מאיר פיצ'חדזה

השנים המוקדמות

פיצ'חדזה נולד בכותאיסי שבגאורגיה, אחיהן הצעיר של ג'ולייטה ומקאוולה. הוא החל לצייר בבית העם המקומי בעקבות אחותו הבכורה מקאוולה הגדולה ממנו בחמש שנים, למורת רוחו של אביו. במקביל עבד בבניה יחד עם אביו שהיה רצף. הוא למד אמנות עם אחותו אצל רֵזו רמישווילי שזיהה את כישרונו והזמין אותו ללמוד ציור בסטודיו שלו. בתקופה זו צייר פיצ'חדזה איכרים גאורגים "מתוך הזדהות עם אנשי האדמה", ויצר ריקועי נחושת של דימויים עממיים מסורתיים. כשהגיע לגיל 16, הוא נטש את הציור לטובת חבורות רחוב. בשנת 1973, בהיותו בן שמונה עשרה, הוא עלה לישראל יחד עם הוריו ואחותו מקוואלה והתגורר עם משפחתו באור יהודה.

ג'ולייטה אחותו השנייה נישאה בגאורגיה ועלתה ארצה לאחר מכן. עם הגיעם ארצה דאג האב למצוא עבודה למאיר ולאחותו: מקוואלה עבדה בהלחמת חוטים במפעל אלקטרוניקה, ומאיר ליטש אותיות פליז למצבות. בדרך זו למד מאיר את האלף-בית העברי, שכן הוא לא למד עברית באולפן. לאחר שנתיים חזר מאיר לציור. הוא החל להתפרנס מליטוש יהלומים, עבודה מכניסה שהשאירה לו מספיק זמן לציור, פיצ'חדזה התחתן בגיל 22 עם תמי, וממנה נולדו לו שני ילדיו: הבת לורי והבן רובי.

ראשית הקריירה: שנות השבעים

"האמנות הייתה בשבילו מפלט לעולם אחר. אביו לא האמין בציור, רק בעבודה קשה", מספרת ננה שרייר שהייתה בת זוגו למשך מספר שנים. בד בבד עם עבודותיו המזדמנות, פיצ'חדזה הצעיר חרש את רחוב גורדון בסיבובי גלריות, מנסה למכור ציורים של דמויות קלאסיות. "אני לא מאמין כמה אומץ היה לי אז פשוט ללכת ולדפוק על דלתות של גלריות", תיאר בדיעבד באוזני חבריו, "הייתי עקשן. ידעתי שאני חייב להצליח".

גדעון עפרת כתב כי ציוריו של מאיר (תחילה היה חותם "מאיר פיאדה" או "מאיר") בתקופה זו נראו כסוריאליזם ממטבחו של סלבדור דאלי, עם נשים דקיקות וארוכות המתפתלות בגלי אַר-נובו על רקע נופי אינסוף הנגועים בריאליזם פנטסטי, ומושפעים מאוד מהדמויות הכחולות, הדקות והגבוהות, שציירה אחותו מקוואלה באותה עת. בשיחה עימו אמר פיצ'חדזה: "כאשר התחלתי לצייר בארץ נהגתי לשים על הבד את אשר ראיתי ברוסיה, ובעיקר מדונות רנסאנסיות, בדומה לאיקונות הנוצריות... הציורים האלה הם מה שלמדתי וכל מה שידעתי עד גיל 26". הצלחתו הראשונה הייתה דווקא מכירה של ציורי אחותו מקוואלה לגלריות בגורדון. בהמשך ארגן תערוכה בבית סוקולוב, ובה נמכרו רובם. ב-1975 כבר הציג עם אחותו תערוכה בצוותא, ולאחר מכן בבית-סוקולוב בתל אביב. שם התגלה כישרונו בידי עיתונאים, והם כתבו באהדה עליו ועל אחותו.

המפנה באמנות של פיצ'חדזה: התאבדותה של אחותו

בינתיים אחותו מקוואלה שקעה בדיכאון בגלל קשיי הסתגלות בארץ והתאבדה בתלייה. בעקבות אירוע זה, כתב פיצ'חדזה: "אחרי ההתאבדות של אחותי (הלכתי גם ללמוד שנה בקלישר) העבודות שלי הפכו יותר גדולות, וסגנון הציור נהיה יותר מערבי ומודרני. גם התכנים השתנו. בשלוש-ארבע השנים שאחרי התאבדותה עשיתי הכל בשביל לא לחזור למקום בו הייתי קודם. עשיתי אמנות על אמנות: עבודות אוטוביוגרפיות בשילוב שפות אמנותיות שונות, ציטטות מתולדות האמנות."

בגיל 28 התחיל ללמוד אמנות בבית-הספר הגבוה לציור (לימים קלישר) בתל אביב, לימודים שנמשכו כשנה וחצי, וכאן החל עיצובו האמנותי מחדש: "התחלתי להטיל ספק בתרבות שהבאתי מגאורגיה ובמה שעשיתי עד אז, ציור קלאסי שהיום אני יודע שהוא היה מיושן. עשיתי הכול בשביל לנטוש את סוג הציור הזה." הוא למד אמנות כצייר כמעט מקצועי (הוא התקבל הישר לשנה השנייה), ולפיכך אף תבע לעצמו חירות גמורה בשיעורים ובוויכוחים מתמשכים עם המורים. הוא נשאב לעולם האמנות התל אביבי והִרבה לבקר בתערוכות. עם זאת, פיצ'חדזה לא זנח את אהבותיו הישנות הגדולות: רמברנדט ומארק רותקו, שני ציירים של אור קורן מאפלה ושל אור שהוא זיו מיסטי – מאפיין מרכזי ביצירותיו שלו עצמו.

שנות התשעים: ניו-יורק ישראל

באמצע שנות התשעים נסע פיצ'חדזה לניו-יורק. במזוודה לקח איתו תצלומי משפחה ישנים, ובמהלך שהותו שם הוא יצר את ציוריו על בסיס התצלומים ודרכם חזר אל זכרונות ילדותו. בעקבות מחלה קשה של בתו חזר ארצה ב-1996, תרם לה כליה, וחילק את זמנו בין ניו-יורק לתל אביב. "בעבודות משנות התשעים ועד היום נראות הדמויות של פיצ'חדזה כמו 'מודבקות' על נוף אניגמטי בדוי בצבעי ירוק/כחול כהים, נוף המהווה רקע לרבים מציוריו. בחלקו העליון מופיעה זריחה או שקיעה (הגדרה של פיצ'חדזה) בצבעים בוהקים של צהוב וכתום. צבעים חמים אלו המנוגדים לצבעוניות הקודרת של הנוף מתוכו הם בוקעים."

מבקר האמנות גדעון עפרת הסביר כי בשלב זה פיצ'חדזה "החל משכלל את אמנות ההתחזות, שהיא אמנות ההסתתרות מאחורי עוד ועוד מסכות ומאחורי יכולת טכנית בלתי שגרתית [...] העתקת דימויים, הסתמכות על חומרים משועתקים, אקלקטיות מוצהרת – מאיר פיצ'חדזה נולד מחדש כאמן פוסט-מודרני. הוא, שמעולם לא חרש בשדות המודרנה, מצא את עצמו בשנות ה-80 המוקדמות שותף למרידה שאינה מרידתו. כאילו הכשירוהו חייו לגל החדש, וללא שום זיקה לדיאלקטיקה האינטלקטואלית שהולידה גל זה'.

ניתן לזהות בציוריו השפעות רבות מהצייר הגאורגי "הנאיבי" ניקו פירוסמני.  מרבית ציוריו בתחילת שנות ה-80 נטו לריאליזם פיגורטיבי, אך בהמשך דרכו הושפע מאמנים פוסט-מודרניים, כדוגמת דוד סלה (David Salle) . כתוצאה מכך עבודותיו המתקדמות יותר מאופיינות בטשטוש בין תחומים, כאשר בציור נתון ניתן להבחין באלמנטים מופשטים ופיגורטיביים כאחד.

נושאי יצירתו של פיצ'חדזה והערכת יצירתו

נושאי יצירתו של פיצ'חדזה נחלקים באופן סכמתי לכמה נושאים עיקריים: ציורי נוף בעלי נופך רומנטי, שאותם צייר לכל אורך דרכו ובהם חוזר נוף של שני הרים ועמק ביניהם. חלק מהחוקרים מייחסים את נוף הזה לנוף ילדותו של האמן, אך הוא טען כי זהו נוף דמיוני, פנימי, המייצג את מצבו הנפשי. יצירתו כוללת מספר רב של צורות ותכנים: א. נופים רומנטיים (לכל אורך הדרך); ב. ציורים פסבדו-סוריאליסטיים (1980-1975); ג. ציורי הדמיה ואמנות על אמנות (1991-1987); ד. מכתבי ילדים לאלוהים (מחצית שנות ה-90); ה. פרחים (2001); ו. ציורי ילדים (2006-1992); ז. ריאליזם סמלי של "יהודי נודד" (2003-1996); ח. נברשות (2003); ט. דיוקנאות (2004-1997). הוא לא נהג לתת שמות ליצירותיו, וטען כי הדבר נובע מיכולתו המוגבלת להתבטא במילים עקב גמגום שממנו סבל בילדותו ועקב קשיי השפה העברית.

בניגוד לציירים ישראלים רבים, ציוריו של פיצ'חדזה אינם עוסקים במציאות הפוליטית בישראל של תקופתו ואינם יוצרים דיאלוג עם סגנונות האמנות המקובלים בה. רבים מתייחסים לציוריו כאל תיאור פנימי של התודעה והחוויה של מהגר הנמצא כלוא בין שתי מציאויות מנוגדות ואינו משתחרר מכובד זיכרונותיו ועולמו הפנימי. ברבות מיצירותיו המהגר מתואר כמודבק על גבי הנוף החוזר של שני ההרים, ונראה תלוש מהמציאות שבה הוא חי. המזוודות, שאותן הוא נושא בציורים, וגם מופיעות כנושא בפני עצמו, מסמלות את חוויית הארעיות והתלישות שלו אחד מהמאפיינים הייחודיים לו הוא צביעת כל הבד בשחור לפני תחילת העבודה. כאשר נשאל בריאיון לרינו צרור מדוע הוא עובד כך ולא מתחיל את ציוריו על הבד הלבן כמקובל, הוא ענה: "אנשים אמרו שחור זה חושך, זה מוות, זה מדכא. אני אמרתי להפך: אני בא לשחור עם פנס ומאיר אותו".

בעשורים האחרונים קנה לעצמו פיצ'חדזה שם כאחד מהציירים הישראליים המוכרים והבולטים בישראל. בשנת 2003 הציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב. בשנת 2008 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית לכבודו ביפו, "מאיר פיצ'חדזה. עבודות 1983 – 2008".

מאיר פיצ'חדזה נפטר בגיל 54, ב-4 בפברואר 2010, ממחלת הסרטן. הוא נקבר בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. במלאת שנה למותו נערכה לכבודו תערוכה בשם: "האדם מחפש משמעות" (כשם ספרו של ויקטור פראנקל). התערוכה, שאצרה אליה בן דב, התקיימה במרכז חייק לאמנות עכשווית ביפו. ב 2017 הציג תערוכת יחיד "זמן שקיעה" בגלריה חזי כהן, תל אביב ובשנת 2020 הציג תערוכה לציון עשור לפטירתו "דיוקנאות ואנשים" בגלריה חזי כהן, תל אביב.

גלריה חזי כהן, תל אביב מייצגת את עיזבון האמן.

עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו של מאיר פיצ'חדזה ברחוב אמיל זולא.