הוועד היהודי-האמריקאי

הארגון מורכב מכמה עשרות אלפי חברים, בעיקר מקרב יהודי ארצות הברית.

היסטוריה

הארגון הוקם בניו יורק בפברואר 1906 על ידי 35 מבני האליטה היהודית-אמריקאית ממוצא גרמני. ברקע היווסדו עמדה מצוקת יהודי רומניה ורוסיה בשנים שקדמו להקמתו, וכן הפוגרומים בקישינב. מטרתו הייתה למנוע פגיעה בזכויות האזרחיות והדתיות של היהודים בעולם, לדאוג לשמירה על יכולתם הכלכלית והתרבותית ולארגן סיוע כמענה למצוקות. למעשה הוועד היה הארגון האתני-דתי הראשון בארצות הברית שנוסד למען הגנה על זכויותיו וזכויות בני עמו או דתו בחוץ לארץ.

בשנותיו הראשונות, הוועד היה הארגון החשוב ביותר של יהודי ארצות הברית, כאשר גם המהגרים חשו תלות במנהיגיו. הארגון שאב כוחו לא ממספרים, אלא מן האיכות ומן המעמד של חבריו שנבחרו בקפידה. בדרך כלל עמדו בראשו יהודים שהתערו היטב בחברה, מבוססים כלכלית ונטייתם הדתית רפורמית. למשל, אוסקר שטראוס (Strauss), שהיה שר העבודה וידיד התנועה הציונית, השופטים מאיר סולצברגר (Solzberger), שהיה הנשיא הראשון של הוועד, ולואי מרשל (Louis Marshall), שהחליפו ב-1912, ובעל ההון ג'ייקוב שיף (Schiff).

הוועד רשם הצלחה ראשונה כאשר במסע ציבורי נמרץ ומוצלח, בהנהגת מרשל ושיף ביטלה ארצות הברית חוזה עם רוסיה בתגובה ליחסה אל היהודים. האוריינטציה של הוועד הייתה כלפי אמריקניזציה רבה ככל האפשר, התנגדות ללאומיות יהודית בארצות הברית, כמו גם "התיישרות" ככל האפשר עם עמדת הממשל, ומכאן יחסו המסויג כלפי הציונות. הארגון לא שאף להיות ארגון המונים. בוועד היו מספר מצומצם של כמה עשרות חברים, רובם תומכים פיננסיים ומיעוטם בתפקידי ביצוע, וכוחו נבע ממשקלם הסגולי ומקשריהם עם הממשל. אפילו הרחבת בסיסו הייצוגי נעשתה בפיקוח קפדני של מייסדיו. בין מלחמות העולם הפך מארגון של יוצאי גרמניה לארגון מגוון יותר, אם כי הדומיננטיות בו הייתה עדיין של יוצאי גרמניה בני דור שני ושלישי. כן הפך מארגון אנטי-ציוני ללא-ציוני, למשל, נכון היה לסייע ליהודי א"י כפרטים, אך לא על בסיס מדיני ועם זאת הוועד הביע תמיכה בהצהרת בלפור.

מרשל, שהוכר כמנהיגה של יהדות ארצות הברית, עמד בשנות ה-20 בראש הארגון עד מותו ב-1929. החליף אותו פליקס ורבורג (Warburg) שכיהן עד 1937. משנות הארבעים הראשונות עמד בראש הוועד ג'וזף מ. פרוסקאואר (Proskauer), שתחילה הפך חזרה את הכיוון המתקרב-לציונות. לאחר מלחמת העולם השנייה וושואת העם היהודי חזר ושינה הוועד את עמדתו לנוכח המציאות בה ארץ ישראל הייתה המקלט היחיד לפליטי השואה, ותמך לאחר התלבטות בתוכנית החלוקה, זאת אף לאחר שארצות הברית חזרה בה מתמיכתה בהחלטה.

בשנת 1950 הוביל נשיא הארגון, ג'ייקוב בלאוסטין (Blaustein), חתימה על מסמך הבנות בין יהדות ארצות הברית לבין מדינת ישראל, במסגרתו הוסכם שישראל תעמוד לצד התפוצות, אך לא תדחוק בהן לעלות למדינת ישראל. השיחות התקיימו מול ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, שאף חתם על המסמך והציג אותו לציבור, והמשיך ונתן לו תיקוף. מסמך זה, הידוע כהבנות בלאוסטין-בן-גוריון, מהווה את הבסיס ליחסים בין ישראל ליהדות התפוצות, והוביל לשינוי בתפישת התפוצות את הציונות.

מאמצע המאה ה-20 ואילך

הארגון מקפיד לשמור על עצמאותו, ופועל מול כלל מדינות העולם, תוך הקפדה על א-פוליטיות.

משנת 1982 הוועד מפעיל את תוכנית Project Interchange, המביאה מנהיגים מרחבי העולם לסמינרים חינוכיים בישראל. במסגרת זו, הביא הארגון לארץ בשנים האחרונות, מעל ל-6,000 דיפלומטים, עיתונאים ומובילי דעת-קהל, מ-90 מדינות, וכך קידם נושאים הקשורים ליהדות העולמית בכלל, ולישראל בפרט.

הוועד היהודי-האמריקאי היה הארגון היהודי הראשון שחידש את הקשרים עם גרמניה לאחר השואה. זמן קצר לאחר איחוד גרמניה מחדש, פתח הארגון משרד בברלין. בתחילת מאי 2006 הוזמנה אנגלה מרקל לנאום בכנס לציון מאה שנה לקיומו של הוועד. זו הייתה הפעם הראשונה שקנצלר גרמני הוזמן להופיע בפני העצרת השנתית של הארגון.

ביוני 2018 פרסם הוועד אסופת מאמרים מאת 25 הוגים ודעתנים מישראל ומארצות הברית בנושא היחסים בין יהודות ארצות הברית לישראל. אליוט אברמס, אליוט כהן, ג'ק ורטהיימר וקן סטיין קראו לקהילות המאורגנות להתמקד בחינוך יהודי וציוני תוך הגדלת ההשקעה בבתי הספר היהודיים ובמסגרות חינוך יהודיות (במקום להשקיע את אותם משאבים בפוליטיקה ובפרויקטים לא יעילים).

הארגון הקים סניף בירושלים, ישראל, בשנת 1962, שפעיל עד היום. מנכ"ל הארגון הבינלאומי הוא דייוויד האריס, ומנכ"לית הארגון בישראל היא סא"ל (מיל') אביטל ליבוביץ.