוגיית הזרמת מדיה. לגופו של עניין קבעה כי שידור המשחקים אינו מהווה פגיעה בזכויות היוצרים של הפרמייר ליג, וכי מדובר בשימוש הוגן, שכן השידור אינו נעשה למטרות מסחריות, אלא לשם הנגשת אירועי ספורט לציבור, פעולה המגשימה מטרה חברתית חשובה. לאחר מתן פסק הדין טענה כי הוא חסר חשיבות, שכן גם לו הייתה אוסרת על שידור המשחקים, היו קמים אתרים רבים אחרים שהיו עושים זאת. עוד טענה כי תביעות מעין זו הן בזבוז זמנם של בתי המשפט. בערעור הפך בית המשפט העליון את קביעותיה בקשר לזכויות יוצרים, אך הותיר על כנה את החלטתה שלא להורות על חשיפת הגולש. אגמון-גונן אף פרסמה מאמר אקדמי בנושא קשיי האכיפה באינטרנט בשם: "האינטרנט כעיר מקלט?! הסדרה משפטית לאור אפשרויות העקיפה הטכנולוגיות וגלובליות הרשת".

בפסק דין שעסק בסימני מסחר אגמון-גונן דחתה את בקשתה של חברת אדידס להשמיד משלוח של נעלי ספורט שבצידן ארבעה קווים אלכסוניים (הסימן המסחרי הרשום של אדידס מורכב משלושה קווים אלכסוניים) שעוכב במכס. סימני מסחר מיועדים למניעת תחרות לא-הוגנת, היבנות ממוניטין של אחר ודילול המוניטין. פסק הדין דן בשאלה אם יש מקום להרחבת ההגנה על סימני המסחר גם בהיעדר תחרות בלתי-הוגנת, תוך התייחסות מעמיקה למתח בין הרחבת ההגנה הניתנת לסימני מסחר ופגיעה בנחלת הכלל. בית המשפט העליון אישר את פסק הדין (בדעת רוב), הגם שהסתייג מאחד הנימוקים החברתיים יותר שהוצגו במסגרתו.

דנה גם בתיקי חדלות פרעון.

במקרים רבים כתבה פסקי דין מרחיקי לכת נגד הרשויות שנהפכו בבית המשפט העליון.

אגמון-גונן פסקה במגוון רחב של נושאים נוספים.

בפסק דין אחד, פסלה מכרז לאשפוז סיעודי בשל העובדה שהמחירים ששילמה המדינה במסגרתו אינם מאפשרים לקשישים המאושפזים קיום מינימלי בכבוד. בעקבות פסק הדין יצא מכרז חדש שהעלה את מחירי האשפוז.

בפסק דין שעסק בדרכי האכיפה של עיריית תל אביב כלפי חסרי בית, קבעה שטיפול פקחי העירייה בחסרי הבית אינו הולם, והורתה לעירייה לפרסם נוהל שבעיקרו מאפשר לחסרי הבית לעשות שימוש במרחב הציבורי. העירייה ערערה, ובית המשפט העליון (השופט אליקים רובינשטיין) חייב את העירייה להכין נוהל כאמור, שאושר בבית המשפט ונכנס לתוקף.

באוגוסט 2017 קבעה אגמון-גונן כי יש לסגור מועדוני חשפנות במתחם הבורסה ברמת גן משום שתוכנית בניין עיר למתחם מאפשרת להפעיל בו מועדוני בידור, אך מופעי חשפנות אינם נחשבים "בידור" מכיוון שכרוכים בהם "ביזוי, החפצת נשים ופגיעה בכבודן".

ממאמריה: