ארגון צבאי לאומי

האצ"ל נחשב בעיני ממשלת המנדט הבריטי כארגון טרור. לקביעה זו היו שותפים חלק ממתנגדי הארגון, כמו גם גורמים נוספים אחרים כגון ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל, הסוכנות היהודית ועיתונים בינלאומיים בתקופה שלפני קום המדינה.

ישנם היסטוריונים הרואים במאבק, שבו השתתף האצ"ל, גורם משמעותי ביציאת הבריטים מארץ ישראל. היסטוריונים אחרים רואים במאבק נגד הבריטים גורם משני בהשפעתו על החלטת הבריטים לוותר על המנדט ובסופו של דבר לעזוב את הארץ.

חברי האצ"ל הגיעו בעיקר משורותיהן של בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל ובגולה. התנועה הרוויזיוניסטית העניקה למעשה חזות ציבורית לארגון המחתרת. זאב ז'בוטינסקי, מחולל הציונות הרוויזיוניסטית, היה המנהיג העליון בארגון עד פטירתו. הוא קבע את הקווים הכלליים לפעולת הארגון, כמו בעניין ההבלגה ושבירתה, ובהשראת תורתו פעלו אנשי המחתרת. עם זאת, כפיפותו הפורמלית של האצ"ל להנהגה מדינית חיצונית נחלשה עם השנים. מקורות רעיוניים נוספים לרוח הלחימה היו מורשת "ברית הבריונים" ושירת אורי צבי גרינברג. סמל הארגון - הכיתוב "רק כך" ולצדו יד אוחזת רובה על רקע ארץ ישראל משתי גדות הירדן - ביטא שאיפה לעצמאות עברית על ארץ ישראל כולה, שתושג רק בכוחו של נשק עברי. הסמל נהגה לראשונה על ידי לילי שטרסמן-לובינסקי, פעילה בתנועה הרוויזיוניסטית בפולין ועורכת ביטאון הארגון "ירושלים המשוחררת" שהיה לשבועון האצ"ל בפולין. סמל זה היה אחר כך לסמל האצ"ל, ועוצב על ידי יהושע אדרי, המאייר והקריקטוריסט של העיתון הרוויזיוניסטי "המשקיף".

מספר חברי הארגון השתנה במשך השנים, ונע בין כמה מאות בשנות משבר לכמה אלפים בתקופות שיא. מרבית חבריו היו אנשים שקיבלו את מרות המחתרת, ובמסגרתה מילאו משימות ותפקידים (לעיתים קרובות בניגוד לחוקי הממשלה הבריטית). רובם היו אנשים "רגילים" מן היישוב אשר החזיקו משלח יד או עבודה סדירה, ורק עשרות בודדות עסקו במלאכת הארגון באופן בלעדי.

כלפי ההנהגה המדינית הנבחרת של היישוב וכלפי ההסתדרות הציונית העולמית, האצ"ל חלק הן על האסטרטגיה, הן על תפיסות היסוד והן על הטקטיקה המדינית הצבאית וההסברתית, בנושאים רבים כמו - השימוש בכוח ובנשק למען הגשמת מטרות הציונות, היחס לאוכלוסייה הערבית בזמן פרעות והיחסים עם בריטניה השולטת בארץ ישראל. אי לכך, האצ"ל נהג לפסול את החלטות ההנהגה הציונית ומוסדות היישוב. אי קבלת מרותם והמאבקים הרעיוניים של אנשי האצ"ל מול מחנה הסתדרות העובדים הכללית, שהייתה הגורם הדומיננטי בהסתדרות הציונית, הביאה את המוסדות הנבחרים לשלול את קיומו העצמאי של האצ"ל, ובמשך רוב שנות קיומו נתפס ארגון "הפורשים" על ידיהם כבלתי אחראי, וככזה שאת פעולותיו ראוי למנוע. על כן ליווה האצ"ל את פעולותיו החמושות בפעולות הסברה פוליטיות, שמטרתן שכנוע הציבור בצדקת דרכו והוקעת המחדלים, לפי השקפתו, שבהתנהלותה הפוליטית של הנהגת היישוב הרשמית. הארגון פרסם כרוזים רבים, עיתונות מחתרתית, ואף הפעיל תחנת רדיו עברית עצמאית ראשונה - "קול ציון הלוחמת".

גיל חברי וחברות הארגון נע בעיקר בין 16 ל-25, מרביתם רווקים ורווקות. בארגון היו יותר עולים מאשר ילידי הארץ. 27% מהם היו ממוצא ספרדי, בדומה לשיעור הספרדים בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ. אחוז הנשים באצ"ל עמד על כ-15, בהנחה שמספר הפעילים והפעילות בו עמד על כ-6,200.

כארגון מחתרת, לא נהגו חבריו לכנותו בשמו הרשמי, ותחת זאת עשו שימוש בכינויים שונים. בשנים הראשונות הוא נודע בעיקר כ"ההגנה הלאומית" וכן בשמות "ארגון ב'", "הגנה ב'", "הארגון המקביל" ו"הארגון הימני". בשנים המאוחרות יותר כונה הארגון בעיקר "המעמד", וכן "הלבב" ו"הלימן". כהמנון הארגון אומץ השיר "חיילים אלמונים" של אברהם שטרן (יאיר), מפקד בארגון. בהמשך, אחרי פרישתו של שטרן מהאצ"ל לשם הקמת ארגון הלח"י, שונה ההמנון לבית השלישי של "שיר ביתר" מאת זאב ז'בוטינסקי.

מ-1933, כשנתיים לאחר ייסודו, פעל האצ"ל תחת "ועד מפקח" שבו היו נציגים של רוב המפלגות הציוניות הלא פועליות. אחרי שב-1937 הארגון התפלג, נשארו בו בעיקר תומכי זאב ז'בוטינסקי, והארגון היה כפוף לו מבחינה מדינית. לאחר מותו התקיים קשר עם ההנהגה המדינית של ההסתדרות הציונית החדשה. הקשר בין ההסתדרות החוקית לבין ארגון המחתרת נותק ב-1944, כאשר הכריז האצ"ל מלחמה על השלטון הבריטי, ומאז עמד בפני עצמו.

בתוך הארגון, אברהם תהומי היה הראשון שכיהן כ"ראש המפקדה", או "המפקד הראשי", ולצדו כיהנה "המפקדה". כאשר התרחב הארגון התקיימו בו "מחוזות". יחידת אצ"ל מקומית כונתה "סניף". "פלוגה" באצ"ל הורכבה משלוש מחלקות, אשר כונו גם "גונדות". הגונדה הורכבה משתי קבוצות, כאשר בראש כל קבוצה הועמד "ראש קבוצה" וסגן. זו הייתה היחידה הבסיסית. בהמשך פעילותו הוקמו באצ"ל מחלקות שונות שמעליהן פיקד "מטה" או "מרכז". דרגות, שהוכנסו לשימוש בהמשך, מנו (בסדר עולה) סגן, ראש קבוצה, סמל (על גונדה), סמל א' (פלוגה), רב-סמל (גדוד); ודרגות הקצינים היו גונדר (מפקד מחוז או יחידה) וגונדר ראשון (מפקד בכיר). דרגת סרן ניתנה למפקד הארגון יעקב מרידור ודרגת אלוף לדוד רזיאל. עד פטירתו ב-1940 היה זאב ז'בוטינסקי "מצביא האצ"ל" או "המפקד העליון".

האצ"ל, ראה עצמו כמסגרת צבאית, ובין השאר בא הדבר לידי ביטוי בשני תחומים:

עד מלחמת העולם השנייה הצליח האצ"ל להתחמש באמצעות הברחה של נשק שנרכש באירופה, בייחוד מאיטליה ומפולין. בתחילה נקנו בעיקר אקדחים ורובים, ובהמשך גם הובאו תת-מקלעים. בנוסף לשימוש בנשק הקים הארגון בתי מלאכה שייצרו חלקי חילוף ועזרים נלווים לנשק. כבר ב-1936 החלו בניסיונות ראשונים לייצר כלי נשק, מוקשים ואמצעי לחימה אחרים בבתי מלאכה ומחסנים של תומכי הארגון. ב-1939 החל ייצור מתקדם יותר של מוקשים המופעלים בלחץ עבור פיצוץ מסילות רכבת. בשנות ה-40 גם הרבו להשתמש ב"פיטארדות" (רימוני הפחדה, הלם) תוצרת הארגון בעת התקפות. פרט למוקשים ורימונים יוצרו בשנת 1947 כמה אלפי תת-מקלעים "סטן" ומרגמות 52 מ"מ. דרך נוספת בה השיג הארגון נשק היה "החרמות" - פשיטות שמטרתן לקיחה של נשק מידי כוחות המשטרה והצבא הבריטים.

כבר בתחילתו לא התקבל הארגון החדש ברצון על ידי "ההגנה", והסתדרות העובדים מנעה עבודה מאלו שבחרו להשתייך אליו. בהמשך התגלע קרע בין מחנה האצ"ל לבין הנהגת היישוב ובין הצדדים שררה עוינות תמידית. בשנות ה-30 עיקר פועלו של האצ"ל התרכז בהגנת יישובים וכן בפעולות חמושות נגד ערביי ארץ ישראל, שהיוו "שבירת הבלגה" כלפי קיומן של פרעות ביהודי הארץ. בכך התבדל האצ"ל מן "ההגנה", שנקטה בקו הגנתי. כשפורסם הספר הלבן של 1939, החל האצ"ל לפעול גם נגד הבריטים, אך כשפרצה מלחמת העולם השנייה החליט האצ"ל שלא להילחם כמקודם בבריטים, וחלק מאנשיו אף התגייסו לצבאות בעלות הברית. חילוקי דעות בעניין שביתת הנשק מול הבריטים פיצלו מתוך האצ"ל ארגון חדש - לוחמי חרות ישראל (לח"י). לקראת סוף המלחמה, לנוכח הידיעות על התחוללות השואה ולנוכח המשך מדיניות הספר הלבן, שהגבילה עליית יהודים לארץ ישראל, הצהיר הארגון על חידוש המאבק המזוין נגד השלטון הבריטי במטרה לגרשו מהארץ ולהקים מדינה עברית עצמאית תחתיו. בשנת 1945 הצטרף האצ"ל אל תנועת המרי העברי ללחימה משותפת נגד הבריטים. מסגרת זו פורקה לאחר פיצוץ מלון המלך דוד ופרישת "ההגנה" מהמאבק המזוין, לעומת האצ"ל והלח"י שהמשיכו בו. בין הפעולות הבולטות ביצע הארגון את הפריצה לכלא עכו ותליית הסרג'נטים. לאחר יציאת הבריטים מהארץ ובזמן מלחמת העצמאות לחמו אנשי האצ"ל בחזיתות שונות, פעולה בולטת הייתה כיבוש שכונת מנשייה ביפו. בעקבות הסכם עם הממשלה הצטרפו ב-1 ביוני יחידות אצ"ל לצה"ל. ב-22 ביוני 1948 פרץ עימות בין הממשלה לאצ"ל על רקע סירוב האצ"ל לקבל את מרות הממשלה והגעת ספינת הנשק של הארגון, אלטלנה, במהלכו הפגיז צה"ל את הספינה. בספטמבר 1948 פורק האצ"ל והארגון נטמע באופן סופי בצה"ל.

ראשיתו של האצ"ל בפילוג שחל ב-1931 בסניף הירושלמי של ארגון "ההגנה". קבוצה גדולה של אנשי הסניף, בראשות אברהם ("גדעון") תהומי (זילברג), שהיה מפקד הסניף עד זמן קצר לפני הפילוג, חשה התמרמרות כלפי הנהגת "ההגנה", בייחוד לאחר מאורעות תרפ"ט. אנשי הקבוצה התנגדו ל"מדיניות ההבלגה" כלפי ערביי ארץ ישראל; רצו לראות את הארגון נושא אופי יותר צבאי והיררכי ולא מיליציוני; ודרשו שהארגון, שבאותה תקופה נשלט על ידי הסתדרות העובדים, יוכפף למרות המוסדות הלאומיים.

ב-10 באפריל 1931 הודיעו מפקדים ואחראי ציוד כי הם מסרבים להחזיר למחסני ההגנה כלי נשק שהצטיידו בהם קודם לכן, בעת כוננות לקראת חג נבי מוסא. אחרי משא ומתן עם הנהגת ההגנה הורה תהומי להחזיר את הנשק תמורת דיון במוסדות הלאומיים בסוגיות שהעלו הוא ואנשיו. אולם לאחר שהנשק הוחזר, ותביעות אנשיו לא נענו, שלחו המפקדים מקרב המורדים הודעה להנהלת "הוועד הלאומי" על פרישתם מן הארגון, וכך יצר הפילוג ארגון עצמאי חדש.

אברהם תהומי עמד בראשות הארגון המחתרתי החדש שהוקם, ולצדו מייסדים נוספים - אליהו בן גרא, אברהם בן זיו, אברהם גיורא קריצ'בסקי - כולם מפקדים בכירים בהגנה, חברי מפלגת הפועל הצעיר וחברי ההסתדרות הכללית. היה שותף עמם אליהו בן חורין (בינדר), פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית. קבוצה זו כונתה "החבורה האודסאית", משום שהיו לפני כן פעילי ההגנה העצמית של יהודי אודסה. בראשית 1924 חלקו הנ"ל, בהנהגתו ופיקודו של בן חורין, תא מחתרתי בשם 'המפעל' בתוך קבוצת השרון, וייתכן שהם שרצחו את יעקב ישראל דה האן. הוחלט לקרוא לגוף החדש "ארגון צבאי לאומי", שם הממחיש את אופיו האקטיביסטי לעומת "ההגנה". ואת שאיפתו להיותו ארגון צבאי ולא "מיליציוני" כפי שהייתה "ההגנה" אז.

בסתיו אותה שנה התמזג הארגון מירושלים עם קבוצות חמושות המשויכות לתנועת בית"ר. עיקר כוחן היה מרוכז בתל אביב, והן החלו את פעולתן בשנת 1928, כאשר נוסד "בית הספר לקצינים ולמדריכים של בית"ר". חניכי המוסד פרשו בזמנם גם הם משורותיה של ההגנה, מסיבות פוליטיות, והארגון החדש כינה עצמו "הגנה לאומית". במאורעות תרפ"ט השתתפו צעירי בית"ר בהגנה על שכונות תל אביב תחת פיקודו של ירמיהו הלפרין, וזאת לאחר קריאה של עיריית תל אביב. בארגון זה משה רוזנברג היה מופקד על הנשק ורכישתו. לאחר הפעולה במאורעות התרחב הגוף התל אביבי וכונה "הארגון הימני". ארגון זה התאחד עם הארגון הירושלמי החדש.

לאחר שהתרחב הארגון לתל אביב הוקם סניף גם בחיפה. בסוף שנת 1932 עבר אל שורות האצ"ל גם סניף ההגנה בצפת. אל הארגון הצעיר הצטרפו גם צעירים חברי תנועת הספורט מכבי. באותה עת החל לצאת לאור עיתון מחתרתי משוכפל בשם "המצודה" ובו הובעה המגמה האקטיביסטית של הארגון. הארגון גם הרחיב שורותיו על ידי גידולן של פלוגות הגיוס של בית"ר - קבוצות בהן התנדבו צעירים לשירות בן שנתיים במלאכות ביטחון וחלוציות. מקום מושבן של הפלוגות הצמיח גם מעוזי אצ"ל חדשים במושבות יסוד המעלה, משמר הירדן, ראש פינה, מטולה, נהריה; במרכז הארץ בחדרה, בת שלמה, בנימינה, גבעת עדה, נתניה, הרצליה, קריית שאול, פתח תקווה, כפר סבא, מגדיאל; ודרומה משם בראשון לציון, רחובות, נס ציונה, עקרון ובאר יעקב. בהמשך הזמן הוקמו ופעלו גם פלוגות בעיר העתיקה בירושלים ("פלוגות הכותל"), תל צור ונחלת יצחק. מרכזי אימונים ראשיים של הארגון שכנו ברמת גן, תל ליטוינסקי, קלמניה (סמוך לכפר סבא), קסטינה (סמוך לבאר טוביה), נחלת יצחק ורמת טיומקין (סמוך לנתניה).

באוגוסט 1933 נוסד "ועד מפקח" לאצ"ל אשר כלל נציגים של רוב המפלגות הציוניות הלא פועליות. ישבו בו מאיר גרוסמן (ממפלגת המדינה העברית), הרב מאיר בר-אילן (מהמזרחי), עמנואל ניומן או יהושע סופרסקי (מהציונים הכלליים) וזאב ז'בוטינסקי או אליהו בן חורין (מהצה"ר).

בין השנים 1931 עד 1936 שררה רגיעה יחסית בארץ ישראל, למעט גל קצר של התקוממות ערבית נגד השלטון הבריטי בשנת 1933 שדוכא על ידי השלטונות במהירות. בתקופה זו פעל האצ"ל בדומה להגנה ושימש ארגון שמירה המקיים כוננות ביטחונית. בין שני הארגונים התקיימו שיתופי פעולה בדמות תיאומי עמדות ואף שיתוף מודיעיני הדדי.

ב-19 באפריל 1936 פרץ המרד הערבי הגדול, המכונה גם "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט". כנופיות ערביות חמושות, שתוגברו במתנדבים סורים ועיראקים, ביצעו פעולות טרור שכללו מארבי ירי בדרכים והטלת פצצות בכבישים ובישובים, ופורעים פגעו ברכוש ובחקלאות יהודיים. בשלב הראשון במאורעות, שנמשכו מאפריל ועד לסוף אוקטובר, נהרגו 80 יהודים, נפצעו 369, הותקפו 19 בתי ספר, 9 בתי תינוקות ויתומים ו-3 בתי מבוגרים. נערכו 380 התקפות על רכבות ואוטובוסים וכ-17,000 דונמים חקלאיים הושמדו.

בתחילת המאורעות דגל האצ"ל, בדומה להגנה, באופן כללי בהבלגה. ז'בוטינסקי, שהשפעתו על מדיניות הארגון כבר הייתה רבה בשל הצטרפות צעירי בית"ר רבים לארגון, סבר שמטעמי מוסר אין לנקוט בדרך של פעולות תגמול כנגד האלימות. סיבה נוספת לתמיכתו בהבלגה הייתה תקוותו להקמת כוח יהודי גלוי ולא מחתרתי. אולם ההבלגה עוררה תסיסה פנימית באצ"ל, כמו גם בהגנה. אף על פי שלא הייתה מדיניות מסודרת של האצ"ל לפעולות תגמול, פעולות כאלה ננקטו על ידי חברי הארגון, לעיתים אף ללא אישור הפיקוד. פעולות ראשונות החלו בסביבות חודש אפריל 1936. מתווה הפעילויות היה ניסיון להגיב ב"עין תחת עין", פעולות תגמול של פעילי אצ"ל נגד הטרור הערבי. לעיתים היה ניסיון להתאים את אופי התגמול או מיקומו לתקיפה שקדמה לו.

הפעולה הראשונה ארעה ימים ספורים לפני פרוץ המאורעות. בתגובה לרצח של נוסע יהודי ליד ענבתא, אנשי האצ"ל רצחו שני ערבים בצריף סמוך לכביש פתח תקווה - ירקונה. פעולות הנקמה המשיכו במתכונת דומה גם בתקופה הראשונה של המאורעות. בהמשך חודש אפריל, לאחר ירי ערבי אל בית הספר "כרמל" בתל אביב שכתוצאה ממנו נהרג ילד יהודי, תקפו לוחמי אצ"ל שכונה ערבית סמוכה לכרם התימנים בתל אביב, הרגו אדם ערבי ופצעו אחר. ב-17 באוגוסט הגיב האצ"ל על פיגועי ירי שבוצעו על ידי ערבים שנסעו ברכבת בקו יפו-ירושלים על יהודים שהמתינו ליד מחסום הרכבת ברחוב הרצל בתל אביב. למחרת 16 באוגוסט, כאשר נפצע מהירי ילד יהודי, תקפו לוחמי אצ"ל רכבת בקו זה, הרגו אדם ארמני, ופצעו חמישה. בשנת 1936 ביצעו אנשי אצ"ל כ-10 פעולות גמול.

בתחילת אוקטובר דעכה פעילות הכנופיות בעקבות התערבות הצבא הבריטי, ובנובמבר נשלחה ועדת פיל לחקור את הסיבה לפרוץ המאורעות ולהציע פתרונות עתידיים. בתחילת 1937 היו קיימות סברות בקרב היישוב כי ישנם הלכי רוח שיביאו את הוועדה להמליץ על חלוקת ארץ ישראל המערבית, ובתוך כך להקים מדינה יהודית על חלק משטח זה. מפקדת האצ"ל, כמו גם ה"ועד המפקח" החזיקו באמונות אלה בדומה לחוגים בקרב ההגנה והסוכנות היהודית. בעקבות כך התגברו הקולות, בראשותו של תהומי, שחשבו כי אין מקום לשני ארגוני מגן יהודיים נפרדים. תהומי צוטט כאומר: "אנו עומדים לפני התרחשויות כבירות: מדינה יהודית וצבא יהודי. יש צורך בכוח צבאי אחד". אנשים אלה כבר לא ראו הבדלים גדולים בין הארגונים, בייחוד משום שבאותה תקופה ההגנה כבר לא הייתה כפופה להסתדרות העובדים הכללית, אלא למוסדות הלאומיים (מה שהוציא אותה לכאורה משליטת גורמים בעלי אינטרס פוליטי).

בינואר החליט מרכז הארגון לפתוח במשא ומתן על איחוד עם "ההגנה", ובאפריל הושג הסכם בין תהומי לבין אנשי ההגנה לאיחוד הארגונים והעמדתם תחת מרות הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. אנשי התנועה הרוויזיוניסטית התנגדו להסכם בעקבות ז'בוטינסקי שהתנגד לאיחוד של הארגונים ללא חזרה של הצ"ח להסתדרות הציונית. דוד רזיאל ואברהם שטרן קראו בכרוז להמשיך לקיים את הארגון העצמאי:

לעומתם רוב אנשי המפלגות האזרחיות האחרות בארגון תמכו באיחוד. בכינוס מיוחד של המועצה הארצית של הארגון היה רוב לאיחוד, אולם בשל חילוקי הדעות הוחלט לערוך משאל בקרב חברי הארגון. המשאל נערך ב-24 באפריל 1937 ולגבי תוצאותיו יש הערכות סותרות.

בעקבות ההסכם, ולמרות המשאל, הארגון התפלג: בין 1,500-1,200 אנשים, כמחצית מחברי הארגון, ובתוכם רוב הפיקוד הבכיר, אנשי ועדים אזוריים, ועמם גם רוב כלי הנשק של הארגון, חזרו אל ארגון ההגנה. מי שנשארו בו היו אקטיביסטים ופעילים צעירים, רובם אנשי שורה, שצידדו בקיומו העצמאי של הארגון. למעשה היה הרוב הגדול של הנשארים אנשי בית"ר. משה רוזנברג העריך כי נשארו בארגון כ-1,800 איש. האצ"ל שמר לכאורה על צביון על-מפלגתי, אולם למעשה הוועד הציבורי התפרק ובהמשך הותוותה דרכו בהתאם למשנתו והחלטותיו של זאב ז'בוטינסקי, והארגון הפך לזרוע הצבאית של הציונות הרוויזיוניסטית.

ב-27 באפריל הוקמה לארגון מפקדה חדשה, אותה איישו משה רוזנברג כראש המפקדה, אברהם שטרן (יאיר) כמזכיר, דוד רזיאל מפקד סניף ירושלים, חנוך קלעי מפקד חיפה ואהרון חייכמן מפקד תל אביב. ב-כ' בתמוז תרצ"ז (29 ביוני), יום פטירתו של הרצל, ערכו עשרות אנשי הארגון מסדר לציון ארגונה מחדש של המחתרת. מטעמי חשאיות נערך האירוע, לכאורה של ארגון "ברית החייל", באתר בנייה בתל אביב.

זאב ז'בוטינסקי העמיד בראש הארגון את קולונל רוברט ביטקר, אשר כיהן לפני כן כנציב בית"ר בסין והיה בעל ניסיון צבאי, אך לא הכיר את תנאי הארץ, ואף לא דיבר עברית. כמה חודשים לאחר מכן, כפי הנראה בשל חוסר התאמה מלאה לתפקיד, החליף ז'בוטינסקי את ביטקר במשה רוזנברג.

גם בתקופה הראשונה שלאחר הפילוג, המשיך האצ"ל לשמור על הבלגה יחסית, תוך כדי פעולות נקמה ביוזמות מקומיות. ב-29 ביוני 1937 תקפה חוליה ערבית אוטובוס "אגד" בכביש ירושלים - תל אביב והרגה יהודי, ולמחרת נהרגו שני יהודים סמוך לכרכור. לאחר כמה שעות הגיב האצ"ל במספר פעולות. בירושלים הותקף אוטובוס ערבי שיצא מליפתא. בירושלים גם נורו ערבים בשני מוקדים. בתל אביב הושלך רימון על בית קפה ערבי ברחוב הכרמל, שגרם לשני פצועים קשה מקרב יושביו. כמו כן נפצע ערבי ברחוב ריינס בעיר. ב-5 בספטמבר הגיב האצ"ל על רציחתו של רב שחזר מתפילה בעיר העתיקה. מטען נפץ הושלך אל אוטובוס ערבי שיצא מליפתא, וכתוצאה ממנו נפצעו שתי נוסעות ושוטר בריטי.

הרגיעה היחסית במאורעות הסתיימה עם פרסום מסקנות ועדת פיל, שקראו לראשונה לחלוקת הארץ, ודחייתן על הסף על ידי הציבור וההנהגה הערביים. בתחילה המשיכו פעולות הנקם של האצ"ל לשאת חותם בלתי רשמי, אולם ההבלגה נשברה רשמית ב-14 בנובמבר 1937. בתגובה להריגת חמישה חברי גרעין קיבוץ ליד קריית ענבים (לימים מעלה החמישה), האצ"ל בירושלים, בפיקודו של דוד רזיאל, יצא בשורת התקפות על עוברי אורח ערבים בשכונות יהודיות בעיר, שכתוצאה מהן נהרגו חמישה ערבים. מספר פעולות גם התבצעו בחיפה (ירי על שכונת ואדי ניסנאס) והרצליה. יום זה נרשם בתולדות הארגון כיום שבירת ההבלגה, בו עבר הארגון באופן מלא, ובאישורם של ז'בוטינסקי ומפקדת הארגון, לשיטת "ההגנה האקטיבית", בפעולות שעליהן הארגון נטל אחריות.

השלטון הבריטי הגיב במעצרים של אנשי בית"ר והצה"ר, בחשד על השתייכות לאצ"ל. בתי הדין הצבאיים הורשו לפעול לפי "תקנות שעת חירום" ולפסוק גם עונשי מוות. כך לדוגמה יחזקאל אלטמן, נוטר בפלוגת בית"ר בנחלת יצחק, ביצע, ללא ידיעת מפקדיו, ירי על אוטובוס ערבי שהצליח לחמוק מהמקום. בכך ביקש להגיב על שלוש התקפות שבוצעו יום לפני כן על כלי רכב יהודים בכביש ירושלים. הנוטר הסגיר את עצמו ונידון על ידי בית הדין למוות. העונש הומר לאחר מכן למאסר עולם.

האצ"ל המשיך בפעולות מסוג זה, אולם היקפן צומצם מאוד בהוראתו של רוזנברג. מחשש פן יוציאו הבריטים לפועל את עונש המוות לאדם אשר ייתפס מחזיק נשק, הוקפאו הפעולות לכשמונה חודשים, אולם בהדרגה גברה ההתנגדות בארגון למדיניות ההבלגה הזו. ב-21 באפריל, כתגובה לרצח של שישה יהודים, שכלל אונס אישה וביתור גופתה, יצאו שלושה מחברי פלוגת בית"ר בראש פינה לפעולת תגמול, שלא באישור מפקדיהם. החוליה ביצעה ירי וזרקה רימון (שלא התפוצץ) על אוטובוס ערבי, מהם לא נפגע איש. השלושה נתפסו, על שניים מהם נגזר גזר דין מוות, שלבסוף אושר רק עבור אחד מהם - שלמה בן-יוסף. הפגנות רבות ברחבי הארץ וכן פעולות של מוסדות ואישים כמו ד"ר חיים ויצמן והרב הראשי לישראל לא שינו את עונשו. שלמה בן-יוסף ישב בתא כלאו מתוך השלמה מלאה עם גזר הדין וראה את עונשו כחלק מהמאבק לעצמאות עמו. בין הכתובות שכתב על קירות התא נאמר: "אני הולך למות ואני בכלל לא מצטער. מדוע? מפני שאני הולך למות בעד ארצנו. שלמה בן-יוסף". ב-29 ביוני 1938 הוצא להורג והיה עולה הגרדום הראשון. הארגון קידש את דמותו, ובעיני אנשיו הפך לדמות מופת.

המשפט וההוצאה להורג של בן יוסף הכריעו גם את הוויכוח הפנימי בתוך האצ"ל על ההבלגה. רבים מחברי הארגון כבר התמרמרו על שמירת ההבלגה היחסית על ידי רוזנברג, וההתמרמרות גברה כאשר רוזנברג יצא מהארץ לקפריסין ביום הוצאתו להורג של בן יוסף. בהמלצת מפקדת הארגון שחרר ז'בוטינסקי את רוזנברג מתפקידו כמפקד הארגון ומינה תחתיו את מי שעתיד היה להיות הבולט מבין מפקדי האצ"ל עד לתקופת מנחם בגין - דוד רזיאל ("אלוף בן-ענת").

הנהגת האצ"ל התלבטה האם כנקמה על תליית בן יוסף יש לבצע פעולות כנגד השלטון הבריטי או דווקא כנגד הערבים. אף על פי שבן יוסף הוצא להורג על ידי השלטונות הבריטיים הוחלט להפנות את הזעם דווקא לפעולות תגמול נגד הערבים ולשבירה מוחלטת של ההבלגה על הטרור הערבי שגם הוא התעצם מאז אמצע יוני. תרמו לכך הגישה הפרו-בריטית של רזיאל וכמה מחברי ההנהגה האחרים, החשש לתגובה בריטית חריפה, וייתכן שגם ניסיון להראות לבריטים שבניגוד לתקוותיהם, ההוצאה להורג דווקא לא תרתיע את האצ"ל מפעולות נקם נוספות.

פעולה ראשונה הייתה תלייתו של ערבי בחיפה. מ-3 ביולי נערכו עוד התקפות ירי וזריקת פצצות בערים המעורבות. ב-5 ביולי נרצחו אב ובנו יהודים בירושלים, ולמחרת הושלך בתגובה מטען נפץ מגג בית סמוך, שהרג שני ערבים ופצע ארבעה. אולם ההסלמה העיקרית בפעולות האצ"ל הגיעה בגל של פעולות תגמול המוניות בהן הוטמנו מטעני נפץ רבי עוצמה עם מנגנוני השהיה בכדי חלב, סלים, ופחי נפט שהונחו במקומות ריכוז ערביים, ובמיוחד בשווקים. ב-15 ביולי נהרגו 10 ערבים בשוק בעיר העתיקה בירושלים, באזור שלטענת אצ"ל שימש אזור של חמושים ערבים, ב-25 ביולי הוטמנה בשוק בחיפה פצצה שהרגה כ-50 ערבים, וב-26 באוגוסט נהרגו 24 ערבים כתוצאה מפיצוץ במרכז יפו.

בתקופה זו המתיחות בין "ההגנה" לאצ"ל הגיעה לשיא. אליהו גולומב הזהיר במרומז את ז'בוטינסקי בפגישה ביניהם ב-10 ביולי ש"ההגנה" תאלץ לפעול בכוח כנגד אנשיו בארץ. ז'בוטינסקי מצדו הזהיר בפומבי שאם תתחיל מלחמת אחים בארץ, בה יש רוב לאנשי השמאל, היא תגלוש גם לגולה, שם כוח התנועה הרוויזיוניסטית גדול יותר. ב-25 ביולי ארבה חוליה של אצ"ל בחיפה לעוברי אורח ערבים, והרגה בשוגג יהודי מזרחי אותו חשבו לערבי. אחד מחברי החוליה, אליהו רפופורט, נתפס על ידי יהודים, הועבר לידי אנשי "ההגנה", והוחזק על ידם. בתגובה אנשי האצ"ל חטפו מפקד של "ההגנה". לבסוף, אחרי כשבוע שוחרר שני האנשים, אולם רפופורט נעצר זמן קצר אחר כך על ידי הבולשת הבריטית (ולטענת אנשי האצ"ל, הוסגר לידה על ידי "ההגנה").

אולם מתוך מתיחות זו שהגיעה עד סף פיצוץ נולדה הסכמה בין האצ"ל להגנה, שנחתמה בראשי תיבות ב-19 בספטמבר. האצ"ל התחייב "להפסיק כל פעולות היוצאות מגדר ההגנה הרגילה" אלא באישור ועדה פריטטית של שני הארגונים. בתמורה ההגנה הבטיחה לשתף את האצ"ל בפעולות המגן השונות של היישוב. האצ"ל הבטיח להפסיק בתקופת המשא ומתן את הפיגועים כנגד הערבים, ואכן פעולות אלה פסקו למשך כמה חודשים. אולם בעוד ההסכם התקבל על ידי ז'בוטינסקי, דוד בן-גוריון התנגד לו בחריפות, והכשיל את קבלתו. אף על פי שהדיונים נמשכו עוד מספר חודשים, ההסכם נכשל.

הפיגועים של האצ"ל התחדשו בפברואר 1939, אחרי ששר המושבות הבריטי, מלקולם מקדונלד, הודיע על כוונת הממשלה הבריטית לבטל את המנדט בארץ ישראל ולהקים בה מדינה ערבית שתשמור על זכויות היהודים. הדבר עורר גל מהומות מצד הערבים, במהלכו נרצחו בחיפה 3 יהודים. האצ"ל החליט על גל פעולות תגמול נגד ערבים במטרה ליצור לחץ על ממשלת בריטניה לשנות את מדיניותה הפרו ערבית. הפעולות בוצעו ב-27 בפברואר, ועשרות ערבים נרצחו בהן. פצצות הונחו בשוק הערבי בחיפה, ובתחנת הרכבת חיפה מזרח, ופיגועי ירי והשלכת פצצות אירעו בירושלים וביפו.

ב-17 במאי 1939 פורסם הספר הלבן של מקדונלד שכלל תוכנית להקמת מדינה דו-לאומית, הגבלות חמורות על מכירת קרקע ליהודים והטלת מכסות זעומות לעלייה. אנשי היישוב מכל הזרמים זעמו על תוכנו, הפגינו נגדו וכינו אותו "ספר המעל", משום שראו בו בגידה מוחלטת של הבריטים בהתחייבותם להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.

בתגובה החל האצ"ל לראשונה לצאת לפעולות גם נגד מטרות בריטיות, אולם בניגוד לפגיעות המכוונות נגד חיי ערבים שנמשכו בתקופה זו, הפעולות כנגד הבריטים התמקדו בפגיעה ברכוש כגון מתקני חשמל, רדיו, טלפוניה ודואר. למרות הניסיון להימנע מפגיעה בנפש בפעולות אלה, נהרגו בהן חבלן בריטי, ושניים מעובדי תחנת הרדיו קול ירושלים, הקריינית מלכה מאי וייסנברג והמהנדס הערבי אדיב מנצור, כתוצאה מהנחת מטענים בבניין התחנה (ב-2 באוגוסט 1939). בנוסף החל האצ"ל להפיץ בפומבי ידיעות על פועלו ומטרותיו בכרוזי רחוב, בעיתונים, ובתחנת הרדיו המחתרתית "קול ציון הלוחמת".

ב-29 במאי 1939 נכנסה לקולנוע רקס בירושלים חוליה של שבעה פעילי הארגון, לאחר שרכשו כרטיסים לצפייה בסרט טרזן. במהלך ההקרנה הפעילו באולם מטען חבלה עם מנגנון השהיה, והשליכו מטעני חבלה נוספים מן היציע, הרגו 5 אנשים ופצעו 18. אנשי האצ"ל הצליחו לחמוק מן הקולנוע ללא פגע. באותו היום רצחו אנשי האצ"ל גם את אריה פולונסקי שנחשד בהלשנה לבריטים, ועולה חדש שהזדמן למקום הרצח.

הבריטים ערכו מעצרים רבים של אנשי בית"ר והצה"ר. מפקד הארגון, דוד רזיאל, נעצר ב-19 במאי, ובמקומו מונה חנוך קלעי (סטרליץ). ב-31 באוגוסט עצרה המשטרה הבריטית את חברי מפקדת האצ"ל בעת שהתקיימה ישיבה משותפת. חלק מהעצורים עונו לשם הוצאת מידע על האצ"ל. האצ"ל פרסם אזהרה כי הדבר יגרור תגובה מצדו. ב-26 באוגוסט 1939 הארגון התנקש בחייו של ראלף קרנס, קצין משטרה בריטי שכיהן כראש המחלקה היהודית בבולשת ועינה בעצמו צעירים חברי מחתרת. קרנס וקצין בריטי נוסף בבולשת נהרגו מפיצוץ מוקש מוסתר של המחתרת.

הפעולות ההתקפיות של האצ"ל כנגד הערבים והבריטים היו הבולטות ביותר של הארגון באותה תקופה, אך הן היו מעשי חוליות קטנות או אפילו יחידים מקרב האצ"ל. לעומת זאת רוב כוח האדם בארגון עסק באותה תקופה בשמירה ובהגנת יישובים. שורות האצ"ל הורכבו אז מצעירי בית"ר (מקִניה או מפלוגות העבודה שלה), אנשי הצה"ר והסתדרות העובדים הלאומית, צעירים שהשתייכו לתנועת המכבי הצעיר, חברי תנועת הנוער הדתית "ברית החשמונאים", וסטודנטים מהאגודות הלאומיות "יבנה ויודפת" ו"אל על". בכמה מהמושבות בשומרון, בשרון ובדרום יהודה היוו אלה כוחות מגן עיקריים. בחלק מהאזורים התקיים שיתוף פעולה עם אנשי ההגנה. בין היתר סייעו אנשי ה"הגנה" לביסוס תל צור, יישוב חומה ומגדל בית"רי.

באותה תקופה התבסס האצ"ל גם באירופה. הארגון הקים תאים מחתרתיים אשר השתתפו בארגון שיירות העלייה. התאים הורכבו כמעט רק מאנשי בית"ר והפעילות העיקרית בהם הייתה הכשרה צבאית ואימונים לקראת עלייה לארץ ישראל. קשרים שנקשרו עם השלטונות הפולניים הביאו לפתיחת קורסים קטנים בהם הוכשרו מפקדי אצ"ל על ידי קצינים פולניים בנושאים צבאיים מתקדמים, כגון מלחמת גרילה, טקטיקה ומיקוש. אברהם שטרן (יאיר) היה מהבולטים במארגני התאים באירופה. משנת 1937 החלו שלטונות פולין להזרים למחתרת כלי נשק רבים. העברת האקדחים, הרובים, חומרי הנפץ והתחמושת הופסקה כשפרצה מלחמת העולם השנייה. תחום נוסף בו פעל האצ"ל היה תחום הכשרת טייסים, שיוכלו לשרת בחיל אוויר במלחמה העתידית לעצמאות, בבית ספר לתעופה בלוד. שני מחזורי טייסים הוכשרו במוסד זה.

רובה של העלייה הבלתי חוקית בסוף שנות ה-30 בוצע על ידי המחנה הרוויזיוניסטי, בהתאם ל"תוכנית האבאקואציה" של ז'בוטינסקי - לפיה יש לפנות בהקדם מיליונים מיהודי אירופה. לעומתו, עד פרסום הספר הלבן של מקדונלד, מוסדות היישוב והסוכנות היהודית, ובייחוד בן-גוריון, נרתעו ממפעל עלייה בלתי חוקי והשלכותיו המדיניות, וקיוו כי בריטניה תתיר עלייה חוקית רחבת היקף של יהודים.

בתחילה האצ"ל עסק רק בהעלאת העולים אל החוף ופיזורם בין היישובים העבריים השונים, בעוד ארגון העלייה נעשה על ידי אנשי הצה"ר ובית"ר. ההעפלה דרך הים החלה בספטמבר 1937 עם הגעתה של האונייה "ארטמיזיה" לחוף טנטורה. החל מקיץ 1938 נטל על עצמו האצ"ל עוד תפקידים בארגון וביצע ליווי לאוניות, ובפברואר 1939 הוחלט על הקמת מטה שיתאם את העלייה, והוסכם על חלוקת הסמכויות בין הגופים השונים בו.

בסך הכל, הארגונים הרוויזיוניסטים (בהם כאמור האצ"ל) ארגנו כ-30 הפלגות של אוניות מעפילים, בהן עלו כ-20,000 איש. רובם לא נתפסו בידי הבריטים. אוניית המעפילים הגדולה ביותר במסגרת זו הייתה "סקריה", שעל סיפונה הגיעו בפברואר 1940 2,300 עולים.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בסוף 1939 מיהר זאב ז'בוטינסקי להביע תמיכה בבעלות הברית בכלל ובבריטניה בפרט. גם רזיאל תמך ממקום מעצרו בקו זה, ובעקבות כך פרסם האצ"ל ב-11 בספטמבר הודעה על הפסקת פעולותיו התוקפניות נגד בריטניה, על מנת שלא להפריע לה להילחם "באויבו הגדול ביותר של העם העברי בעולם - הנאציזם הגרמני". בעקבות ההכרזה, שוחרר רזיאל ממעצרו בסוף אוקטובר. באותה תקופה שחררו הבריטים את רוב אנשי אצ"ל, בית"ר והצה"ר העצורים, אולם אלה שהתנגדו לקו של ז'בוטינסקי ורזיאל, ובראשם אברהם שטרן ("יאיר"), נותרו במעצר עד יוני 1940. דבר זה גרם להתמרמרות נגד רזיאל בקרב מתנגדי הקו הפרו-בריטי, ורזיאל הודיע על התפטרותו מתפקידו עקב מורת רוחו מפעילויות עצמאיות של בכירים בארגון, ואף ספקות שהטילו כמה מפקדים בנאמנותו. למרות זאת הוא חזר לתפקידו, בלחץ אנשי התנועה הרוויזיוניסטית ובראשם ז'בוטינסקי עצמו, שנתן אמון מלא ברזיאל.

עם שחרורו פעל רזיאל לשיקום הארגון, שנפגע קשות ממעצר אנשיו, ולהידוק שיתוף הפעולה עם הבריטים. באותה תקופה עמדת האצ"ל הייתה אף יותר פרו-בריטית מזו של מוסדות היישוב, שהמשיכו למחות נגד מדיניות הספר הלבן. הארגון לא שלל הצטרפות לצבא הבריטי ואנשי אצ"ל התגייסו ליחידות צבא שונות. עיקר שיתוף הפעולה היה בתחום המודיעיני: מחלקת שירות הידיעות (מש"י) של הארגון העבירה לידי הבריטים ידיעות על סוכנים גרמנים ואיטלקים בארץ, וכן על קומוניסטים (בתקופה זו ברית המועצות הייתה עוד בברית עם גרמניה), ותוכננו פעולות ביון למען הבריטים בארצות אירופה הכבושה ובמזרח התיכון.

גם אחרי פרוץ מלחמת העולם המשיכו הבריטים באכיפת חוקי "הספר הלבן", נגד מכירת הקרקעות והעלייה. בשורות האצ"ל הביא הדבר לתחושות אכזבה קשה ולתסיסה שבמוקדה דעות שונות מאלו של הנהגת הצ"ח, של רזיאל ושל מפקדת האצ"ל.

ב-18 ביוני השתחררו ממעצרם אברהם שטרן (יאיר) וחברי מפקדה אחרים שנותרו במעצר אחרי שחרור רזיאל, ונוצר קרע גלוי בינם לבין הנהגת האצ"ל והצה"ר. הנושאים השנויים במחלוקת היו סוגיית כפיפות המחתרת להנהגה פוליטית גלויה, ושאלת המאבק בבריטים. רזיאל פרש שוב מתפקידו, ובמקומו נבחר שטרן לראשות המפקדה. אנשי בית"ר והצה"ר קיבלו את המינוי החדש במורת רוח מפני שראו בו ערעור על סמכותו של ז'בוטינסקי - בעוד רזיאל היה נאמן לחלוטין לז'בוטינסקי, שטרן הקים בעבר את תאי האצ"ל החשאיים בפולין ללא ידיעתו של ז'בוטינסקי ובניגוד להשקפתו, ובנוסף תמך בהפקעת הארגון מהתנועה הרוויזיוניסטית המדינית. ועד המורשים של התנועה הרוויזיוניסטית לחץ על רזיאל לחזור לתפקידו, והוא נענה לבסוף. ז'בוטינסקי כתב מכתבים לרזיאל ולשטרן שהופצו בסניפי האצ"ל ובקרב חבריו. אל רזיאל כתב:

ואילו אל שטרן נשלח מברק ובו פקודה לציית לרזיאל אשר מונה מחדש, אולם אירועים אלה לא מנעו את פילוגו של הארגון. חשדנות וחוסר אמון נזרעו בין החברים שהתפלגו בנאמנותם. מתוך האצ"ל נוצר בחודש יולי ארגון חדש שנקרא בתחילה "הארגון הצבאי הלאומי בישראל" (לעומת "אצ"ל בארץ ישראל"), ובהמשך קיבל את השם "לח"י". מות ז'בוטינסקי ב-3 באוגוסט 1940 לא עצר את הפילוג, וב-14 באוגוסט הפסיק רזיאל את המשא ומתן עם אנשי שטרן.

אחת מפעולות האצ"ל בשירות מלחמתה של בריטניה יועדה לחבלה נגד כוחות פרו-נאציים בעיראק. אל הפעולה יצאו בין היתר דוד רזיאל, מפקד הארגון, יעקב סיקא אהרוני ויעקב מרידור. ב-20 במאי 1941, בהפצצת מטוסים גרמניים בשדה התעופה חבניה באזור בגדאד, נהרג דוד רזיאל. נפילתו של מפקד הארגון הייתה מכה קשה, שהצטרפה לפילוג ולפטירת ז'בוטינסקי.

מנהיגות האצ"ל החדשה, בראשותו של יעקב מרידור, השתמשה בהפוגת הפעילות לשם שיקום הארגון ששותק מהמכות שנחתו עליו. באותה תקופה גם חלה התקרבות בין מחנה האצ"ל למחנה הסוכנות. נחתמה "הצעת הסכם על תוכנית פעולה ציונית לתקופת המלחמה וועידת השלום", אולם דרישתו הבלתי מתפשרת של דוד בן-גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, כי האצ"ל יקבל את מרותה של הסוכנות וסרובו הנחרץ של האצ"ל לקבל את מרות המוסדות הנבחרים של היישוב טרפדו את המהלך.

בֵּיתָר -

מִגֹּב רִקָּבוֹן וְעָפָר

בַּדָּם וּבַיֶּזַע

יוּקַם לָנוּ גֶּזַע

גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר,

בֵּיתָ"ר הַנִּלְכָּדָה,

יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה,

תָּרֹמְנָה בְּעֹז וְהָדָר.

עִבְרִי גַּם בְּעֹנִי בֶּן-שַׂר,

אִם עֶבֶד, אִם הֶלֶךְ -

נוֹצַרְתָּ, בֶּן-מֶלֶךְ

בְּכֶתֶר דָּוִד נֶעֱטָר.

בָּאוֹר וּבַסֵּתֶר

זְכֹר אֶת הַכֶּתֶר -

עֲטֶרֶת גָּאוֹן וְתַגָּר.

עַל כָּל מַעֲצוֹר וּמֵצָר!

אִם תַּעַל אוֹ תֵּרֵד -

בְּלַהַב הַמֶּרֶד

שָׂא אֵשׁ לְהַצִּית, אֵין דָּבָר:

כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ,

הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ

לְמַעַן הַהוֹד הַנִּסְתָּר!

לָמות או לכבּוש את ההר - יוֹדֶפֶת, מַסָדָה, בֵּיתָר.

בשורות האצ"ל ובשורות "ההגנה" רבו הדעות המצדדות בהתנגדות לשלטון הבריטים. במשך כל ימי מלחמת העולם, על אף שהיישוב היהודי ניצב לצד בעלות הברית והוציא מקרבו מתנדבים למלחמה, לא פסקו הבריטים מאכיפה נוקשה של מדיניות הספר הלבן. נוספו על כך טרגדיות כמו התקלה המבצעית של ההגנה שהביאה לטביעת "פאטריה", על 216 מבין כ-1,800 המעפילים שעל סיפונה, שאותם התכוונו הבריטים לגרש למאוריציוס, גירוש 1,584 מעפילים באנייה "אטלאנטיק", וטביעתה של "סטרומה" על 769 מעפיליה. בסוף 1943, התארגנה קבוצה בה היו חברים יחדיו אנשים מההגנה ומהאצ"ל, במטרה להקים גוף לוחם מאוחד, ללא שיוך מפלגתי, בשם "עם לוחם". תוכניתו הראשונה של הגוף היה חטיפת הנציב העליון וגירושו לקפריסין. אולם "ההגנה" חשפה את ההתארגנות מתוכה, והתוכנית סוכלה על ידי המחתרות בעודה באיבה. עם זאת שלב זה הביא את האצ"ל לחדול משיתוף פעולה עם הבריטים. אליהו לנקין סיפר בספרו: "מיד עם הכישלון של עם לוחם החלו במפקדת האצ"ל הדיונים המעשיים על הכרזת המלחמה". כישלון הפעולה גם הביא את מרידור להחלטה לוותר על תפקידו כמפקד הארגון.

נקודת מפנה בתולדות האצ"ל הייתה הגעתו לארץ ישראל של מנחם בגין, שהיה נציב בית"ר בפולין, ואחת הדמויות הבולטות במחנה הרוויזיוניסטי. בגין הגיע לארץ ישראל כחייל בצבא אנדרס, שחנה בארץ בדרכו מברית המועצות דרך פרס לחזית באירופה. עם הגיעו, במקביל לשרותו הצבאי במפקדת צבא אנדרס, השתלב בגין במפקדת האצ"ל, והוצע לו לעמוד בראש הארגון. יוזמה זו הייתה בין היתר של המפקד המכהן, יעקב מרידור. אולם בגין סירב להתמנות לתפקיד כל עוד לא שוחרר מהצבא, והארגון המשיך לדשדש בתקופת ביניים. שחרור בגין מצבא אנדרס הגיע בסוף שנת 1943. הוא קיבל את הפיקוד על הארגון, וגיבש מפקדה חדשה בה כיהנו מרידור כסגנו, וכן אריה בן-אליעזר, אליהו לנקין ושלמה לב עמי.

עוד בפולין היה בגין מראשי המחנה האקטיביסטי בתנועה הרוויזיוניסטית, שהתנגד לקו הפרו-בריטי. העברת הפיקוד על האצ"ל לידיו נעלה סופית את התקופה הפרו-בריטית של האצ"ל, והביאה לתחילת "המרד" נגד השלטון הבריטי בארץ. ב-1 בפברואר 1944 פרסם האצ"ל את כרוז "הכרזת המרד". המסמך פותח בפרטים לפיהם עמדו כל התנועות הציוניות לימין בעלות הברית ולמעלה מ-25,000 יהודים התגייסו לשורות צבא בריטניה. תקווה להקים צבא עברי התבדתה. באותו הזמן עמדו ערביי המזרח התיכון לצדה של גרמניה. יהדות אירופה אותה עת הייתה כלואה והחלה מחוסלת אולם בריטניה לא אפשרה פעולות הצלה. סעיפי העובדות במסמך מסתיימים במילים:

לאחר מכן מכריז המסמך כי מבחינת האצ"ל תמה שביתת הנשק מול הבריטים וכי מעתה נפתחת מולו מלחמה. המסמך ממשיך בדרישה למסירת השלטון על ארץ ישראל לידי "ממשלה עברית זמנית", שתקיים עשרה סעיפים, בהם פינוי המוני של יהדות אירופה, כריתת בריתות עם כל מדינה שתכיר בריבונות של המדינה העברית (ובכלל זה בריטניה), הבטחת צדק סוציאלי לתושביה והענקת שוויון זכויות מלא לאוכלוסייה הערבית.

האצ"ל פתח את המערכה כששורותיו חלשות - הארגון מנה רק קרוב ל-1,000 אנשים, מתוכם כ-200 לוחמים בלבד. גם אמצעי הלחימה היו מעטים. הארגון עבר ארגון מחדש וחולק לחטיבות שונות: ח"ק - חיל קרב - עיקר הכוח הקרבי של הארגון, הים - יחידות מחץ, דלק - מודיעין הארגון, חת"מ - חיל תעמולה מהפכני, אחראי על הפצת ההסברה, ח"ת - חטיבת תכנון. הארגון כולו שקע במחתרתיות עמוקה יותר, ובייחוד מפקדיו החלו להחליף מקומות מגורים וזהויות. בגין, לדוגמה, אימץ בחלק מהזמן זהות של רב ("ישראל ססובר"), וכן נקרא לפרקים בשמות כגון "בן זאב", "ד"ר קניגסהופר" ואחרים.

הארגון פתח בהתקפות על סמלי השלטון הבריטי, בניסיון לפגוע בתפקוד השלטון כמו גם ביוקרתו, תוך שמירת הכלל שהציב לעצמו - הימנעות מטרור אישי וניסיון שלא לפגוע בחיי אדם. התקפה ראשונה התבצעה ב-12 בפברואר 1944 על משרדי העלייה הממשלתיים שסמלו בעיני היישוב את גזרות העלייה. ההתקפות התבצעו במוצאי שבת, כאשר המבנים ריקים, במשרדי שלוש הערים הגדולות - ירושלים, תל אביב וחיפה. ב-27 בפברואר פוצצו משרדי מס הכנסה בשלוש הערים, אותם הגדיר הארגון "המכשיר הראשי לניצול הפועל והאזרח העברי על ידי ממשלת הבגידה". גם התקפה זו בוצעה במוצאי שבת. אזהרות מוקדמות פורסמו בקרבת הבניינים.

עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון על בניין בנק ישראל ברחוב נחלת בנימין 69 שנבנה על הריסות בניין מס ההכנסה המנדטורי שנהרס על ידי האצ"ל.

ב-23 במרץ הותקף המטה הארצי של הבולשת במגרש הרוסים וחלק ממנו פוצץ. פעולות האצ"ל בחודשים הראשונים גונו בחריפות על ידי הנהגת היישוב המאורגן והסוכנות היהודית, שראו בהן מעשי פרובוקציה מסוכנים. באותו זמן גם החל הלח"י לחדש את התקפותיו על הבריטים. האצ"ל המשיך לתקוף את מטות הבולשת, תחנות משטרה ומצודות טגארט, לעיתים תוך קרבות ירי עם אנשי המשטרה. פעולה מורכבת יחסית הייתה השתלטות של חמש יחידות לוחמות על תחנת השידור הממשלתית ברמאללה ב-17 במאי. פעולה סמלית הייתה פרסום אזהרות לשוטרים בריטיים לבל יגיעו לרחבת הכותל המערבי במהלך יום הכיפורים. לדברי יהודה לפידות, איש האצ"ל, לראשונה מאז תחילת שלטונם, לא הגיעו שוטרים בריטיים אל הרחבה ולא מנעו כבעבר מהיהודים את תקיעת השופר המסורתית. במוצאי יום הכיפורים התקיף האצ"ל ארבע תחנות משטרה במרכזי יישוב ערביים. כדי להשיג נשק יזם הארגון פעולות "החרמה" - השתלטות על מוקדי נשק בריטיים והברחתם לידיו.

מנחם בגין הביא את דעתו בספרו "המרד" אודות פעולות אלה:

כמו כן העריכה באותו זמן מפקדת הארגון "ביישוב כולו שוררת ההרגשה, כי התוצאה הישירה ממלחמתנו היא מניעת מאורעות מצד הערבים".

באותה תקופה גם ניתק הארגון את קשריו עם ההסתדרות הציונית החדשה והמפלגה הרוויזיוניסטית כדי שלא לכרוך גורלות עם ארגונים גלויים וחוקיים. סיבה נוספת לנתק היו חילוקי הדעות בין הארגון שנקט עתה במדיניות אנטי בריטית מפורשת, לבין הארגונים הרוויזיוניסטים הפוליטיים, שעדיין נקטו ברובם בקו פרו-בריטי כל עוד המלחמה באירופה נמשכת.

באוקטובר 1944 החלו הבריטים בגירוש מאות אנשי אצ"ל ולח"י עצורים אל מחנות מעצר באפריקה. 251 עצורים מלטרון הוטסו ב-19 באוקטובר ב-13 מטוסים צבאיים אל מחנה עצורים באסמרה שבאריתריאה (באותם ימים חלק מאתיופיה). בהמשך הגיעו אחד עשר משלוחי מגורשים נוספים של גולי אצ"ל ולח"י. עד שהוחזרו הגולים לישראל, ביולי 1948, נעשו ניסיונות בריחה מן המחנות. הניסיונות אמנם הצליחו ביציאה מתחומי גדרות המחנה אולם רק תשעה בורחים הצליחו הלכה למעשה להשלים את בריחתם במלואה ולחזור לפעילות במחתרותיהם. מן הבולטים היה יעקב מרידור שברח תשע פעמים ממחנות המעצר עד שהצליח להגיע לאירופה באפריל 1948 (על כך כתב בספרו "ארוכה הדרך לחירות"). לאורך תקופת המעצר יזמו הגולים מעשי התמרדות נגד נוהלי המחנות ושביתות רעב.

בעוד פעולות האצ"ל והלח"י נגד הבריטים הלכו והחריפו, נקטה הנהגת היישוב בקו של הידוק שיתוף פעולה עם הבריטים במלחמה באירופה (שליחת הצנחנים, הקמת הבריגדה היהודית) וריסון הפעולות נגד השלטון הבריטי בארץ - הן בשל עצם התרומה למאבק נגד הנאצים, והן בתקווה שהדבר יביא להישגים מדיניים לאחר תום המלחמה. הנהגת היישוב חששה שפעולות האצ"ל והלח"י יחבלו במאמצים אלה, ויגררו את היישוב כולו למאבק שבו לא רצתה בשלב זה. היה אף חשש מתגובה של השלטון הבריטי לפעולות "הארגונים הפורשים", שתהיה מכוונת נגד היישוב כולו.

לאחר מגעים ממושכים וניסיונות שכנוע של האצ"ל והלח"י למתן את פעילותם נגד הבריטים, ואחרי ההתנקשות של אנשי הלח"י בלורד מוין, שר המדינה הבריטי למזרח התיכון, בנובמבר 1944, החלה הפעולה נגד שני הארגונים, אם כי עיקר הפעולה כוון נגד האצ"ל, בשל הבנות מאחורי הקלעים שהושגו עם הלח"י.

במהלך מה שכונה "הסזון" הוצאו חשודים בהשתייכות למחתרת או בתמיכה בה ממוסדות כגון בתי ספר, מקומות עבודה וקופת החולים הכללית, ובעיקר פעלו אנשי ההגנה והפלמ"ח בעיכוב, חטיפה, כליאה, חקירה ומסירת אנשי אצ"ל ולח"י, או פרטים מסגירים אודותיהם, לידי הבולשת הבריטית. בין היתר הוסגרו לבולשת חברי מפקדת האצ"ל יעקב מרידור, שלמה לב עמי ואליהו לנקין.

עוד בתחילת פעולות אלו חייבה מפקדת הארגון את אנשיה בכל הדרגים לנקוט הבלגה מלאה כלפי היהודים מבצעי הסזון. על אף שהיו מתנגדים למדיניות נוקשה זו, הטיל מנחם בגין את כל כובד השפעתו כדי למנוע "מלחמת אחים":

בעקבות הסזון פסקו פעולות האצ"ל לכמה חודשים, עד לתום המלחמה באירופה, אך הארגון לא חוסל. התאוששות בשורותיו ניכרה כאשר החל מחדש בפעולות חבלה בשיתוף עם הלח"י במאי 1945 נגד צינורות נפט, קווי טלפון וטלגרף וגשרי מסילות ברזל.

בחודשים שלאחר תום המלחמה באירופה במאי 1945 החלה התקרבות בין האצ"ל והלח"י לבין ההגנה בשאלת היחס לשלטון הבריטי.

הנהגת היישוב קיוותה שעם תום המלחמה בריטניה תגמול ליישוב על תמיכתו בה בימי המלחמה. התקוות גברו כאשר בסוף יולי עלתה מפלגת הלייבור לשלטון בבריטניה, לנוכח הצהרות קודמות מטעם המפלגה התומכות בציונות ובביטול הספר הלבן. אולם משעלתה לשלטון נתבדו התקוות, לאחר שמדיניות הממשלה בנושא, שהוביל שר החוץ ארנסט בווין, המשיכה במדיניות הספר הלבן, ובמיוחד המשיכה להגביל את העלייה. לנוכח האכזבה מהבריטים, התגברו הקולות בקרב ההגנה ומוסדות היישוב שקראו לפתוח במאבק נגד השלטון. בכך הצטמצמה עד מאוד אחת המחלוקות העיקריות בין הנהגת היישוב לבין האצ"ל והלח"י, ונסללה הדרך לשיתוף פעולה.

באוגוסט החל משא ומתן בין המחתרות ובאוקטובר הושגה הסכמה והוקמה "תנועת המרי העברי", גוף שאיגד את שלוש המחתרות במאבק מזוין נגד הבריטים. האצ"ל והלח"י התחייבו לתאם את כל פעולותיה