עמוס חורב
עמוס חורב (נולד בשם: עמוס סוכצ'בר; נולד ב-30 ביוני 1924, כ"ח בסיוון ה'תרפ"ד) הוא מפקד עבר בפלמ"ח ואלוף בצה"ל, איש מערכת הביטחון וכמו כן שימש בתפקיד נשיא הטכניון בשנים 1973-1982, זכה בשנת 2011 בפרס ביטחון ישראל למפעל חיים. מאז לידתו ב-30 ביוני 1924, האלוף (מיל') עמוס חורב חי ונושם טכנולוגיה. אביו אליהו סוכצ'בר, שהיה שֵׁם-דבר בטכנולוגיה של המדינה שבדרך, הקים במרתף ביתם בשכונת תל-ארזה בירושלים בית מלאכה. עמוס עבד עם אביו ולמד להפעיל את הציוד, שֶׁכָּלַל מחרטות. בבית המלאכה הביתי של משפחת סוכצ'בר עסק אליהו גם בתיקון כלי נשק של ה"הגנה" וסייע לפיתוחה של התעשייה הצבאית. הוא בעצם הקים את התעשייה הצבאית בירושלים בתקופת המצור, וזו פעלה גם לאחר קום המדינה.
כאשר התמנה יצחק רבין למפקד מחלקה בכפר גלעדי, במסגרת פלוגה ו' של הפלמ"ח, עמוס חורב היה סגנו. עם המעבר לעמק יזרעאל, היה עמוס מפקד מחלקה בתל-יוסף, ולאחר מכן מפקד מחלקת נירים בתל-עמל. לאחר "ליל הגשרים" התמנה למפקד הפלוגה, במקומו של נחמיה שיין, אשר נהרג באותה פעולה. ב-1945 מונה עמוס למפקד פלוגה ח' באיזור ירושלים.
נישואים – ולטכניון
באותה עת למדה שושנה לבית ספיר בפקולטה לחקלאות בירושלים, והשניים נפגשו בירושלים. בנובמבר 1946 נישאו עמוס ושושנה, ולזוג הצעיר הוקצה חדר בבית הוריה של שושנה במושב נטעים.
באוקטובר 1947 קיבל עמוס מהפלמ"ח חופשת לימודים והחל ללמוד הנדסת מכונות בטכניון בהדר הכרמל, אולם לפני שהספיק "לחמם את הכסא" נקרא ב-29 בנובמבר ירושלים. המשימה: לפקד על מה שנקרא אז "חבל 5" – קו התפר בין ירושלים המערבית והמזרחית. הפיקוד כלל גם את הרובע היהודי בעיר העתיקה. שמו של עמוס הופיע בטכניון ברשימת המשתמטים. "חשבו שברחתי מהלימודים," הוא צוחק.
עיניים יבשות
ב-31 בדצמבר 1947 נולד יחיעם, בכורם של שושנה ועמוס. לאחר נפילת הל"ה, עם מפקדם דני מס, חזר עמוס למסגרת הפלמ"ח כסגנו של צבי זמיר, מפקד הגדוד ה-6, אשר עסק אז בעיקר באבטחת שיירות ובהובלתן. כאשר אנו עולים היום לירושלים אנו חולפים על פני שלדי המשוריינים המזכירים לנו את גבורתם של מובילי השיירות, אשר גבו מחיר כבד. "מדי יום איבדנו אנשים", אומר עמוס ועיניו יבשות. כי עמוס לא בוכה.
חטיבת "הראל" הוקמה ב-16 באפריל 1948. היא הורכבה משלושת גדודי הפלמ"ח ה- 5,4,ו-6, ומפקדה הראשון היה יצחק רבין. מתוך 1,300 חייליה, שלחמו באיזור ירושלים מתחילת המלחמה, נפלו יותר משליש.
ירושלים הייתה נצורה וסבלה ממחסור חמור ומתמשך במזון, מים, ציוד, תחמושת ונשק. "היינו זקוקים נואשות לתגבורת," מספר עמוס. "עסקתי בארגון הבאת תגבורת לירושלים (לחטיבת הראל). 150 חיילים שנועדו להצטרף כתגבורת לחטיבה הִמתינו בבית החרושת 'אוקבה' לסכיני גילוח בראשון לציון המתינו. ב-16 במאי 1948, בלילה, ירדתי לשפלה במשוריין כדי להוביל אותם ברגל לירושלים. לטרון כבר נתפסה על ידי הלגיון הירדני."
באותו זמן התארגנה חטיבה 7 בפיקודו של שלמה שמיר, לקראת התקפה על לטרון ופתיחת הדרך לירושלים. "נפגשתי בחולדה עם קולונל דוד מרכוס, קצין אמריקאי שהצטרף לכוחותינו. דחיתי את יציאת התגבורת, בתקווה שנוכל לעשות זאת ברכב, עם פתיחת הדרך לאחר כיבוש לטרון."
ההתקפה הראשונה, ב-25 במאי, נכשלה. נכבשו שני כפרים מדרום ללטרון – בית ג'יז ובית סוסין (ליד כפר אוריה). "איזור זה היה אחד משטחי האימונים של פלוגה ח' של הפלמ"ח לפני פרוץ המלחמה, ולכן הכרתי את השטח היטב. בסיור שיזמתי בשטח הכפרים שנכבשו השתתפו קולונל מרכוס, שלמה שמיר, ויויאן (חיים) הרצוג ושני אנשי פלמ"ח – גבריאל רפפורט מבית אלפא ואני. הסברנו שקיימת אפשרות לעקוף את לטרון."
ב-29 במאי, בלילה, עלתה התגבורת ברגל. 150 איש בפיקודו של שילוח מגבעת ברנר. כל חייל נשא בידו פצצת מרגמה 3 אינץ' (בירושלים הנצורה נותרו רק 13 פגזים). באותו לילה יצאה חוליה בפיקודו של "רעננה", בג'יפ שנסע משער הגיא לכיוון בית סוסין. עמוס חורב וגבריאל רפפורט יצאו בג'יפ מבית סוסין לכיוון שער הגיא. שני הג'יפים נפגשו בתוואי, מפגש שמשמעותו: אפשר להגיע לירושלים. "למחרת גייסנו 13 ג'יפים שהיו עמוסים בכ-6 טונות של אספקה, תחמושת ונשק. הג'יפים יצאו מחולדה והגיעו לירושלים בדרך שנקראה על ידי העיתונאים 'דרך בורמה'. המצור נפרץ."
לקראת ההפוגה השנייה עזב עמוס, לבקשתו של יגאל אלון, את חטיבת הראל והצטרף למפקדת חזית הדרום כסגנו של יצחק רבין, שהיה אז קצין המבצעים של החזית. מאוחר יותר, תחת פיקודם של יגאל אלון ואחר כך של משה דיין, התמנה לקצין מבצעים של חזית הדרום והיה חבר ועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית.
לימודים בארה"ב
בסוף דצמבר 1949, נשלח עמוס ל-MIT ללימודי הנדסה מטעם הצבא. הוא החל את הלימודים בינואר 1950, ועד אוקטובר 1952 השלים תואר ראשון ושני בהנדסת מכונות. עם שובו ארצה ולצה"ל, הקים את מחלקת אמצעי לחימה במטה הכללי.
קצרה היריעה מלתאר את 8 שנות פעילותו של עמוס חורב בפלמ"ח ואחר כך שנותיו הרבות בצה"ל. בשנת 1954 מינה אותו משה דיין לקצין חימוש ראשי. עמוס היה בחיל החימוש עד שנת 1966 (עם הפסקה קצרה בה עשה את שני התארים ב-MIT). כאשר מונה פרופסור אפרים קציר לתפקיד המדען הראשי של מערכת הבטחון, הוא צירף אליו את עמוס חורב כסגנו.
עם סיום תפקידו בלשכת המדען הראשי התמנה עמוס לראש אגף האפסנאות ושימש בתפקיד עד 1972. באותה שנה התמנה לתפקיד המדען הראשי של מערכת הבטחון.
בראש הטכניון
בשנת 1973 נבחר עמוס חורב לתפקיד נשיא הטכניון. מאז בחירתו ועד כניסתו לתפקיד היה מגיע לטכניון בכל יום שישי, במדים, ועובר מפקולטה לפקולטה כדי להכירן. ב-1 באוקטובר פשט את מדיו ובו ביום היה לנשיא הטכניון, אלא שב-6 באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים ועמוס חזר לצבא. לטכניון הגיע שוב רק אחרי יותר מחודש. מאז, הוא אומר, זה סיפור אהבה.
עמוס נכנס לתפקיד נשיא הטכניון עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים וסיים אותו בתום מלחמת שלום הגליל. "בין המלחמה שנפתחה עלינו מדרום לבין המלחמה לחיסול האיום מצפון יצרנו, בנינו, פיתחנו וחידשנו," אמר בטקס חילופי הנשיאים, כשהעביר את שרביט הנשיא לפרופסור יוסף זינגר אחרי תשע שנות כהונה. זאת כנראה תמציתה של הציונות החדשה. אלה תולדות ימי התבססות המדינה. אלה חבלי תקומת עם ישראל במולדתו."
עמוס דיבר על צורכי העתיד של המדינה ועל היערכות הטכניון לקראתם, והיום נשמעים דבריו כנבואה. הוא דיבר על חשיבות המיחשוב בימים שאיש לא ידע מהי רשת האינטרנט. הוא דיבר על הרפואה המודרנית ועל המיכשור הרפואי, על מסגרות בינתחומיות, על הסכמים בינלאומיים, על הכפלת השטח הבנוי של הטכניון, על רווחת הסטודנטים ושיפור איכות חייהם בקמפוס, ועל הקשר עם הבוגרים. "עלינו לשמש דוגמא אישית של מוסר עבודה, יושר אינטלקטואלי ונאמנות לרעיון", אמר. "על מנת שאלה ינחו את בוגרינו בהתקדמותם ובהתפתחותם המקצועית והאישית."
עמוס דיבר גם על החינוך, וגם בעניין זה הוא נשמע היום כנביא. "החברה הישראלית טרם גיבשה לעצמה עמדה באשר למקומה של ההשכלה הגבוהה בסולם הערכים החברתי והלאומי… מרגיש אני את עצמי כנביא זעם, אלא שנראה לי שאין מנוס מלחזור ולהתריע כי בשנים האחרונות ניכרים סימנים מדאיגים של ירידה ברמת ההכנה והמוטיבציה של התלמידים בבתי הספר התיכוניים להתמודד עם הלימודים הריאליים," הדגיש בנאומו בשנת 1982.
מאז פרישתו ועד עצם היום הזה משמש עמוס חורב, בהתנדבות, כיו"ר אגודת דורשי הטכניון בישראל. הוא גם חבר הוועד המנהל של הטכניון והמשנה ליו"ר חבר הנאמנים הבינלאומי של הטכניון – הקורטוריון. ממרומי גילו ונסיונו הוא משתדל לסייע לנשיאים שבאו בעקבותיו ולחלוק איתם את תבונתו ונסיונו. כיו"ר האגודה הישראלית הוא הצליח לגייס תמיכה בטכניון מתוך הקהילה הישראלית, בסכומים גדולים מאוד. "הכרתי את כולם," הוא מגלה את סודו. "הם לא טרקו בפנַי דלתות." בתקופתו גייסה האגודה קרוב למיליארד שקלים. הוא יושב בתל-אביב, עם צוות קטן ומסור, בדירה קטנה וישנה בקומת קרקע, מגיע מידי יום למשרד ועמל למען הטכניון שהוא אוהב כל כך. לעמוס ושושנה חורב יש בן ובת, 4 נכדים ו-2 נינים. יש להם משק עם עצי פרי במושב נטעים, והם גם מגדלים זיתים ומפיקים שמן זית משובח.
רק לא בינוניוּת
"רק לא בינוניות," הוא שב ומדגיש. "צריכה להיות מצוינות בכל מה שאתה עושה. זה הדבר היחיד שיכול לאזן את הבעיה הכמותית שלנו. כשאני נולדתי היו כאן 80 אלף יהודים. אני מכיר את העסק מתחילתו. אני שייך לדור של אנחנו ולא אני. זה דור הולך ונעלם, וצר לי על כך. אני בא מתרבות המעגל. ישבנו במעגל סביב המדורה, שוחחנו, החלפנו דעות ושאפנו לראייה כוללת ולהבחנה במגבלות האחריות. האמנו בצדקת הדרך. מה שמאפיין את המעגל – שאין לו ראש. כשאני מביט לאחור אני מתמלא גאווה וסיפוק, וגם אופטימיות לגבי העתיד."
פרס בטחון ישראל
ביולי 2011, באיחור של 40 שנה, קיבל עמוס חורב את פרס בטחון ישראל על מפעל חיים. הוא היה זכאי לפרס כבר לפני עשרות שנים, במהלכן בנה את השריון של צה"ל ונייד את הארטילריה הנגררת. כשהחל, ניהל את המערכת הטכנו-כלכלית הגדולה בארץ עם מפקדים, חיילים ואלפי אזרחים עובדי צה"ל שהוא רואה בהם שותפים מלאים ליצירה. הוא הקים מערכת של מעבדות מחקר וסדנאות ייצור, היה אחראי לפיתוחם של סוגי נשק ואמצעי לחימה חדישים, שיפר את איכותו של כוח האדם בחיל החימוש, עיצב תכניות הוראה בבתי הספר המקצועיים של מערכת החינוך, קידם את רפאל, פיתח את הטכניון ואת המחקר והחינוך הטכנולוגי, עמד בראש והיה חבר בוועדות ציבוריות רבות (האחרונה שבהן – זו שבדקה את אירועי ספינת ה"מרמרה" הטורקית).
על 75 שנים של תרומה אדירה למדינה ועל עשרות שנים של נתינה לטכניון, אנו אומרים לו היום, כשהוא חוגג 90: כן, עמוס, זה אכן סיפור אהבה – והוא דו צדדי.
שיירת חולדה והמכתב המוטס
שיירת חולדה היתה אחת השיירות שיצאו תחת פיקודו. באותו שבוע של סוף חודש מארס 1948 נכשלו שלוש שיירות שלא הגיעו ליעדן – שיירת יחיעם בגליל המערבי, שיירת נבי דניאל מגוש עציון לירושלים ושיירת חולדה לירושלים. "התכוונתי להוביל את השיירה בשעות הלילה," הוא נזכר. "יצאנו עם כמה כלי רכב משוריינים עם חשיכה, מקיבוץ חולדה לשער הגיא. הכוח, בפיקודו של עוזי נרקיס, אמור היה לתפוס את הרכסים הצפוניים וכך להבטיח את מעבר השיירה בקטע הקשה ביותר בדרך לירושלים. חזרתי לחולדה כדי לצאת עם השיירה, שהיתה בעיקרה שיירת אספקה ומזון, ואז הורו לי לדחות את היציאה לבוקר – מה שביטל את גורם ההפתעה. בנוסף לכך, הגשם שיבש את תוואי הדרך. בעקבות כשלון שיירת נבי דניאל קיבלתי הוראה לצרף לשיירה עוד שתי פלוגות כתגבורת לירושלים. בקרב שפרץ בדרך איבדנו 19 איש, השיירה לא הגיעה לירושלים. כשלון השיירות הביא למבצע נחשון".
כל העת הזו לא היה קשר בין עמוס לבין שושנה. עמוס הִכתיב לטייס גדעון אלרום, שהשליך ארגזי תחמושת ליד קיבוץ מעלה החמישה, מכתב לשושנה. אלרום חג במטוסו מעל מושב נטעים והשליך את המכתב מעל שדות המושב. ילדים מצאו את המכתב והביאו אותו לשושנה.
אליהו סוכצ'בר: שבע שפות וחתונה עם המורָה לעברית
אליהו סוכצ'בר הוא עלה ארצה בשנת 1919, ראשית ימי העלייה השלישית, צעיר מוכשר ששלט בשפות רבות – פולנית, רוסית, גרמנית, אנגלית, צרפתית – ואפילו למד לטינית (עברית ויידיש הוא למד בארץ). את כשרונו הרב הפנה לטכנולוגיה.
בעלותו ארצה התחיל אליהו לעבוד בצריפין (אז סרפנד) במסגרת חיל המשלוח הבריטי. הוא נשא את התואר "חשמלאי רמה א" (Electrician First class), אחר כך הצטרף לגדוד העבודה בגבעת שאול בירושלים, עבד במע"צ במסגרת המנדט והיה גם מהנדס בבית הנציב העליון הרברט סמואל באוגוסטה ויקטוריה בירושלים.
אליהו נישא למורָה שלו לעברית, טובה, וב-1925, כאשר בנם עמוס היה בן שנה, הם עברו למושב מרחביה כדי להקים, יחד עם קבוצה של יוצאי "השומר", מפעל בשם "חרושת העמק", מתוך כוונה להסב אותו למפעל לייצור נשק. המפעל לא צלח.
עמוס חלה בקדחת ואמו חזרה איתו לירושלים. אבי המשפחה הצטרף אליהם.
ב-1927 הצטרף האב לאוניברסיטה העברית בהר הצופים שהיתה אז בתחילת דרכה. בהיותו משכיל ואוטודידקט, בעל ידע רחב בהנדסת חשמל, הנדסה כימית והנדסת מכונות, היה אליהו סוכצ'בר אחראי על המשק הטכנולוגי של האוניברסיטה, כולל תחנת כוח לייצור חשמל, וסייע למדענים בתכנון והרכבה של מיכשור מדעי שלא היה זמין באותם ימים.
נעוריו ושירותו בפלמ"ח
עמוס חורב נולד כעמוס סוכצ'בר בירושלים ב-30 ביוני 1924. אביו, אליק סוכצ'בר, היה מנהל בית המלאכה המכני של האוניברסיטה העברית בירושלים.
כנער נמנה עם מקימי תנועת הנוער "גורדוניה" בירושלים. למד בגימנסיה, ומגיל 14 היה חבר בארגון "ההגנה". היה מראשוני המתגייסים לפלמ"ח עם הקמתו בשנת 1941, ובתחילה שובץ לפלוגה ו' בגבעת חיים ואחר כך עבר לעין החורש. בהמשך יצא לקורס מ"כים במשמר העמק, ולאחריו מונה למפקד כיתה בפלוגה ו' בכפר גלעדי. אחר-כך יצא לקורס נשק כבד (נכב"ד) ומקלעים בינוניים בג'וערה. בסוף שנת 1942 יצא לקורס מ"מים (קורס הקצינים של הפלמ"ח) בג'וערה, ולאחריו נתמנה לסגן מפקד מחלקה בפלוגה ו' בתל יוסף. בהמשך מונה למפקד המחלקה והשתתף בשחרור המעפילים ממחנה המעצר בעתלית.
ב-1945 מונה חורב למפקד פלוגה ו' בעין חרוד, ולאחר "ליל הגשרים" (יוני 1946) מונה למפקד פלוגה ח' בגדוד השישי. כעבור זמן קצר מונה לסגן-מפקד הגדוד השישי. במלחמת העצמאות שירת בחטיבת הראל תחת פיקודו של מפקד החטיבה יצחק רבין, ועם תחילת המלחמה פיקד על "שיירת חולדה". ב-17 באפריל 1948 נשלח לכבוש את הכפר סובא אולם חזר לקריית ענבים בבוקר מבלי שמילא את המשימה. במהלך המלחמה השתתף בקרבות רבים באזור ירושלים: במבצע נחשון, בכיבוש קטמון ומנזר סן סימון, בקרב בבית סוריק, בכיבוש בית מחסיר, בקרבות דרך בורמה, בקרבות באזור לטרון, בכיבוש צרעה, הר-טוב ואחרים. לקראת סוף המלחמה, עם תום ההפוגה השנייה, הצטרף למפקד חזית הדרום יגאל אלון, מונה לעוזרו של רבין (קצין המבצעים של החזית), והשתתף במבצע אבק, במבצע יואב, בכיבוש באר שבע ובמבצע חורב.
שירותו בצה"ל
בשנת 1949 מונה חורב לתפקיד קצין המבצעים של חזית הדרום, שהפכה לאחר זמן-מה לפיקוד הדרום. חורב ביקש להשתחרר ולצאת ללימודי הנדסה, ובהוראת דוד בן-גוריון הוצע לו ללמוד על חשבון הצבא. היציאה ללימודים התעכבה לזמן מה, ובינואר 1950, נשלח על ידי צה"ל ללימודים ב-MIT (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס), וב-1952 קיבל את התואר מוסמך במדעים בהנדסת מכונות. עם שובו לארץ הקים את מחלקת אמצעי לחימה במטכ"ל, ועמד בראשה בשנים 1953-1954. ב-1954 מונה לתפקיד קצין חימוש ראשי (קחש"ר), תפקיד בו החזיק עד 1962.
במהלך כהונתו כקצין חימוש ראשי פיתח והרחיב את תחומי פעילותו של החיל, העלה את רמתו המקצועית וביסס את מעמדו בצה"ל. הוא היה אחראי לפיתוח מערכות נשק וארטילריה מתנייעת, כמו ניוד תותח הוביצר 155 מ"מ על שלדה של טנק שרמן וניוד מרגמה 120 מ"מ על גבי זחל"ם - פיתוח שזיכה את חיל החימוש בפרס ביטחון ישראל לשנת 1962. בתקופתו התחילו בהשבחה של טנקים מעודפי מלחמת העולם השנייה ולאחריה, ובהם טנקים מדגמי שרמן, צנטוריון ודגמי פטון M48 המוקדמים, פיתוח ויצור אמצעי ראיית לילה ועוד.
בשנת 1962 יצא ללימודים מתקדמים ב-MIT, ובשובו, במרץ 1965, מונה בשנית לקצין חימוש ראשי במינוי מיוחד, ובאוקטובר 1965 הועלה לדרגת אלוף. בשנת 1966 פרש מצה"ל ומונה לסגנו של פרופ' אפרים קציר, המדען הראשי של מערכת הביטחון. בשנת 1968 חזר לשירות פעיל והתמנה לראש אגף אפסנאות (אג"א, היום אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה - אט"ל) במטה הכללי. שירת בתפקיד זה עד ספטמבר 1972. מאוקטובר 1972 ועד 1973 שימש בתפקיד המדען הראשי של מערכת הביטחון. ב-1973 פרש סופית משירות הקבע. במהלך מלחמת יום הכיפורים שימש כעוזר מיוחד של סגן הרמטכ"ל, האלוף ישראל טל.
תפקידיו הציבוריים
עם פרישתו מצה"ל ב-1973 היה לנשיא הטכניון שבחיפה, תפקיד בו החזיק עד 1982. בשנת 1974 מונה לראש ועדת החקירה להתרחשויות באסון מעלות. בשנת 1975 שימש יו"ר הוועדה המייעצת למחקר ופיתוח (מו"פ) ליד המדען הראשי של מערכת הביטחון. כיהן כיו"ר רפא"ל במשך תשע שנים.
במהלך שנותיו תרם תרומה מכרעת בפיתוח הטכנולוגיה והתעשייה הביטחונית. הוא חבר מועצת האוניברסיטה הפתוחה, חבר הנהלת הטכניון וסניף אגודת ידידי הטכניון בישראל, נשיא בית יגאל אלון ויו"ר ועדת פרס ביטחון ישראל. ביוני 2010 מונה לחבר בוועדת הבדיקה לחקר המשט לעזה.
חיים אישיים
עמוס חורב היה נשוי לשושנה, (אשת חינוך, יועצת המחזור הראשון של תיכון אלון ברמת השרון )מ-1946 ועד לפטירתה בשנת 2015. בנם יחיעם, שנולד ב-1947, קרוי על שם יחיעם ויץ, שנהרג בליל הגשרים. בתם הצעירה נירה נישאה למשה יפה, קצין שריון שנהרג במלחמת יום הכיפורים, היה נעדר וחורב השתתף במאמץ לאיתור גופתו.
מתגורר מזה שנים רבות ברמת השרון.
ב-2020 פרסם אוטוביוגרפיה בשם זה מה שהיה.
- עמוס חורבhe.wikipedia.org
