שמריהו לוין

בזמן מלחמת העולם הראשונה עשה נפשות בארצות הברית לרעיון הציוני. לוין עלה לארץ ישראל ב-1924, ובה כתב ועסק בעיתונאות.

תולדות חייו

שמריהו לוין נולד לאלקה ושמואל-חיים בשנת 1867 בסביסלאץ' (ברוסית: Свислочь; בבלארוסית: Свіслач) שבפלך מינסק של האימפריה הרוסית, בתחום המושב (כיום בבלארוס). למד ב"חדר", שם רכש חינוך מסורתי, ומשגילה הצטיינות בלימודיו, נשלח על ידי אביו ללימודים בישיבה. על אף שהוסמך לרבנות, לנגד עיניו עמד חלום הלימוד מחוץ לארצו, ואת צעדיו הראשונים שם עשה בבית הספר הריאלי שבמינסק אותו סיים ב-1886. למד באוניברסיטאות קניגסברג וברלין וכן בבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות, וקיבל תואר דוקטור לפילוסופיה ב-1894.

כבר בגיל נעוריו היה פעיל בתנועת "חובבי ציון". בשנת 1893, בתקופת לימודיו בגרמניה, היה לאחד ממייסדי "אגודת הסטודנטים הציונים בברלין", יחד עם ליאו מוצקין, אביגדור יעקובסון, נחמן סירקין ויוסף לוריא. בהמשך שב לרוסיה, שם כיהן במשך מספר שנים כ"רב מטעם" – רב אשר נתמנה על ידי השלטונות ברוסיה הצארית. בשנים 1894 עד 1897 היה בתפקיד בהורדנה. הוא שימש בתפקיד נציג הקהילה בפני השלטונות בין השנים 1898 עד 1902 ביקטרינוסלב, ובמקביל המשיך את פעילותו הציבורית. כבר בתקופה זו התגלתה מעלה גדולה אצלו, תורת נאומו. מאז שעבר לווילנה בשנת 1902 עד שנת 1906 שימש מטיף בבית הכנסת הכוראלי "טהרת הקודש".

לוין היה מפעילי התנועה הציונית ברוסיה, ונמנה עם פעילי "ציוני ציון", שהתנגדו לתוכנית אוגנדה שהעלה תיאודור הרצל בקונגרס הציוני השישי בשנת 1903. באותן השנים היה ממנהלי "הלשכה המרכזית" של ההסתדרות הציונית ברוסיה, ואז גם נשא אישה. בשנת 1906 נבחר כציר לדומה מטעם העיר וילנה, הצטרף לסיעה חוקתית-דמוקרטית ונלחם רבות על חסינות הצירים, זכויות היהודים ועל מתן שוויון אזרחי להם. הוא נתן נאומים בנושאי שוויון אזרחי, ביטול עונש מוות, בעקבות פוגרום ביאליסטוק. בעקבות חתימתו על "הצהרת ויבורג" לאחר שפוזרה הדומה בידי הצאר, עבר לגרמניה בשנת 1908 והתמסר במיוחד לעניין הטכניון; נמנה עם יוזמיו ונאבק לצד אחד העם על שמירת אופיו העברי של הטכניון.

שמריהו לוין נמנה עם שני השוחרים הראשונים לאגודת הידידים של האוניברסיטה העברית, יחד עם משה גליקסון, שנרתמו לפעולה לצדו של חיים נחמן ביאליק. ב-1911 נבחר להנהלה הציונית העולמית בקונגרס הציוני העשירי. בימי מלחמת העולם הראשונה פעל בארצות הברית ובקנדה להפצת תעמולה ציונית ובין היתר ערך את השבועון התורן (יחד עם י"ד ברקוביץ'). ב-1919 שימש ראש מחלקה בהנהלה הציונית בלונדון. בשנת 1920 השתתף בוועידת לונדון, ונבחר שם לחבר הוועד הפועל הציוני והועמד בראש התעמולה לקרן היסוד. בתום המלחמה חזר לאירופה וישב בברלין, שם השתתף יחד עם חיים נחמן ביאליק בהקמת הוצאת הספרים "דביר". בשנת 1924 עלה לארץ ישראל, התגורר בחיפה והיה פעיל בחיים הפוליטיים והתרבותיים בארץ, ואף יצא למסעות הסברה ברחבי העולם כמנהל מחלקת ההסברה והתעמולה של קרן היסוד. הוא כתב בעיתונים "הארץ", "על המשמר", "פלסטיין פוסט", "מערכות".

נפטר בשנת תרצ"ה (1935), ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.

לוין כתב את סיפור חייו באוטוביוגרפיה אותה החל בשלהי חייו, וכשנפטר הגיע בפרשת חייו עד שנתו הארבעים, בנקודה שבה עזב את רוסיה בשנת 1906 בלא ששב אליה בשנית. שלושת הכרכים ראו אור זה אחר זה ברווחים של שנה-שנתיים.

על שמו קרוי היישוב כפר שמריהו וכן רחובות בתל אביב, בחיפה, בשכונת קריית יובל בירושלים בחולון, ובערים נוספות בארץ.

ארכיונו האישי של שמריהו לוין, הכולל מסמכים, צילומים ותעודות שמור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים.

פעילותו החברתית

לוין נתפס בעיני רבים כשליח המעמד הבינוני בארץ ישראל, המתמסר כל כולו לעסקנות למען היהודים. הוא נחשב טיפוסי מאוד לדורו העברי – לדור שנטל עליו לא רק לשמור על הקיים, אלא גם להנחיל מורשת לבאות, להעשירו ולהצעידו קדימה, ונחשב לאחד הדוברים הנלהבים והטובים ביותר של התנועה הציונית. ניחן בכישרון הטפה רב אשר השפיע על רבים. הוא היה סופר בעל יסודות עממיים ומסורתיים, עסקן בעל התמדה שלא יכול לפרוש מעסקנותו.

לוין היה לסניגורהּ של העיירה היהודית בפני כל מקטרגיה, וכל חייו עמד במלחמה מול הכוחות הרבים שרצו לטשטש את דמותהּ. מאבקיו היו רבים: מלחמה במתבוללים מדומים ובלתי מדומים, בשלטונות רוסיה על יציאה מתוך תחום המושב, התעסקותו באדישות היהודית לגורל האומה, על הלשון העברית וזכויותיה ומקומה בעולם, על התרחבות והתפשטות הציונות, ומלחמה על שמירת העצמאות היהודית שלא תסחף ולא תיגרר לתוך מערבולות עולמיות. גם בארצות הברית פעל באופן מאסיבי, שכן התנועה הציונית הייתה עדיין בחיתוליה כששהה שם. במהרה הפך לנואם מבוקש על ידי קהילות רבות, והוא מילא את המשימה וחינך את הדור לציונות.

יחסיו עם מנהיגי הקהילה

לוין נמשך אל התנועה הלאומית הציונית, אל הרצל, ויצמן, אחד העם ולקראת סוף ימיו גם לביאליק. נחשב לנושא כלים לראשי הדוברים של היהדות, ונלחם על מקומם וכבודם באמונה כי אותם אלו הם שליחיה של תנועת התחייה, ומצווה וחובה לעבוד עמם. הוא דבק בתורת ישראל ובקדושת ישראל.

חיים ויצמן חלק ללוין שבחים נרגשים באוטוביוגרפיה שלו "מסה ומעש", וסיפר על איש שהיה ראשון בין אנשי התעמולה, נואם בחסד עליון אשר דיבר בשכל רב ועשה שימוש ניכר במליצות מבריקות, בפסוקים מן המקרא ומן התלמוד ובניתוח נוקב. אחד ששימש כמורה יותר מאשר פוליטיקאי ונטל חלק מועט בדיוני הקונגרסים. תמים מאוד בכל רזי העולם ובזה עיקר קסמו.

מנחם אוסישקין תפס מקום נכבד בחייו והיה חברו של לוין. בין השניים שררו ביטחון ואמון עיוור. מעבר אליו חוג ידידיו כלל גם את מיכל מיידנסקי, מראשי עסקני יהדות רוסיה וחיבת ציון, וסרגיי פוולוביץ שייצג בעיני לוין את השינוי של דור היהודים ברוסיה.

לוין דיבר רבות בכתביו על האהבה שהייתה להרצל לאנגליה, שקיבלה את כתבי הקודש של ישראל בצורה הטובה ביותר, ועל כן פעל הרצל לקיום הקונגרס הציוני הרביעי בלונדון. בקונגרס זה בו היה לוין שותף, נגלה מצבם של יהודי רוסיה, ומה נוקשים הם חוקי ההגבלה ששררו שם. הרצל והקונגרס הציוני עשו רושם רב על לוין, ודימה זאת למלכות נוסח הסנהדרין. לאחר שנים, כשהוצעה תוכנית אוגנדה, היה לוין מראשוני המתנגדים לתוכנית זו וראה בה עסק פוליטי ושבירת הרעיון הציוני.