שבתי טבת

קורות חיים

טבת נולד בכפר החוצבים של מחצבות מגדל צדק ליד פתח תקווה. הוריו, שפרה ודב טבצ'ניק, גננת ועובד מחצבות במקצועם, היו מחלוצי העלייה השלישית. הוא עבר עם הוריו מנהלל לאיילת השחר, רמת דוד ועתלית. לבסוף השתקעו בתל אביב והוא למד בבית חינוך לילדי עובדים, בשומריה שבמשמר העמק ובגימנסיה "שלווה" בתל אביב.

בשנים 1944–1946 למד לתואר הראשון בלשון עברית, פילוסופיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים, ובאותה עת כתב בעיתון "משמר" בירושלים. את תוארו השני עשה באוניברסיטת טמפל בפילדלפיה בין השנים 1946–1948 והתפרנס שם מעבודה בכתיבה ב"יורק גאזט" וב"פילדלפיה אינקווירר".

בעת מלחמת העצמאות חזר לארץ ישראל עם קבוצת מתגייסים, אולם האוניה בה הפליג עגנה בנמל ביירות למחרת הכרזת המדינה וטבת נעצר עם קבוצת המתגייסים לחודשים אחדים. כששוחררו התגייס לגדוד השלישי של הפלמ"ח, לאחר מכן עבד במשרד העבודה ונהיה סגן עורך השבועון הצבאי "במחנה".

בראשית שנות החמישים, כתב טבת תסריטים לסרטוני תעמולה צבאיים שהוקרנו בבתי קולנוע, בהם "חוד החנית", בבימויו של נתן גרוס וסרט על טייסי הסילונים הראשונים בחיל האוויר, בבימויו של אלפרד שטיינהארד.

בשנת 1956, במסגרת מבצע קדש, גויס למילואים ככתב צבאי והתלווה לכוחות השונים בשטח. לאחר סיום הקרבות, פרסם את חוויותיו מהמבצע בספרו "מסע צה"ל בסיני", שנחשב לאחד מן הספרים הפופולריים שנכתבו על המלחמה.

טבת עבד בעיתון "הארץ" מ-1950 עד 1983, מתוכן עשרים ושלוש שנים היה חבר במערכת העיתון. הוא היה לבן טיפוחיו של עורך העיתון גרשום שוקן ופרסם בעיתון רשימות, מאמרים ותחקירים, והיה מהבולטים בסגל העיתון. בין השאר פרסם תחקירים על העלייה ממרוקו, על משטרת ישראל, על ענף ההדרים בישראל ועוד.

במהלך עבודתו פרסם מאמרים רבים על הצמרת הפוליטית של אותן שנים, בעיקר אנשי מפא"י הוותיקים אך גם אנשי מפלגות אחרות. בין היתר, הוא חשף את התככים בבחירות שנערכו ב-1959 לסניף מפא"י בתל אביב, ופרסם שורה של תחקירים על שלטון הכוח של יוסף אלמוגי.

תחקירו משנת 1959 על עיריית חיפה בראשות אבא חושי עורר סערה, ובין השאר תיאר דוד בן-גוריון את אחד הפרטים בו "בדותה ללא שחר".ב-1960 ננזף על ידי שופט בית המשפט העליון משה לנדוי, בפסק הדין בערעור במשפט "שורת המתנדבים", שחשפו פרשיות שחיתות שבהן היו מעורבים על פי הטענה בכירי המשטרה, ובהם ניצב עמוס בן-גוריון, בנו של ראש הממשלה. טבת פרסם סדרת כתבות שעסקו בסוגיות הנוגעות למשפט בשם "קרבן הרצח בדיבה" (וזאת עוד בטרם ניתן פסק הדין על ידי ביהמ"ש המחוזי), ובית המשפט קבע כי "מאמרים אלה הכילו אינפורמציה מגמתית ומסולפת וטענות סרק שהיו עלולות להטעות את הציבור".

בשנת 1981 מונה לעמית מחקר במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 2002 לקה באירוע מוחי וחדל לכתוב.

בשנת 2005 הוענק לטבת פרס ישראל. מנימוקי השופטים: "פרס ישראל מוענק לשבתי טבת על מפעל חייו בכתיבת הביוגרפיה המונומנטלית של דוד בן-גוריון "קנאת דוד". ... המפעל הגדול של טבת בנוי מאלפי פריטים קטנים שהוא ליקט, ניתח וארג ליצירה ספרותית היסטורית משובחת. מפעלו הוא נכס צאן ברזל לחברה הישראלית ולעם היהודי".

חיים אישיים

נשא את אורה, בתו של שלמה זלמן אריאל ודודניתו של נתן אלתרמן, ונולדו להם שלושה ילדים – בת ושני בנים. בתם, העיתונאית והפזמונאית יעל טבת קלגסבלד, נשואה לעורך הדין אביגדור קלגסבלד. בנם, שאול טבת (אריאל), הוא אמן, ובעל ברים בתל אביב

נפטר בגיל 89, לאחר מחלה ממושכת. נקבר בבית העלמין בכפר שמריהו.

מפעלו הספרותי

טבת קנה את פרסומו בספרו "חשופים בצריח" שיצא לאור ב-1968 והיה לרב-מכר. הספר מתאר את לחימת גייסות השריון, ובפרט את זו של חטיבה 7 ומפקדה שמואל גונן, במלחמת ששת הימים.

בשנת 1973 החל בכתיבת סדרת ספרי "קנאת דוד" אודות דוד בן-גוריון, עוד בהיות בן-גוריון בחיים. הכרך הראשון, "הצעיר", יצא לאור בשנת 1977 ועניינו בן-גוריון בצעירותו. הכרך השני, "איש מרות", שיצא לאור בשנת 1980, עוסק בשנים 1919–1933 ודן בתהליך הקמת ההסתדרות וגיבושה. הכרך השלישי, "הקרקע הבוער", מתמקד בכהונתו של בן-גוריון כיושב ראש הסוכנות היהודית בשנים 1933–1943. הכרך הרביעי, "קנאת דוד", שיצא לאור בשנת 2004, עוסק בשנים 1942–1946. הספר דן בדבקותו של בן-גוריון בעמו ובארצו ובמאבקו על הקמתה לאלתר של מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל כפי שהוצעה בתוכנית בילטמור, על עלייתם של מיליון יהודים לישראל, במאבק על קבלת התוכנית על ידי הבריטים ועל ידי חברי מפלגתו, וביחסיו עם חיים ויצמן. הכרך הרביעי גם דן בהעפלה לארץ, ובניסיונות ההצלה של יהודי אירופה בזמן השואה, במאבק עם המחתרות אצ"ל ולח"י ובגיבוש כוחו הצבאי של היישוב ובהכנת האושיות למדינת ישראל הממשמשת ובאה.

בנוסף לכך, כתב עוד חמישה ספרים נושאיים שקשורים בבן-גוריון:

גם ספריו האחרים של טבת עסקו בסוגיות הנוגעות לחיי היישוב והמדינה: "רצח ארלוזורוב", שבעקבות פרסומו הוקמה ועדת בכור, ועדת חקירה ממלכתית בנושא רצח ארלוזורוב, "חשופים בצריח" (ראו לעיל), "קללת הברכה" על תחילת הממשל הצבאי באיו"ש (עד 1968), "שעשוע ובתו", רומן שעניינו תרבות העוני בישראל, וביוגרפיה של משה דיין שיצאה בשיא כוחו של הלה.

לצד ספריו העוסקים בחקר תולדות היישוב והמדינה, פרסם שבתי טבת בשנת 1954 ספר הומוריסטי בשם "המשפחה הגדולה של שין טית" (ראשי התיבות של שמו) ובו אוסף סאטירות על דמויות ומעשים בחיי היום-יום של המדינה בשנותיה הראשונות.

טבת נחשב לאחד מראשי המתנגדים להיסטוריונים החדשים, הראשון "לבחון את מידת ההתאמה בין תוכן המסמכים כפי שהוא מוצג במחקרים של חברי קבוצה זו, לבין תוכנם האמיתי של מסמכים אלה".

על כתביו: