יצחק בשביס-זינגר

יצחק זינגר נולד בתחילת המאה ה-20 בכפר לאונצין שבפולין וגדל ברחוב קְרוֹכְמַלְנָה 10, ברובע יהודים עני בוורשה הבירה. הציג את 14 ביולי 1904 כתאריך הולדתו, אך ההערכה היא שהוא נולד מוקדם יותר, ב-21 בנובמבר 1902 או ב-11 בנובמבר 1903.

הוריו היו חרדים: אביו ר' פנחס מנדל היה רב וראש ישיבה ואמו בת שבע הייתה בתו של הרב מבילגוריי, רבי יעקב מרדכי זילברמן; אך אֶחָיו, ישראל יהושע זינגר ואסתר קרייטמן, עזבו את הדת והיו סופרים יידישאיים בזכות עצמם. לוורשה עבר זינגר עם הוריו בגיל שש, אך בשל מצוקת הרעב עזב בגיל 16 עם אמו לבילגוריי, עיר הולדתה של האם, בה שימש אבי האם ברבנות. עד גיל 12 לא קרא כלל ספרות חול, אך בשנותיו הראשונות בוורשה גברה ספקנותו הדתית והחלה התעניינותו במדעים, בפילוסופיה ובספרות העולמית.

בגיל 20 שב זינגר לוורשה בהזמנת אחיו, הסופר ישראל יהושע זינגר, שהציע לו לגזוז את פאותיו ולהחליף את הקפוטה בלבוש מודרני. את סיפוריו הראשונים כתב בעברית, אך עד מהרה עבר ליידיש - השפה שרוב העם היהודי במזרח אירופה ובארצות הברית הבין וקרא באותה תקופה. לאחר מכן החל זינגר לעבוד בהגהות בעיתון ספרותי ובתרגום ספרים מגרמנית ליידיש.

בזכות אחיו הסופר, בשנת 1923, נכנס זינגר לסביבת איגוד הסופרים והעיתונאים היהודיים ברחוב טְלוֹמֵצְקְיֶה 13 שכונה בפי חבריו "המלונה" ("די בודע"). על רקע המחסור והרעב שידע בוורשה, מצא באיגוד מעין "בית שני" באותה עת התקבצו שם מגוון סופרים ועסקנים "יידישיסטים והבראיסטים, רוויזיוניסטים וטריטוריאליסטים". איגוד הסופרים נותר מרכזי כל כך בחיי זינגר, עד ששני רומאנים קרא על שמו, ואת ידידיו הקרובים הכיר ממנו, בהם אהרן צייטלין וי"י טרונק, זינגר חבר לצייטלין בשנת 1932 לעריכת כתב העת היידי "גלובוס", והיה מושפע מהאפיקורסיות של טרונק.

ג'נט האדה, ביוגרפית של בשביס-זינגר, מוסיפה שהוא רצה גם להתרועע עם הנשים המנוסות שפגש במועדון, בעיקר מפני ששכנע את עצמו שהמגע הזה נחוץ לו כסופר יידיש מודרני; עם זאת, חש מגושם ומתוח, והחשש כי הן מביטות בו "בצחוק כבוש" ריפה את ידיו.

בוורשה היה זינגר מגיה של מוסף ספרותי וכן עסק בתרגום ספרים מגרמנית לשפת היידיש, שהחשוב ביניהם הוא Der Zauberberg (בעברית מתורגם כ"הר הקסמים") מאת תומאס מאן. בשנת 1935 היגר אחיו הגדול לאמריקה ויצחק הצטרף אליו, שם עבד עם אחיו בעיתון היידי "פארווערטס".

את השם "בשביס" אימץ לעצמו כדי להנציח את שם אמו בת-שבע שנספתה בשואה. כן השתמש בשמות עט בנוסף לבשביס-זינגר – ורשבסקי וד. סגל. ספריו תורגמו לעשרות שפות וכמה מהם הפכו למחזות וסרטים, כמו "העבד", "שונאים סיפור אהבה" ו"ינטל" על פי סיפורו "ינטל בחור ישיבה". שנים רבות הוא גר באפר איסט סייד (הצד המזרחי העליון) – שכונה ברובע מנהטן שבעיר ניו יורק.

יצחק בשביס-זינגר נפטר במיאמי שבפלורידה ב-24 ביולי 1991, ונקבר בבית קברות קטן בצפון ניו ג'רזי. במיאמי נקראה שדרה על שמו לאחר מותו. בחודש ינואר 2008, כסלו תשס"ח, לאחר מאבק רב שנים של בנו, ישראל זמיר, במטרה להנצחת שם אביו, נחנך רחוב על שם בשביס זינגר בשכונת הגוש הגדול בתל אביב.

ישראל זמיר, בנו של יצחק בשביס-זינגר, חי בקיבוץ בית אלפא, והיה עורך המוסף השבועי של העיתון "על המשמר".

יצירתו

בשביס-זינגר הכריז שהמטרה שלו הייתה, ותמיד תהיה, לספר סיפור. לדבריו בשיחה עם ריצ'רד בורגין "הסיפור הוא המסר". הוא חזר ואישר כי הוא יכול לאהוב ספרות בלי לחפש מסרים וסמלים בכל ספר שהוא קורא, ומודה שחייו-שלו נמצאים בכל ספריו בדרך זו או אחרת. "הצרה היחידה במחצית השנייה של המאה העשרים היא שאין בה די סיפורים, ובאין סיפור, המילים נעשות קלישאות חסרות משמעות".

בכתיבתו באה לידי ביטוי דמותו כאיש מאמין אף על פי שעוד מילדות לא הקפיד על שמירת מצוות. אחד המוטיבים החוזרים הנפוצים בכתביו הוא התהייה של הדמויות על קיום האלוהים וכן שאלות על מהות הבריאה והקיום האנושי.

"יחסי עם האל הם יחסי מחאה. איני מסוגל להתקומם שכן כדי להתקומם צריך כוח כלשהו, ואילו כדי למחות אינך זקוק לכוח כלל".

בספריו, לעיתים קרובות הגורם לתהיות הוא השטן ממש, שמנסה לפתות בדרכים שונות יהודים שומרי-תורה לחטוא, להאמין כי "אין דין ואין דיין" או להתנצר. התהיות האלה גורמות לדמויות לפתח סטיות ושיגעונות. בשביס-זינגר הירבה לתבל את כתיבתו בתערובת של אמונות יהודיות, כשפים ומושגים מהקבלה, כולל גלגולי נשמות ושמות של מלאכים ושדים כגון קטב מרירי, כל זאת על רקע חיים יהודיים פשוטים. תיאור של קיום מצוות יומיומיות כגון תפילות, תפילין, כשרות ושבת תופס לרוב חלק מהעלילה.

השכלתו הרחבה של בשביס-זינגר שבסיסה ספרות קלאסית שקרא בילדותו "תחת השולחן", כגון ספריהם של טולסטוי ודוסטויבסקי, יחד עם ספרי פילוסופיה, ניכרת בכתיבתו שמצטיינת בעומק מחשבה השזורה בעלילה. הוא הושפע רבות משופנהאואר, מברוך שפינוזה, מעמנואל קאנט ומפרידריך ניטשה, והדבר ניכר ביצירותיו הספרותיות.

בכתיבתו מתקיים מוטיב מרכזי של מאבק אידאולוגי בין אמונה ודת לרציונליות, והתייחסותו לדת היהודית היא מזווית של אדם מודרני, אך עם קורטוב של געגוע לחיים יהודיים ישנים על-פי התורה. כך הוא מוצא את עצמו מתריס נגד אלוהים על חוסר הצדק בעולם ועל האכזריות השלטת בו. הוא מגדיר את עצמו כיהודי מרצון ולא מכורח גורל, והתשובה לשאלה "מיהו יהודי?" קשורה למה שכל אינדיבידום חש ולאיזו לאומיות ברצונו להשתייך.

בכתיבתו של בשביס-זינגר יש מקום נרחב לתאורים ארציים מאוד של תשוקות מיניות עזות. דוגמה מייצגת מאוד לכך, היא הסיפור "המכשפה", בתוך ספרו "תאוות". בשיחתו עם בורגין על כתיבתו הוא אומר: "הייתי אומר כי הקשר הטוב ביותר עם האנושות הוא דרך המין. כאן אתה לומד דברים רבים על החיים, כיוון שביחסי מין ובאהבה נחשף האופי האנושי, יותר מאשר בכל דרך אחרת". בשביס-זינגר משכיל לשלב את פרטי היומיום הטריוויאליים ביותר עם הדרמטי והגורלי; לעיתים מסיים בשביס-זינגר את עלילת סיפוריו באבדון, כשלגיבוריו אין מוצא מהגורל שנכפה עליהם (כגון "יום שישי הקצר" ו"יארמה וקיילה") או מהחטאים שלהם ומכניעתם ליצר הרע (כגון "זיידלוס האפיפיור"), אך יש גם סיפורים שבסופם הגיבור מוצא מנוחה ונחלה (כגון "הסנדלרים הקטנים").

חלק מספריו של בשביס-זינגר אוירו על ידי אמנים ידועים, ביניהם רפאל סויר, מוריס סנדק, אריק קרל ורות צרפתי.

חיים פרטיים

ב-1935 נפרד בשביס-זינגר מאשתו ללא-נישואין רוניה פונטץ', אם בנו ישראל זמיר. הוא היגר מפולין לארצות הברית, ואילו פונטץ' עזבה עם בנם (1929–2014) למוסקבה ומשם לישראל. השלושה נפגשו שוב רק עשרים שנה מאוחר יותר.

בשביס-זינגר היה נשוי במשך יותר מחמישים שנה לאלמה היימן וסרמן, פליטה ילידת גרמניה. כותבת הביוגרפיה אודותיו, ג'נט האדה, מציינת: "בשביס לא היה יכול למצוא לו אישה שיהיו לו עמה פחות במשותף... היא לא ידעה מילה ביידיש, היא נולדה בבית מתבולל במינכן - בקיצור, לא היה לה שום מושג על הסוגיות והקונפליקטים שהטרידו והלהיבו אותו".

הם נפגשו לראשונה בשנת 1937 כאשר הייתה אלמה נשואה לאחר. בשנת 1939 התגרשה; אף על פי כן לא מיהר בשביס-זינגר להתחתן עמה, ומצב זה גרם לקטטות ופרידות ביניהם. בסופו של דבר נישאו ב-1940. חייהם היו רוויי מתחים. בין השאר, לא ייחס בשביס-זינגר שום חשיבות לנאמנות כלפי אשתו: "רווק אני, רווק בנשמתי. אף אם אשא הרמון מלא נשים - אתנהג כרווק".

בשיחתו עם ריצ'רד בורגין הוא אומר: "לא נשאתי אישה עד גיל שלושים וחמש. במשך שנים התנגדתי לנישואין. הייתי מושפע מן הסופר היהודי הדגול אוטו ויינינגר שהיה סבור כי הנשים ומוסד הנישואין עומדים בדרכו של איש הרוח. אך את ההחלטות של אנשים צעירים מפרים החיים. במועד מסוים בחיי, חשתי שבלי בית אין עתיד לקריירה הספרותית שלי. אז פגשתי את אשתי אלמה, וידעתי שהיא האדם שהועיד לי הגורל. אנו נשואים יותר מארבעים שנה ומימי לא התחרטתי. הרשה לי לצטט סופר אשר נשאל אם חשב אי פעם להתגרש מאשתו והשיב: 'פעמים רבות חשבתי להרוג אותה - אך לא להתגרש ממנה'".

בשביס-זינגר הקיף את עצמו בנשים כמתרגמות, מעריצות ומקורות השראה. שתי הנשים שהצליחו למשוך את ליבו היו דובה גרבר, ניצולת שואה ודוברת יידיש מהבית, ועליזה שבריין, אחת המתרגמות של בשביס-זינגר. לדעתה של כותבת הביוגרפיה שלו, "המכנה המשותף בין דובה דבורה ואלמה היה נכונותן לטפל בבשביס, לראות בו מאהב וילד גם יחד. בתקופות שונות שימשה כל אחת מהן מזכירה, וכל אחת הצטרפה אליו לנסיעותיו".

קשה שלא לראות באורח חייו הדהוד של יצירתו "שונאים סיפור אהבה". בהקשר של דמותו של הרמן ברודר בספר זה הוא אומר: "אני סביל במידת מה, מעולם לא חיזרתי אחרי נשים. הן נאלצו לבוא אלי, כיוון שהייתי ביישן".

על יחסיו עם אחיו ישראל יהושע, בשביס-זינגר אמר: "אף שכל תוכניותי היו קשורות באחי יהושע, שישלח לי 'אפידוויוט' לבוא לאמריקה באשרת תייר ויעזור לי להישאר שם, עניתי על מכתביו לעיתים רחוקות", ובשיחתו עם רוצ'רד בורגין אמר: "למעשה אחי היה המורה שלי לספרות... לעיתים רבנו, כדרך אחים, אך הסברה שאחי עמד בדרכי ועיכב את התפתחותי היא שגויה לחלוטין. ההפך הוא הנכון. הוא סייע לי להתפתח".

המעבר לצמחונות

המעבר לצמחונות התרחש בתקופה מאוחרת יחסית בחייו של יצחק בשוויס־זינגר, כאשר היה כמעט בן שישים. הצמחונות גם קיבלה ביטוי בספריו. בסיפורו "כותב המכתבים", מספיד גיבור הסיפור, הרמן, את העכברה שחלקה עמו פרק מחייה ומתה בגללו: ”מה הם יודעים - כל המלומדים הללו, כל הפילוסופים הללו - על שכמותך? הם שכנעו את עצמם כי האדם, הנפשע שבכל המינים, הוא נזר הבריאה. כל היצורים האחרים נבראו רק כדי לספק לו מזון, עור, ולסבול ייסורים והשמדה. מבחינתם, כל בני האדם נאצים; עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה.“ כך בספרו הידוע, "העבד", כותב בשביס: ”היהודים נהגו ביצורים כפי שנהגו הגויים עם היהודים. המילים ראש, גרגרת, כבד, כרעיים, קורקבן, עוררו בו חלחלה. כל פעם שנטל בשר לפיו, דומה היה עליו כאילו אוכל מבשר ילדיו... אף קרה שלאחר סעודת-שבת יצא החוצה והקיא הכל...“

מדבריו בנאום פרס נובל, 1978

בשנת 1978 זכה בשביס-זינגר בפרס נובל לספרות. בנימוקי חבר השופטים נכתב, בין השאר, כך: "בסיפוריו מעוררי הרגש הנעוצים בשורשיו בתרבות היהודית-פולנית, בשביס-זינגר מעורר לחיים את מצביו של האדם באשר הוא".

הוא התלבט באיזה שפה ינאם בעת קבלת הפרס. תמיד חש כי הוא חב את הצלחתו לשפה האנגלית. ביידיש, אמר, ספר מוכר 2,000 עותקים, במקרה הטוב, ואילו באנגלית הוא רב מכר. עם זאת, דבר לא יכול היה להחליף את חיבתו ליידיש. הוא סבר שעל הספרות להביא שמחה, לברוא עולם אחר לקורא, ועם זאת, היא יכולה - ואולי אף חובתה - לתעד ולשמר עולמות שנכחדו. כפשרה, החל את הנאום ביידיש והמשיכו באנגלית. מתוך הנאום:

היידיש היא שפה של גלות, בלי ארץ, בלי גבולות, שאינה נתמכת בידי שום ממשלה. זו שפה שאין בה מילים לכלי נשק ולשיטות מלחמה. זו שפה שבזו לה, הן יהודים שהשתלבו באמנציפציה והן גויים. האמת היא, שאת הדברים להם הטיפו הדתות הגדולות, יישמו דוברי היידיש בגטאות יום יום. הם היו עם הספר במובן האמיתי ביותר של המילה. הם לא ידעו תענוג גדול יותר מאשר לימוד האדם והיחסים האנושיים, אותם כינו "תורה, תלמוד, מוסר, קבלה". הגטו היה לא רק מקום מקלט למיעוט נרדף, אלא גם ניסוי גדול בשלום, משמעת עצמית והומניזם.

בית אבי ברחוב קרוכמלנה בווארשה היה בית לימוד, בית משפט, בית תפילה וסיפור סיפורים, כמו גם מקום לנישואין ולחגיגות חסידיות.

ביידיש אפשר למצוא ביטויים של עונג, תאווה לחיים, געגועים למשיח, סבלנות והערכה עמוקה לאינדיבידואליות האנושית. ביידיש יש הומור והערכה לכל יום בחיים, לכל פרור של הצלחה, לכל מפגש של אהבה... היידיש אינה מקבלת את הניצחון כמובן מאליו. היא מתגנבת, חומקת, מבריחה את עצמה בין כוחות ההרס...

היו שקראו ליידיש שפה מתה, אך כך נקראה גם העברית במשך אלפיים שנה. היא הוחייתה בזמננו באופן ראוי לציון, כמעט פלאי. ארמית הייתה לבטח שפה מתה במשך מאות שנים, אך אז היא הביאה לחיים את ספר הזוהר, יצירה מיסטית בעלת ערך רב. עובדה היא, כי היצירות הקלאסיות של הספרות היידית הינן גם היצירות הקלאסיות של הספרות העברית המודרנית. היידיש עדיין לא אמרה את המילה האחרונה. היא מכילה אוצרות שטרם נגלו לעיני העולם. הייתה זו שפתם של קדושים מעונים וצדיקים, של חולמים ושל אנשי קבלה – עשירה בהומור ובזכרונות, אותם מי ייתן והמין האנושי מעולם לא ישכח. אם לנסות ולהמחיש זאת, יידיש היא השפה החכמה והצנועה של כולנו, צורת הדיבור של אנושות מפוחדת אך מלאת תקווה.

על יצירתו:

מכּתביו:

על כתביו: