שמואל תמיר

שנותיו הראשונות

תמיר נולד בשם שמואל משה כצנלסון בירושלים בשנת 1923. אביו, ד"ר ראובן כצנלסון, היה ממניחי היסוד לרפואה הציבורית ולעבודה הסוציאלית בארץ (הקים את קופת חולים עממית) והיה שלישו של טרומפלדור. אמו, בת-שבע כצנלסון, הייתה חברת הכנסת השנייה ומחנכת. אחותו, שולמית כצנלסון, הייתה כלת פרס ישראל ומועמדת פעמיים לפרס נובל לשלום. דודו, אברהם כצנלסון, מחותמי מגילת העצמאות ושגרירה הראשון של ישראל בסקנדינביה, דודו יוסף כצנלסון ממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית וממקימי האצ"ל, ודודתו רחל כצנלסון הייתה רעייתו של זלמן שזר, נשיאהּ השלישי של מדינת ישראל. למד בגימנסיה העברית בירושלים ואחריה בבית הספר למשפטים, והוסמך כעורך דין.

חבר האצ"ל ותנועת החרות

ב-1938 הצטרף לאצ"ל. ב-1944 היה חבר מפקדת מחוז ירושלים ובה פיקד על פיצוץ משרד מס ההכנסה בעיר, היה מפקד מחלקת מודיעין במחוז ירושלים, ב-1946 נתמנה לסגן מפקד מחוז ירושלים, נעצר על ידי השלטונות הבריטיים וב-1946 הוגלה לקניה.

ב-1948 היה ממייסדי תנועת החרות ועזב אותה ב-1952, ביחד עם קבוצה שכללה גם את שמואל מרלין, הלל קוק וערי ז'בוטינסקי, שהיה בדעותיהם גוון כנעני מובהק (ערי ז'בוטינסקי היה ידידו הקרוב של עדיה חורון, מהוגיה ומנסחיה של האידאולוגיה הכנענית). תמיר היה איש ימין מובהק, ובשנותיה הראשונות של המדינה, שנשלטה על ידי מפא"י ומפלגות השמאל, היה תמיר לפה לגורמים אנטי ממסדיים, אשר נאבקו בשלטון מפא"י במילים ולעיתים במעשים. במה לדעותיו שימש השבועון האנטי-ממסדי "העולם הזה". על אף שאורי אבנרי, עורך השבועון, לא היה איש ימין, חלק אבנרי את דעותיו של תמיר באשר לממסד, ואף בקרבתו אל התנועה הכנענית.

עורך דין

תמיר היה עורך דין בעל כושר ביטוי חריף ששש להראות כאנטי-ממסדי, ולהילחם מלחמת חורמה במפא"י ובכל אשר ייצגה לדעתו. מן המשפטים הידועים בהם הופיע זכורים במיוחד משפטו של דב שילנסקי, לימים יושב ראש הכנסת אשר נעצר באוקטובר 1952 כשבתיקו מטען חבלה, והואשם כי הוא חבר במחתרת אשר התכוונה לפעול כנגד הסכם השילומים. שילנסקי נדון ל-21 חודשי מאסר, אך משפטו זכה לפרסום ודעותיו זכו לחשיפה, לא מעט בשל ההגנה שסיפק לו תמיר.

כן ייצג את חברי "שורת המתנדבים", ארגון אנטי-ממסדי שפרסם חוברת ובה טענות כלפי סגן מפכ"ל המשטרה, עמוס בן-גוריון (בנו של דוד בן-גוריון) שנגעו לשחיתויות. עמוס בן-גוריון הגיש כנגד אנשי הארגון תביעת דיבה, אשר נדונה במשך כשנתיים, מ-1956, ובמהלך הדיון בתביעה העלה תמיר האשמות בשחיתות כלפי המשטרה וכלפי הממסד של מפא"י. בעקבות המשפט והשלכותיו התפטר יחזקאל סהר מפכ"ל המשטרה.

משפט קסטנר

את עיקר פרסומו קנה תמיר בעת שייצג את מלכיאל גרינוולד בתביעת הדיבה הפלילית שהוגשה כנגדו על רקע דבריו על ישראל קסטנר. גרינוולד האשים את קסטנר, מראשי יהדות הונגריה בזמן השואה, ולאחר עלייתו לישראל מאנשי ממסד מפא"י, כי הוא הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים והשתתף בגזל רכושם על ידי ידידו הנאצי, פושע המלחמה הבכיר קורט בכר. כמו כן האשים גרינוולד את קסטנר במתן עדות שקר לטובת בכר. שר המסחר והתעשייה דב יוסף הודיע לו כי היועץ המשפטי לממשלה דאז חיים הרמן כהן עומד על-כך שקסטנר כעובד ציבור יתגונן על ידי הגשת תביעת דיבה נגד גרינוולד, ולא שיתפטר. הפרקליטות הגישה נגדו כתב אישום בגין הוצאת דיבה. תמיר קיבל על עצמו את ייצוגו של גרינוולד, ועשה זאת בכישרון יוצא דופן.

המשפט נפתח בינואר 1954 בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני נשיא בית המשפט, השופט בנימין הלוי. המשפט הפך לבירור רחב יריעה של כל שואת יהודי הונגריה. את שהתחיל כתביעת דיבה נגד גרינוואלד תמיר הצליח להפוך בעיני הציבור ל"משפט קסטנר", וגולל האשמה חריפה נגד ראשי היישוב, הסוכנות ומפא"י כי בשנות השואה חיפו על קסטנר ופעולותיו והשתיקו במתכוון את הידיעות על ההשמדה לפי הוראת הבריטים ותוך שיתוף פעולה עמם.

תמיר הטיח בקסטנר האשמות בדבר שיתוף פעולה עם הנאצים, הסתרת הידיעות על סכנת ההשמדה מפני יהודי הונגריה, הפקרת המוני היהודים כדי להציל את יהודי הרכבת "המיוחסים", שהיו קרוביו וידידיו, הכשלת שליחותו של יואל ברנד והפקרת הצנחנים יואל פלגי, פרץ גולדשטיין וחנה סנש. כן הטיח בקסטנר אשמת ברית עם קורט בכר, שהתבטאה במתן עדות לטובתו בפני בית דין לדה-נאציפיקציה ובעיקר בנטילת חלק מכספי הכופר, שנפלו בידי קורט בכר לעצמו.

ככל שהמשפט הלך וקיבל את צורתו - ממשפט נגד גרינוולד לכתב אישום חריף נגד קסטנר והחוגים שמהם יצא, הוא משך תשומת לב גוברת והולכת בדעת הקהל. לפרקליטות התברר כי יש להטות את המשפט לאפיקו המקורי, דהיינו - האשמתו של גרינוולד. לצורך כך הוחלף הפרקליט, ששימש כתובע במשפט ביועץ המשפטי לממשלה עצמו, חיים כהן, שהיה משפטן רב מוניטין (ולימים שופט בית המשפט העליון).

ב-22 ביוני 1955 הקריא השופט הלוי את פסק הדין. פסיקתו הייתה כהטלת פצצה באולם בית המשפט ובדעת הקהל במדינה. "קסטנר מכר את נפשו לשטן" פסק השופט, ומצא את קסטנר אשם בשיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה ובהצלת פושע המלחמה קורט בכר מעונשו.

פסק הדין גרם לסערה ציבורית והחל לפתח מודעות ציבורית לנושא השואה (מודעות שהגיעה לשיא לאחר משפט אייכמן בשנות השישים). היועץ המשפטי מיהר להגיש ערעור על פסק הדין. בעוד שמיעת הערעור נמשכת, התנקשו ב-4 במרץ 1957 שלושה צעירים בחיי ישראל קסטנר וירו בו למוות בפתח ביתו.

ב-17 בינואר 1958, קרוב לשנה לאחר שקסטנר נרצח, הפך בית המשפט העליון את פסק דינו של השופט הלוי על פיו. בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון ברוב קולות טיהר בית המשפט את שמו של קסטנר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים והכשרת הקרקע להשמדת יהודי הונגריה (אך השאיר על כנה את הקביעה כי עדותו של קסטנר הצילה את קורט בכר מעונשו). עם זאת, פרשת קסטנר לא ירדה מסדר היום הציבורי: המחזה "קסטנר" מאת מוטי לרנר הפך לדרמת טלוויזיה בערוץ הראשון, וספרו של רודולף ורבה, "ברחתי מאושוויץ", האשים את קסטנר בבגידה והצדיק את פסק דינו של הלוי. רוב התהליך מתואר גם בספרו של בן הכט "כחש". המלחין אריק שפירא כתב אופרה אלקטרו-אקוסטית בשם "משפט קסטנר" כשהליברית מבוסס על פרוטוקול המשפט.

פרשת מאיר הר ציון וחבריו

במרץ 1955, ארבעה צנחנים, נעצרו בידי המשטרה בחשד לרצח חמישה בדואים, כנקמה על רצח שושנה הר ציון וחברה עודד וגמייסטר. השניים נרצחו ימים ספורים לפני כן, כנראה בידי בדואים בשטח הירדני דאז. הארבעה, מאיר הר-ציון (אחיה של הנרצחת), יורם נהרי, זאב סלוצקי ועמירם הירשפלד, בעזרתו של איש מפא"י, ח"כ שלמה לביא, ביקשו מעו"ד שמואל תמיר לייצגם. בטרם קיבל את הייצוג, עו"ד תמיר ביקש לוודא עם הנאשמים כי לא שכרו אותו כי חשבו שיזדהה עם המעשה המיוחס להם - וציין כי הוא מתנגד בכל תוקף למעשה.

הפרשה עוררה אי-שקט אצל ראשי השלטונות שחששו שעו"ד תמיר יביא לגילוי של מדיניות החוץ והביטחון הרשמית של מפא"י, שבאה לביטויה במדיניותה של הממשלה ולכן החליטו הרמטכ"ל - משה דיין, ושר הביטחון - דוד בן-גוריון, לגנוז את התיק תוך ניסיון לכרות הסכם עם הנאשמים כי יפטרו את עו"ד תמיר בתמורה שיטענו שפוטר בשל כך שביזה לכאורה את צנחני היישוב במשפט קסטנר. עו"ד תמיר, הציע לנאשמים לכתוב מכתב בו הם מסיימים את ייצוגם על ידיו, וזאת לאחר שגילו לו בפגישתם כי "בא אלינו איש מוסמך מאוד ורם דרג, בשליחותו של 'האיש הגבוה ביותר' (משה שרת, ראש הממשלה דאז או בן-גוריון, שר הביטחון)... הם מוכנים לא להגיש משפט נגדנו בתנאי שנפטר אותך ונמנה תחתיך עורך-דין שהם יקבעו...". לאחר מכן התפרסמה הודעה שהוכנה מראש בהתאם להסכם שניסו ראשי השלטון לכרות עם הר-ציון וחבריו כאילו ייצוגו של עו"ד תמיר הופסק לאחר שבמשפטו של מלכיאל גרינוולד פגע בכבודם של צנחני היישוב. לאחר 20 יום במעצר לצורך חקירה, שוחררו הארבעה והר־ציון חזר לשורות הצבא.

יוסקה אלטלנה

יוסף חדד אשר נודע בכינויו בנתניה יוס'קה אלטלנה עלה ארצה עם הוריו לירושלים ב-1935. ב-23 ביוני 1948, ערב גיוסו לצה"ל, לחטיבת גולני, נקרא על ידי האצ"ל להגיע ולסייע בפרוק הנשק שעל האוניה אלטלנה. לאחר הפגזתה, קפץ למים ושחה אל החוף, ללא נשק, חברי הפלמ"ח ירו בו בעודו שוחה אל החוף והוא נפגע קשה, הועבר לחדר המתים אולם שם התגלה כחי. מיד הועבר יוסף לבית החולים, נאבק על חייו והשתקם.

המוסדות המוסמכים של משרד הביטחון סירבו להכיר בו כפצוע צה"ל, על פי הוראה כללית של שר הביטחון דוד בן-גוריון. יוסקה ביקש מעו"ד תמיר לייצגו בפני ועדת הערעורים. עו"ד תמיר ניסה לפעול תחילה אצל פרקליט מחוז תל אביב אוריאל גורני, שייצג את הממשלה בתיקים חשובים בפני ועדת הערעורים, כאשר טען שיש להתייחס לפרשת אלטלנה, כאילו היה זו התנגשות בין שתי יחידות של צה"ל, שמקורה בטעות, וכי על המדינה לטפל בנפגעי שתי היחידות. הגורמים המוסמכים השיבו בשלילה.

בדיון בפני ועדת הערעורים, ביקש עו"ד תמיר להפסיק את הדיון עד אשר תוגש בקשה לפסק-דין הצהרתי של בית-המשפט המחוזי שיקבע באיזו מידה הייתה פעולת אלטלנה פעולה חוקית. עו"ד תמיר סבר כי ועדה שמורכבת משופט ומשני אנשי ציבור, בדר"כ רופאים אשר קובעת לרוב אחוזי נכות, אינה הגוף המתאים לפסוק בעניין עקרוני וייחודי שכזה אלא בית-משפט. ועדת הערעורים לא קיבלה את הבקשה והמשיכה בדיון. לאחר מכן הכין עו"ד תמיר מסמך מפורט על השתלשלות הפרשה ואת המשא-ומתן בין האצ"ל לבן-גוריון, גלילי ואשכול, שהוביל להסכם בדבר פריקת האונייה, הסכם שהופר על ידי הממשלה. לאחר הגשת המסמך קיבל תמיר איתותים מח"כ אריה בן-אליעזר שנפגש עם מנכ"ל משרד הביטחון דאז, שמעון פרס שבהתייעצות עם בן-גוריון הוחלט כי משרד הביטחון מעדיף להימנע מחשיפת כל הפרשה בפני ועדת הערעורים. לכן הוחלט להבטיח לנכים ולמשפחות ההרוגים את כל הזכויות הניתנות לנכי צה"ל והמשפחות השכולות, לא על ידי הכרה פורמלית, אלא על ידי הענקת תשלומים "לפנים משורת הדין".

בשל מצוקתו הפיזית והכלכלית של יוסקה, החליט להסכים לפשרה חרף העובדה שרצה בהכרה עקרונית בפרשה.

בכך תמה פרשת יוסקה אלטלנה. במקביל נקבע שינהגו בכל נפגעי אלטלנה ובמשפחותיהם כפי שהוסכם לנהוג ביוסקה. לימים קבעה הכנסת כחוק, שדין לוחמי אצ"ל ולח"י כדין לוחמי צה"ל לכל דבר.

ברבות הימים קיבל יוסף חדד את אות יקיר העיר נתניה.(הקישור אינו פעיל)

פעילותו הפוליטית

ב-1957 ייסד את המשטר החדש יחד עם ישעיהו ליבוביץ - תנועה פוליטית ברוח דעותיו האנטי-ממסדיות. בשנת 1964 חזר והצטרף לתנועת החרות.

הוא נבחר לח"כ בשנת 1965 מטעם גח"ל ("גוש חרות ליברלים"), מפלגה אשר איחדה את תנועת החרות עם המפלגה הליברלית. הישגיה של התנועה בבחירות אלו היוו אכזבה, והתנועה המאוחדת קיבלה כשמונה מנדטים פחות ממה שקיבלו שתי התנועות בנפרד בבחירות הקודמות (אם כי מהמפלגה הליברלית פרשו 5 חברי כנסת עקב האיחוד עם חרות, והתמודדו בבחירות בנפרד כמפלגת הליברלים העצמאיים).

ביוני 1966 קרא תיגר על מנהיגותו של מנחם בגין, שהוביל את תנועת החרות בשש מערכות בחירות עד אותה עת אך לא הצליח להביאה לשלטון. ביחד עם אהוד אולמרט קרא תיגר בוועידת חרות על בגין, בטענה כי על בגין להסיק את המסקנות מאי הצלחתו בכל מערכות הבחירות עד עתה. בעקבות דברים אלו התפטר בגין מתפקידו (אך שב אליו כעבור חודשים מספר). בתנועה נוצרו שני מחנות: "מחנה תמיר" ו"מחנה בגין". הייתה זו קריאת התגר האחרונה על מנהיגותו של בגין מתוך מפלגתו.

בפברואר 1967 הסתיים העימות בפילוג. תמיר ואנשיו הורחקו מתנועת החרות על ידי יושב ראש בית הדין איסר לובוצקי, והקימו את "המרכז החופשי"מפלגה בראשה עמדו תמיר, אהוד אולמרט, עקיבא נוף ואליעזר שוסטק.

לאחר כניסתה של חרות לממשלת אחדות לאומית ערב מלחמת ששת הימים, נותרו תמיר וחבריו באופוזיציה. לאחר מלחמת ששת הימים נקטו חברי התנועה בקו ניצי אף יותר מאנשי תנועת החרות שהיו חברים בממשלה.

בבחירות לכנסת השביעית שהתקיימו בשנת 1969 זכתה התנועה בשני מנדטים. תמיר בילה את השנים הבאות באופוזיציה. בשנת 1973, עם הקמת תנועת הליכוד, הצטרפו אליה גם חברי הכנסת של "המרכז החופשי" ובהם תמיר.

תמיר התבדל בדעותיו מאנשי הליכוד, והפגין קו מתון וחשיבה עצמאית. כיהן כיו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת. לקראת הבחירות לכנסת התשיעית הקים יגאל ידין תנועה בשם "התנועה הדמוקרטית לשינוי" (ד"ש). לתנועה הצטרפו רבים שראו בה אופציה לשינוי יסודי של המשטר בישראל, ולהזרמת רוח רעננה. בין המצטרפים לתנועה היו שמואל תמיר ובנימין הלוי (השופט ממשפט קסטנר, שבינתיים נבחר לכנסת מטעם חרות) שהתפטרו מהכנסת כדרישת ידין. רשימת ד"ש לכנסת הייתה הראשונה שנבחרה ישירות על ידי הבוחרים ושמואל תמיר שהגיע עם מטה מאורגן הצליח להכניס רבים ממקורביו לרשימה.

לאחר הבחירות ב-17 במאי 1977, אשר הביאו עמן את המהפך השלטוני והעלו את הליכוד לשלטון, לראשונה בתולדות המדינה, לא הצטרפה ד"ש תחילה לקואליציה. אולם לאחר לחצים מצידו הצטרפה ד"ש לממשלה באוקטובר 1977. שמואל תמיר מונה לשר המשפטים, תפקיד אותו מילא עד שנת 1980.

ד"ש לא החזיקה מעמד, והתפרקה למספר גורמים, ובהם תנועה שנקראה התנועה הדמוקרטית אליה הצטרף תמיר. לבסוף התפרקה התנועה הדמוקרטית אף היא, ותמיר הקים סיעת יחיד.

לאחר הבחירות לכנסת העשירית ב-1981 בהן לא העמיד את מועמדותו לכנסת, פרש תמיר לעסקיו הפרטיים.

פעילותו במשא ומתן לשחרור שבויי מלחמה

לאחר מלחמת לבנון הראשונה נותרו בידי ארגונים שונים, ובידי סוריה שבויים ישראלים. היה צורך במשא ומתן עם ראשי הארגונים ועם גורמים נוספים ותמיר מונה על ידי הממשלה לכהן כ"יו"ר צוות הגיבוש לטיפול בשבויי מלחמה". שחרור השבויים התבצע במספר שלבים. ראשית שוחררו שישה חיילי נח"ל שנשבו בשנת 1982, תמורת 4,700 מחבלים, בנובמבר 1983. לאחר שחרורם של אלו נותרו שבויים בידי סוריה ובידי ארגונו של אחמד ג'יבריל. השבויים שנותרו בידי סוריה שוחררו ביוני 1984 תמורת כשלוש מאות חיילים סורים שנפלו בשבי במהלך המלחמה. כן הוחזרו גופותיהם של חיילים שהוחזקו בידי הסורים.

בשנת 1985 פרש מתפקיד זה עקב התנגדותו לעסקה המתגבשת שכונתה "עסקת ג'יבריל" במסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילים (חזי שי, נסים סאלם ויוסף גרוף). על העסקה (שבוצעה במאי 1985) נמתחה ביקורת ציבורית עזה. תמיר, שראה בעסקה כבלתי סבירה, רצה לפרוש זמן קצר לאחר אישור העסקה בממשלה. שר הביטחון, יצחק רבין, חשש שהתפטרותו של תמיר, שנחשב למנהל משא ומתן קשוח, עלולה להקשיח את עמדתו של ג'יבריל ולכן סירב לקבל את התפטרותו. הוא הצליח לשכנע את תמיר לדחות את התפטרותו עד לאחר ביצוע העסקה.

תמיר נפטר בביתו בהרצליה פיתוח ב-29 ביוני 1987, ונטמן בבית העלמין סנהדריה בירושלים.

משפחה ואילן יוחסין

תמיר היה נשוי לרות לבית גורביץ, אחותה של המשוררת עליזה גרינברג (ע. טור-מלכא), רעייתו של המשורר אורי צבי גרינברג. בנו, סגן דוד תמיר, טייס מסוק בחיל האוויר נהרג בתאונת טיסה ב-8 ביולי 1971. מושב נתיב העשרה הוקם לזכר 10 הנופלים בתאונה.

בתו ליאורה נשואה לפרופ' פייר שורקי - יו"ר החוג לקרדיולוגיה גרעינית בישראל ומנהל המכון לרפואה גרעינית בביה"ח הלל-יפה. בתו השנייה, ד"ר נגה דוכובני, מרצה לספרות אנגלית נשואה לפרופ' אהוד דוכובני, פיזיקאי ממכון ויצמן. עומד בראש צוות המחקר של מאיץ החלקיקים בשווייץ; בנו, עו"ד יוסף תמיר, מומחה לליטיגציה ולשעבר חבר הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין. עומד בראש משרד עוה"ד תמיר ושות'; נשוי לעו"ד עינת קולסקי תמיר, מומחית למשפט מסחרי. נכדו הנושא את שמו, הוא עו"ד שמואל תמיר (שורקי).

הנצחתו

לזכרו של שמואל תמיר רחובות ברחבי הארץ, בין היתר בתל אביב, בירושלים ובבאר שבע.

לאחר פטירתו נחנך "גן שמואל תמיר" בהרצליה פיתוח, שם חי עם משפחתו החל מתחילת שנות ה-60. הגן ממוקם בקרבת תל ארשף (חוף סידנא עלי).

בשנים שלאחר מותו עד היום, מתקיימים ערבי עיון לזכרו. לרגל 25 שנים לפטירתו התקיים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ערב עיון בנושא: "עצמאות הרשות השופטת מול הכנסת". באירוע נשאו דברים פרופ' אהרן ברק ודני גילרמן ונכחו נשיאי בית המשפט העליון בדימוס, שופטים, אנשי ציבור וסטודנטים.

מכּתביו: