מצפן (ארגון)

הרקע להקמתו

הארגון הסוציאליסטי בישראל (אס"י), הידוע יותר כ"מצפן", על שם ביטאונו, הוקם ב-1962 כתוצאה מסילוקם של ארבעה חברי מק"י: משה מחובר, עקיבא אור, עודד פילבסקי וירמיהו קפלן משורות המפלגה.

ארבעת החברים סולקו מן המפלגה בשל הביקורת שהעבירו על תמיכתה הבלתי מסתייגת של מק"י בברית המועצות וגם בשל כך שדרשו מהנהגת המפלגה לאפשר קיום של ויכוח דמוקרטי וגלוי בתוך המפלגה בעניינים פוליטיים ורעיוניים. נוסף על כך, הארבעה מתחו ביקורת חריפה על חוסר בגיבוש תוכנית לדרך הישראלית להגעה לסוציאליזם על ידי הגופים הרשמיים של המפלגה.

הארגון שהוקם, דגל במהפכה סוציאליסטית אשר תתבסס על מועצות נבחרות של העובדים, וקריאה להכרה בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני.

בעקרונות היסוד של התנועה משנת 1973 הם מגדירים את הארגון הסוציאליסטי מצפן כ"התאגדות-מרצון של סוציאליסטים מהפכניים, הפועלים על-יסוד השקפת העולם המרקסיסטית - נגד כל ניצול ודיכוי של אדם בידי אדם; ולמען מהפכה סוציאליסטית עולמית אשר תבטל את כל המשטרים החברתיים-מדיניים הקיימים (המבוססים על ניצול ודיכוי) ותקים חברת-שפע לא מעמדית של אנשים חופשיים, המנהלים באופן קולקטיבי ומודע את תהליך חייהם החברתיים, יוצרים ומנכסים במשותף את השפע החברתי".

חברי הארגון

חברי הארגון לפי הגדרה בתקנות הארגון הסוציאליסטי הישראלי הם "כל אדם מישראל המקבל את הפרוגרמה של הארגון, מגן עליה ועושה להגשמתה, השומר על תקנונו, הפעיל באחד מארגוניו והמשלם מס חבר". מכאן, שחברי הארגון הם ישראלים בלבד ומסגרת פעולתם חייבת להיות בטריטוריה ישראלית.

בארגון היו חברים יהודים וערבים יחדיו עם יתרון מספרי ליהודים וזאת בשל קשיים בירוקראטיים וביטחוניים שלא אפשרו תנועה חופשית של הערבים בתחומי פעילותה של המפלגה.

מבחינת הרכב הקבוצה, רוב חברי הארגון היו חברים קודם לכן בארגונים פוליטיים אחרים כמו המפלגה הקומוניסטית הישראלית, רק"ח, השומר הצעיר, תנועת הצופים וכן ארגונים שמאליים מחוץ לישראל ובתוכה. למעלה מ-60% היו סטודנטים או אקדמאים והאחרים היו חברי קיבוצים ופועלים.

חבריו הבולטים של הארגון מראשיתו כללו את עקיבא אור, חיים הנגבי, משה מחובר, עודד פילבסקי, אריה בובר,ירמיהו קפלן ומאיר סמורודינסקי. ב-1964, הצטרף למצפן פלג טרוצקיסטי חיפאי שהתפלג ממק"י כמה שנים קודם לכן. על פלג זה נמנו בין השאר ניקולה ג'ברא, דב ש"ס ודאוד תורכי.

ב-1965, לאחר ויכוחים סוערים במצפן הצטרף רוב הארגון לתנועת העולם הזה-כוח חדש בהנהגתם של אורי אבנרי ושלום כהן, עורכי השבועון העולם הזה. עם זאת, לא היה אף אחד מארגון מצפן מועמד מטעם התנועה לכנסת, למרות הפצרותיו של אורי אבנרי לאחד מחבריהם הערבים להיות מועמד שלישי ברשימה. סירובם להצטרפות ביטא את היחסים הפנימיים בארגון, אשר מלכתחילה לא הגדיר עצמו כתנועה שמאלית ולכן פעולות מסוג זה לא התקבלו.

חברים נוספים בארגון היו האמן ואיש אשכולות שמעון צבר, ההיסטוריון שלמה זנד, עורכת הדין לאה צמל ויגאל ארנס (בנו של משה ארנס), שהצטרף בשנת 1970.

ייסוד הביטאון

בפגישת היסוד של הארגון נכחו תריסר אנשים אשר החליטו להוציא עיתון עצמאי מדי חודש. תחום הפעולה הראשון שעלה היה תחום ההסתדרות והאיגוד המקצועי. כבר מתחילת גיבוש הרעיון של הקמת הארגון, הוחלט להוציא עיתון שיהווה אמצעי להפצת דעות ורעיונות. הם ראו בארגון גוף פוליטי שמשתמש בעיתון ככלי עזר באמצעים דמוקרטים. חיים הנגבי הציע לקרוא לביטאון הארגון בשם "מצפן", מכיוון שהארגון וביטאונו מראים כיוון חדש בפוליטיקה.

העיתון אמור היה לצאת חודש בחודשו, אך לעיתים מחסור בממון ואף חוסר זמן דחו את הוצאתו. עבודת הכתיבה, התרגום, העריכה והעימוד נעשו על ידי חברי הארגון ובהתנדבות. מספר מחברי הארגון היו עיתונאים, עובדי דפוס וגרפיקאים, עובדה זו הקלה על הוצאת העיתון, אך לא על הפצתו. חברי הארגון נתקלו בבעיה בבואם להפיץ את העיתון, בתחילה עשו זאת דרך סוכנים, אך בשל העלות הגבוהה נאלצו להפסיק דרך זו. הניסיון השני היה דרך משלוחים בדואר למנויים ועל ידי מכירה מחברי הארגון. תחילה היה בן שמונה עמודים בלבד, אך בפורמט גדול. מאוחר יותר התרחב ל-16 עמודים בממוצע ומ-1972 החל להתפרסם בעברית וערבית יחד.

מבחינת תוכן העיתון, בדרך כלל דיווחו על פעילות הארגון, ביקורת על הממשלה והציונות, פורסמו דיווחים על נושאים הקשורים לסכסוך הישראלי-ערבי בישראל ומחוצה לה ודעות מארגוני שמאל שונים. הגיליון הראשון יצא לאור בנובמבר 1962 ונמכר בעותקים ספורים בלבד. אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967 עלתה התפוצה בהדרגה ובשנות השבעים כבר הודפסו אלפיים עותקים אשר רובם נמכרו ביישובים ערביים.

פעילות הארגון

ב-8 ביוני 1967, שלושה ימים לאחר פרוץ מלחמת ששת הימים, פורסמה בטיימס הלונדוני הצהרה ערבית-ישראלית משותפת על המשבר במזרח התיכון, בחתימת נציגי החזית הדמוקרטית הפלסטינית ונציגי מצפן. ההצהרה, שנוסחה ונחתמה ערב המלחמה, מפרטת את התנאים לפתרון המיוחל לסכסוך הישראלי-ערבי. בניסוח ההצהרה מבקשים הצדדים לבטל את אופייה הציוני של מדינת ישראל ולהקים מדינה פדרלית סוציאליסטית על לאומית בה ייהנו יהודים וערבים מזכויות אזרחיות ומחופש תרבותי, שתשתתף בתהליך האיחוד הפוליטי והכלכלי של כל המזרח התיכון. מיד לאחר המלחמה, ב-5 ביולי 1967, קרא הארגון לממשלת ישראל לסגת מ"שטחי הכיבוש ומהניסיון לכפות הסדר בכוח", כדבריהם.

לאחר מלחמת ששת הימים, דימוייה של מדינת ישראל בעיני דעת הקהל העולמי היה מעורב. הביקורת האינטנסיבית וחיזוק ארגוני הפדאיון הפלסטינים פגעו בה מבחוץ וגם מבפנים. במצפן לא חסכו ביקורת והחלו מתקיפים את מדינת ישראל בבמות פומביות בעולם, בחריפות שלא הייתה כמוה מצד אזרחיה.

מבחינת פעילותם, חברי הארגון הפגינו דעתם נגד החזקת השטחים בכל הזדמנות, חילקו כרוזים ועיתונים בקמפוסים, ליד בתי חרושת ומוסדות ציבור ומחו בהפגנות מתוכננות בקפידה.

הארגון פעל למען חבריו ללא פשרות ולא חשש לבקר את פעילות המדינה וראשיה למען מטרתו. כך קרה כאשר פעיל ערבי בארגון, חליל טועמה נעצר על ידי המשטרה ביום שני, 8 בינואר 1968: בגיליון 40 של הארגון בינואר 1968, פרסמו חברי הארגון גילוי דעת על מעצרו. הם ראו במעצר זה חוליה בשרשרת של פעולות הפחדה ודיכוי מצד הממשלה נגד ערביי מדינת ישראל ונגד תושבי השטחים, המתנגדים לכיבוש ומביעים דעתם בגלוי.

מבחינת פעילותם הפוליטית החוץ-מדינתית, הארגון פעל בצורה חסרת תקדים בנושא הדימוי הישראלי מחוץ לישראל ושבר את כל המוסכמות של הפוליטיקה בישראל. בשנות החמישים המוקדמות היו אלה המפלגה הקומוניסטית הישראלית שנחשבו לעוכרי ישראל עם תמיכתם במשטר סטלין בברית המועצות, אך למרות זאת מעולם לא הצטרפו לפעילות תעמולתית אנטי-ישראלית במערב לצד אויבי ולוחמי ישראל. מצפן לא חששו לעשות זאת.

הארגון הכיר בקיומו של העם הפלסטיני ולא ראה שום דרך ליישוב הסכסוך בלי התחשבות והכרה בהם. קשרים ומגעים כמעט ולא נוצרו בין מצפן והארגונים הפלסטינים עד מלחמת ששת הימים והחיפוש אחר יצירת קשרים עם ארגוני שמאל ערבים פלסטינים ולא פלסטינים היה דרך ארגונו של ברטראנד ראסל וארגוני שמאל אירופאים נוספים עם סיום המלחמה.

ב-1967 נרקמו כמה קשרים כמו ב"יום פלסטין" ב-15 במאי, בעצרת בפריז שם יצאו לאור גילוי דעת של הארגון בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי. לאחר המלחמה התחזקו והתרבו הקשרים כמו החיבור לאל פתח שיחדיו דיברו נגד הציונות, האימפריאליזם והריאקציה הערבית.

נקודה קיצונית בשיתוף פעולה בין ארגונים היה כאשר הופיעו חברי מצפן בפומבי עם החזית העממית לשחרור פלסטין. בנקודה זו, התחזקו מחלוקות בנוגע לגבולות של הארגון ודרכי פעילותם. התנאי שהציבו במצפן למען התחברות עם החזית העממית לשחרור פלסטין למען תמיכה בארגון פלסטיני היה הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם הישראלי. מאמרים מביטאון מצפן תורגמו לערבית ופורסמו בעיתון אל חוריה הלבנוני. הוויכוחים הפנימיים במצפן גברו בעקבות החיבור וחברים רבים בארגון התנגדו לקו הקיצוני המתהווה.

בדצמבר 1972, החלו מעצרים בעקבות חשיפת רשת ריגול שפעלה בצפון הארץ ובמרכזה, בשירות סוריה. השב"כ חשף וחקר 60 אנשים ומתוכם 40 נעצרו. פרשה זו הסעירה את הציבור במדינת ישראל והרשת כונתה בתקשורת ובציבור "רשת הריגול והחבלה היהודית-ערבית", אף על פי שהיהודים היוו בה חלק קטן יחסית. הבולטים בחבורה היו אודי אדיב ושותפו דאוד תורכי שנדונו ל-17 שנות מאסר, דן ורד ורמי ליבנה, בנו של חבר הכנסת לשעבר אברהם לבנבראון, שנדון ל 4 שנות מאסר.

הדיון הציבורי

מצפן היה ארגון קטן, סגור ומנותק מנורמות הפוליטיקה הישראלית אשר לא היה אהוד על הציבור הישראלי, בשל היותו מחזיק בדעות נגד החזקת השטחים הכבושים. קול מחאתו נגד היחס לערבים ולפלסטינים ואף השתתפותו בפעילויות מחאה בהם התעמתו עם המשטרה, הביאו לכך שהציבור סלד מדרכם ומהשקפותיהם של חבריו. ארגון מצפן הפך לאובייקט גינוי ציבורי מצד רוב הציבור בישראל. פרסומי הארגון והתבטאויות פומביות מצידם חיזקו את הכעס והמחאה כלפיהם.

הקונפליקט שנוצר בין רוב הציבור לארגון הגיע לשיאו כאשר ביולי 1969, חבר הכנסת יצחק הנס קלינגהופר מגח"ל הגיש הצעת חוק חסרת תקדים לשלילת דרכונם של אזרחים ישראלים שידברו מחוץ לישראל נגד מדינת ישראל, הצעה זו לא עברה, אך שיקפה את העוינות הציבורית כלפי הארגון.

ההיסטוריונית ניצה אראל ניתחה את הסיבות לדחיית הארגון מהשיח הציבורי והזירה הפוליטית הישראלית וסיכמה את אופיו של הארגון: "מצפן סבבה באופן בלתי פוסק סביב נקודה אחת - הדוֹגמה המרכסיסטית והאוטופיה הסוציאליסטית. החיים בתוך בועה שבה מסתובבת סביב עצמה סחרחרה רעיונית שאיננה מגיעה לשום מקום הגבילה במידה רבה את האפשרות של אנשי מצפן להתבונן סביב, לבחון את המציאות, להתפשר, ליצור קשרים פוליטיים, להרחיב את מעגל התמיכה החברתית."

פילוגו של הארגון

ב-1970 מספר אנשים שפרשו מן הארגון הקימו שתי קבוצות מהפכניות שונות: ברית הפועלים (אוונגרד), והברית הקומוניסטית המהפכנית (מאבק). ב-1972 חל בארגון פילוג נוסף, והפעם הקימו הפורשים את הליגה הקומוניסטית המהפכנית (מצפן מרכסיסטי), שלמשך זמן מה ראתה בעצמה את הממשיכה האמיתית של מצפן, ואף הוציאה ביטאון שנקרא "מצפן מרכסיסטי", אך אחר כך הזדהתה כשלוחה הישראלית של האינטרנציונל הרביעי (הטרוצקיסטי).

ב-1970 כמה מחברי הארגון המפולג, הקימו את החזית האדומה וב-1973 חבריה, יהודים וערבים, הואשמו בהיותם ארגון מחתרת מזוינת, בהסתננות לסוריה וביצירת קשרים עם ארגונים ומדינות עוינות. הם אף הואשמו בכך שלא דיווחו למשטרה על פגישות מחתרתיות של הארגון.

בבחירות 1973, המשיכו הליגה הקומוניסטית המהפכנית (מצפן מרכסיסטי) וברית הפועלים (אוונגרד), בטקטיקה של מצפן בבחירות ובתמיכה ברק"ח, המפלגה הקומוניסטית.

בנובמבר 1977 שינה הארגון את שמו מ"הארגון הסוציאליסטי הישראלי - מצפן" ל"הארגון הסוציאליסטי בישראל - מצפן".

ב-1982 היו חברי מצפן פעילים בהקמת הרשימה המתקדמת לשלום, שהתמודדה בבחירות לכנסת והייתה להתארגנות הלא-ציונית הראשונה ששברה את המונופול של המפלגה הקומוניסטית על ייצוג הערבים אזרחי ישראל בכנסת.

הרשימה המתקדמת לשלום הייתה בנויה משני מרכיבים, אחד יהודי-ישראלי והשני ערבי-פלסטיני. לאחר הבחירות ביקשו כמה מחברי מצפן, לאחד את שני מרכיבי הרשימה לתנועה אחת. תביעה זו נדחתה על ידי ההנהגות של שני מרכיבי הרשימה. לחלופין תבעו אותם חברים אפשרות להקים תחת המטריה של הרשימה מסגרת סוציאליסטית שתהיה משותפת לכל הרוצים להשתתף בה, בלי קשר לגזע, דת ומין. גם תביעה זו נדחתה. אי לכך עזבו רוב חברי מצפן את המפלגה. עובדה זו החלישה עוד יותר את הארגון, וכעבור שנה הופיע הגיליון האחרון, גיליון מספר 90, של ביטאון מצפן.