נתן זהבי

זהבי נולד וגדל בתל אביב, בנם של יעקב ושרה זהבי ואחיהם הצעיר של עורך ומבקר הספרות אלכס זהבי ואיש המדע אבינועם זהבי. המשפחה עברתה את שמה מגולדוויץ כשעלתה לישראל. אביו, יעקב זהבי (1903-2005), עלה לארץ ישראל בשנת 1926, בשלהי העלייה הרביעית. שארית משפחתו של האב נספתה בשואה. זהבי למד בבית הספר העממי הר נבו. הוא סיים שמונה שנות לימוד בלבד, וכהגדרתו הוא בעל "השכלה ים-תיכונית".

את הקריירה העיתונאית שלו החל בגיל 15 כצלם עיתונות וככתב לענייני כדורגל. בגיל 17 החל לצלם ולכתוב לשבועון "העולם הזה". בעת הפגנה ליד הכנסת הוא התעמת עם אנשי משמר הכנסת שביקשו למנוע ממנו לצלם. במקרה אחר התעמת עם שומרי הראש של מרים אשכול שביקשו למנוע ממנו לצלם אותה בחנות בגדים בתל אביב. בנעוריו השתתף בהפגנות האחד במאי וכן בהפגנות למען אחווה יהודית-ערבית. הוא שיתף פעולה עם תנועת "הפנתרים השחורים". זהבי לא שירת בצה"ל שירות סדיר. בתקופת מגוריו בסיני שירת כקצין קישור לאו"ם בדרגת סרן ייצוגית.

בצעירותו הסתבך פעמים אחדות עם רשויות החוק במדינות שונות. בשנת 1966 נשפט בשיקגו שבארצות הברית על תקיפת מנהיג המפלגה הנאצית האמריקאית ג'ורג' רוקוול. בשנת 1968 נעצר בבית המעצר "קישון" בחיפה, לאחר שנפגש כעיתונאי עם אנשי פת"ח בבולגריה, פעולה שהייתה אסורה על-פי החוק הישראלי באותה עת. באותו עניין לא התקיים משפט וזהבי שוחרר. היות שהיה מדובר במפגש ראשון בין עיתונאי ישראלי לנציגי הפת"ח, כל התמונות ותכני השיחות בין נתן לנציגי הפת"ח הועברו לשירותי הביטחון. בשנת 1972 ישב כחודשיים במעצר בפרנקפורט שבגרמניה כחשוד בשוד יהלומים, אך שוחרר לאחר שהמשטרה שם קיבלה את הסבריו. מאוחר יותר החליט "לעזוב את הפשע ולעשות דברים כדי לכפר על מה שעשיתי", כפי שסיפר בשנת 2002 בריאיון לשבועון "פנאי פלוס".

קריירה עיתונאית ופעילות ציבורית

בשנים 1977–1982, שבהן התגורר באופירה, היה כתב גלי צה"ל בדרום ועסק בדיג. היה ממפוני אופירה כתוצאה מהסכם השלום בין ישראל למצרים. בשנים 1982–1984 היה בעל טור ב"ידיעות אחרונות", אך עיקר פרסומו הוקנה לו עם אזכורו בטורו של דן בן אמוץ בעיתון "חדשות" והמשך פעילותו שם. זהבי היה רכז הכתבים בחדשות. בשנת 1989 עבר להיות עורך הירחון "מוניטין פנטהאוז". בשנת 1990 טבע לטענתו את הסיסמה "מושחתים נמאסתם", בעקבות הפרשה הפוליטית שזכתה לכינוי "התרגיל המסריח". הסיסמה הופיעה לראשונה בעמוד הראשון של העיתון חדשות כמודעה בתשלום, ובהמשך הופצה בבאנרים בכל רחבי הארץ. שנתיים מאוחר יותר היא שימשה את קמפיין הבחירות של המערך עם פרסום דו"ח מבקרת המדינה כחודש וחצי לקראת בחירות 1992.

החל משנת 1992 (למעט הפסקה בין השנים 2012–2014), זהבי כותב טור במעריב בשם "זהבי בשטח".

בשנת 1995 יצא לאור ספרו "על גדות הביוב", המאגד 29 סיפורים קצרים על העולם התחתון התל אביבי, הכתובים ברוח קודרת וחסרת תקווה, ועשירים בסרקזם, בעגה ייחודית ובמשחקי מילים. בשנת 2016 יצא לאור ספר ההמשך "תקוות שחורות", שסגנונו דומה.

בין השנים 2004–2007 הגיש את "חדשות הוט" בערוץ HOT3.

ב-21 במאי 2006, הצטרף נתן זהבי לשביתת הרעב של חולי סרטן המעי הגס בירושלים, במחאה על כך שתרופות רבות לא נכנסו לסל התרופות. לאות הזדהות, ארגן נתן זהבי הפגנה, והשתתף בשביתת הרעב למשך יותר משבוע. בסיום המאבק נכנסו כמה מהתרופות לסל הבריאות. זהבי נעצר במהלך הפגנה זו בחשד שהוא ירה בה פצצת תאורה. כחצי שנה לאחר מכן, ב-17 בדצמבר 2006 חשף זהבי כי הוא עצמו חלה בסרטן שלפוחית השתן, כאשר התגבר על סרטן העור 12 שנים קודם לכן.

בשנת 2007, מעט לאחר גילוי הסרטן בגופו, השתתף זהבי בסדרה הדוקומנטרית 'על החיים ועל המוות' בערוץ 10. במסגרת הסדרה הפגיש אייל דורון אנשי תקשורת עם אנשים שהמוות הפך אצלם לאובססיה. זהבי הופיע בפרק העוסק בפרידה והנצחה, אמר שאינו מפחד מן המוות ושהוא מעדיף שגופתו תישרף.

בשנת 2010 הגיש בערוץ הספורט את התוכנית "שבת ביציע" יחד עם רון קופמן, שלמה שרף ואלי אוחנה.

בשנת 2012 הצטרף להפגנת עובדי מעריב ואף התעמת עם שוטרים במקום.

בסתיו 2017 פרסמה העיתונאית הדס שטייף שהגיעו אליה למעלה מעשר עדויות של נשים שהתלוננו שהן הוטרדו מינית בידי זהבי, "ממעשים מגונים בכוח ועד לכאורה אונס". זהבי הכחיש את ההאשמות והגיש נגד שטייף תביעת דיבה בסך 1.8 מיליון ש"ח. באפריל 2019 קבע בית המשפט כי שטייף תשלם פיצוי בסך 390 אלף ש"ח לזהבי. בנוסף חויבה שטייף בהוצאות משפט בסך 30 אלף ש"ח. שטייף ערערה על פסק דין זה, ובפסק דין של בית המשפט המחוזי הופחת הפיצוי לזהבי ל-130 אלף ש"ח.

זהבי עצבני

בספטמבר 1997 החל להגיש את תוכנית הרדיו היומית "זהבי עצבני" בתחנת "רדיו ללא הפסקה". בתוכנית מציג זהבי עמדות סוציאל-דמוקרטיות מבחינה חברתית-כלכלית, ומנסה לפעול נגד השחיתות שפשתה, לדבריו, בפוליטיקה הישראלית. התוכנית מורכבת ברובה משיחות עם מאזינים, אשר לעיתים מתפתחות לעימותים חריפים. התוכנית משודרת ברציפות עד היום, למעט רוב שנת 2001. זהבי ידוע בסגנון הגשה תוקפני וצעקני שמלווה לעיתים קרובות בקללות. בעקבות סגנונו התוקפני הוגשו נגדו תלונות על ידי אישי ציבור וחברי כנסת. כמו כן תחנת הרדיו ספגה מספר קנסות ותביעות בעקבות התבטאויותיו. התבטאויותיו גם גררו השעיות מטעם התחנה לטווחי זמן קצרים.

בינואר 2018 הודיע זהבי שיעבור לשדר פעמיים בשבוע עד להודעה חדשה, הוא נימק זאת בכך שהוא צריך זמן לטפל במצבו הבריאותי וכן בתביעה שהוא מנהל נגד הדס שטייף. במרץ אותה שנה הודיע על לקיחת חופשה ללא הגבלת זמן משידור, הוא נימק זאת בעייפות וכן בכך ש"קשה לי לשדר בתחנה בה משדרים כמה מהשופרות של ראש הממשלה". כעבור חודשיים חזר לשדר את תוכניתו "זהבי עצבני" פעמיים בשבוע בימי ראשון ושני. החל מסוף יולי 2021 לאחר מותו של העיתנואי רוני דניאל ששידר באופן קבוע ביום חמישי תוכנית בשיחות עם מאזינים זהבי מחליף אותו ומשדר גם בימי חמישי.

בתוכנית העיד שהצביע למפלגת מרצ בעקבות חברותו עם אילן גילאון. בסוף 2016 הצהיר על הסרת תמיכתו במפלגה מכיוון שחברת הכנסת מטעם מרצ, מיכל רוזין התקזזה בהצבעה על חוק ההסדרה עם חבר האופוזציה, השר אופיר אקוניס. הוא הביע ביקורת רבה נגד המפלגה וכן תקווה שלא תעבור את אחוז החסימה. ב-2020 העיד שהצביע לעבודה-גשר-מרצ בעיקר בזכות ראש הרשימה עמיר פרץ. בהמשך הביע ביקורת חריפה בעקבות כוונתו להיכנס יחד עם בני גנץ לממשלת אחדות לאומית עם נתניהו.

עבודתו בקולנוע ובטלוויזיה

בנוסף לפעילותו העיתונאית, שיחק זהבי במספר סרטים ובסדרות טלוויזיה ישראליות: בין היתר שיחק בסרטי הקולנוע, "מציצים", "שורו", "עפולה אקספרס", "הערב סרט", "החצי השני", "האח של דריקס", "שבזי", בתפקיד משני ב"מר באום" (הסרט השלישי בטרילוגיה "שמיכה חשמלית ושמה משה") ובסרט "על הקו", בכיכובה של ענת וקסמן. שיחק בין היתר בסדרות הטלוויזיה "סיפורים לשעת לילה מאוחרת", "כחול עמוק" ו"עספור".

זהבי כתב את תסריט הסרט "לחץ" (1984) והפיק סרטי קולנוע אחדים, בהם, הסרט "קוקו בן 19" (1985), העוסק בבחור צעיר המדרדר לפשע. זהבי היה אחד מיוצרי הסרט "The Chain" ("השרשרת", 1996) וגם הופיע בו.

בשנת 2000, שידרה טלעד, זכיינית ערוץ 2, סדרה דוקומנטרית שיצר על יהדות "זהבי מחפש תשובה". הסדרה, שביצירתה היו שותפים התסריטאי והבמאי דרור סבו והעורכת מיקי מנדל מוזס, כללה 14 פרקים. בשנת 2002, שודרה עונה נוספת של הסדרה.

בשנת 2004, יצר את הסרט התיעודי "מכתב אישום" על רצח רבין ששודר בערוץ 10. בשנת 2007, השתתף בסדרה הדוקומנטרית "על החיים ועל המוות" בערוץ עשר.

ב-2009 דיבב זהבי את דמותו של מוסטפא בסדרת האנימציה הישראלית למבוגרים "סלב'ס", וגילם את שלמה, בעל מוסך, בסדרת הטלוויזיה "עספור".

כמו כן השתתף זהבי במספר פרסומות וכן בתפקיד דיבוב בסרט המצויר "משפחת סופר על".

חייו האישיים

זהבי מתגורר בתל אביב. לא נישא מעולם ואין לו ילדים ולדבריו הוא אלהורי. הצעת נישואין מפתיעה שקיבל ביוון בשנת 1988 מרימונדה טוויל, שהציעה לו, ספק בצחוק וספק ברצינות, לשאת את בתה סוהא - דחה זהבי על הסף, ובמקום זאת נישאה סוהא ליאסר ערפאת. זהבי מגדיר את עצמו כאתאיסט..

הוא היה חבר קרוב של דן בן אמוץ שקבע בצוואתו שזהבי יקבל כל חודש בקבוק ויסקי משובח.

זהבי הביע רצון שלאחר מותו גופתו תשרף ושאפרה יושם בתוך צנצנת דבש.

פרסים

עבודתו העיתונאית זיכתה את זהבי בפרסים אחדים: