הארץ

מאז שנת 1935 היה העיתון בבעלות משפחת שוקן, ובשנים האחרונות נמכרו 40% ממניות קבוצת הארץ, החברה שמוציאה אותו לאור, לאלפרד דומונט (20%) ולאוניד נבזלין (20%). בדצמבר 2019 רכשו משפחת שוקן ונבזלין את חלקה של דומונט.

העורך הראשי הנוכחי הוא אלוף בן ומנכ"ל קבוצת "הארץ" הוא רמי גז.

הקמה

בעקבות איסור שהטיל הממשל הצבאי הבריטי על נציגי היישוב העברי לפרסם עיתון ושמו "ארץ ישראל", הוחלט בממשל להוציא מהדורה עברית של שבועון הצבא הבריטי, "The Palestine News", בשם: "חדשות מהארץ הקדושה - התוצאה העברית של שבועון המשלחת הצבאית המצרית אשר למחנה הבריטי בארץ האויב הנכבשת". הגיליון הראשון נדפס בירושלים, ב"דפוס לעווי", וראה אור ב-4 באפריל 1918. אולם הצנזורה הצבאית הבריטית פסלה גם שם זה והגיליון השני נקרא "חדשות מהארץ". המערכת נאלצה גם לנדוד לקהיר לפי החלטת הבריטים. לאחר שבינואר 1919 הודיע הממשל הצבאי הבריטי על סגירת כל העיתונים הצבאיים, פנו מנהיגי התנועה הציונית חיים ויצמן ונחום סוקולוב אל יצחק לייב גולדברג בבקשה שיממן יומון ציוני-לאומי. גולדברג קיבל זיכיון להוצאת העיתון, בידיעה שבשלב ראשון העיתון יספוג הפסדים. העורך היה ד"ר ניסן טורוב, האחראים על השכתוב היו המתרגם ד"ר שמואל פרלמן וכן אליעזר בן-יהודה ובנו איתמר בן-אב"י.

הבריטים פסלו את השם "ארץ ישראל", מחשש להתנגדות ערבית, וכשהחל העיתון לצאת כיומון בירושלים, ב-18 ביוני 1919, הוא נקרא "חדשות הארץ - עיתון יומי לענייני החיים והספרות" והיה לעיתון העברי הראשון שיצא לאור בתקופת המנדט.

העיתון הכריז על עצמו כעיתון ציוני, גם אם נזהר לא להרגיז את השלטון הבריטי: לעיתון יומי, ציוני-כללי (נוסחה אחרת: כלכלי) ופרוגרסיבי, חיכתה ארץ-ישראל זה מכבר, נכתב בפתח הגיליון, ולעת עתה נימנע מהבטחות מוגזמות ונשתדל לתת לקהל העברי בארץ ובחו"ל את אשר אפשר לתת בזמן הזה: עיתון יומי צנוע ולא גדול ביותר, אבל חופשי ורציני ושואף למלא באמונה את חובתו, מתוך הכרת האחריות הגדולה שהוא מקבל על עצמו, באומרו להיות לפה לכל נושאי דגל תחייתנו הלאומית בשעה חמורה זו של מעבר מחלום הציוניות אל החיים המעשיים והממשיים ב"בית הלאומי" העומד להיבנות תחת חסותה ובעזרתה של אנגליה. במונחים של היום היה זה עיתון מאוד ספרותי, ומספר עמודי הדעות בו עלה בהרבה על מספר עמודי החדשות. כל העורכים היו אנשי ספרות, ולמעשה היה לעיתון רק עיתונאי אחד, ר' נחום בן חורין, רב בן היישוב הישן, שהיה מעודכן ביותר בחיי העיר ירושלים.

בדצמבר 1919 הושמטה מהסמליל (לוגו) המילה "חדשות", ושמו של העיתון הפך רשמית ל"הארץ". בהמשך גם אותיות הסמליל שצייר זאב ז'בוטינסקי הוחלפו בסמליל הנוכחי מאת מעצבת האותיות פרנצ'סקה ברוך. העיתון הודפס בכ-1,000 עד 1,500 עותקים. בחול המועד של סוכות ופסח לא עבדו בבתי הדפוס בירושלים, והעיתון לא הופיע בהם.

י"ל גולדברג המשיך לתמוך במימון הפעילות של "הארץ" עד קיץ 1922. מרגע שהפסיק את תרומתו, עקב הפסדים מצטברים שסיכנו את הונו, נאבק העיתון על קיומו עד שנסגר בתחילת נובמבר אותה שנה. בהתערבותו של אחד העם, שנחרד מהמחשבה שעיתון האיכות העצמאי היחיד בישראל יפסיק את הופעתו, גויסו איילי הון כמילונאי יהודה גור כדי לממן את הופעתו. הניהול השוטף נמסר לידי קואופרטיב של העובדים, ואלה חידשו את הופעת העיתון ב-1 בינואר 1923. הם בחרו פה אחד עורך חדש, ד"ר משה יוסף גליקסון (קודם לכן שימשו בתפקיד לתקופות קצרות שמואל פרלמן ואריה לייב יפה).

משה גליקסון היה עורך סמכותי ובעל ידע, שהיה קודם לכן חוקר ספרות ופילוסופיה. "הארץ" בתקופתו הפך לעיתון אינטלקטואלי, ובעמודו הראשון לא התפרסמו חדשות כלל.

על רקע זה עלה וצמח עיתון מתחרה, "דואר היום" של איתמר בן-אב"י, אשר שם לו למטרה להחליף את "הארץ" כעיתון המשפיע ביותר בארץ-ישראל. פחות מחודשיים אחרי מינויו של גליקסון, הכריז "דואר היום" מלחמה על "הארץ", בין השאר באמצעות הורדת מחיר לחצי-גרוש, בדיוק מחצית ממחירו של "הארץ". "דואר היום" גם משך כותבים בכירים של "הארץ" לשורותיו, בהם זאב ז'בוטינסקי ואורי קיסרי. "הארץ הוא אולי הגון, אך איננו עיתון", כתב איתמר בן-אב"י, "ואילו דואר היום אולי אינו הגון, אך הוא עיתון". בכל פעם שהייתה ל"דואר היום" ידיעה סנסציונית, כתב איתמר בן-אב"י בלעג מעל לכותרת: "לא תוכלו לקרוא זאת ב'הארץ'". "הארץ" תמך בחיים ויצמן ומנחם אוסישקין, בעוד דואר היום הביא בהרחבה את הביקורת של נחמיה דה לימה ושותפיו.

על מנת להתקרב למרכזי התעשייה והכלכלה של היישוב, עבר "הארץ" מירושלים לתל אביב, תחילה ברחוב מונטיפיורי. ב-4 במרץ 1925 הונחה אבן-הפינה לבניין "הארץ" ברחוב מזא"ה 56, צמוד לבניין הוצאת דביר. "הארץ" החל להופיע בשעות הבוקר, כמו "דואר היום", והוריד את מחירו לחצי גרוש, בניגוד לביטאון ההסתדרות הכללית "דבר", שעדיין נמכר בגרוש שלם.

עם זאת העיתון לא מש מעמדותיו וממה שראה כאחריותו המערכתית, כפי שניתן ללמוד ממאמר המערכת הראשון שגליקסון פרסם בו כעורך: הארץ בא לספק את צורכי הציבור, אבל אין הוא בא לעשות את רצונו, להיגרר אחרי נטיותיו או לגרות את רגשותיו על ידי דברים שבהפתעה ובסנסציה. "הארץ" רוצה לשמש גשר בין חלקי העם השונים, בין הגולה ובין ארץ ישראל, בין המזרח ובין המערב, בין המפלגות, העדות והמעמדות השונים ביישובנו. אבל אין הוא רוצה להחניף לחלק מן החלקים האלה, ואף לא לחפות על חטאותיו.

הארץ בתקופת גליקסון ניהל פולמוסים אידאולוגיים ותרבותיים חריפים מעל עמודיו, וטובי הכותבים השתתפו בהם. כאשר "דואר היום" החל להכניס תצלומים לעמודו הראשון, ואף פרסם בסופי השבוע רומנים בהמשכים, הקפיד גליקסון על מדיניות כמעט הפוכה. בין השאר ייסד את מסורת מאמר המערכת הבלתי חתום, שנכתב במשותף על ידי מועצה של חברי מערכת, בהם היו ד"ר יוסף לוריא, המשורר יעקב פיכמן, אברהם לודויפול, ד"ר שמואל פרלמן, מרדכי בן הלל הכהן, משה סמילנסקי, לייב יפה וד"ר יוסף קלוזנר.

גליקסון היה שליט יחיד ב"הארץ", כפי שלא העז למשול בו אף עורך אחריו. הוא שיכתב כתבות ומאמרים בלי להתייעץ עם כותביהם, פיטר ללא היסוס כותבים שלא סרו למרותו והחרים סופרים שתרמו שיר או סיפור לעיתון המתחרה. על חברי המערכת הוטלה משמעת ברזל, ולפחות שני חברי מערכת, הסופר בן ציון כ"ץ והפובליציסט יעקב רבינוביץ, פוטרו משום שאיחרו בהגשת מאמר. כ"ץ העיד על כך מאוחר יותר: "במשך השנים שלו ב'הארץ' היה גליקסון מקפיד מאוד שבעיתון הכל יהיה לפי רוחו, ולא רצה להודות בזה, שהעיתון אינו קניין רוחני-פרטי של העורך".

גליקסון התנגד בחריפות לעדכן את השפה שבה נכתבו המאמרים ב"הארץ". גם שנים אחרי שאיתמר בן-אב"י המציא את המלה "מכונית", כאשר כל בני היישוב השתמשו בה, התעקש גליקסון על "אוטומוביל". ביומנו כתב בעניין זה: "עיתוננו צריך להתרחק מחידושי לשון, ואולי מחידושים בכלל".

אך גליקסון כאמור בכל זאת הכניס חידושים, ובתקופתו "הארץ" נכנע ופרסם תצלומים. גליקסון גם יזם את הוצאת "לוח הארץ" השנתי, מעין גרסה עברית לאלמנך האמריקאי, ובו התפרסמו נתונים עובדתיים על היישוב, מאמרים של גדולי האומה ואף המלצות לטיולים בארץ ובעולם. מאז 1926 ועד היום, מצרף "הארץ" בראש השנה לקוראיו לוח שנה מיניאטורי המודפס בשני צבעים, מזכרת מהיוזמה ההיא.

ב-1929 מסר איתמר בן-אב"י את עריכת עיתונו לזאב ז'בוטינסקי, ו"דואר היום" הקצין את עמדותיו לכיוון התנועה הרוויזיוניסטית. בין השאר התפרסם בו מדור אישי של אב"א אחימאיר, "מפנקסו של פשיסטן", שנכתבו בו דברים חריפים מאוד נגד הערבים. ילידי הארץ, קהל היעד הטבעי של "דואר היום", הפנה לו עורף וב-1931 הפך "הארץ" לעיתון הנפוץ ביישוב, עם למעלה מ-7,000 עותקים מכורים ביום. מספר הקוראים בתשלום של "הארץ" ייצג 5% מאוכלוסיית ישראל באותה התקופה, באופן יחסי כמעט פי חמישה מאשר תפוצתו היום.

לעניין זה התייחס חיים נחמן ביאליק, בהתבטאות נדירה אודות העיתונות העברית, במאמר אשר פרסם ב-1930: "גליקסון יצר את 'הארץ' כך שיש בו מעלות המצויות רק בעיתונים החשובים בעולם. אחת מהן היא אי-רדיפה אחרי סנסציה. בשנים האחרונות תפסה את חלק מהעיתונות הרוח הרעה של רדיפה אחרי סנסציה זולה והסתגלות לצורכי השוק. בעיתונות זו, שמקומה העיקרי באמריקה, שופכים בשער הפתיחה של הדפים מי שופכין, המכילים סממי רעל. בוקר בוקר 'מכבדים' את הקורא באמבטיה של שופכין. לאשרנו לא כבשה העיתונות מסוג זה את השוק בארץ ישראל. העיתון 'הארץ' ואחריו גם עיתון הפועלים 'דבר', שני עיתונים אלה היודעים להביע את האוריינטציה העיתונאית הנכונה, הם כלי מבטא לרוב המכריע של היישוב".[דרוש מקור]

שנות השגשוג הכלכלי הביאו את גליקסון להגביר את אחיזתו של העיתון בשוק, אולי מעבר להגיון הכלכלי. החל מ-1929 הוציא "הארץ" גם מהדורת ערב, "הארץ של ערבית", שהפך חמש שנים מאוחר יותר לעיתון של ממש, "השעה", עם מערכת משלו ועלויות בהתאם. החל מ-1933, עם עליית היטלר לשלטון ועם פתיחת משפט רצח ארלוזורוב, הוציא גליקסון באופן קבוע גם מהדורה שנייה, שהתייחסה לאירועי הבוקר ואילצה את הפובליציסטים שלו לכתוב שלושה מאמרים שונים ביום, אחד לכל מהדורה. סופרים רבים הצטרפו למערכת, ובראשם נתן אלתרמן, שכתב החל מ-1934 מדור אקטואליה קבוע בשם "רגעים".

הזינוק בעלויות השכר ובעלויות הנייר הביאו את איילי ההון שמימנו את "הארץ" לפרק את הקואופרטיב, שהיה למעשה חותמת-גומי של גליקסון, ולהעביר את הניהול לאיש העסקים דוד כהן. אולם כהן לא הצליח להביא את החברה לידי איזון תקציבי, ו"הארץ" הועמד למכירה. ב-1937, אחרי משא ומתן כספי ארוך ומפותל, רכש אותו הנדבן הציוני שלמה זלמן שוקן, כמתנת-חתונה לבנו, גרשום שוקן. שוקן שילם 23,000 לירות שטרלינג בתמורה לעיתון ולבניין המערכת, ברחוב מזא"ה בתל אביב.

מלכתחילה, ראו השוקנים את עיתונם החדש כעסק לכל דבר, אשר צריך להניב רווחים ולהתנהל על-פי אמות מידה מסחריות. זלמן שוקן התפרסם עד אז כנדבן, ובקרב אנשי העיתונות והספרות התפרסם כמי שמעניק משכורת חודשית לסופר ש"י עגנון. רבים ציפו ש"הארץ" יהיה גם הוא מוסד נתמך, כפי שהיה קודם לכן, ואי הבנה זו הולידה חיכוכים בין ההנהלה לבין המערכת.

פחות מחודש אחרי החלפת הבעלות, הודיע זלמן שוקן לד"ר גליקסון שהוא נוטל ממנו את סמכויות העריכה. גליקסון המשיך לקבל משכורת, אך נדרש לעזוב את הבניין. השוקנים מינו כעורך את מי שהיה עד אז מזכיר המערכת, ישעיהו קלינוב ובפברואר 1938 נרשם נתן אלתרמן כעורך העיתון אצל השלטונות במקום גליקסון. בעקבות השינוי, הקו המערכתי של העיתון שבר ימינה.

גרשום שוקן, שהיה בן 28 כאשר קיבל לידיו את "הארץ", רצה בתחילה לעסוק אך ורק בניהול הכלכלי של העיתון. לפיכך מינה עצמו כמנכ"ל והקדיש עצמו לקיצוץ עלויות השכר של העיתון. אולם בתוך זמן קצר התגלעו חילוקי דעות בינו לבין העורך החדש, שביקש להגן על העיתונאים ועל מה שראה כטובת הקוראים. ב-1939 מינה עצמו גרשום שוקן לעורך העיתון, במקביל להיותו המו"ל והבעלים, כפילות תפקידים חריגה שנמשכה למעלה מחצי מאה. בתקופה זו עוצב "הארץ" כפי שהוא מוכר כיום.

בשנים הראשונות לכהונתו עסק שוקן בעיקר בקיצוץ עלויות. הסופרים הארץ-ישראלים שמילאו את דפי העיתון ולעיתים שאבו ממנו את משכורתם פוטרו, ובמקומם מונו עיתונאים צעירים, רובם עולים חדשים מהונגריה. כך פרש מ"הארץ" ב-1943 המשורר נתן אלתרמן, שהעדיף לעבור לעיתון "דבר" מאשר להסכים לקיצוץ בשכרו.

מעט אחרי מלחמת העולם השנייה הגיע "הארץ" לאיזון תקציבי. אולם עלייתם החדה של עיתוני ערב מסוג חדש, ובראשם "ידיעות אחרונות", אילצה אותו להתמודד עם האיום. כאשר "מעריב" ראה אור, ב-1948, החליט שוקן שוב לנסות להוציא עיתון-ערב שיהיה שייך ל"הארץ". שמו היה "יום-יום", ולמרות כותבים מהשורה הראשונה, ובראשם בנימין תמוז, העיתון החדש נכשל והכניס את "הארץ" לחובות חדשים, שגררו צורך בקיצוץ נוסף.

ב-18 במאי 1948 הפציצו מטוסי חיל האוויר המצרי את בניין העיתון. בהפצצה נהרגו שלושה פועלי דפוס ונער שליח, מספר פועלים נפצעו, חלק מהבניין נהרס ומחסן הנייר עלה באש. לאחר מספר ימים מת אחד הפצועים ומספר ההרוגים עלה לחמישה.

בעשור הראשון לכהונתו המעיט שוקן לעסוק בעריכה עצמה, והשאיר את רוב ההחלטות למזכיר המערכת, ישראל פינקלשטיין. עם זאת, כבר מראשית הדרך הקדיש תשומת לב רבה לקו המערכתי של "הארץ" בסוגיות כלכליות. כך מינה לעורך כלכלי את ברוך בר, עיתונאי שעלה מהונגריה, בה כיהן בממשלה הסטליניסטית בימי מתיאש רקושי והפך בהמשך לאנטי-קומוניסט מושבע. בתקופת גליקסון היה "הארץ" שופרה הנאמן של התנועה הציונית והרבה לפיכך לתמוך בכלכלה סוציאליסטית. עם העברת הבעלות למשפחת שוקן ניכר מפנה בעמדות העיתון, והוא הביע התנגדות חריפה ועקבית לכלכלת שיתוף, לסובסידיות לחקלאות, להגבלת התחרות ולמודל הקיבוצים.

מבחינה פוליטית עבר העיתון מהפך מערכתי, והחל להתבלט בפלורליזם שלו. אפשר שהפלורליזם היה הדבר הקרוב ביותר לדת בשביל גרשום שוקן, ועיתונו שיקף תורה זו, לא אחת עד כדי הטלת ביקורת על משפחת שוקן עצמה. מאז ראשית שנות ה-50 ועד היום מתפרסמים בעיתון באופן קבוע מאמרים המנוגדים בתוכנם לעמדותיו של בעליו.

הפלורליזם בעיתון, שהידרדר בתקופות מסוימות לקקופוניה רעיונית, הותנה מלכתחילה על ידי גרשום שוקן בהפרדה ברורה בין מאמרים המייצגים רק את דעת כותביהם, למאמרים המייצגים את דעת המערכת. לצורך כך עלתה מאוד חשיבותו של מאמר המערכת הבלתי חתום. טובי הכותבים של "הארץ" הקדישו לפחות שעה ביום, ולעיתים הרבה יותר, לניסוח עמדות העיתון בישיבה משותפת בחדרו של גרשום שוקן.

צעד ברור נוסף של שוקן בעניין זה היה ליצור הפרדה ברורה בין הידיעות לדעות. עד אז, ההבדל בין שתי הסוגות היה מטושטש, והדיווח העיתונאי מעל דפי "הארץ" שיקף את דעת העיתון, כשלעצמה ראי מדויק של עמדת ראשי היישוב.

גרשום שוקן שינה את המצב המטושטש הזה בתוך זמן קצר. מאמרי פרשנות ורקע שיש בהם משום הבעת דעה לוו בכותרת בולטת, "פרשנות", והחל מ-1952 נוצר בהארץ עמוד דעות ברור מופרד מעמודי הידיעות, שהודפס בעמוד האחורי של העיתון. מאמר המערכת הראשי, שנותר בלתי חתום, התפרסם מעתה בעמוד 2, ממוסגר ומנותק מהידיעות.

אולם ההפרדה הפיזית לא תמיד סייעה לשמור על דיווח עיתונאי אובייקטיבי. בשני העניינים הציבוריים המרכזיים שעליהם נלחם "הארץ" בתחילת שנות ה-50, הטלת סלקציה על העלייה ההמונית מצפון אפריקה (ראו להלן) והפסקת התמיכה בהתיישבות העובדת, לא התקיימו העקרונות המערכתיים של גרשום שוקן, פלורליזם והפרדה בין דעה לידיעה. הכתב אריה גלבלום נשלח לקיבוצים ודיווח על "בריכות שחייה ראוותניות", על "יום עבודה של חמש שעות" ועל "עצלנות כרונית ושנאה לעבודה", בהתאם למאבקו המערכתי של העיתון נגד התמיכה הממשלתית בקיבוצים.

מאבקים אלה לא רק שיקפו את האידאולוגיה הכלכלית והחברתית של "הארץ", אלא גם ייחדו אותו ממתחריו העיקריים, "דבר" ו"מעריב". שני עיתונים אלה תמכו בדוד בן-גוריון באותן שנים ללא ערעור, ו"הארץ" היה למעשה עיתון אופוזיציה, עמדה שעליה שמר גם בהמשך דרכו.

מרכזיותו של "הארץ" בשיח הציבורי התבססה גם על המקום הנרחב שהקדיש לאמנויות, ובראשן הספרות. המוסף הספרותי הפופולרי ביותר של התקופה היה "תרבות וספרות" בעריכת בנימין תמוז, ומבקר התיאטרון בעל ההשפעה הרבה ביותר היה מבקר "הארץ" חיים גמזו, שביקורת שלילית שלו (שאפרים קישון כינה "לִגְמוֹז") עלולה הייתה להוריד הצגה מהבמה.

בסוף שנות ה-40 פרסם אריה גלבלום סדרת כתבות תחת הכותרת "חודש ימים הייתי עולה חדש". באחת הכתבות בסדרה ששירתה את הקו המערכתי של העיתון אז, תיאר את יהודי מרוקו כמי שיקח דורות לשלבם בחברה הישראלית, והזהיר מפני עלייה המונית שלהם. בין היתר תיארם ”עם שהפרימיטיוויות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת וחמור עוד יותר כשרונם לקלוט כל דבר רוחני“. הכתבה עוררה תגובות רבות שחלקן פורסמו בעיתון, וגלבלום הגיב למשיבים וטען שאין חולק שיש להעלות את יהודי מרוקו אך יש לעשות זאת בקצב מתון כך שישתלבו בחברה הישראלית ולא ישנו את אופייה.

גם בתחילת שנות ה-50 נלחם "הארץ" למען עלייה סלקטיבית שתצמצם את העלייה ההמונית מצפון אפריקה. בשנת 1953 שלח "הארץ" למרוקו ולתוניסיה את העיתונאי עמוס אילון, שפרסם סדרה של שמונה כתבות שבהן שם ללעג את יהודי צפון אפריקה וקרא להעלות רק את יהודי האטלס ובתנאי שיסתפקו בישראל בתנאי החיים שיש להם באטלס.

באמצע שנות ה-50 התערער המצב הביטחוני של יהודי מרוקו ותוניסיה. בניגוד לעמדת מרבית העיתונים בישראל אותה עת, "הארץ" קרא להימנע מלאפשר עלייה חופשית של יהודי מרוקו לישראל. חבר הכנסת ממפא"י, אברהם כלפון תיאר: "כל העיתונות העברית הציונית בישראל נוקטת עמדה שיש להחיש ולזרז את העזרה ליהדות צפון אפריקה, חוץ מעיתון אחד, הארץ… שמתוך סאדיזם מיוחד תוקף ומשמיץ את היהדות המרוקנית, שרבות זכויותיה בהקמת מדינת ישראל". שליח "הארץ" שבתי טבת ביקר אותה עת במרוקו ובחזרתו לישראל שלח מכתב לראש מחלקת העלייה ובו הביע את חרדתו לגורל יהודי מרוקו והמליץ להעלותם לישראל במהירות, אך תוכן המכתב לא קיבל כל ביטוי בכתבות שפורסמו אותה עת ב"הארץ" בנושא.

"הארץ" בשנות ה-60: המפנה

ב-1959 התפטר העורך הכלכלי ברוך בר ובמקומו מונה סגנו, אברהם שוויצר, גם הוא עולה אנטי-קומוניסט מהונגריה. שוויצר האמין באופן קיצוני בתורת הכלכלה החופשית והחריף מאוד את ההתקפות של העיתון נגד שר האוצר הסוציאליסטי, פנחס ספיר. באוקטובר 1965 מת מזכיר המערכת, ישראל פינקלשטיין, מהתקף לב. במקומו מונה הכתב לענייני יהודים אליהו סלפטר, חבר ילדות של אברהם שוויצר מהונגריה. בנוסף לכותבים החדשים, שדיברו ביניהם בהונגרית בישיבות המערכת וכונו "הקבוצה ההונגרית", הצטרף לעיתון פובליציסט בעל משקל נוסף, ד"ר שלמה גרוס (פולס) (שאת מאמריו החתומים פרסם בשם פולס, אשר תמך כמוהם בעמדותיו הניציות של משה דיין). גרוס גם כתב רבים ממאמרי המערכת הלא חתומים של "הארץ", עד ליום מותו.

אחד מהתומכים הבודדים במפא"י ובבן-גוריון במערכת "הארץ" היה הפרשן הצבאי, ישראל בר. מעצרו ב-1961 בחשד לריגול לטובת ברית המועצות הכה בתדהמה את גרשום שוקן והחריף את עמדותיו נגד מפא"י. במקומו של ישראל בר מונה הכתב הצעיר זאב שיף, גם הוא מתומכי הניצים. אולם הפרשה שטילטלה את ישראל ואת עיתון "הארץ" באותה עת הייתה העסק הביש. כאשר בן-גוריון כינס את ועדת העורכים והציג בפניהם את עיקרי הפרשה כפי שהייתה ידועה לו, ב-1960, החליט גרשום שוקן לשמור על הסודיות המתבקשת, ואת הסקופ פרסם השבועון "העולם הזה". "הארץ" המשיך לתמוך בבן-גוריון גם בעת הקמת ועדת החקירה. אולם החל מ-1963 עבר העיתון לתמוך בעמדותיו של משה דיין, וכמעט מדי יום לחץ העיתון על בן-גוריון להתפטר. עם זאת פרסם העיתון לקראת ועידת מפא"י ב-1965 סדרת מאמרים של חגי אשד בעמוד הראשון תחת הכותרת "מי נתן את ההוראה?".

עם פרישתו של דיין ממפא"י, פנה "הארץ" באופן מובהק ימינה. מאמרי המערכת תמכו ברפ"י ובנקיטת קו נוקשה כלפי מדינות ערב, ומשה דיין היה לדמות נערצת על כותבי המאמרים. בראש התומכים בו היה העיתונאי שבתי טבת, שהפך במהירות לכותב הפופולרי ביותר בעיתון. שני כותבים צעירים נוספים התבלטו באותה השנה מעל דפי "הארץ" במהירות רבה – עמוס אילון ואמנון רובינשטיין, שעתידים היו לקשור את גורלם בגורלו של העיתון לשנים ארוכות.

העיתון שמר על עמדה ניצית מובהקת בעת מלחמת ששת הימים, ופולחן דיין ב"הארץ" הגיע אז לשיאו. גרשום שוקן, שבתי טבת, אברהם שוויצר, זאב שיף והכתב לענייני מפלגות נפתלי לביא פרסמו מאמרי הערצה ממש לדיין ולרפ"י, וטבת אף הפך לביוגרף הרשמי שלו.

אחרי המלחמה חזר "הארץ" למרכז המפה הפוליטית, בין השאר בהשפעתם של עמוס אילון ושלמה גרוס. גרוס קרא לשקול הקמת מדינה פלסטינית שבועיים לאחר תום המלחמה: "אין להפוך את הגדה לחלק אינטגרלי של ישראל, אלא יש לכונן אותה כמדינה עצמאית בשביל העם הערבי-הפלסטיני" (כאפשרות פעולה). אילון פרסם סדרת מאמרים בשם "הישראלים ככובשים" בנובמבר 1967 כתגובה להקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה. תגובה נוספת לתנועה הייתה של הסופר יצחק אורפז ובעקבותיה ייחד המוסף הספרותי של העיתון את גיליונו ב-29 בספטמבר 1967 לתגובות סופרים על '"השטחים" ו"הערבים החדשים". עם זאת, רוב חברי המערכת החזיקו עדיין בעמדות ניציות. אמנון רובינשטיין כתב למחרת המלחמה את מאמרו הידוע "הזמן פועל לטובתנו", שבו קרא לממשלה להחזיק בשטחים שנכבשו זה עתה ולשקול מלחמת מנע נוספת על מנת להוסיף טריטוריות ערביות נוספות לשטח הריבוני של ישראל.

אולם הבעיה העיקרית לפניה ניצב "הארץ" לא הייתה עמדתו הפוליטית, אלא עלייתם הבלתי ניתנת לעצירה של עיתוני הצהריים. אף כי "מעריב" היה אז העיתון הנפוץ במדינה, כל הסקרים הראו שהעיתון המאיים על התפוצה של "הארץ" הוא דווקא "ידיעות אחרונות", שנחשב לימני פחות מ"מעריב". היתרון היחסי של "הארץ" בימי שישי, בזכות מוסף הארץ, נעלם ב-1967, כש"ידיעות אחרונות" החל להוציא מוסף סוף שבוע משלו, 7 ימים.

בדצמבר 1967 נטל שוקן מאליהו סלפטר את סמכויות ניהול המערכת והזעיק את כתב "הארץ" בארצות הברית, יאיר קוטלר, לשמש כמזכיר מערכת. קוטלר מונה ב-1 במרץ 1968 לסגנו הרשמי של שוקן. הוא פתח במהפכה ארגונית ועיצובית, שטילטלה את "הארץ" עד היסוד. בשנתו הראשונה בתפקיד הוחלפו כמחצית מהעורכים, וכותבים חדשים רבים הצטרפו לעיתון. בהם בעלת הטור סילבי קשת, שקוטלר הביא מ"ידיעות אחרונות", והדה בושס, שביקורת הטלוויזיה שלה החלה להתפרסם בעמוד האחורי. קוטלר גם החליף את עורך המוסף, נתן דונביץ', באברהם רימון, ומינה לו שני סגנים שעתידים היו להתפרסם גם בזכות כתיבתם, רומן פריסטר ויהושע קנז. תקופה זו של מוסף הארץ, שנמשכה עד ל-1976, נחשבת בעיני עיתונאים רבים לתור הזהב שלו, בצד המוסף בתקופת ניהולו של דב אלפון, שנים רבות אחר כך.

אולם השינוי העמוק ביותר חל בעמוד האדיטוריאלי. ב-1 במרץ 1969, שנה בדיוק אחרי מינויו כסגן עורך העיתון, חילק קוטלר את גיליון "הארץ" לשני חלקים, שמונה עמודים בקונטרס ראשון, שהוקדש לחדשות, ושמונה עמודים בקונטרס שני, שהוקדש למאמרים, כתבות ותגובות. עמוד הדעות התפרסם מעתה בעמוד 1, ראש הקונטרס השני.

גם קונטרס החדשות השתנה. מלבד הכללת ביקורת טלוויזיה, חידוש מרעיש באותם ימים, הכניס קוטלר בעמוד 2 מדור רכילות חדש, "ראיתי שמעתי", שנועד להילחם בהצלחתו של "ידיעות אחרונות" בתחום זה (המדור הופסק ב-1991). לצדו התפרסם ראיון קצר, "שיחת היום", שערך העיתונאי הצעיר דן מרגלית, וכן שיר מחאה של המשורר יבי, שהמשיך להתפרסם באותו מקום עד למות המשורר, ב-2002.

שינויים מפליגים אלה לא עברו בשקט. עורכים וכתבים מחו בחריפות בפני שוקן על התנהלותו העצמאית של קוטלר. טבת ושוויצר אף הגישו מכתבי התפטרות. הם ארגנו מחאה המונית של קוראים ועצומה של מנויים שדרשו להחזיר את הגלגל לאחור. אולם שוקן החליט לתמוך בשינויים, והמחאות פסקו מאליהן.

קוטלר הקים במסגרת מחלקת החדשות תת-מחלקה שהתמחתה בתחקירים, ושאותה ניהל בעצמו. הוא המציא את המונח "תחקיר הארץ", שהועתק אחר כך על ידי מוסף ידיעות אחרונות ל"תחקיר 7 ימים". בין התחקירים הרבים בתקופה זו ראויה לציון סדרת הכתבות החלוצית של כתב הפלילים רן כסלו, "האם יש פשע מאורגן בישראל?", שהגיעה לשיאה בפרסומו ב-1971 של מסמך משטרתי המונה את טוביה אושרי כמנהיג העולם התחתון בישראל.

קוראים רבים הצטרפו ל"הארץ" בעקבות השינויים, והעיתון הצליח לחתום על הסכם מסחרי שהעניק לו ביטחון כלכלי במשך כעשור: הלוח הכפול, מיזם משותף של מודעות מילים עם העיתון "ידיעות אחרונות". על-פי ההסכם בין שני העיתונים, "הארץ" קיבל מחצית מההכנסות מהלוח, שותף שווה ל"ידיעות אחרונות",.[דרושה הבהרה]

כעבור שנה ביקש קוטלר לשלב ב"הארץ" מוסף יומי, שיוקדש בכל יום בשבוע לנושא אחר: ספורט ביום ראשון, גידול ילדים ביום שני, כלכלה ביום שלישי, תרבות ביום רביעי ובידור ביום חמישי. ההצעה זכתה לתמיכת ההנהלה המסחרית ומחלקת המודעות, אולם שוקן התנגד לה בטענה שהעיתון יהפוך לגדול מדי וקשה לשליטה. ההצעה התגלגלה ל"מעריב" כאשר חבר הנהלת המערכת הוותיק של הארץ, אריה גלבלום, עבר לשורותיו. "מעריב" מיהר ליישם את הרעיון המקורי של קוטלר.

בשל הידרדרות במעמדו של קוטלר, החליט שוקן להחליפו. באביב 1971 מונה במקומו גדעון סאמט, שהיה עורך התוכניות של גלי צה"ל וקודם לכן סגן עורך "במחנה". סאמט בן ה-30 היה העורך האחראי הצעיר ביותר בתולדות העיתון ובעריכת עיתון יומי ישראלי כלשהו.

מינויו של גדעון סאמט כעורך המשנה הביא לחיזוק עמוד הדעות. סאמט הביא לעיתון כתבים ובעלי טורים רבים, בהם דורון רוזנבלום, תום שגב, אמנון דנקנר, עקיבא אלדר, עוזי בנזימן, אברהם טל ונחמיה שטרסלר. שני האחרונים נעשו כעבור זמן העורכים הכלכליים של העיתון. סאמט הרחיב גם את מספר הכותבים מן החוץ שהוזמנו לכתוב בעיתון. בשנת 1979 פרסם הפרופ' יעקב טלמון ב"הארץ" את מאמרו הנודע "המולדת בסכנה". במאמר המפורט, שפורסם כמכתב אישי למנחם בגין, ביטא טלמון ביקורת נוקבת על מדיניות הממשלה, חודשים אחדים לפני מותו. בתקופת סאמט גדל מספר עמודי העיתון והתרחבו תחומי הסיקור, גם בחו"ל. ניכרה הקפדה על שמירת איכות העיתון והשקעות נוספות ששוקן נעתר לאשר העלו את תפוצתו, אולם זו לא מילאה אחר הפוטנציאל הגלום בעיתון, בהיעדר תקציבים נוספים.

בשנות ה-70 בלטו שני מהלכים של "הארץ". סדרת מאמרים על הפשע המאורגן, שאת כתיבתה הטיל סאמט על כתב הפלילים החדש אבי ולנטין, בהדרכת רן כסלו הוותיק, כללה גילויים סנסציוניים. אחד מהם היה קיומה במשטרה של "רשימת ה-11" עם שמות מובילי הפשע המאורגן בארץ. הסדרה הביאה להקמתה של ועדה ממלכתית שאישרה לראשונה את קיומו של פשע מאורגן בישראל, אם גם "במתכונת אחרת" מהמוכרת בארצות אחרות. הסדרה חוללה משפט מתוקשר שבו תבע בצלאל מזרחי את העיתון על הצגתו כמנהיג רשת הפשיעה, וב-1979 זכה במשפט ונפסק כי על "הארץ" לשלם לו פיצוי חסר תקדים בשיעור של 300 אלף לירות. כמו כן גבר לחץ העיתון לליברליזציה של המדיניות הכלכלית. אחת התוצאות הבולטות הייתה התוכנית הכלכלית החדשה ("המהפך הכלכלי") של ממשלת בגין, שיזם סגן ראש הממשלה ושר האוצר, שמחה ארליך. היא כללה רפורמות ברוח השוק החופשי, ביטול הפיקוח על מטבע זר (על פי מסקנות סדרת מאמרים חריפה ב"הארץ"), ומחיקת מיסים כגון מס נסיעות.

מלחמת יום הכיפורים גרמה לשינויים בתפישות "הארץ", כמו בתקשורת כולה. מצד אחד חיזקה המלחמה את הנטייה האקטיביסטית בענייני ביטחון. מאמריהם של זאב שיף, דן מרגלית, יואל מרקוס, אברהם שוויצר ואחרים באותה התקופה מלמדים על ניציותה הגוברת של המערכת. גרשום שוקן עצמו כתב מאמר בשם "אשליית השלום" (הארץ 1.11.73) שבו דחה כל אפשרות של יציאה מהשטחים, וכעבור שבוע אף קרא לפעולה מקיפה כלפי מדינות ערב כדי לנתק את התלות של המערב בנפט הערבי ("סחטנות הנפט – עד מתי?", 6.11). עם זאת, נמשך קו המאמרים שדגל בחתירה להסכם על עתיד השטחים, בעיקר לאחר ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל.

אולם הכותב שהפך לסמל של "הארץ" באותה התקופה היה אמנון רובינשטיין, שחזר עם פרוץ המלחמה משליחות בארצות הברית. מאמרו ביום השלישי למלחמה, "אין יותר יונים", ביקש לטעון שהעמדה היונית המסורתית של שטחים תמורת שלום כבר אינה לגיטימית בשיח הציבורי הישראלי. רובינשטיין היה לכותב הפופולרי ביותר ב"הארץ", ומשנתו העיתונאית הפכה לבסיס שעליו נשענה התנועה שהקים, "שינוי", שעתידה הייתה ליטול חלק במהפך של 1977.

בעוד עמוד הדעות של העיתון המשיך לזכות בתהודה רבה ועליית התפוצה נמשכה, אם גם לא בקצב מספיק, "ידיעות אחרונות" דרש לשנות את תנאי ההסכם על הלוח הכפול. שוקן נאלץ להסכים לירידת חלקו ברווחים בגלל החלוקה השווה והלא-ריאלית בהסכם מראשיתו. תחילה הסכים לקבל רק 45%, וכעבור שנה, ב-1976, נאלץ להסכים ל-35%. כעבור חמש שנים נסוג "ידיעות אחרונות" כליל מההסכם עם "הארץ".

הזינוק בתפוצה של "ידיעות אחרונות" והגדלת הפער בינה לבין תפוצת "הארץ", מוסברים גם על ידי השינוי הדמוגרפי שעברה ישראל באותן שנים. בני הדור השני לעלייה ההמונית מצפון אפריקה העדיפו לקרוא את "ידיעות אחרונות"[דרוש מקור].

ב-15 באפריל 1977 שלח כתב "הארץ" בארצות הברית, דן מרגלית, דיווח בלעדי לעיתון לפיו אשתו של ראש הממשלה, לאה רבין, מחזיקה בחשבון מט"ח בבנק אמריקאי, בניגוד לחוק שהיה קיים אז. הידיעה נחשבה לסקופ הגדול ביותר בתולדות "הארץ". בהמשך התברר שהחשבון שייך גם לרבין עצמו, ומופקדים בו עשרות אלפי דולרים שרבין קיבל בתמורה להרצאות שנשא בזמן שכיהן כשגריר, בניגוד לתקשי"ר ולחוקי המיסוי. הידיעה הגיעה בשעת ערב מאוחרת וללא תגובת המשפחה, אך העיתון השלים את החסר והתחיל בכך את ההשתלשלות הדרמטית. הפרסום עורר רעש, והיועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק הורה על פתיחת חקירה. בסופו של דבר הודיע רבין על הסרת מועמדותו לכנסת הבאה.

העיתון תמך במהלכים הכלכליים של ממשלת המהפך, אולם מאמרי המערכת יצאו בחריפות הולכת וגוברת נגד ההצהרות המדיניות של מנחם בגין, במיוחד אלה שתקפו את ארצות הברית. מינויו של משה דיין לשר החוץ לא הביא לרגיעה, ו"הארץ" חזר לתמוך בממשלת בגין רק עם חתימת הסכם השלום עם מצרים בקמפ דייוויד.

לאחר עשור בתפקיד העורך האחראי של העיתון, ביקש סאמט לסיים את תפקידו ולשמש כשליח העיתון בארצות הברית, עם שובו של יואל מרקוס ארצה. שוקן מינה במקומו את מזכיר המערכת רן כסלו. כסלו הכניס שינויים אחדים במחלקת החדשות. הוא ביקש לרענן את כותבי הטורים האישיים, הרחיק את דורון רוזנבלום והביא במקומו כותב צעיר מהשבועון "העולם הזה", ב. מיכאל. המנויים לא אהבו בהתחלה את השינוי[דרוש מקור] וכסלו נמנע בהמשך תפקידו מלבצע שינויים נוספים בעיתון.

ב-1980 הציע עיתונאי ירושלמי עצמאי בשם יוסי קליין לגרשום שוקן לרכוש מקומון שעמד למכירה, "כל העיר". שוקן ביקש מבנו, עמוס שוקן, לבדוק את הסוגיה והוצאת "הארץ" רכשה באותה השנה את "כל העיר", כאשר עמוס שוקן משמש כמנכ"ל גם של "הארץ" וגם של המקומון החדש. זה היה הצעד הראשון בהקמת חברת-בת גדולה, עיתונות מקומית בע"מ, ששמה התחלף מאוחר יותר לרשת שוקן. בשנותיה הגדולות, אמצע שנות ה-80, חברת הבת הייתה גדולה מחברת האם, עיתון "הארץ" עצמו. המקומונים העניקו להארץ השפעה, תפוצה ותנופה חדשות, אולם לא הצליחו לשמש לו כבסיס כלכלי איתן. עם זאת, מאותו תאריך באו רבים מהעורכים החדשים של "הארץ" מרשת המקומונים שלו, בהם חנוך מרמרי, יואל אסתרון, אורית שוחט, שמואל רוזנר ואחרים.

בסיום מערכת הבחירות לכנסת העשירית שהייתה סוערת, ב-27 ביוני 1981, נערכה עצרת בחירות מסכמת של המערך ובה אירעה תקרית הצ'חצ'חים של דודו טופז. לאחר התלבטות החליטה מערכת "הארץ", העיתון היחיד שכתבו נכח בעצרת, לפרסם את דברי טופז באופן בלתי בולט. למחרת הגיב על הדברים מנחם בגין בעצרת הליכוד. לדעת רבים הייתה למאורע זה השפעה על תוצאות הבחירות.

מלחמת לבנון: תפנית פוליטית

הקו הפוליטי של "הארץ" החל להשתנות לקראת הבחירות של 1981, ומאמרי המערכת תקפו יותר ויותר את הליכוד ואת ראש הממשלה מנחם בגין. עם זאת, "הארץ" המשיך לתמוך במדיניות הכלכלית של הממשלה ועדיין שיבח את בגין כאדריכל הסכם קמפ דייוויד. עמדה זו השתנתה בצורה חדה אחרי מבצע של"ג, ביוני 1982.

בימיה הראשונים תמך "הארץ" במלחמה, אולם ככל שהתחדדו הדיווחים של הסופר הצבאי זאב שיף, השתנתה עמדת העיתון. בשבוע השני למלחמה העיתון קרא לנסיגה מיידית והאשים את מנחם בגין ואת אריאל שרון ב"מלחמת שולל", ביטוי שהטביע את חותמו בציבור. חלק מהקוראים לא אהבו את השינוי, והעיתון ספג גל גדול של ביטולי מנויים שגדל ככל שהעיתון החריף את התקפותיו נגד הממשלה.

באותה תקופה נרשמה ירידה בתפוצת העיתון. גרשום שוקן השיב לכל קורא שביטל את המנוי. לאחד מהם, שהפסיק לקרוא "הארץ" אחרי 25 שנה שבהן היה מנוי, השיב בזו הלשון: "אנחנו כותבים את מה שאנחנו רואים לנכון, ולא את מה שאדוני רוצה לקרוא. ואם אדוני לא הבין זאת אחרי 25 שנה, הרי שהוא ביזבז את כספו ואת זמנו". לקורא אחר כתב: "אדוני ממילא לא היה ראוי לקרוא את 'הארץ'".

במקביל מינה שוקן את מתי גולן, לשעבר הכתב בירושלים, לעורך משנה. ניסיונות למשוך מחדש את המנויים, או למשוך מנויים חדשים, צעירים יותר, עלו בתוהו. בנו של גרשום שוקן, עמוס שוקן, הכריז על שורה של פיטורים וקיצוצי שכר.

בפברואר 1983 נודע לפועלי הדפוס של העיתון שהמוסף השבועי יודפס מחוץ לעיתון, באמצעות מערכת חדשה של סדר צילום. ועד פועלי הדפוס, בראשות פועל הדפוס הצעיר משה מירז, הכריז על שביתה. עמוס שוקן קפץ על המציאה והחליט מיד להדפיס את כל העיתון בטכנולוגיה החדשה, שבאמצעותה הפך חלק ניכר מהפועלים למיותר. במשך שלושה ימים העיתון לא ראה אור, ובהמשך הוא הודפס במהדורה מצומצמת מאוד. המאבק הפך לאלים, כאשר הפועלים ניסו בכל לילה למנוע מהעיתונאים להוציא את העיתון לאור. באחת התקריות הללו נכלא עורך הלילה, אוד גונדר, שבו ראו הפועלים את מי שמוביל את הניסיונות להוציא את העיתון בכל מחיר. בתקרית אחרת נפצע עמוס שוקן עצמו.

השביתה הסתיימה באפריל 1983 בניצחון מוחלט של עמוס שוקן. העיתון הודפס בטכנולוגיה החדשה, מספר פועלי הדפוס ירד באופן משמעותי והוצאות השכר והדפוס קטנו. אולם שוקן הצעיר השתכנע ש"הארץ" אינו יכול לעמוד על רגליו ולהבטיח בעצמו את עצמאותו הכלכלית. הוא החליט לפיכך להגשים חלום ישן שלו, ולהקים עיתון ערב שיתחרה ב"ידיעות אחרונות" ושרווחיו יממנו את המשך קיומו של "הארץ".

ב-7 במרץ 1984 נולד העיתון הזה - "חדשות". עובדי "הארץ" רבים התנגדו להוצאת העיתון וכתבי "הארץ" השתתפו בהפגנות נגד הוצאתו לאור. גרשום שוקן עצמו לא אהב את התכנים של "חדשות", אולם השתכנע בנחיצותו. בראיון נדיר הסביר אז: "אין מספיק דוברי עברית כדי ש'הארץ' יתקיים בבטחה, ולפיכך טוב שהוצאת הארץ תקים עיתון פופולרי יותר, אשר הצלחתו תאפשר את סבסודו של 'הארץ' לאורך שנים".בפועל, קרה בדיוק ההפך. "חדשות" אילץ את משפחת שוקן ליטול הלוואות כבדות מאוד, תחילה מהבנקים ולקראת הסוף אפילו מהמו"ל של העיתון המתחרה, "ידיעות אחרונות". מניות "הארץ" נמסרו כערבות להלוואות אלה, ובמועד הפירעון "הארץ" הוא שמימן את החזרי הריבית הגבוהה שהייתה נהוגה בישראל בשנות ה-80.

בנוסף, מספר המנויים של "הארץ" המשיך לרדת. העיתון שידר בלבול. ועד העובדים התנגד להכנסת עיתונאים חדשים למערכת, וכישרונות עיתונאיים מהמקומונים הועברו ל"חדשות" ולא ל"הארץ". חמש פעמים במהלך 1987 מנע הוועד את הוצאת העיתון על רקע התנגדותו לחוזים האישיים שהיו נהוגים ב"חדשות" ובמקומונים. העיתון הלך והזדקן יחד עם קוראיו, ובסוף 1987 תפוצתו הידרדרה לקו האדום - 32,000 מנויים, הנקודה הנמוכה בתולדותיו.

בתקופת חנוך מרמרי

באפריל 1988 הודיע עמוס שוקן על החלפתו של מתי גולן בחנוך מרמרי, שהיה העורך הראשון של המקומון "העיר". בעיתון היו שראו בבחירתו של מרמרי סימן להשתלטות תרבות המקומונים על "הארץ". אולם ההתנגדות החזקה ביותר באה מוועד העובדים, שמחה על שורה של שינויים שמרמרי ביקש להכניס במצבת כוח-האדם. כאשר מרמרי ביקש להציג לפני המערכת את תוכניתו לגבי העיתון, אנשי הוועד פוצצו את האספה.

החלטה נוספת של עמוס שוקן הייתה למנות את עצמו למנכ"ל העיתון, מה שהגביר אצל העיתונאים את החשש שהמו"ל והעורך פועלים יחד לצמצום זכויותיהם של העובדים. העימות בין מרמרי לוועד העובדים הסתיים כעבור שנים בניצחונו של מרמרי: החוזה הקיבוצי בוטל, וכל המצטרפים לעיתון הוחתמו על חוזים אישיים, כמו כתבי המקומונים.

הצעד המשמעותי הראשון שמרמרי הצליח לבצע כעורך, שנה וחצי אחרי מינויו, היה מינויה של אורית שוחט לעורכת המוסף במקומו של עוזי בנזימן. שוחט הביאה למוסף שורה של כותבים צעירים והביאה לסיום עבודתם של כותבים ותיקים, בהם בעל הטור נתן דונביץ' והכתבת הפופולרית תמר מרוז. גם הקריקטוריסט הוותיק זאב התבקש להסתפק בקריקטורה אחת בעיתון היומי, וסמוך למותו פוטר על ידי מרמרי.

גם דסק החדשות השתנה מאוד. גדעון לוי, שהיה סגנו של העורך הקודם, התבקש לעבור לכתיבה, ובמקומו מונה צבי בראל. משה גל מונה למזכיר מערכת, אז התפקיד השלישי בחשיבותו בעיתון, ומרמרי העניק לו סמכויות נרחבות להחליף את כתבי החדשות.

העיתון בתקופת מרמרי גדל במספר עמודיו: עמודי החדשות הוכפלו ובהמשך נוסף מוסף גלריה שהיה בהמשך למדור גלריה, שאותו יסדה וערכה צופיה דקל (כספי) בין השנים 1989-1990/1. בהמשך ערכו את המדור אורנה לנדאו, איריס מור, ודב אלפון. נוסף גם מוסף שבועי המוקדש לספרים, בעריכת מיכאל הנדלזלץ).

ב-1993, עם סגירת העיתון "חדשות", עברו כותבים רבים משם ל"הארץ", ובהם העורך יואל אסתרון, שנעשה לסגן עורך "הארץ". מרמרי ואסתרון החלו לכנות עצמם "עורכי הארץ" ולערוך למעשה את העיתון במשותף.

בתקופתם התרבו המאבקים בהנהלה על רקע דרישה תמידית לקיצוצי שכר ולפיטורים, ובמקביל חלו שינויים מערכתיים ניכרים בעמודי הדעות. נחום ברנע אמר ש"מרמרי ואסתרון הפכו את 'הארץ' מעיתון רזה, נרגן, מנוכר להוויה היומיומית של רוב החברה הישראלית, לעיתון סקרן, פתוח לדעות שונות, מנומק. הלהט שדעך, וחבל שדעך, בעמודי הפובליציסטיקה, התאזן בהרחבת היריעה בעמודי החדשות ובמוספים".

כעבור שבועות אחדים פורסם ב"מעריב" שלעיתון "ידיעות אחרונות" יש זיקה עסקית מובהקת עם עיתון "הארץ". עמוס שוקן הכחיש, אבל לבסוף פרסם גיא רולניק ב"הארץ" עצמו שמו"ל ידיעות נוני מוזס העניק הלוואה נדיבה לעיתון "הארץ", הלוואה המאפשרת לעיתון להמשיך להתקיים למרות החובות מתקופת "חדשות".

חובות אלה תפחו בתקופת האינתיפאדה השנייה, שבה נרשמו ביטולי מנויים רבים. באפריל 2002 פורסם מכתבה של העיתונאית עירית לינור, בו הודיעה על ביטול המנוי שלה ל"הארץ". בשנת 2000 הפכה שאלת ה"איזון" בעמוד הדעות לסלע מחלוקת בין מרמרי ואסתרון לבין הכותבים הבכירים, שראו במגמה החדשה ניסיון לשנות את אופיו הפוליטי של הארץ. בין השאר צומצמה הופעתם של כותבים המזוהים עם עמדות שמאל בעמודי החדשות, ונוסדו מדורים ומוספים שנועדו לפייס את הקוראים מהצד הימני של המתרס.

הכתב גדעון לוי התלונן פומבית שמגבילים את כתיבתו ואמר: "לצערי, נסחף 'הארץ' ברוח הרעה השורה בישראל, אשר התפרצה לתוך מסדרונות העיתון והקהתה את חושי העורכים והכותבים. הוא עדיין מגדלור, אך הוא לא מספר לקוראיו את כל מה שמתרחש."

הטענה שמרמרי אינו מתעניין במתפרסם בעמודי החדשות של עיתונו חזרה בתביעתה של עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ', שנחשפה בתקופת מרמרי כמקור שסיפק לעיתון את המסמכים בפרשת סיריל קרן. מרמרי עצמו אמר בצ'ט עם הקוראים באתר "הארץ" ש"אף אדם אינו יכול לקרוא את כל העיתון, ועלי לבחור מה אני קורא ומה לא"

שיאה של המגמה בא ב-2003 בפרסום מוסף שלם שהוקדש לצד החיובי של ההתנחלויות. בעקבות כך התפטרה ברעש גדול אורית שוחט מהעיתון: "משהו רע מאוד עובר על הארץ", כתבה במכתב שהופץ בין העיתונאים, "משהו משמים, בינוני, ממסדי, רדום, מובן מאליו, מתחבא מאחורי גרפים ודיאגראמות ומפות בלתי קריאות, משהו שמזכיר את הערוץ הראשון, כשההסבר למה שקורה אינו ברור. האם זה פחד? האם עצלות? חוסר כישרון? חוסר התלהבות? או מדיניות חדשה שלא הוגדרה עדיין?".

במקביל, הביע המו"ל עמוס שוקן אי נחת מהעלייה החדה בתפוצת העיתון הכלכלי "גלובס", על רקע השגשוג בהיי-טק הישראלי, והוא דרש מעורכי "הארץ" לשפר את המוסף הכלכלי של "הארץ". משלא נענו, וכאשר דחו את הצעתו להחליף את העורך נחמיה שטרסלר בעיתונאי הצעיר גיא רולניק, אישר שוקן לרולניק להקים אתר אינטרנט כלכלי עצמאי מהעיתון, TheMarker.

בעקבות הצלחת TheMarker ביקש שוקן שוב ממרמרי ומאסתרון לשלב את המערכת החדשה במערכת "הארץ", ולהוציא את תוכני האתר כמוסף יומי של העיתון. מרמרי ואסתרון התנו זאת בהעברתה של מערכת TheMarker לבניין "הארץ" המרכזי, ואילו המו"ל היה מוכן רק להעביר אותה לבניין שכן. על רקע זה התפטר מרמרי מתפקיד העורך בינואר 2004, אך נשאר לעבוד בעיתון בחדר צדדי, עד לעזיבתו הסופית בסוף 2004. הוא גולל ארוכות את מאבק הסמכויות עם עמוס שוקן בהרצאה ובמאמר בעיתונו-שלו.

בתקופת דייוויד לנדאו

ב-12 בפברואר 2004 מינה הדירקטוריון של קבוצת הארץ את דייוויד לנדאו לעורך העיתון. לנדאו היה מקים ועורך המהדורה האנגלית של העיתון. בתקופתו בוצעו קיצוצים משמעותיים, שאותם כינה העיתונאי נחום ברנע "לא פחות ממסע טיהור". בין השאר עזבו את העיתון אמיר בן דוד, ברוך קרא, איתי כ"ץ, אביב לביא, נירה רוסו, עוזי בנזימן ויובל דרור; כותבים ועורכים מונו והוחלפו במהירות, בהם עורך המוסף רוגל אלפר וראש מערכת החדשות מירון רפופורט.

אולם הבעיה העיקרית בניהול כוח-האדם ב"הארץ" הייתה עזיבה מאסיבית של עיתונאים ועורכים צעירים, שלא האמינו בעתיד של העיתון והעדיפו לעבור לאמצעי תקשורת אחרים. שחר אילן, סגן ראש מערכת הכתבות של לנדאו, צוטט כמי שאמר בדיון פנימי: "אנחנו עומדים בפני מצב שעוזבים כל הזמן אנשים טובים, ונוצרת אווירת 'האחרון יכבה את האור'. גידלנו אנשים והשקענו בהם - והם קמים והולכים. אין מצב בעייתי יותר למצב הרוח של ארגון מאשר מצב שבו עוזב אותך הדור הבא".

בראיון שהעניק שנה אחרי שמינה את דייוויד לנדאו, אישר מו"ל "הארץ" עמוס שוקן שהוא מעורב יותר בניהול המערכת: "דייוויד נכנס לתפקיד הזה בלי הרבה ניסיון אקזקוטיבי, ואני חושב שזה בא לביטוי, ונראה לי שזה בכל זאת משתפר", אמר בראיון, "בגלל מה שאמרתי לך, שלנדאו לא בא עם ניסיון אקזקוטיבי - מה שלחנוך וליואל היה - אז אני נדרש קצת יותר להיות מעורב".

בפברואר 2006, זמן קצר לפני הבחירות לכנסת השבע עשרה פרסם "הארץ" כתבת פרופיל על אהוד אולמרט מאת אורי בלאו בשם "ראש ממשלה מחוסר ראיות" הייתה התייחסות כמעט יחידה בתקשורת החילונית לפני הבחירות לפרשיות השחיתות שיוחסו לאולמרט (פרט לתחקיריו של יואב יצחק). באוגוסט 2006 פרסם "הארץ" תחקיר של בלאו וגידי וייץ על יחסיו של אולמרט עם עורך הדין אורי מסר, שתרם להעמדתו לדין של אולמרט.

בתמיכתו האקטיבית של המו"ל, לנדאו הצליח לייצב את העמוד האדיטוריאלי, שחזר לקו שמאלני יותר. ללנדאו היו יחסים קרובים עם ראש הממשלה המכהן אהוד אולמרט: בעת חשיפת יומני שולה זקן במשפט אולמרט, התברר שפגישתו הראשונה של לנדאו ביום הראשון לכהונתו הייתה ישיבה עם אולמרט בסוויטה של מלון "דייוויד אינטרקונטיננטל" בתל אביב[דרוש מקור] המאמרים הראשיים של "הארץ" בתקופתו של לנדאו נמנעו בעקביות מלבקר את התנהלותו האישית של אולמרט, גם אחרי שכתבי "הארץ" חשפו את פרשיות השחיתות שעליהן הועמד לבסוף ראש הממשלה לדין.

בינואר 2005 אישר לנדאו את צירופו של מוסף הכלכלה החדש של העיתון, "TheMarker", לעיתון האם, בלי ההתניות של קודמיו לתפקיד. ההצלחה הייתה מסחררת, והביאה לזינוק במספר המנויים, בחשיפה לקוראים ובהכנסות מפרסום. ההצלחה של המוסף, בעריכת סמי פרץ ובהנהגתו של גיא רולניק, הצילה למעשה את "הארץ" מגל קיצוצים, אך עוררה התמרמרות בקרב כתביו.

גיא רולניק מונה ב-2007 לסגן המו"ל בקבוצת הארץ, האחראי על הקשר עם המערכת. מינוי זה נועד להרגיע את העיתונאים ולשכך את הרושם שעמוס שוקן מתערב בענייני המערכת, אך בפועל עורר חששות חדשים, לפיהם דה-מרקר משתלט על עיתון האם.

תחושת הקיפוח של כתבי "הארץ" התעצמה כאשר לנדאו החליט, מטעמים מערכתי�