לוחמי חרות ישראל

בפעולותיהם ניסו אנשי לח"י לפגוע בבכירי ממשלת המנדט והצבא הבריטי על ידי התנקשויות ופגיעה במתקנים אסטרטגיים. בשנת 1940 במהלך השואה, ניסה הארגון לחתום עסקה עם המשטר הנאצי בגרמניה על מנת להציל את רוב יהדות אירופה מהשמדה והעלאתם של אותם יהודים לארץ ישראל. בתמורה, הבטיח לח"י להילחם באימפריה הבריטית מתוך ארץ ישראל.

בשנת 1980 הכירה מדינת ישראל בתרומתו של ארגון הלח"י, וראתה בו גוף לוחם שסייע בהקמת המדינה. באותה שנה נוצר "אות הלח"י", שהוענק לחברי המחתרת.

הפילוג מהאצ"ל

בעת פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 היו רוב מנהיגי האצ"ל בכלא הבריטי לאחר שנעצרו ארבעה ימים לאחר פרסום "הספר הלבן" במאי 1939. הנהגת היישוב קראה לשתף פעולה עם הבריטים במלחמתם בגרמניה, ורבים מבני היישוב התגייסו לצבא הבריטי ועזרו לבריטים במאמץ המלחמתי. הנהגת התנועה הרוויזיוניסטית דגלה גם היא בהשתתפות במלחמה בנאצים, ובספטמבר 1939 הורה דוד רזיאל ממקום מעצרו על הפסקת הפעולות ההתקפיות של האצ"ל נגד הבריטים, כדי לא להפריע למהלך המלחמה נגד גרמניה וכדי להקדיש מקסימום של כוחות לעזרת אנגליה ובעלות בריתה.

הכרזתו של רזיאל הביאה לשיאו של המאבק הפנימי שהתרחש בתוך האצ"ל על דרכו של הארגון. בראש החולקים על רזיאל עמד אברהם שטרן ("יאיר"), ואחרי שרזיאל שוחרר מהכלא באוקטובר 1939, ושאר חברי מפקדת האצ"ל שוחררו ביוני 1940, הגיעו הדברים לידי עימות גלוי בין רזיאל לשטרן, והפילוג באצ"ל היה לעובדה מוגמרת. לאחר שזאב ז'בוטינסקי בחלופת מכתבים בהולים מארצות הברית נאלץ לברור בסכסוך על זהות מפקד האצ"ל לטובת דוד רזיאל, הוקם סופית פלג הפורשים שאימץ לעצמו בתחילה את השם "הארגון הצבאי לאומי בישראל", בשונה מ"הארגון הצבאי לאומי בארץ ישראל" ממנו פרשו, ומאוחר יותר, בשנת 1943 אחרי רצח אברהם (יאיר) שטרן, שינה את שמו ל"לוחמי חרות ישראל".

בראש המחתרת עמד אברהם שטרן עד שנתפס ונרצח ב-12 בפברואר 1942 על ידי קצין הבולשת הבריטית ג'פרי מורטון במקום מחבואו בתל אביב. אחרי הירצחו קמה הנהגה שחבריה היו יצחק שמיר (אז יצחק יזרניצקי או בכינויו מיכאל), ישראל שייב (אלדד) ונתן פרידמן - ילין (גרא). חברים ידועים אחרים היו יהושע זטלר, יצחק חסון, יעקב אליאב, יעקב גרנק, גאולה כהן, יהושע כהן, בועז עברון ועמוס קינן. ב-1942, לאחר רצח שטרן, כיהן יהושע כהן כראש המחתרת בפועל (אם כי לא רשמית) למשך תקופה של כחצי שנה שבה החזיק את שרידי הארגון, כיוון שההנהגה שקמה לאחר הרצח הייתה כלואה בבתי הכלא הבריטיים, תוך שהוא מסתתר עם אשתו נחמה (נחה) בפרדסים, עד שיצחק שמיר ברח מהכלא וקיבל את הפיקוד.

לח"י היה ארגון קטן שמנה מאות אנשים בלבד, אך ביצע פעולות נועזות נגד השלטון הבריטי, שכללו הפעלת מוקשים נגד שוטרים בריטיים והתקפות על יעדים בריטיים. הבריטים כינו את הארגון "כנופיית שטרן" - The Stern Gang (או בערבית "ג'מעאת שטרן"), כדי לבטא את תיעובם אליו וכדי להמעיט בערכו כארגון לוחם. כדי לממן את פעילותו עסק הארגון לעיתים בשוד בנקים. הארגון הפיץ שבועון קיר בשם "המעש", והפעיל תחנת שידור מחתרתית, "קול המחתרת העברית", שהקריינית שלה הייתה גאולה כהן, הקריין היה מרפיש נתן – גד, וטכנאי השידור היה יעקב יצחקי (אלכס). חברים רבים הצטרפו ללח"י דרך תנועת הנוער הדתית ברית החשמונאים.

מעט אחרי הקמת לח"י קמה בירושלים ה"מחלקה הדתית לח"י", המחלקה נועדה עבור בני ירושלים החרדיים והדתיים אשר חפצו להצטרף אל שורות לח"י, בראשות מחלקה זו עמד יצחק גבירץ, אשר שימש גם כשוחט לח"י בירושלים.

אנשי "ההגנה" ראו בלח"י כמו באצ"ל ארגון פורש שפעל בניגוד להוראות המוסדות הלאומיים. אולם בעת הסזון נמנעו מלפגוע בלח"י. לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ב-1 בנובמבר 1945, הצטרף לח"י לתנועת המרי העברי שאיחדה את כל הכוחות הלוחמים בשטחי המנדט. עם זאת לח"י והאצ"ל המשיכו במאבק המזוין גם לאחר שההגנה פסקה מכך, ולח"י אף הרחיב את פעילותו מחוץ לגבולות ארץ ישראל.

ב-28 במאי 1948 התקיים מסדר לוחמי לח"י בשיח' מואניס (בשטח קמפוס אוניברסיטת תל אביב של ימינו), במסגרתו התגייסו כ-700 לוחמי לח"י לצה"ל, רובם לחטיבה 8. במלחמת העצמאות נלחמו רוב לוחמי לח"י לשעבר במסגרת חטיבה 8, אך כ-100 לוחמי לח"י פעלו כמסגרת עצמאית באזור ירושלים, שנותרה מחוץ לתחומי מפת החלוקה ויועדה למעמד בינלאומי. על הפעילות בירושלים פיקד יהושע זטלר ("מאיר"). במסגרת פעילות לח"י בירושלים נכבשו הכפרים ליפתא, שייח' באדר ודיר יאסין והוקם מחנה "דרור" בטלביה. חלק מפעולות לח"י בירושלים נתפסו כשנויות במחלוקת, בהן פרשת דיר יאסין, רצח הקונסול הפולני ויטולד הולאניצקי ובפרט, רצח מתווך האו"ם, פולקה ברנדוט. לאחר רצח ברנדוט הורתה ממשלת ישראל על פירוק הארגון.

יוצאי הארגון התמודדו בבחירות לאספה המכוננת בשם "מפלגת הלוחמים" וזכו במושב אחד.

כללי ההתנהגות במחתרת כפי שהועברו לחברי הארגון:

כמו האצ"ל, גם לח"י היה קרוב פוליטית לתנועה הרוויזיוניסטית. מצע הארגון נוסח ב"שמונה עשר עקרונות התחייה", שנכתבו על ידי אברהם שטרן, ובו הגדיר את יעוד התנועה:

משפט המפתח בעקרונות התחייה הוא: "אין תקומת המלכות בלא גאולת הארץ, ואין תחיית האומה ללא תקומת המלכות".

ארבעת הסעיפים הראשונים מדברים על ייחודו של עם ישראל, זכותו על מכורתו, היא ארץ ישראל מהפרת ועד נהר מצרים, ועל ייעודה של התנועה. ששת הסעיפים הבאים מדברים על תפקידי הארגון: חינוך העם, איחוד העם, כריתת בריתות, הקמת כוח לוחם, כיבוש הארץ ומלחמה במפריעים למטרות אלו. יתרת הסעיפים מדברים על תפקידי התנועה לאחר שחרור הארץ מהשלטון הבריטי: הקמת משטר צדק, הפרחת השממה, קיבוץ גלויות, החייאת השפה העברית ובניית בית המקדש השלישי.

לח"י החזיק באידאולוגיה אנטי-אימפריאליסטית. לשיטתו, השלטון הבריטי בשטחי ארץ ישראל נחשב כיבוש לא חוקי, ועל כן לח"י ריכז את מתקפותיו כנגד מטרות בריטיות (בניגוד להגנה והאצ"ל שעסקו בעיקר בלוחמה נגד הערבים). אסירי לח"י סירבו להגן על עצמם במשפטיהם אצל הבריטים, ובדרך כלל הסתפקו בקריאת הצהרה שבה טענו שלבית המשפט, המייצג כוח כובש, אין סמכות לשופטם והוא אינו חוקי. מאותה סיבה סירבו אסירי לח"י לבקש חנינה, גם במקרים שבהם בקשה כזו הייתה חוסכת מהם עונש מוות. אחד מאסירי לח"י, משה ברזני, התאבד בכלא (יחד עם לוחם האצ"ל מאיר פיינשטיין), כדי למנוע מהבריטים את היכולת להוציא אותם להורג בתלייה.

מימוש האידאולוגיה הנ"ל היה בעזרת פעולות גרילה והתנקשות כנגד נציגי השלטון הבריטי כגון חיילים שוטרים ותחנות משמר וצבא בריטי. הארגון פעל בעיקר במרכזי היישוב העיקריים בארץ: ירושלים תל אביב וחיפה. אף על פי שחלק מהאידאולוגיה של הארגון הייתה הפרחת השממה, לא הקים הארגון שום יישוב בארץ.

המנון לח"י, "חיילים אלמונים", נכתב על ידי אברהם שטרן, מייסד ומפקד לח"י (קודם להקמת לח"י שימש המנון זה את האצ"ל). בשירים נוספים שנכתבו על ידו, כמו הרי את מקודשת לי והשבועה, באים לידי ביטוי באופן בולט ערכי הלח"י וסגנונו, המעלים על נס את ההתמסרות לארץ ולאומה והנכונות להקריב את החיים עבורן ועבור תקומת מלכות ישראל בארצו.

הזכות על הארץ

ראשי לח"י האמינו בבעלות המוחלטת של עם ישראל על ארץ ישראל ("אדנות"), כזכות טבעית ונצחית, אותה יש לממש בזכות עצמה ולא רק כתגובה על מצוקת היהודים בגלות או לשם "פתרון שאלת היהודים" כפי שסבר בנימין זאב הרצל. הם האמינו בכיבוש הארץ בכוח הזרוע ("ארץ נכבשת בדם"), ולא ברכישתה בכסף, או בהשגתה באמצעים מדיניים ובחסדי שליטים ומעצמות, כמו גם כי הנשק והכוח הצבאי הם הדרך הטבעית והמקובלת להגשמת מטרות לאומיות, ולא אמצעי אחרון של הגנה עצמית.

היחס לערבים

עיקר המחלוקת בין הזרמים השונים בלח"י היה בנושא היחס לתושביה הערבים של ארץ ישראל. בעוד פלג אחד, עליו נמנה בין היתר ישראל אלדד (שייב) ראה בתושביה הערבים של הארץ זרים, אשר את בעייתם יש לפתור בדרך של חילופי אוכלוסין, הרי הפלג השני בראשות נתן ילין-מור-פרידמן ואליהו בית צורי הושפע מהכנענים, ודגל בהשתלבות ב"מרחב השמי". קבוצה זו (שעם חבריה נמנה עמוס קינן) סברה כי המכנה המשותף בין ה"צבר" הישראלי לבין התושב הערבי גדול מאשר המכנה המשותף בין הצבר לבין היהודי הגלותי. על חברי לח"י נמנו גם ערבים, למשל יוסף אבו גוש ואחרים מקרב בני כפרו, אבו גוש. אבו גוש שאף גם הוא לסילוק הבריטים מארץ ישראל ולחיים בשכנות טובה עם היהודים. מאחר שמטרתו העיקרית של לח"י הייתה מלחמה בבריטניה, אותה הגדירו "כובש זר", היו בשני הפלגים בארגון אנשים שלא שללו ברית עם הערבים נגד הבריטים. בפועל בוצעו פעולות אלימות רבות נגד ערבים.

בספטמבר 1940 היה לח"י במשא ומתן לקראת חתימה עם איטליה הפשיסטית על הסכם שנקרא "הסכם ירושלים 1940" אשר לא הגיע לכלל חתימה. ההסכם נולד כתוצאה מפרובוקציה של אדם בשם משה רוטשטיין שהופעל הן על ידי האצ"ל, אשר הגיע אף לידיעת הבולשת הבריטית, כאשר הצד האיטלקי לכאורה להסכם היה בדוי, לעומת זאת שטרן ביטא במשא ומתן את שאיפותיו וכוונותיו האמיתיות לחבור למדינות הציר במלחמתן בבריטים. זאת הן בשל קרבתו האידאולוגית לאיטלקים והן משום שהם היו אויביו של האויב הבריטי. על אף שנתגבש נוסחו הסופי של ההסכם הוא לא הגיע לידי חתימה. חביב כנען, חוקר תולדות היישוב כתב כי הסיבה לכך הייתה שבשלב בו ההסכם היה ראוי כבר לחתימה, בא רוטשטיין בדרישה כי שטרן ייפגש עם נציג ממשלת איטליה כדי לחתום עליו. שטרן מוכן היה לנסוע לפגישה, אולם חבריו התנגדו לנסיעתו לפגישה כזו והמשא ומתן הגיע לקיצו. יוסף הלר, חוקר תולדות לח"י הסביר כי בסוף שנת 1940, לאחר מפלות איטליה בפלישה ליוון ובמערכה במדבר המערבי, איבד שטרן ככל הנראה את התקווה למימוש ההסכם, ואז המיר את איטליה הכושלת בגרמניה הנאצית המצליחה.

בסוף שנת 1940, נציג לח"י נפתלי לובינצ'יק נשלח לביירות, שם נפגש עם נציג השלטון הנאצי ורנר אוטו פון הנטיג ומסר הצעה בשם לח"י לקחת חלק פעיל במלחמה לצד גרמניה בתמורה לסיוע גרמני בהעלאת יהודים לארץ ישראל. פון הנטיג העביר את המכתב לשגרירות הגרמנית באנקרה, אך לא ידוע על תשובה רשמית למכתב מצד גרמניה. אנשי לח"י ניסו ליצור קשר עם הגרמנים בשנית בדצמבר 1941, אך ללא הצלחה. מטרת הארגון הייתה להילחם בבריטים שלא הסכימו להעלאת יהודים, על ידי פנייה לגרמנים אשר יעזרו בסיוע העלאת יהודים לארץ ישראל. הרעיון התבסס על בדיקת האינטרסים: הגרמנים לא רוצים את היהודים באירופה, ואילו הבריטים אינם רוצים את היהודים בארץ ישראל, ועל כן צריך להילחם קודם כל נגד האויב הבריטי כדי לפתוח את שערי ארץ ישראל לפליטים היהודים.

לאחר כישלון שליחותו של לובינצ'יק לא שקטו אנשי לח"י על השמרים וניסו לחדש את הקשר עם גרמניה הנאצית. לאחר הניצחון במערכה בסוריה ובלבנון, ביולי 1941 שלטו כבר בעלות הברית בסוריה, וניתן היה להגיע דרכה לגבול טורקיה הנייטרלית, בה שכנה שגרירות של גרמניה. בדצמבר 1941 יצא נתן ילין-מור לסוריה, לעבוד - כביכול - בביצורים שבנה קבלן יהודי מארץ ישראל בצפון סוריה, ולמעשה כדי להגיע משם לטורקיה וליצור קשר עם הגרמנים, כדי לשכנעם להושיט עזרה ללח"י במלחמתו באויב המשותף – בריטניה. ילין-מור יצר קשר עם מבריחי גבול ועמד לצאת לטורקיה. המודיעין הבריטי גילה זאת ובינואר 1942 אסר את ילין-מור והביא אותו למחנה מעצר בארץ.

פעילות הארגון והלחימה נגדו

פעולותיו של לח"י כוונו בעיקרן נגד הבריטים בתקופת המנדט. לא ידוע על מקרים בהם הארגון תקף אזרחים בריטיים שאינם משורות השלטון, למעט אחיו של רוי פאראן בפצצה שכוונה לאחרון. לשם מימון פעולותיהם עסקו גם בפעולות שוד, שכונו בפיהם "החרמות". בין היתר בוצעו פעולות כאלה נגד סניפי בנקים (מקומיים וזרים), סוחרי זהב ויהלומים, פקיד של המשביר המרכזי ומכונית דואר.

בהנהגת אברהם שטרן (יאיר)

בתחילת חודש דצמבר 1941 פשטה המשטרה הבריטית על דירה בסמוך לתחנה המרכזית של תל אביב; אנשי מפתח רבים של המחתרת (בהם יצחק שמיר ויהושע זטלר) נמצאו ונאסרו בפעולה זאת, מה שהוביל את שטרן למסקנה כי יש לפגוע בחוזקה במנגנון הבילוש הבריטי. הייתה זו תקופה קשה למחתרת: הקופה הייתה כמעט ריקה לגמרי בשלב זה, ואנשיה נאלצו לבצע ניסיונות שוד שכשלו. רבים הושלכו למאסר עקב הלשנות, ואף בעל ברית לא נראה באופק. גם היישוב העברי גילה איבה כלפי המחתרת, אשר נתפסה כקיצונית מדי ואף פגעה בקצינים יהודים.

בין הפעולות שיזם שטרן כנגד הבולשת הבריטית הייתה ההתנקשות ברחוב יעל 8. המטרה, יש שטענו, הייתה לחסל את הקצין הבריטי ג'פרי מורטון, שהוביל את הפעילות נגד לח"י. התוכנית הייתה להטמין מלכודת בגג הבניין של רחוב יעל 8 בתל אביב. אחד מאנשי לח"י הפעיל מטען נפץ בכמות קטנה ופיזר דם (של חיה) בחדר שבגג ועל המדרגות, מה שגרם לבהלה בקרב השכנים אשר הזעיקו את המשטרה. ג'פרי מורטון היה עסוק באותה עת ולכן ביקש מהקצין שלמה שיף, שהיה מפקד מחוז תל אביב, לצאת אל המקום. שיף וקצינים נוספים שהתלוו אליו נכנסו לחדר בעליית הגג ומטען שני שהוטמן מראש הופעל על ידי איש לח"י מבניין סמוך. שיף נהרג במקום, נחום גולדמן, קצין נוסף מהיישוב העברי ששירת במשטרה הבריטית והקצין הבריטי טורטון שהיו עמו מתו מפצעיהם למחרת היום. הפעולה גרמה לזעזוע רב ביישוב היהודי, והעיתונות העברית גינתה את הרצח. שני כרוזים אשר פורסמו לאחר הפעולה על ידי 'הארגון הצבאי הלאומי בישראל' ו'ארגון צבאי לאומי' (שמות קוד ללח"י באותם הימים), הביעו תמיכה והצדקה בפעולה ובפגיעה בשיף וגולדמן אשר שירתו במשטרה הבריטית כשליחים מטעם ארגון "ההגנה" וסייעו לה ולמאבק היישוב היהודי רבות. כך לדוגמה נרשם בהודעות לח"י כי:"הקצינים שיף וגולדמן נדונו למוות על ידי בית הדין העליון של הארגון. פסק דין זה נתאשר על ידי המנהיג והמפקד של הא.צ.ל. בישראל, והוצא לפועל ביום ב' שבט תש"ב 20.01.1942 בשעה 09:20 בבוקר בתל אביב...על המשטרה להימנע מכל התערבות בפעולות חברי הארגון בשעת מילוי תפקידם הלאומי. התראה זו מופנית גם לקויסלינים של הסוכנות היהודית, והמפלגה הרויזיוניסטית". בפרסום כרוז לח"י מיום 26.1.42 הוסבר מדוע הותר דמם של שיף וגודלמן ונרשם "..הלקח: הקצינים והשוטרים היהודים וכל איש ביישוב נדרשים למלא את חובתם הלאומית ולעמוד לימינינו למען תקומת המלכות העברית בציון. אנו מתרים פעם נוספת בכל המלשינים שכירי השלטון הזר ומשרתיו, כי אם לא יחדלו מייד לסייע לו, נוסיף ללחום בהם עד חרמה. ידינו תשיגם באשר הם שם ושום כח לא יצילם מעברתנו".

ב-27 בינואר 1942 פרצו בלשי ה-C.I.D לדירה ברחוב דיזנגוף 30 בתל אביב בה שהו ארבעה אנשי לח"י. הם פתחו באש ופצעו אותם קשה. אברהם אמפר וזליג ז'ק נפטרו אחר כך מפצעיהם. השניים האחרים, יעקב לבשטיין ומשה סבוראי, נתפסו ונכלאו. לאורך השנים היו שהאשימו את סבוראי, וטענו כי פליטת פה שלו בעת ששכב בבית החולים תחת השגחת שוטרים בריטים היא שחשפה את מקום מחבואו של יאיר, סבוראי עצמו דחה טענה זאת בתוקף ואף ניהל שורה של משפטי דיבה נגד הטענה הזאת.

ב-12 בפברואר 1942 פרצה הבולשת האנגלית לדירתו של סבוראי ברחוב מזרחי (שקרוי היום רחוב שטרן), ומצאה את יאיר שהסתתר שם. יאיר נאזק וקצין הבולשת הבריטי ג'פרי מורטון ציווה על הנוכחים לצאת מהדירה, ואז ירה ביאיר האזוק, שמת במקום.

זאת הייתה נקודת השפל של לח"י. הבריטים הצליחו לעצור את רוב המפקדים. חברי המפקדה חנוך קלעי ובנימין זרעוני הסגירו עצמם לבריטים. מי שהמשיך את פעילות המחתרת היה יהושע כהן שהסתתר בפרדסי רעננה. יצחק שמיר שהצליח לברוח ממחנה המעצר מזרע, החל בשיקום לח"י.

מדיניות נשיאת נשק שלא בתפקיד הייתה בעוכרי המחתרת. לאחר שנרצח ירחמיאל אהרונסון (יהושע) ונידון למוות מתי שמואלביץ בהיותם נושאי נשק, שונתה המדיניות הזאת.

לאחר מות יאיר

בנובמבר 1943 נמלטו 20 אנשי לח"י ממחנה המעצר בלטרון דרך מנהרה ארוכה שכרו במשך חודשים רבים בעזרת כלי הגינון שניתנו להם.

בחודשים פברואר-ספטמבר 1944 אנשי לח"י תקפו את הבריטים ברחובות, הטמינו מוקשים במכוניותיהם, ירו בהם בעת מרדף אחרי אנשי לח"י ופוצצו את בנין הבולשת בירושלים. בפעולות אלה נהרגו ונפצעו מספר גדול של שוטרים וקצינים בריטים (וכן גם מספר יהודים ששרתו במשטרת המנדט). מספר אנשי לח"י נהרגו בפעולות ואחרים נאסרו והובאו בפני בתי דין צבאיים. נאשמי לח"י ניצלו את בתי המשפט כבמת הסברה כאשר הנאשמים הפכו למאשימים ושללו את חוקיות שלטון הכיבוש הבריטי. תחבולות ומאמצים רבים הושקעו בניסיונות להתנקש בחייהם של ראשי כוחות הביטחון הבריטים ושל אישים בכירים המסמלים את השלטון הבריטי בארץ. רוב התוכניות האלה לא יצאו אל הפועל או נכשלו.

ב-19 באוקטובר 1944 ממשלת המנדט הגלתה מאות עצירים חברי האצ"ל ולח"י למחנות מעצר באפריקה. הגולים ערכו ניסיונות בריחה אחדים, אך רק מעטים מהבורחים הצליחו בכך. העצירים שוחררו וחזרו ארצה רק לאחר קום המדינה, ב-12 ביולי 1948.

אנשי לח"י הוציאו להורג את מי שנחשבו בעיניהם בוגדים. כך הוציאו להורג בשנים 1943–1948 את יוסף דוידסקו מוותיקי מחתרת נילי, את ישראל פריצקר איש מש"י, את אנשי לח"י יהודה אריה לוי ואברהם וילנצ'יק, את ורה דוכס וחיה זיידנברג, את הנער ארנסט מיכאל שנאל ואחרים. בשורות הנרצחים נמנו גם נתינים זרים וביניהם מיכאיל קליסזצ'וק ("זיידק"), פולני נוצרי שהיה מנהל מועדון פליטים, אשר נרצח בינואר 48 לאור החשד שהיה בקשר עם כנופיות ערביות.

הפעולה ברחוב הירקון לא הייתה רצח. זה היה קרב. נכנסנו כדי להחרים נשק. 'הכלניות' ששמרו שם לא ישנו. התפתח קרב יריות והם נהרגו.

בשנת 1944–1945 הפעילה ההגנה "פעולה למניעת הטרור" (הסזון) ולח"י נאלץ להפסיק את פעולותיו היזומות למשך מספר חודשים. חודשי ההפוגה נוצלו לגיבוש ה"חטיבה הלוחמת" לח"י ולהכנות לפעולות לחימה חדשות. פותח הייצור העצמי של כלי נשק (בעיקר תת-מקלעים "סטן") ושל חומרי נפץ. כמו כן פותחו באותה תקופה שירות הידיעות של לח"י וכלי ההסברה שלו.

עם סיום מלחמת העולם השנייה הסכימו ההגנה, האצ"ל ולח"י לכונן במשותף את "תנועת המרי העברי". (אוקטובר 1945). המבצעים המשותפים העיקריים של לח"י והאצ"ל מנובמבר 1945 עד יוני 1946 היו: התקפה על תחנת הרכבת המרכזית בלוד, התקפה על מרכזי הבולשת בירושלים וביפו, ניסיון לשחרר אסירים מבית הסוהר המרכזי בירושלים, התקפה על שדות תעופה בריטיים, כאשר לח"י השמיד מטוסים בריטיים בכפר סירקין.

במקביל ערך לח"י שורת "מבצעי רכש" כלומר התקפות לשם השגת נשק מחוץ להסדר תנועת המרי.

הגדולה בפעולות לח"י במסגרת "תנועת המרי" הייתה ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. נגרם נזק כבד לקטרים, מנופים, מכונות ומחסנים.

הפעולה הראשונה אחרי פירוק "תנועת המרי" הייתה פיצוץ בנין הבולשת ביפו (9.09.46). בכך נפתחו שנה ורבע של מלחמות התשה והטרדה בלתי פוסקת בבריטים. הפעולות נערכו במקביל ובנפרד על ידי לח"י ואצ"ל, תוך מידה מוגבלת של תיאום בין שני הארגונים ומסירת הודעות מוקדמות כדי למנוע ההפרעות הדדיות. לח"י ביצע בתקופה זו מאות פיגועים והתקפות על אנשי השלטון וכוחות הביטחון הבריטי. יריות ורימונים פגעו בחיילים ושוטרים. כבישים ומסילות ברזל מוקשו, מכוניות ורכבות פוצצו. חובלו מתקני ממשלה ורשתות הטלפון והטלגרף, הותקפו תחנות משטרה ותחנות צבא. מספר האבדות בקרב הבריטים הסתכם במאות.

כדי להבטיח את אנשיהם מפני ההתקפות, החלו הבריטים בקיץ 1946 לרכז את המשרדים והמגורים באזורי ביטחון מיוחדים ושמורים. אזורים אלה הוקמו בשלוש הערים הגדולות. בשנים 1946–1947 לוחמי לח"י החדירו מכוניות תופת למפקדת המחנה הצבאי בצריפין, לחצר מרכז המשטרה בחיפה ולבסיס המשטרה הניידת בשרונה.

כמו כן נערכה התקפת יריות ורימונים על היוצאים מבית קולנוע באזור מחנות הצבא שליד פרדס חנה. בנוסף לכך הובערו 11 מכלי דלק במפרץ חיפה. יש להזכיר את הברחת קריינית "קול המחתרת העברית" גאולה כהן שנשפטה ל-7 שנות מאסר בעזרת אוהדים ערבים של לח"י. כמו כן יש לזכור את מותם של איש לח"י משה ברזני ושל איש האצ"ל מאיר פיינשטיין שנידונו למוות והתאבדו בכלא ירושלים. השניים תכננו להרוג עצמם עם תלייניהם הבריטים בעזרת רימונים שהורכבו על ידי אסיר לח"י אבל כשלא הצליחו לגרום לרב לוותר על כוונתו להיות נוכח בשעת התלייה וויתרו על תוכניתם ופוצצו את עצמם שעות ספורות לפני שעמדו לעלות לגרדום. לפני שפוצצו עצמם בעזרת הרימונים שהוברחו לתאם בתוך תפוזים, דאגו משה ומאיר שהסוהר הבריטי ששמר עליהם לא ייפגע. ספרון עם מסר פרידה מהסוהר, נמצא במוזיאון בירושלים, ליד התא בו הוחזקו. במסר שכתבו לסוהר, מודים לו משה ומאיר, על היחס האנושי שהפגין כלפיהם.

עם הקמת המדינה

עם ההכרזה על עצמאות ישראל במאי 1948 הצטרפו לוחמי לח"י אל כוחות צה"ל. חלקם התרכזו בחטיבה 8 שבפיקוד יצחק שדה. רק בירושלים הם הוסיפו לפעול כארגון נפרד ושיתפו פעולה עם האצ"ל, בין היתר במתקפה על הכפר דיר יאסין. בספטמבר 1948 נרצח בירושלים מתווך האו"ם הרוזן ברנאדוט על ידי מתנקשים שלפי המשוער היו חברי לח"י. בעקבות ההתנקשות הכריזה הממשלה הזמנית על לח"י ארגון טרור, הארגון פוזר, חברים רבים נאסרו וראשי לח"י נידונו למאסר (אך שוחררו מאוחר יותר בחנינה כללית).

כמו אנשי האצ"ל, רבים מאנשי לח"י הצטרפו לתנועת החרות, אך אחרים הקימו את "מפלגת הלוחמים", שמטעמה נבחר נתן ילין-מור לכנסת הראשונה.

בשנת 1980 הכירה מדינת ישראל בתרומתו של לח"י וראתה בו גוף לוחם שסייע בתקומת המדינה. באותה שנה נוצר "אות לח"י" שהוענק לחברי המחתרת. צבעו אדום, שחור, אפור, כחול ולבן.

העמותה להנצחת מורשת הארגון מנתה 125 חללים אשר נפלו בהיותם בשורות לח"י. יום כ"ה בשבט, יום הירצחו של יאיר, נקבע, כיום הזיכרון לחללי לח"י. מדי שנה מארגנת העמותה טקס לזכרם על קברו של יאיר בבית העלמין נחלת יצחק, בתל אביב.

ב-11 בספטמבר 2005 נחנכה אנדרטת לח"י ביער לח"י ליד משמר איילון. באנדרטה של הפסלת איילת ביתן-שלונסקי, מונצחים 125 חללי לח"י.

ב-1985 הוקם בבית שבו נרצח יאיר, בשכונת פלורנטין בתל אביב, מוזיאון למורשת לח"י.

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.