שרה לוי-תנאי

שרה לוי-תנאי נולדה בירושלים להורים ממוצא תימני אשר עלו לארץ ישראל בסוף המאה ה-19. הוריה גידלוה ביפו אולם בתקופת מלחמת-העולם הראשונה גורשו יהודי יפו על ידי השלטונות העותמאניים ורוכזו במחנה פליטים שהוקם בכפר-סבא. בתחילה נספו אחיה ואימה והיא עברה עם אביה לצפת. לאחר מכן נפטר גם אביה, כך שהיא התייתמה בגיל צעיר ונשלחה לבית היתומות בצפת, ולאחר מכן למוסד הילדים "שפיה". בתום שהותה במוסד נרשמה ללימודי גננות במכללת לוינסקי לחינוך בתל אביב. לאחר לימודיה, עבדה כגננת בגן ילדים בשכונת שפירא בתל אביב והתגוררה בבית משפחת הסופר יהודה בורלא. בביתם גם נקבעה שנת הולדתה המשוערת.

לשם עבודתה כגננת, חיברה והלחינה לוי-תנאי שירי ילדים ושירי משחק לילדים. רבים מחומרים אלו פורסמו על ידי מרכז הגננות כחוברת פדגוגית לגננות. היא למדה משחק בסטודיו של צבי פרידלנד אך לא הצליחה להתקבל לאחד משני התיאטראות הממוסדים בתל אביב. "לא התקבלתי לתיאטרון הבימה ואף לא בתיאטרון האהל", סיפרה לימים. "הדבר הכאיב לי מאוד וחשתי כי נדחיתי רק בגלל היותי מזרחית בעלת מבטא מזרחי". בסטודיו הכירה שרה את ישראל תנאי, שעלה לארץ בגפו מאירופה ב-1933, ונישאה לו ב-1935. ישראל תנאי, שכיהן לימים כמנכ"ל הארגוני של הסתדרות המורים, נפטר ב-1963, בגיל 52.

לאחר אכזבתה מן הניסיונות להתקבל לתיאטרון העברי, נסעה בשנת 1938 ללונדון, שם ניסתה להתקבל כשחקנית והופיעה כזמרת. היא שבה לארץ ישראל לאחר כחצי שנה.

כתיבה הלחנה ובימוי

את צעדיה הראשונים במחול החלה ככותבת וכבמאית של טקסים ומסכתות עבור קיבוצים ומושבים, במקביל לעבודתה כגננת. לצד כתיבה והלחנה של שירים למופעים, ביימה גם מחולות לטקסים אלו. בין מופעים אלו ניתן לציין את "שיר השירים" בקיבוץ רמת הכובש ואת "מגילת רות" (1947) ו"בראשית" (1950) בקיבוץ משמר השרון.

כתבה והלחינה שירים ויצירות מוזיקליות לריקודים, בייחוד נודע שירה "אל גינת אגוז". כתבה גם שירים לילדים כמו :"נסדר מעגל גדול", "ליצן קטן נחמד" ו"באנו חושך לגרש". בשנת 1957 הלחינה את מילות השיר "ברווזיים" של לאה גולדברג שתרגמה אותו מרוסית.

לוי-תנאי כתבה את "אסיף וסכת", בעיבודו של גיל אלדמע, ובלחן מאת עמנואל עמירן.

בשנת 1949 החלה לוי-תנאי לעבוד עם קבוצה של נערים ונערות בני העדה התימנית. המפגשים נערכו במבנה בית הספר "כרמל". הנערים התנסו בקבוצה במשחק, תנועה וכדומה. מתוך קבוצה זו צמח דור הרקדנים הראשון של להקת "ענבל", אשר מנה כשבעה נערים. הלהקה החלה לעבוד באופן מסודר בשנת 1950 וכונתה "הלהקה המזרחית של שרה לוי". הלהקה הופיעה במושבים, קיבוצים ובישובים אחרים בארגונה של המרכז לתרבות של ההסתדרות.

לאחר הופעה בכנס מחולות העם בדליה בשנת 1954, זכתה הלהקה לתמיכה כספית וארגונית של "קרן נורמן" (בעתיד "קרן התרבות אמריקה-ישראל"), שאִפשרה לה ליצור בתנאים טובים ואף להרחיב את מספר חברי הלהקה ל-12. התגובות לעבודתה של לוי-תנאי היו מעורבות. רבים זלזלו בעבודתה וראו בה "פולקלור מזרחי". עם זאת, נבחרה "ענבל" לייצג את ישראל בעולם. בשנים 1957–1959 יצאה הלהקה לסיבובי הופעות בצפון אמריקה ובאירופה.

לוי-תנאי הייתה המנהלת האמנותית של להקת "ענבל" במשך ארבעים שנה וזכתה עמה להצלחה רבה, הן בארץ והן בסיבובי ההופעות בעולם. היא כתבה יצירות מחול רבות המשלבות מוטיבים תנ"כיים, יהודיים-מסורתיים וחלוציים, כולל מוטיבים מעדות ישראל השונות ובראשן יהדות תימן. בין יצירותיה הידועות: "חתונה תימנית" ו"הבא לי גורל". ביצירותיה ל"ענבל" עבדה לוי-תנאי בשיתוף פעולה פורה עם המנהל המוזיקלי ומלחין הבית של הלהקה, עובדיה טוביה.

לוי-תנאי נקברה בחלקת האמנים בבית העלמין ירקון.

הנצחה

ב-16 ביוני 2016, הוסר הלוט מעל לוחית זיכרון לשרה לוי-תנאי, בכניסה לתיאטרון "ענבל", ברחוב אמזלג 15 בתל אביב. ליד הלוחית יש עמדת מסבירן ובה הסבר על לוי-תנאי בעברית (בקולו של גיל חובב) ובאנגלית. על המסבירן יש תמונה שלה.