ליאונרד ברנשטיין

ליאונרד ברנשטיין (Leonard Bernstein; 25 באוגוסט 1918 – 14 באוקטובר 1990) היה מלחין, מנצח, פסנתרן ומחנך יהודי־אמריקאי, מן הדמויות המרכזיות במוזיקה של המאה העשרים. הוא נע בחופשיות בין אולם הקונצרטים, ברודוויי, האופרה, הקולנוע והטלוויזיה, ובכל אחד מן התחומים האלה הרחיב את גבולות הקהל ואת האפשרויות של המוזיקה. יצירתו חיברה בין סימפוניה, ג'אז, מוזיקה יהודית, מוזיקה לטינית, רוק ותיאטרון; פעילותו כמנצח וכמורה הפכה את המוזיקה הקלאסית לנגישה למיליוני בני אדם.

מילד יהודי בלורנס למוזיקאי בעל חזון

ברנשטיין נולד בלורנס, מסצ'וסטס, למשפחה יהודית שמוצאה ברובנו שבאוקראינה של ימינו. שמו הפרטי בלידה היה לואיס, אך הוריו קראו לו ליאונרד, ובגיל שש־עשרה שינה את שמו באופן רשמי. החשיפה המכריעה הראשונה שלו למוזיקה הייתה בבית הכנסת, בקבלת שבת ובמוזיקה של החזן איזו גליקשטיין, וכן בקונצרטים שאליהם לקח אותו אביו. כשדודתו קלרה הביאה לבית המשפחה פסנתר, הילד בן העשר ביקש ללמוד לנגן. אביו חשש בתחילה שמוזיקה אינה מקצוע לחיים, אך ברנשטיין התמיד: הוא לימד ילדים בשכונה תמורת דולר לשיעור וניגן בחתונות כדי לממן את לימודיו.

בהרווארד למד אצל המלחין וולטר פיסטון וכתב עבודת גמר על קליטת יסודות של גזעים שונים במוזיקה האמריקאית. במכון קרטיס למוזיקה למד ניצוח אצל פריץ ריינר, פסנתר אצל איזבלה ונגרובה והלחנה ותזמור אצל מורים נוספים. שני מפגשים עיצבו את דרכו: היכרותו עם המנצח דימיטרי מיטרופולוס, שעודד בו את שאיפת הניצוח, ועם אהרן קופלנד, שהפך ליועץ החשוב ביותר שלו בתחום ההלחנה אף שלא היה תלמידו הרשמי. ברנשטיין למד גם אצל סרגיי קוסביצקי בטנגלווד, והקשר עם קוסביצקי ועם מרכז המוזיקה של ברקשייר ליווה אותו לאורך כל חייו.

הפריצה כמנצח והפילהרמונית של ניו יורק

ב־14 בנובמבר 1943 נקרא ברנשטיין להחליף בהתראה קצרה את ברונו ולטר החולה בקונצרט של הפילהרמונית של ניו יורק בקרנגי הול. הוא ניצח ללא חזרה על תוכנית מורכבת, והקונצרט שודר בשידור חי ברשת הרדיו הארצית. הצלחתו הפכה אותו בן לילה לכוכב ציבורי והחלה את הקריירה הבינלאומית שלו. בשנים שלאחר מכן ניצח על תזמורות רבות בארצות הברית ובעולם, וב־1945 מונה למנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של ניו יורק.

ב־1958 נעשה למנהל המוזיקלי הראשון יליד ארצות הברית של הפילהרמונית של ניו יורק, וכיהן בתפקיד עד 1969. הוא הרחיב את הרפרטואר של התזמורת, ביצע יצירות רבות של מלחינים אמריקאים ובני זמנו, תמך במוזיקאים צעירים והוביל את התזמורת למסעות ברחבי העולם. הוא קידם את יצירותיהם של אהרן קופלנד, צ'ארלס אייבס, דמיטרי שוסטקוביץ', ז'אן סיבליוס וגוסטב מאהלר, וביצע עשרות יצירות בבכורה. בשנת 1965 יזם את סדרת הקונצרטים בפארקים, שאפשרה לתושבי ניו יורק רבים לשמוע מוזיקה תזמורתית ללא מחסום של מחיר או מרחק.

לברנשטיין היה חלק חשוב בתחיית העניין במאהלר בארצות הברית. הוא ניצח על מחזור הסימפוניות של מאהלר, הקליט אותו והסביר את יצירותיו לקהל. הקלטותיו עם הפילהרמונית של ניו יורק ועם הפילהרמונית של וינה נעשו נקודת התייחסות לדורות של מאזינים ומוזיקאים. סגנון הניצוח שלו היה גופני, דרמטי ומדויק: כל תנועה, הבעה ונשימה שימשו לו להעברת משמעות מוזיקלית לתזמורת.

מלחין שחיבר בין יהדות, תיאטרון ותרבות אמריקאית

ברנשטיין כתב שלוש סימפוניות, אופרות, בלטים, יצירות לתזמורת ולמקהלה, מוזיקה לקולנוע ולתיאטרון, ומחזות זמר. יצירתו המפורסמת ביותר, סיפור הפרברים (West Side Story), שנוצרה בשיתוף ג'רום רובינס, ארתור לורנטס וסטיבן סונדהיים, הפכה את המחזמר האמריקאי ליצירה דרמטית ומוזיקלית מורכבת. היא שילבה מוזיקה סימפונית, ג'אז, מקצבים לטינו־אמריקאיים ומוזיקת במה, והעמידה במרכז סיפור על אהבה, הגירה, גזענות ואלימות עירונית. המחזמר, שהועלה לראשונה ב־1957, זכה לעיבודים קולנועיים ונשאר חלק מהרפרטואר הבינלאומי.

בין יצירותיו הבולטות נמנות גם On the Town, Wonderful Town, Candide, Fancy Free, Mass, האופרה A Quiet Place, הבלט Dybbuk, היצירה Serenade after Plato's Symposium ומוזיקת הסרט On the Waterfront. ביצירתו לא התקיימה הפרדה נוקשה בין מוזיקה אמנותית למוזיקה פופולרית. הוא האמין שאפשר להביא רעיונות מוזיקליים מורכבים אל הקהל הרחב בלי להקל בהם ראש.

היהדות הייתה מרכיב עמוק בזהותו ובשפתו המוזיקלית. בסימפוניה הראשונה, ירמיהו, שילב ציטוט ממגילת איכה; בסימפוניה השלישית, קדיש, כתב טקסט מדובר המתנהל כדיאלוג סוער בין האדם לאל; וב־מזמורי צ'יצ'סטר הלחין פסוקים מספר תהילים בעברית. ביצירות נוספות, ובהן Ḥalil, Four Sabras והבלט Dybbuk, עסק בזיכרון יהודי, בתפילה, במלחמה ובחיפוש רוחני. המוזיקה שלו אינה מציגה יהדות חד־ממדית, אלא יהדות חיה, שואלת ומתמודדת.

הקשר העמוק עם ישראל

ב־1947 ניצח ברנשטיין לראשונה בתל אביב על התזמורת הפילהרמונית הארץ־ישראלית, ובכך החל קשר שנמשך עד מותו. בשנת 1948 ניצח על קונצרט פתוח לחיילים בבאר שבע, בזמן מלחמת העצמאות. ב־1957 ניצח על קונצרט הפתיחה של היכל התרבות בתל אביב, ובהמשך הקליט פעמים רבות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית ונעשה אחד ממנצחיה האורחים המזוהים ביותר.

ב־10 בדצמבר 1963 התקיימה בישראל הבכורה העולמית של קדיש, עם ברנשטיין כמנצח, התזמורת הפילהרמונית הישראלית, חנה רובינא כקריינית, ג'ני טוראל כסולנית ומקהלות ישראליות. היצירה, שהוקדשה לזכרו של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי, הפכה לאחת ההתבטאויות החשובות ביותר של ברנשטיין על אמונה, אובדן ואחריות אנושית. לאחר מלחמת ששת הימים ניצח על קונצרט בהר הצופים, וב־1981 כתב את חליל לזכר ידין טננבוים, נגן חליל צעיר שנהרג במלחמת יום הכיפורים. עיריית תל אביב־יפו קראה על שמו את כיכר התזמורת, וגם בבאר שבע נקרא רחוב על שמו.

מחנך שהביא את המוזיקה אל הבית

ברנשטיין ראה בחינוך חלק בלתי נפרד משליחותו. בסדרת הטלוויזיה קונצרטים לצעירים, ששודרה עם הפילהרמונית של ניו יורק בשנים 1958–1972, הסביר מלחינים, יצירות ומבנים מוזיקליים בשפה בהירה, מלאת הומור והתלהבות. מיליוני ילדים ומבוגרים נחשפו באמצעותה למוזיקה סימפונית, ורבים מן המוזיקאים הצעירים שהתארחו בתוכניות נעשו לימים אמנים מובילים.

גם הרצאות נורטון שלו בהרווארד, שכונסו בספר The Unanswered Question, המחישו את יכולתו להסביר רעיונות מוזיקליים באמצעות קשרים בין מוזיקה, שפה, פילוסופיה ותרבות. הוא לימד בטנגלווד, בברנדייס ובמוסדות נוספים, והיה ממייסדי מכון הפילהרמונית של לוס אנג'לס, האקדמיה התזמורתית של פסטיבל שלזוויג־הולשטיין ופסטיבל המוזיקה הפסיפי בסאפורו. בכך יצר מסגרות שבהן צעירים יכלו ללמוד לא רק טכניקה, אלא גם הקשבה, שיתוף פעולה ואחריות אמנותית.

מוזיקה כאחריות אנושית

ברנשטיין השתמש במעמדו כדי לתמוך בזכויות אזרח, בשלום, בפירוק נשק גרעיני ובמאבק באיידס. הוא השתתף באירועים למען זכויות ההצבעה של אפרו־אמריקאים, תמך במאבק נגד מלחמת וייטנאם ופעל לסיוע לפעילי זכויות אדם. בשנת 1989 ניצח על ביצוע הסימפוניה התשיעית של בטהובן בברלין לציון נפילת חומת ברלין, ובמקום המילה "שמחה" באודה של שילר השתמש במילה "חירות". הקונצרט שודר לעשרות מדינות והגיע, לפי ההערכות, לכמאה מיליון צופים.

הוא תמך בגיוס כספים למחקר ולסיוע לחולי איידס, וב־1990 השתמש בפרס פראמיום אימפריאלה שקיבל כדי להקים קרן לחינוך באמצעות האמנויות. מבחינתו, מוזיקה לא הייתה קישוט לחיים הציבוריים אלא דרך לחבר בין בני אדם ולהגן על כבודם.

שנים אחרונות והמשך ההשפעה

ברנשטיין המשיך לנצח, ללמד ולהלחין עד ימיו האחרונים. קונצרטו האחרון התקיים בטנגלווד ב־19 באוגוסט 1990, והוא נפטר בניו יורק ב־14 באוקטובר, חמישה ימים לאחר שהודיע על פרישתו מניצוח. הוא נטמן בבית העלמין גרינווד בברוקלין, לצד אשתו פלישיה מונטאלגרה, ועל לבו הונח עותק של הפרטיטורה לסימפוניה החמישית של מאהלר.

הקלטותיו ממשיכות להישמע, יצירותיו מבוצעות ברחבי העולם, ותוכניותיו וספריו ממשיכים להשפיע על הוראת המוזיקה. הפרסים הרבים שקיבל, ובהם פרסי גראמי, אמי וטוני, הם רק חלק מן המורשת: החשיבות העמוקה שלו ניכרת בכך שמוזיקאים, מורים, תזמורות וקהל חדש ממשיכים להשתמש ביצירותיו ובגישתו כדי לגלות את כוחו של הצליל.

מדוע ליאונרד ברנשטיין ראוי לציון כערך חשוב במורשת

ליאונרד ברנשטיין ראוי למקום מרכזי בארכיון מורשת משום שהשפעתו חצתה גבולות של סגנון, מדינה וקהל. הוא הביא את הקול היהודי אל הסימפוניה ואל הבמה הבינלאומית, העמיק את הקשר בין ישראל לתרבות המוזיקלית העולמית, והפך את החינוך המוזיקלי לחוויה ציבורית נגישה. קדיש, ירמיהו ומזמורי צ'יצ'סטר ממשיכים לפתוח דיון על אמונה, זיכרון וזהות יהודית; סיפור הפרברים ממשיך להשפיע על התיאטרון והקולנוע; והקלטותיו ממשיכות לעצב את האופן שבו מאזינים למאהלר ולרפרטואר הסימפוני.

במורשת (Moreshet) וב־Moreshet.com הוא נשמר לא רק כגאון מוזיקלי, אלא כאדם שבנה גשרים: בין יהדות לאוניברסליות, בין אמנות גבוהה לחינוך עממי, בין ישראל לעולם ובין יצירה לאחריות אנושית. זהו שילוב נדיר של הישג אמנותי, מנהיגות תרבותית והשפעה ממשית על חייהם של מאזינים, תלמידים, מוזיקאים וקהילות יהודיות בישראל ובעולם.