שבתי צבי

שבתי צבי, יליד איזמיר, עסק בצעירותו במיסטיקה ובקבלה ונתן העזתי שכנע אותו בדבר היותו משיח. שבתי צבי סבב בעולם ואסף תומכים ומאמינים רבים. באותה תקופה הוא תיקן תקנות, ביטל מנהגים דתיים ומינה את אחיו ואת מכריו ל"מלכים".

שבתי צבי נאסר על ידי העות'מאנים ב-1666 בעקבות האשמות של מקובל בשם נחמיה כהן. לשבתי צבי ניתנה אפשרות לבחור בין התאסלמות למיתה. הוא בחר להתאסלם, ולאחר מכן קיבל את השם עזיז מוחמד אפנדי, ואחריו התאסלמו חלק מתלמידיו. הדבר הכה בתדהמה את העולם היהודי. רבים ממאמיניו של שבתי צבי היו ניצולי פרעות ת"ח-ת"ט אשר במהלכן נטבחו כמאה אלף יהודים במזרח אירופה. לפיכך כששבתי צבי נתפס והתאסלם חוו יהודים רבים מטורקיה ואיטליה ועד רוסיה וליטא משבר גדול. בעקבות המקרה, הוטלו הגבלות במזרח אירופה על לימוד הקבלה, והשם שבתי צבי הפך לשם גנאי. שבתי נפטר בגלות באולצין שהייתה אז חלק מהאימפריה העות'מאנית וכיום נמצאת במונטנגרו, בגיל חמישים.

ראשית ימיו

שבתי צבי נולד באיזמיר (או בעיירה תירה הסמוכה לה) בשבת, ט' באב ה'שפ"ו (1 באוגוסט 1626). הוא היה בנו השני של מרדכי צבי, סוחר עופות וביצים, כנראה ממוצא רומניוטי, שהתעשר והיה לסוכן של סוחרים אירופיים. שמו, שבתי, ניתן לו על פי המנהג לקרוא לילד שנולד ביום השבת בשם שבתי.

בילדותו או בנעוריו חווה שבתי צבי חוויה מינית קשה ולא ברורה, שהותירה מום פיזי באיבר מינו. אירוע זה השפיע עליו באופן טראומטי, והוא סבל כל ימיו מפחדים ודמיונות בכל הכרוך במין. יש התולים בכך את נישואיו הכושלים.

בצעירותו למד שבתי אצל רבני איזמיר, רבי יוסף איסקפה, ורבי יצחק די אלבה. הוא נסמך לתואר "חכם" בידי רבי יוסף איסקפה, והיה מקובל בין חכמי איזמיר. לקראת היותו בן עשרים, החל שבתי צבי להתבודד רבות ולעסוק במיסטיקה ובקבלה, וכן נהג לסגף את עצמו בצורות שונות. בתחילת שנות העשרים לחייו נישא פעמיים, אך נאלץ להתגרש, מאחר שלא התקרב כלל לנשותיו. בני איזמיר תלו את התנהלותו זו בגודל קדושתו ופרישותו. גרשום שלום העלה טענה כי שבתי סבל בתקופה זו מהפרעה דו-קוטבית.

נראה שבעיסוקיו בקבלה הוא לא עסק בכתבי הרמ"ק שהיו נפוצים אז בין המקובלים, ואף לא בכתבי האר"י שהחלו להיות נפוצים אז וזכו לעניין רב בקרב המקובלים, אלא נטה לעיסוק מעמיק בכתבי המקובלים הקדמונים, כספרות הזוהר וספרי הקנה והפליאה. שבתי צבי עצמו התנגד לקבלת האר"י ולעיסוק הרחב שלה ב"כוונות". בשנים אלו החל מגבש שבתי צבי את משנתו הקבלית הקיצונית, שטענה לקיומן של שתי ישויות אלוהיות נפרדות, חייבה "עבירה לשמה" כצורך חיוני לתיקון העולם, ואפשרה התרת איסורים הלכתיים עם תיקון העולם. שבתי צבי ידע היטב שמשנתו זו לא תתקבל בברכה בידי רבני זמנו, ובמשך שנים לימד אותה אך ורק את תלמידיו הקרובים ביותר.

בכ"א בסיוון ה'ת"ח (1648 שבועיים אחרי חג השבועות תחילת פרוץ גזירות ת"ח ות"ט באוקראינה) חווה שבתי צבי התפרצות גדולה של ההתקפים מהם סבל, ובחזונו נאמר לו כי הוא משיח ישראל. הוא לא נמנע מלפרסם את חזונו ברבים, והחל לנהוג מנהגים זרים בפומבי, ובפרט בלט בנטייתו לבטא בפרהסיה את השם המפורש ככתבו, למרות האיסור ההלכתי שבדבר. נטייה זו מוסברת בכך שבתלמוד נאמר כי בימות המשיח יבוטא השם המפורש ככתבו ולא כמו שהוא מבוטא כיום (באותיות השם אדנ"י). שבתי צבי האמין כי הוא המשיח, ומאחר שהגיע זמן התגלותו הגיעה גם העת שבה יש לבטא את השם המפורש ככתבו. התאריך כ"א בסיוון, שבו "התגלה" שבתי צבי, נחגג בידי מאמיניו במשך שנים רבות.

התפרצותו זו לא זכתה להתייחסות מיוחדת מצד רבני איזמיר, שלא הזדהו איתו וזלזלו בכוח השפעתו. במהלך השנתיים שלאחר ההתפרצות וההתגלות הוא ישב באיזמיר ועסק עם תלמידיו וחסידיו בלימוד עיוני של קבלה ובריבוי בסיגופים ובטבילות. במהלך שנים אלו הוא חווה טראומה נוספת, כאשר במהלך טבילה בחוף הים באיזמיר נקלע למערבולת ובקושי ניצל. יום הצלתו, ט"ז בכסלו, נקבע על ידו כיום חג למאמיניו.

באחד הימים עלה עם תלמידיו אל אחת הגבעות בסמוך לאיזמיר וניסה לעצור את מהלך השמש בדומה למעשהו של יהושע בן נון. עם החרפה זו פקעה סבלנותם של רבני איזמיר, ובראשם רבו, רבי יוסף איסקפה, ורבי אהרן לפפה, והם החלו ברדיפות נגדו על מנת שיעזוב את איזמיר. במועד כלשהו בין השנים 1651–1654 גורש שבתי צבי מן העיר.

נדודיו

שבתי צבי נסע ראשית לסלוניקי, בה נוספו לו תלמידים ומעריצים רבים. אך גם בסלוניקי לא נגמל ממנהגיו הזרים. יום אחד סידר לעצמו טקס נישואין, כאשר הכלה איננה אלא ספר תורה, כאקט של משיחיות, כביכול המשיח הוא בעלה של התורה. בסלוניקי פרצה סערה עזה בעקבות המעשה, ושבתי צבי התנצל בפני רבני העיר וטען כי כל אדם מישראל נחשב לבעלה של התורה. התנצלויותיו לא סייעו לו והוא גורש מן העיר.

לאחר כמה שנות נדודים בערי יוון, הגיע שבתי צבי בשנת 1658 לקושטא עם קהל מעריציו. בקושטא הנהיג מפגני ראווה פומביים, כאשר יום אחד שוטט בחוצות קושטא עם דג ענקי בעריסת תינוק, ונימק זאת בטעמים קבליים. לאחר מכן חגג את שלוש הרגלים ביום אחד, כחלק מנטייתו לערבוב תאריכים, כאשר ישב בסוכה, חגג בה את ליל הסדר וקרא בתיקון ליל שבועות. בתקופה זו הופיעה נטייתו לברך בעת הפרות הלכתיות את הברכה החביבה עליו "ברוך מתיר איסורים" – כפרפרזה לברכה הנאמרת בעת ברכות השחר – על בסיס מדרש קדום ממנו הסיק כי בימות המשיח יותרו איסורים הלכתיים. גם את קושטא נאלץ לעזוב תוך זמן קצר, והוא חזר לעיר מולדתו איזמיר.

בימי שהותו באיזמיר שקע שבתי צבי ככל הנראה בדיכאון, ואחיו שהתביישו באחיהם ציידו אותו בכסף למחייתו ושלחו אותו לארץ ישראל. בדרכו לארץ ישראל, בשנת 1662, עבר ברודוס ובמצרים, בה הצליח לשבות בקסמו את שר האוצר היהודי, הצ'יליבי (תוארו של ראש יהודי מצרים לאחר ביטול משרת ה"נגיד") רפאל יוסף. רפאל יוסף התרשם מאוד מדמותו הססגונית של שבתי צבי ופרש עליו את חסותו.

בהיותו במצרים הגיעה לאוזניו של שבתי צבי שמועה בדבר אשה תימהונית בשם שרה המתגוררת בליוורנו, וטוענת כי התגלה לה שהיא תהיה אשתו של המשיח. שבתי גילה עניין רב בשמועה, ולפי בקשתו הגיעה שרה למצרים. לאחר פגישה קצרה נישאו שבתי ושרה, שנקראה בידי חסידיו "המלכה". על שרה זו יצאו רינונים בדבר פריצותה, שלא הוכחשו מעולם בידי תומכיו של שבתי צבי, והם תלו את נישואיו לפרוצה בנבואת הושע: ”תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה'“.

ממצרים המשיך שבתי צבי לירושלים, בה עסק בסיגופים ובלימוד קבלה. מעמדו היה נכבד, והוא נבחר לשד"ר שיצא בשליחות ירושלים למצרים. ככל הנראה נבחר הוא לשליחות מאחר שקרבתו אל הצ'יליבי רפאל יוסף העשיר ביהודי מצרים הייתה ידועה. הוא יצא למצרים בסוף 1664, וככל הנראה הצליח ביותר בשליחותו ואסף סכום כסף נכבד.

בעת שהותו של שבתי צבי במצרים חל בארץ ישראל אירוע ששינה את מהלך חייו.

פגישתו עם נתן העזתי

אברהם נתן בן אלישע חיים הלוי אשכנזי (1643–1680), היה חכם צעיר יליד ירושלים, שלמד בישיבות ירושלים מפי רבי יעקב חגיז. על אף שהותו בירושלים בתקופה בה שהה שבתי צבי בעיר, לא ידוע לנו על קשר כלשהו ביניהם בתקופה זו, אך לא מן הנמנע ששמו של שבתי צבי הגיע לאוזניו. עם נישואיו (בערך 1664) העתיק את מקום מגוריו לעזה והתכנה "נתן העזתי". שם החל לעסוק באינטנסיביות במיסטיקה ובקבלה, ובעיקר בכתבי האר"י ובתורת "העלאת הניצוצות" שלו. לדבריו, החלו פוקדים אותו חזיונות וחלומות, ויום אחד התגלתה לו במראה הנבואה דמותו של שבתי צבי, ונאמר לו כי איש זה הוא המשיח. כמו כן, נאסר עליו לספר לאיש על חזיונו, עד אשר יופיע בפניו האיש אותו ראה בחלומו.

נתן העזתי עצמו תיאר באגרותיו את סדר נבואתו, אותה הוא מתמצת במשפט הבא:

כה אמר ה' הנה מושיעכם בא שבתי צבי שמו, יריע אף יצריח על אויביו יתגבר

נתן העזתי החל מתפרסם כנביא, ואנשים נהרו אליו על מנת שייתן תיקון לנפשם ויורה להם את דרך התשובה. השמועה על הנביא בעזה הגיעה למצרים בשנת 1665, ושבתי צבי שחיפש מנוח לנפשו, מיהר לעזה לפגוש בנתן. פגישה זו, שהתרחשה בשנת 1665, הייתה האפיזודה הראשונה בסדרה של התרחשויות, שעתידות היו לחולל טלטלה עצומה בקהילות ישראל בשנים שלאחר מכן.

עד לפגישתו עם נתן העזתי לא חרגו דבריו של שבתי צבי בדבר משיחיותו לשלבים מעשיים, ופגישתו עם נתן העזתי שינתה את מהלך העניינים. נתן העזתי שכנע את שבתי צבי כי הוא אכן המשיח המובטח, וגילה באוזניו את נבואותיו, ושבתי צבי מצידו ציווה עליו לשנות את שמו מאברהם נתן לנתן בנימין. שבתי צבי יצא לירושלים להביא את בשורתו, ואילו העזתי הפיץ את הידיעה לכל קהילות ישראל במכתבים, והציג את עצמו כנביא המנבא את משיחיותו של שבתי:

אחינו בית ישראל: ידוע להוי לכם שנולד משיחנו בק"ק סמירנה (=איזמיר) נקרא בשמו שבתי צבי, אשר במהרה תגלה מלכותו, ויקח כתר מלכות מראש מלך ישמעאל וישים על ראשו, והמלך ילך אחריו כעבד כנעני כי לו המלוכה. ואחר זה יהיה משיחנו נעלם מעיני כל ישראל לא ידעו אנה לכתו אם חי הוא אם מת. ומשיחנו ילך מעבר הנהר סמבטיון, וגם משה רבנו עליו השלום נולד לו בת בשמה רבקה אשר ייקח אותה משיחנו לאשה, ומשה רבינו מצפה ביאת משיחנו, וכשיבוא משיחנו אצלו ויעברו עד בני רכב או בני משה ועשרת השבטים את הנהר סמבטיון אשר ידוע שמעולם לא עבר אדם שם, כי בכל ימות השבוע הוא רץ ונמהר זורק אבנים גדולות רק בשבת בו ינוח, וכשאדם רוצה לעבור שם בשבת כשבא אצל היהודים עשרת השבטים סוקלין אותו יען אשר חילל את השבת, כדין תורתנו הקדושה. אבל כשיעבור משיחנו עם משה רבנו ועשרת השבטים אז ינוח ויעמוד מלזרוק עד אשר יעברו כל היהודים ואז יתחיל כמנהגו הראשון לזרוק. ואז ירד מן השמים אריה דבי עילאה ופרומביא שבפי האריה יהיה נחש עם שבעה ראשים, ואש תצא מפי האריה. וירכב משיחנו ויוליך משיחנו את משה רבנו ואת כל היהודים לירושלים, ובדרך יפגע בם גוג ומגוג ועמו עם כחול אשר על שפת הים הולך ללחום עמו. ומשיחנו שבתי צבי לא בחנית ובחרב ילחם, רק ברוח שפתיו ימית רשע ויפיל אותם ארצה בדברי אלהים חיים. ובבוא משיחנו ומשה רבנו עם כל היהודים לירושלים, אז ירים ה' אלהינו את בית המקדש מן השמים, בנוי בזהב ואבנים טובות המאירים כל קרתא דירושלים. ומיד יקריב משיחנו קרבנות לה', ואחר זה תהיה תחיית המתים בכל העולם, ומי יכול להאריך באלו הדברים כי רזין הם ולא ניתנו ליגלות לכל אדם, רק עין בעין יראו בשוב ה' את שיבת ציון. וכתבתי לכם תכף הדבר למען תדעו כי במהרה תזכו לגאולה. כה דברי נתן בנימין אשכנזי

נתן העזתי הוסיף להתנבא ולחזות חזיונות משיחיים. הוא הציג בפני שבתי צבי מגילת קלף מזויפת שכתב בעצמו, וסיפר כי מצא אותה בגניזה עתיקה, וכי היא נכתבה בידי מקובל מחוגו של רבי יהודה החסיד במאה ה-13. מגילה זו מנבאת בדיוק נמרץ על הופעתו של משיח בשם שבתי צבי שיולד בשנת ה'שפ"ו, ומתארת את מעשיו וגלגוליו כולל החוויה המינית הקשה שעבר בצעירותו. שבתי התרשם מאוד מהמגילה, והעזתי טרח להפיצה בציבור. כמו כן הורה העזתי, כי מאחר שהגיעו "ימות המשיח" הרי שהתבטלו כוונות התפילה של האר"י, שנועדו לתיקון עולמות בזמן הגלות, ואין לכוון יותר בתפילה כוונות קבליות אלא את כוונת המילים הפשוטה. בכך יישב העזתי את הסתירה שבין תפיסתו הקבלית הלוריאנית העוסקת בתיקון העולמות, ובין התנגדותו של שבתי צבי לגישה זו ועיסוקו בהתבוננויות מיסטיות פנימיות.

שבתי צבי שב לירושלים, אך לא זכה בה לקבלת פנים אוהדת. ליצני העיר התלוצצו על חשבונו ואמרו: "הלך שליח ובא משיח". בשל נטישתו החפוזה את שליחותו והליכתו לעזה, טענו בירושלים כי הכסף שאסף במצרים לא הגיע בשלמותו, והוא נתבע לדין על ידי ראשי ה"כוללות" בפני הקאדי. למזלו נטה הקאדי לקבל את גרסתו ושחרר אותו מכל אשמה, ולפי מסורת השבתאים אף התיר לו לרכוב על סוס בחוצות העיר, מעשה שהיה אסור בתכלית על יהודים. לאחר תקופה קצרה התחוללה בעיר שערורייה סביב מנהגיו החריגים, ורבני ירושלים, ובראשם רבי יעקב חגיז ורבי יעקב צמח, נקטו בקו תקיף ופרסמו נגדו חרם חמור, ולמרות האהדה הציבורית הוא נאלץ לעזוב את העיר. הוא החל במסעו לאיזמיר, ועבר בדרכו בצפת, דמשק, ובחלב בה שהה מספר חודשים ובה גייס תמיכה עצומה מרבני העיר.

בה בעת הופצו איגרותיו של נתן העזתי בכל רחבי העולם היהודי והתקבלו בשמחה עצומה. בכל רחבי העולם היהודי, בפרס, המזרח התיכון, צפון אפריקה, ובכל רחבי אירופה התעוררו התקוות המשיחיות, ומספר המתנגדים לתנועה המשיחית היה אפסי.

ההתפשטות המהירה של האמונה המשיחית בשבתי צבי זכתה להסברים שונים בידי ההיסטוריונים. צבי גרץ גרס בשעתו כי משיחיותו של שבתי צבי התקבלה בעיקר בהשפעת פרעות ת"ח ות"ט שהתרחשו במזרח אירופה ב-1648 וב-1649, והותירו את היהודים במצב כלכלי, דתי וחברתי קשה. היהודים באירופה פירשו את מצבם כחבלי משיח והאמינו שהגאולה קרובה. גרשם שלום הפריך במידה רבה טיעון זה, וגרס תחתיו שהתפשטות השבתאות בעולם היהודי כולו נבעה במישרין מן המתח המשיחי הרב שעוררה קבלת האר"י שנעשתה פופולרית בעשורים שקדמו להופעתו של שבתי צבי. שלום עצמו לא ביטל כלל את חשיבותם של הגורמים החברתיים והכלכליים הסובבים, אף שהמניע הרוחני המשיחי היה התורם העליון בעיניו. טיעוניו של שלום נחשפו לביקורת כבדה ונדחו בתורם, כשחוקרים אחרים מיעטו מאוד בחשיבותה של קבלת האר"י והמשיחיות הכרוכה בה כגורם להתפשטות השבתאות. משה אידל, זאב גריס ויהודה ליבס הפריכו את הקביעות שלאסכולת האר"י הייתה השפעה רבה על הציבור מחוץ לחוגי המקובלים שעסקו בה, או שהייתה משיחית יותר מזרמים קבליים אחרים, כולל אלו שקדמו לגירוש ספרד; יעקב ברנאי הדגיש את הדפוסים הקהילתיים-חברתיים שאפשרו את ההתפוצצות השבתאית. מכל מקום, ההקשר החד-ממדי שסיפק שלום נדחה על ידי החוקרים.

בכל רחבי העולם ואף בעיתונות הלועזית של הימים ההם נפוצו שמועות שונות על שבתי צבי ועל הגאולה. השמועות סיפרו על מלחמות וניצחונות, על שובם של עשרת השבטים, ואפילו על כיבוש ירושלים בידי שבתי צבי. חסידיו כינו אותו 'אמיר"ה' (ראשי תיבות של "אדוננו מלכנו ירום הודו") כפרפרזה לכינויים של הח'ליפים המוסלמיים המוקדמים "אמיר המאמינים".

בארץ ישראל נהרו יהודים לעזה, בה פעל נתן העזתי ונתן לכל אחד "תיקון" לנשמתו. תנועת תשובה המונית שלא הייתה כמותה התעוררה בארץ ישראל וגרפה בעקבותיה את יהדות התפוצות. הודפסו "תיקונים" רבים שכללו סדרי תפילות ותחינות על פי הוראותיו של נתן העזתי. שנים לאחר התפוגגות התנועה המשיחית עדיין הזכירו רבנים רבים בערגה את תנועת התשובה שהתעוררה בימי שבתי צבי. יהודים רבים בכל רחבי העולם מכרו את כל נכסיהם ועסקו בתפילות ובסיגופים בציפייה להופעתו של שבתי צבי שיעלה את היהודים לארץ ישראל.

בעקבות פעילות זו התעוררה ברחבי אסיה הקטנה והבלקן תנועת "נבואה" המונית, כאשר אנשים, נשים וילדים רבים התנבאו על משיחותו של שבתי צבי ועל הגאולה הקרובה. מסופר כי באיזמיר לבדה היו למעלה מ-150 מתנבאים. בין המתנבאים היו רבנים ידועי שם, והידוע שבהם היה רבי משה סרוואל מקושטא, אשר נבואותיו הופצו ברחבי טורקיה. המתנבאים לא הסתפקו בנבואות גאולה, אלא דרשו מהעם לשוב בתשובה, ונתנו "תיקוני תשובה" לציבור.

בעוד העולם היהודי מתענג על חודשים של אופוריה משיחית, שב שבתי צבי על גלי האהדה הציבורית לאיזמיר בספטמבר 1665. במשך חודשיים ישב במנוחה בביתו, ובחנוכה ה'תכ"ו באה מצדו התפרצות משיחית גדולה. הוא שב לחזונותיו, והתהלך בחוצות איזמיר כמלך בראש תהלוכות גדולות. כאשר נודע לו כי רבני העיר מתייעצים כיצד לפעול בעניינו, הכריז על יום תפילה למאמיניו ביום שישי 11 בדצמבר 1665. במהלך יום זה התרחשו התנגשויות אלימות באיזמיר בין מאמיני שבתי צבי ובין מתנגדיו, בעקבות ידיעות שדלפו כי חלק מהרבנים מבקשים להרוג את שבתי צבי. למחרת, ביום שבת, התגברו האירועים האלימים באופן משמעותי. לאחר תפילת שחרית יצא שבתי צבי בראש כמה מאות ממאמיניו לכיוון בית הכנסת של העדה הפורטוגלית, בו התפללו ראשי מתנגדיו. מתפללי בית הכנסת נעלו אותו מבפנים, אך שבתי צבי ניפץ את הדלת בגרזן ונכנס לבית הכנסת, הפסיק בכוח את התפילה והכריח את המתפללים לשמוע את דרשתו. לאחר הדרשה הוציא חומש מודפס והכריז כי קריאת התורה תעשה מתוכו, ולא מתוך ספר תורה כפי שההלכה דורשת. במהלך קריאת התורה קרא לעלות לתורה לשבעה ממקורביו ולאחר מכן לשבע נשים, כאשר הוא מאלץ את כולם להגות את השם המפורש בעת קריאתם בתורה. את כל העולים לתורה במעמד זה הכתיר שבתי צבי ל"מלכים" במקומות שונים בעולם, ואת אחיו אליהו צבי למלך טורקיה. לאחר קריאת התורה ביים תקיעת שופר כאשר הוא תוקע בידיו ולא באמצעות שופר, ולאחר מכן חירף וגידף במשך שעה ארוכה את רבני איזמיר שנכחו במקום ובראשם רבי חיים בנבנישתי, מחבר הספר "כנסת הגדולה", שלימים היה מראשי תומכיו. לסיום ריקד בבית הכנסת עם ספר תורה בידו כאשר הוא מזמר שיר אהבה בספרדית שהיה אהוב עליו ביותר ותלה בו סודות קבליים רבים.

לאחר השבת החריפה התפרצותו של שבתי צבי, ורוב בני העיר עברו למחנה תומכיו, כולל רבני העיר אותם תקף. באותם ימים הייתה יריבות קשה בין רבני העיר רבי חיים בנבנישתי ורבי אהרן לפפה, כאשר האחרון היה מראשי רודפיו של שבתי צבי. שבתי צבי הודיע על הדחתו של הרב לפפה שנאלץ להימלט מהעיר, ומינה את הרב בנבנישתי, שעבר למחנה תומכיו, לרבה של העיר. בימים אלו התיר שבתי צבי איסורים הלכתיים רבים, ואף התייחד עם שתי גרושותיו, מה שעורר עליו את חמת מתנגדיו ביתר שאת. הוא הכריז על ביטולו של צום עשרה בטבת, ביצע "מינויים" רבים נוספים של תומכיו למלכים על חלקים בעולם, ועל אחרים הכריז כי הם גלגולים של מלכים שונים ממלכי יהודה וישראל. התפרצותו הגיעה לשיאה כאשר יצא את איזמיר לכיוון קושטא ב-30 בדצמבר 1665, לדברי חסידיו על מנת להסיר את כתרו של הסולטאן מהמט הרביעי ולמלוך תחתיו.

עדויות של מתלהבים ומתנגדים מהתקופה

גליקל מהמלין, אשת עסקים אלמנה מהמבורג, מספרת בספר זכרונותיה על ההתלהבות שאחזה בקהילה עת נפוצו השמועות על שבתי צבי בשנים 1665 - 1666.

מה רבה היתה השמחה כשנתקבלו הכתבים (ע"ד שבתי צבי) אין לספר. יותר מכולם קבלו הספרדים מכתבים. ובכל פעם היו הולכים עם המכתבים לבתי הכנסיות שלהם והיו קוראים אותם שם. גם האשכנזים, בחורים וזקנים, היו הולכים שמה אל בתי כנסיות הפורטוגיזי. הבחורים הפורטוגיזים היו תמיד מתלבשים בבגדי חג וענדו עליהם פסי תכלת משי – זה היה סמל לבושו של שבתי צבי. וכל יצאו כולם בתופים ובמחולות בבתי הכנסיות ובשמחה, כמו בשמחת בית השואבה, וקראו את האגרות. אחדים מכרו את בתיהם וכל קנינם בתקוה בכל יום לגאולה. חמי ע"ה, שישב אז בהאמל, עקר דירתו משם ועזב את ביתו ואת כל קנינו ועבר לגור בהילדסהיים. משם שלחנו שתי חביות גדולות עם כל מיני בד, וכל מיני אוכל, כמו קטניות ובשר מיובש ופירות מיובשים וכדומה, כי האיש הטוב הזה חשב כי תיכף נסע מהמבורג לארץ הקדושה. החביות הללו עמדו בבתינו בודאי יותר משנה. לסוף פחדו שמא יתקלקל הבשר ושאר המאכלים, ואז כתבו לנו כי נפתח את החביות ונוציא את כל האוכל שבהן, כדי שלא יתקלקל על ידו הבד, ובכן עמד כך ג' שנים והוא הוסיף וחשב כי ישתמש בזה במסעו. אבל הדבר היה לא לרצון בעיני אל עליון.

ההתלהבות שסחפה את הקהילה והאמונה בגאולה הקרובה לבוא משתקפת מתאוריה של גליקל. אך היא מסכמת את הופעת משיח השקר בדימוי: "היינו דומים לאשה היושבת על המשבר כל היום וסובלת ייסורים ומכאובים נוראים וחושבת כל הלילה כי אחרי כל הייסורים והמכאובים היא תשמח בילדה, אבל כשהאיר היום היא ילדה רוח". הציפייה הגדולה ששבתאי צבי יגאל אותם הסתיימה במפח נפש.

עדות נוספת, שגם היא מקורה בהמבורג, מגיעה מאחד המתנגדים החריפים לשבתאי צבי: רבי יעקב ששפורטש. הרב הגיע בשנת 1665 להמבורג מלונדון, שם שימש כרב הקהילה הספרדית, עד אשר פרצה בעיר מגפת הדבר והוא נמלט עם משפחתו להמבורג. ששפורטס, תלמיד חכם, נצר לרמב"ן, יליד מרוקו - שימש בגיל צעיר כרב בקהילות מרוקאיות נכבדות, אך נמלט בנסיבות לא ברורות מהשלטון המקומי. במשך שנים רבות היווה סמכות תלמודית באמסטרדם, לונדון, המבורג וליוורנו. הוא היה ידוע כתלמיד חכם מובהק ועמידתו האיתנה כנגד הזרם האדיר שסחף את הציבור היהודי בתקופתו של שבתאי צבי – מעוררת תשומת לב.

בספרו הידוע: "ציצת נובל צבי" תיעד ששפורטס את התעודות שהיו תחת ידיו על המלחמה במשיח השקר. הספר כולל: אגרות שלו, עת ישיבתו בהמבורג, לרבנים וקהילות אחרות, אגרות התשובה, אגרות של נתן העזתי והתכתבויות הקשורות לשבתאי צבי. ובנוסף, מביא ששפורטס מדי פעם סקירה "היסטורית" של האירועים כפי שהוא התרשם מהם. תרומתו של הספר למהלך ההתפתחויות בנושא שבתאי צבי היא משמעותית במיוחד, על אף שכיום כבר מודעים ל"שיפוץ" המגמתי שעברו אגרותיו של ששפורטס, כדי להנחיל לעצמו שם של מתנגד עקבי הנלחם ללא חת במשיח השקר. 

ישעיהו תשבי קבע, על סמך כתב יד נוסף של הספר, שרבי יעקב ששפורטאס שינה ועדכן חלק לא מבוטל מהמכתבים שלו, כדי שלא יחשפו את "כניעתו" הזמנית ללחץ הקהל והרבנים להכרה בשבתאי צבי. תשבי פרסם מהדורה מדעית של הספר, כאשר הוא מביא בהערות גם את חילופי הגרסאות בין כתב יד א' (הגרסה הרשמית של ששפורטס) לבין כתב יד ב' (הפנקס המקורי של ששפורטס, שבו הוא תיעד את מכתביו). מסתבר שיעקב ששפורטס הוצרך לצעוד בהמבורג בין הטיפות כדי לרצות את המון המאמינים השולט מחד, ואת מצפונו הכופר במשיח השקר מאידך. בדבריו הבאים הוא מייטיב לתאר את המצב הבלתי אפשרי כמעט, שאליו הכניסו אותו מתפללי בית הכנסת בהמבורג.

...וכולנו היינו עומדים באימה וביראה וכל חד אזיל לשיטתיה [כל אחד הולך לשיטתו]; המאמינים מפני אימת מלכותם וכבוד המלך המוטל עליהם ואנחנו אימתינו ויראתינו מפני אימת מלכותא בלא תגא [מלכות ללא כתר] ומפני דרכי שלום שלא יפול שום בלבול בבית הכנסת וכדי שלא נתבטל מתפילתינו במקום... הוצרכתי לקום ולעמוד בעמדם, וכאשר הם עונים אמן על כל ברכה ותהילה הייתי עונה אחריהם אמן על קללתי היוצאת מפי על הרשעים הקמים נגד תורתנו שבעפ"ה. וכל אחד עונה אמן לפי כוונתו ודעתו..

את עיקר טענותיו של ששפורטאס הקבליסט, כנגד שבתאי צבי ונתן העזתי נביאו, ניתן למקד בדבקותו של הראשון ברוח התלמודית שאינה נתפסת להזיות משיחיות לאחר כישלונו "המשיחי" של בר כוכבא, בשמרנותו הדורשת אותות ומופתים ואסמכתאות רבניות גורפות ובחששו הגדול ששבתאי צבי מושפע מהנצרות, ובסופו של דבר הוא מתכנן לבטל את התורה שבעל פה ולהקים דת חדשה. ביטול הצומות, חריגות הלכתיות, נישואיו הלא שגרתיים של האיש, סיפורי הניסים הפנטסטיים – היוו סימנים מדאיגים לרב שראה את הנולד. שבתאי צבי לא הציג שום הוכחות הלכתיות להיותו משיח האמת של העם היהודי, טען בתוקף הרב יעקב ששפורטס.

השמועות בדבר יציאתו של שבתי צבי לקושטא הגיעו במהירות לידיעת השלטונות, והווזיר הגדול אהמט קופרילי פאשה הורה לעוצרו. לפני הגעתו לנמל קושטא, נעצר על ידי ספינות מלחמה עות'מאניות, והובל למאסר לעיני אלפי יהודים שבאו לקבל את פניו, וקהל מקבלי פניו פוזר במכות אלות. הוא הוחזק במעצר במשך כמה ימים שבהם הובא למשפט אצל הווזיר בעוון בגידה. מהלך הדיון איננו ידוע, אך בסופו החליט הווזיר שלא להוציא אותו להורג והורה על הגלייתו והחזקתו במעצר במבצר גליפולי, אליו הגיע ב-19 באפריל 1666, ערב פסח ה'תכ"ו. מסופר כי עם הגעתו לגליפולי שחט שבתי צבי כבש בתור קורבן פסח ואכלו עם בני חבורתו מבלי להסיר מהכבש את החלב, איסור הלכתי שהעונש עליו הוא כרת, כאשר הוא מברך: "ברוך מתיר איסורים". שלטונות הכלא נהגו בו בסובלנות נדירה והתירו לו לקבל מבקרים בתאו תמורת שוחד. מעצר זה לא פגם בהתלהבות הכללית, ואפילו האמינו בו יותר שהרי הכריז שיוריד את הכתר של הווזיר מראשו ולא הרגו אותו, ומשמעויות מיסטיות מרחיקות לכת ניתנו למעצר. האגדות שהופצו באירופה בידי חסידיו סיפרו כי הוא נוהג שם כמלך, וכי בקרוב ממש יסיר את כתרו של הסולטאן הטורקי מהמט הרביעי וישב על כיסאו. במהלך חודשי מאסרו נהרו אלפי יהודים מרחבי העולם לבקר את "שבתי צבי המלך" בכלאו והביאו לו מתנות יקרות ערך. שבתי צבי אכן נהג עצמו כמלך וביצע מדי יום טקסים מלכותיים. אישים ידועים רבים באו לבקרו ובהם בנו ובן-אשתו של רבי דוד הלוי סגל, רבה של לבוב שבפולין ובעל ספר ההלכה "טורי זהב", שהאגדה קישטה את ביקורם במעשיות רבות. הקדחת המשיחית בכל העולם היהודי הלכה והתפשטה, ובודדים היו שהעזו לצאת בגלוי נגד האמונה בשבתי צבי.

כאמור, אחד הבודדים היה רבי יעקב ששפורטש, שישב אז בלונדון ובהמבורג, ששלח מכתבים רבים לעמיתיו הרבנים, ובהן הזהיר מפני שבתי צבי שהוא משיח שקר, אך רוב הרבנים שהתנגדו לתנועה השבתאית גזרו על עצמם שתיקה, מחשש לפגיעה בהם ומתוך הכרה בחוסר התועלת שבעימות גלוי. על אותה התקופה אמר רבי יעקב ששפורטש: ”ראיתי את עצמי כגרגיר יחידי בארץ. גם בעלי תורה ותלמידיהם אינם עומדים לימיני, והנמשכים אחרי מעטים מאד“. לימים סיכם את פרשת שבתי צבי בספרו "ציצת נובל צבי", בו כלל גם את כל אגרותיו מהתקופה ההיא.

על טענותיהם של שבתי צבי ותומכיו, שהוא המשיח, ענה רבי יעקב ששפורטש:

האם ראיתם בשום ספר שמחויב להאמין למשיח מי שאומר על עצמו: "משיחא אנא"? או שאומרים עליו ש"זה מלך הכבוד", קודם עשותו מעשה משיח, כדברי הרמב"ם בהלכות מלכים ואף על פי שיתן כמה אותות ומופתים אחרים, האם כדאים הם להחזיקו משיח? ... שאם לא כן, כל הרוצה ליטול שם משיח – יבוא ויטול, אם חסידותו מוכחת עליו. וכפי החסידים ירבו המשיחים... וחי העבודה, כי בפני המשיח האמיתי אני אומר כן, ושכר היה נותן לי על החזיקי בדברי רבותינו ז"ל ובקבלתם האמיתית

לקראת צום שבעה עשר בתמוז ה'תכ"ו הכריז שבתי צבי על ביטולם המוחלט של כל הצומות והתעניות. הכרזה זו נשלחה לכל רחבי תבל, ושבתי צבי ורובם המוחלט של מאמיניו אכלו ושתו ביום זה. מעשה זה נשנה בצום תשעה באב בשנה זו לו קרא "חג הנחמות". מעשיו אלו נצרבו בתודעה הלאומית לאחר התפוגגות התנועה כחטא שחטא רובו המכריע של העם.

נקודת המפנה חלה בביקורו של מקובל מפולין בשם נחמיה כהן אצל שבתי צבי. על דמותו של כהן לא ידועים לנו פרטים רבים, אולם ידוע כי היה דמות ידועה בחוגי המקובלים במזרח אירופה, וכי שבתי צבי עצמו ידע על בואו הצפוי וציפה כי תמיכתו של כהן תגביר את התמיכה הציבורית בו. כהן הגיע לגליפולי בג' באלול ה'תכ"ו (3 בספטמבר 1666), וישנה מחלוקת בין ההיסטוריונים מה בדיוק היה יחסו אל שבתי צבי. לפי גרסה אחת, שהובאה בדברי הכומר ההולנדי תומאס קונן, כהן לא קיבל את משיחיותו כמובנת מאליה, אלא התווכח איתו קשות במשך שלושה ימים רצופים בקשת רחבה של נושאים קבליים בניסיון להוכיח לו כי איננו המשיח. מקורות שונים טוענים כי נקודת המחלוקת הייתה טענתו של כהן כי הוא עצמו משיח בן יוסף, ומאחר שלא מילא עדיין את משימתו לא ייתכן שמשיח בן דוד התגלה. בסיומו של הוויכוח התפרץ כהן לעבר שבתי צבי וצעק כי הוא רמאי וכי דינו מיתה כדין מסית ומדיח. לפי דבריו של קונן, כהן הבין כי אנשי שבתי צבי יקומו עליו לרוצחו, והצהיר באוזני המשמר הטורקי כי ברצונו להתאסלם. לאחר שחבש את התרבוש המוסלמי ביקש כהן ממפקד המצודה להעבירו לחצר הסולטאן באדריאנופול על מנת למסור תלונה נגד שבתי צבי. לאחר שהובא כהן לאדריאנופול הטיח האשמות קשות בשבתי צבי וטען שהוא מסית לקשר, וכי אין לסולטאן לחשוש מכוחותיו המיסטיים מאחר שהוא שקרן והוזה. לאחר שהגיש את התלונה בפני הסולטאן ברח כהן מטורקיה בחזרה לפולין שם שב ליהדותו בגלוי. דעה אחרת העלה רבי יעקב ששפורטש, והיא כי כהן דווקא האמין בשבתי צבי ונשלח על ידו אל הסולטאן על מנת ״לרדת אל הקליפות״ לפניו, אך הסולטאן לא הסתפק בשליח ושלח לקרוא לשבתי צבי עצמו.

ההאשמות זכו לאוזן קשבת, ושבתי צבי הובא למשפט בפני מועצת הסולטאן באדריאנופול בט"ז באלול תכ"ו. שבתי הכחיש כל קשר לתנועה המשיחית סביבו וההאשמות המיוחסות לו, וניתנה בפניו האפשרות לבחור בין מוות ובין התאסלמות. הוא בחר להתאסלם, ושמו המוסלמי נקרא עזיז מוחמד. הוא קיבל את התואר "באשא קאפיג'י" (שומר החצר, כתואר של כבוד ולא בפועל), ונקבעה לו קצבה ממשלתית מכובדת מקופת הסולטאן.

לאחר ההתאסלמות

התאסלמותו של שבתי צבי הכתה בתדהמה את העולם היהודי, וגרמה לרוב מאמיניו לזנוח את האמונה בו. עם זאת, רבים נתפסו ליאוש מהמשיח שהכזיב, וידועים מקרים של יהודים שהתנצרו או התאסלמו בעקבות ההמרה. הזרם המרכזי ביקש להשכיח את החרפה, ספרי קהילות הושמדו ונמחקו ונאסר להזכיר את שמו של שבתי צבי. כדי למנוע מקרה נוסף של אדם שיכריז על עצמו כמשיח, הוטלו במזרח אירופה בידי ועד ארבע ארצות הגבלות על לימוד הקבלה, ורק לאלו הבקיאים בתלמוד ובהלכה הותר ללמוד אותה כדי למנוע מאנשים לבוא לידי טעויות.

במזרח התיכון ובארצות הבלקן עדיין שמרו רבים אמונים לרעיון המשיחי, למרות המלחמה העזה שניהלו הקהילות נגד מאמיני שבתי צבי. עם פרסום ההמרה יצא נתן העזתי את עזה בדרכו לאיזמיר, על מנת לחזק את מאמיניו. בסוף ינואר 1667 הגיע העזתי לסביבות איזמיר, אך רבני העיר מנעו ממנו את הכניסה לעיר במשך זמן מה, ורק כעבור מספר שבועות נכנס לעיר. הוא ריכז סביבו את מאמיניו והטיף להמשך האמונה בשבתי צבי. ההתאסלמות הוסברה כירידה לקליפות האסלאם, כדי להעלות מהן את הניצוצות שנשבו, כאשר מקורות קבליים פורשו מחדש בדרך שתתאים לרעיון נועז זה. לאחר מספר חודשים ניסה העזתי להגיע אל אדריאנופול, כנראה על מנת לפגוש בשבתי צבי עצמו, אך הכניסה לעיר נמנעה ממנו והוא הוסיף לנדוד ברחבי הבלקן ואסיה הקטנה, והגיע גם לאיטליה. הוא המשיך לחזק את מאמיני שבתי צבי עד מותו ב-1680.

שבתי צבי עצמו נותר באדריאנופול ביחד עם אשתו וקבוצה מנאמניו שהתאסלמו בעקבותיו, ובשנת 1667 נולד לו בן שנקרא ישמעאל-מרדכי. התפרצויותיו לא פסקו, והוא ניהל אורח חיים דתי ספק יהודי ספק מוסלמי. כלפי חוץ נהג כמוסלמי לכל דבר, אך הוסיף לשלח איגרות למאמיניו שלא התאסלמו בהן מוסברת ירידתו למעמקי הקליפות כמעשה מיסטי, וכן הוא קיים קשר רצוף עם קהילות של מאמינים. בשנת 1669 נפגש שבתי צבי עם נתן העזתי, והשניים ביקרו מספר פעמים יחדיו בקהילות השבתאיות באדריאנופול, קושטא, וסלוניקי. הוא גם הוסיף להתהלך בראש תהלוכות של מאמיניו, ומספר פעמים ביקר בבתי כנסת בעיר וקיים בהם טקסים ספק יהודיים ספק מוסלמיים.

באוגוסט 1672 נסע שבתי צבי עם אנשיו לקושטא, שם הוסיף לנהוג בטקסיו, ובתחילת ספטמבר נעצר בידי השלטונות בשעה שהתפלל באחד מבתי הכנסת בעיר, והועבר תחת משמר כבד לאדריאנופול בעוון בגידה בדת המוסלמית. הוא הוחזק במאסר ארבעה חודשים, ובינואר 1673 הוגלה למבצר אולצין באלבניה (היום במונטנגרו). בהמשך עבר ככל הנראה לעיר בראט ובה נפטר. ישנו ויכוח במחקר על מקום קברו, ופרופ' יוסף ינון פנטון טען ב-1985 שמצא את מקום קברו המדויק באולצין. צבי לוקר הסתייג מזיהוי זה.

בתקופה זו לא פסקו השערוריות סביב שבתי צבי. הוא התחתן עם נערה מקושטא שהייתה מאורסת לגבר אחר ואף ילדה לבעלה הראשון בן אחרי נישואיה לשבתי צבי, דבר שהביא במבוכה גדולה את חסידיו. אברהם היכיני, ממקורבי שבתי צבי ומראשי מאמיניו לאחר ההמרה ניסה להסביר את המעשה כאילו לא היה ולא נברא אלא ניסיון הוא מהקב"ה האם ימשיכו מאמיניו להאמין בו. לאחר מכן נישא גם לבתו של יוסף פילוסוף מסלוניקי, שהיה מאוחר יותר מראשי כת הדונמה שהתאסלמו. הוא הוסיף לקיים קשר רצוף עם קהילות של מאמיניו בבלקן ובאיטליה, שהגיעו לבקרו וללמוד מפיו. חיבור קבלי בשם "רזא דמהימנותא" שמייצג את תורת האלוהות השבתאית יוחס בידי אברהם מיכאל קרדוזו לשבתי צבי בשנותיו האחרונות, אולם פרופ' יהודה ליבס טוען כי מדובר בזיוף, וכי קרדוזו עצמו חיבר את הספר.

שבתי צבי מת בערב יום הכיפורים או ביום הכיפורים ה'תל"ז (1676) בשעת תפילת נעילה, והוא בן 50. נתן העזתי הפיץ בקרב המאמינים את הרעיון לפיו לא מת אלא "התעלם באורות העליונים", כלומר הפך לחלק מהאלוהות, ובמהרה יתגלה שנית ויגאל את ישראל.

גרעינים שבתאיים נסתרים וגלויים שרדו במזרח אירופה עד אמצע המאה ה-18, אז הופיעה בפולין התנועה הפרנקיסטית שגררה את מרבית השבתאים הנסתרים. לאחר התנצרות הפרנקיסטים ב-1759 גוועה השבתאות באירופה. גם בבלקן, בטורקיה ובאיטליה, מעוזיהם האחרונים של השבתאים, גוועה השבתאות עד לאמצע המאה ה-18, אך רעיונות בעלי מוטיבים שבתאיים, דוגמת "עברה לשמה" ו"העלאת הניצוצות" הוסיפו להימצא במוקד של מספר פולמוסים מאוחרים יותר.

בטורקיה קיימת עד היום קבוצה מוסלמית-שבתאית של צאצאי המתאסלמים עם שבתי צבי הנקראת דונמה.

דמותו של שבתי צבי בהיסטוריה

דמותו של שבתי צבי נצרבה בתודעה הלאומית של עם ישראל כ"גדול משיחי השקר". עובדה זו נעוצה בעיקר בהיקף העצום של התנועה השבתאית שהקיפה את העולם היהודי כולו, ובשנים הרבות שארכו עד שנשכח זכרה מהעם ופסקו מאמיניה.

דמותו של שבתי צבי שימשה רבות הוגים חרדים בבואם לתקוף תנועות שהיו בעיניהם משיחיות. מתנגדי התנועה הציונית עשו שימוש רב בהשוואתה לתנועה השבתאית ובהשוואת בנימין זאב הרצל (המאזכר את שבתי צבי בספרו האוטופי "אלטנוילנד", בו הוא מנסה בדרך אגב לתקוף טענות אלו) לשבתי צבי עצמו. מצד שני, דווקא גדול משוררי המחנה הלאומי, אורי צבי גרינברג, כתב בנימה אוהדת ביותר על שבתי צבי, שבו ראה מנהיג של תנועת תחייה לאומית. שבתי צבי מופיע ביצירות ספרותיות נוספות.

במחלקה למדעי היהדות באוניברסיטה העברית מרבים לעסוק בנושא השבתאות, כהמשך ל"אסכולת ירושלים" של גרשם שלום, וכחלק מתפיסה פלורליסטית חדשה של מורשת ישראל ותרבות ישראלית. בתרבות החילונית שבתי צבי משמש גם כדמות משיחית בלתי רצויה, המייצגת את הפולחן הדתי ההלכתי היהודי, או נהייה אחר רבנים ואדמו"רים נודעים. לעומת זאת יש המקרבים את התפישה השבתאית לתפישה הליברלית, ורואים בה פתח לחיים חילוניים שאינם תלויים בהלכה.

בעקבות המשבר הגובר בין מדינת ישראל לממשלת טורקיה ובראשה טאיף ארדואן נחשפו האשמות אנטישמיות נפוצות בטורקיה על פיהן התמיכה במודרנה והמלחמה באסלאם בטורקיה בידי אטא טורק עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה, הייתה על רקע היותו יהודי שבתאי מכת הדונמה, ורבים בממשלות ההמשך היו אף הם מכת זו. בעקבות זאת הציבור הישראלי נחשף למאמרים ומחקרים חדשים על כת הדונמה השבתאית בטורקיה, ברובם מאמרים אוהדים.