יוסי שריד

ביוגרפיה

יוסי שריד נולד בשם יוסף שניידר ברחובות ליעקב שריד (שניידר), שהיה חבר מפא"י וכיהן כמנכ"ל משרד החינוך, ולדוֹבה לבית גרובר שהייתה מורה. אח להדסה הגדולה ממנו בעשר שנים שעסקה כל חייה בהוראה. בשנת 1934 עלו הוריו לישראל מעיירה במערב אוקראינה (אז בשליטת פולין) והתגוררו ברחובות. בשנת 1951 עברה משפחתו לגור ברחוב דיזנגוף בתל אביב ובשנת 1954 עברה לגור בירושלים. כשהיה בן 21, התאבדה אמו לאחר שסבלה מדיכאון.

בשנת 1958 התגייס לצה"ל, שירת בחיל התותחנים ובהמשך היה כתב צבאי בביטאון "במחנה גדנ"ע". בשירות המילואים קיבל דרגות ייצוג ושימש כקצין קישור לאו"ם בסיני. במהלך שהות צה"ל בלבנון התנדב לשרת כנהג.

בתחילת שנות ה-60 עבד שריד ככתב ב"דבר", בו כתב טור שבועי, וכקריין בקול ישראל. בנוסף שימש מבקר תיאטרון בגלי צה"ל ובירחון "מוניטין". בשנת 1961 הוציא את ספר הביכורים שלו "פגישה במקום אחר: שירים", בהוצאת מחברות לספרות.

בשנת 1974 נבחר לראשונה לכנסת מטעם המערך, וכיהן בכנסת תשע קדנציות עד שנת 2006. לאחר הפיגוע במעלות ב-1974 עבר עם משפחתו לקריית שמונה ושימש במקביל לכהונתו כחבר הכנסת כמורה לאזרחות בעיר עד 1977 ולאחר מכן חזר לתל אביב. ב-1976 הוקמה על פי הצעתו ישיבת ההסדר במעלות. ב-1999, לפני הנסיגה מלבנון, עבר למספר חודשים עם רעייתו ליישוב מרגליות על גבול הצפון. ב-2005 עבר למספר חודשים לשדרות שם לימד אזרחות בתיכון.

היה בעל תואר ראשון בספרות ובפילוסופיה ובעל תואר שני במדע המדינה ובסוציולוגיה מבית הספר החדש (ניו סקול) למחקר חברתי שבארצות הברית.

באוגוסט 2004 עבר ניתוח להסרת גידול שפיר מראשו, שהסתיים בהחלמה מהירה ובחזרה לתפקוד מלא. את החודש שלאחר הניתוח הקדיש לכתיבת ספר אוטוביוגרפי חושפני, "זה הניתוח שלי".

בריאיון לרדיו גלי צה"ל משנת 2013 חשף שריד שעבר אירוע שמוגדר כמוות קליני, במהלכו תיאר שנשמתו יצאה מגופו וריחפה באוויר.

היה נשוי לדורית, בתו של פרופסור בן ציון ורבין. לזוג שלושה ילדים והם התגוררו בשכונת למד תל אביב-יפו. בנם, ישי שריד, הנשוי לרחל, בתה של יעל דיין, הוא עורך דין וסופר. בתם, נועה שריד-הראל, היא מורה ועורכת דין. בנם, ד"ר נדב שריד, הוא רופא המטולוג בבית החולים "איכילוב".

בשנת 2011 אימץ אורח חיים צמחוני.

ב-4 בדצמבר 2015 נפטר בביתו ממחלת לב שממנה סבל שנים רבות. בן 75 היה במותו.

בהרצליה נקרא על שמו רחוב בשכונת גליל ים החדשה.

מפא"י, המערך ומפלגת העבודה

שריד היה יועצו של פנחס ספיר והעריץ אותו בזכות אישיותו, פועלו ודעותיו ואותו כינה "גדול בנאי הציונות". כיהן כדובר מפא"י בשנים 1964–1967. בגיל 24 מונה לדובר ולמזכיר העיתונות של ראש הממשלה לוי אשכול. בתפקיד זה עבד כחמישה חודשים עד שהתפטר. בבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969 עמד בראש מטה ההסברה במערך. בתחילת 1970 נתמנה למנהל לשכת האקדמאים במשרד העבודה, ושימש בתפקיד זה עד לבחירות הבאות.

שימש כראש מטה ההסברה של המערך במחוז תל אביב וכראש מטה ההסברה של יהושע רבינוביץ בבחירות לראשות עיריית תל אביב-יפו ב-1974, בהן נוצח על ידי שלמה להט.

לקראת הבחירות לכנסת השמינית, קיבל שריד את תמיכת החוג "לשילוב" במפלגת העבודה, תא הסטודנטים של המפלגה במחוז תל אביב והמשמרת הצעירה של מפלגת העבודה בתל אביב כמועמדם הרצוי לכנסת, הוצב על ידי הוועדה המסדרת של המפלגה במקום ה-36 ברשימת המערך לכנסת, ונבחר לראשונה מטעמה לכנסת. כל תקופת הכנסת השמינית גר בקריית שמונה והקדיש חלק ניכר מזמנו לטובת קידום ערי הפיתוח בצפון. בין השאר ביקש להקים רשות פיתוח לערי הצפון שתרכז בידה סמכויות ותקציבים. שריד התנגד להפניית תקציבים להקמת התנחלויות, והביע מחאה על ההחלטה להקים את העיר מעלה אדומים, בטענה שההשקעה בהקמתה תבוא על חשבון ערי הפיתוח. בסוף 1976 פנה לשריד אריאל שרון, והציע לו להצטרף למפלגה שהקים באותה עת - שלומציון.

שריד שימש חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ברציפות מהכנסת התשיעית ועד הכנסת ה-16 (למעט הכנסת ה-15, שבה שימש כמשקיף בוועדה). במסגרת זו, היה בדרך כלל חבר בתת-הוועדה לענייני השירותים החשאיים, ונחשב לשותף סוד לראשי השירותים.

בשנים 1977–1984, כאשר המערך ובתוכו מפ"ם ומפלגת העבודה היו באופוזיציה לממשלות הליכוד של מנחם בגין ושל יצחק שמיר, היה שריד בין הבולטים שבדוברי המפלגה, והוביל קו מדיני שדגל במשא ומתן לפשרה טריטוריאלית וקרא להקמת מדינה פלסטינית. זאת בניגוד לדעתם של רוב חברי הכנסת של המפלגה, והמדיניות הרשמית של המפלגה באותן שנים. עקב כך עלתה תביעה שיסולק מ"צוות התגובות" הרשמי של המפלגה.

שריד בלט בייחוד בכך שהיה בין ראשוני המתנגדים למלחמת לבנון הראשונה, וזאת בשעה שרבים ממפלגתו (ובהם יצחק רבין) סברו כי כל עוד הכוחות נמצאים בשטח, אין מקום לביקורת על המלחמה, ושיש לשמור את הביקורת הזו לאחר הקרבות. שריד היה היחיד מבין חברי הכנסת של המערך שבהצבעה בכנסת לא תמך במלחמת לבנון, אלא נמנע מהצבעה. למרות דעותיו על מלחמת לבנון התנדב שריד למילואים לליווי שיירות בלבנון, בין השאר כדי להיאבק באמצעות דוגמה אישית בתנועות הסרבנות לשירות. כעבור שנים באינתיפאדה השנייה, דעותיו נגד הסרבנות התרככו.

רצ ומרצ

בכנסת ה-11 (1984) פרש שריד מהמערך למפלגת רצ בראשות שולמית אלוני בעקבות הצטרפותה של מפלגת העבודה לממשלת אחדות לאומית עם הליכוד ועם החרדים בראשות שמעון פרס, מהלך אליו התנגד בחריפות. במקביל פרשה מפ"ם מהמערך מאותן סיבות. ברצ שריד היה מעין סמן ימני: הוא התנגד לסרבנות, להכנסת תמיכה בחלוקת ירושלים למצע ולקריאה לפירוז מנשק גרעיני. בין שריד לאלוני היו לא מעט חיכוכים.

שריד פעל במסגרת תנועת רצ בכנסת ה-12, ויחסיו האישיים הטובים עם מנהיג מפ"ם, יאיר צבן, ומנהיג שינוי, אמנון רובינשטיין, תרמו לאיחוד התנועות ולהקמת מרצ. בבחירות לכנסת ה-13 שנערכו ב-1992 מוקם שריד כחלק מהסכם בין המפלגות במקום הרביעי, והיה יושב ראש הסיעה בכנסת.

עם הקמת ממשלת רבין השנייה לא מונה שריד לתפקיד שר בממשלה, שכן שלושת המקומות שהוקצו למרצ בממשלה במסגרת ההסכם הקואליציוני הובטחו למנהיגי שלוש מפלגות האיחוד - שולמית אלוני, מקימת רצ ומנהיגתה ההיסטורית, יאיר צבן ממפ"ם ואמנון רובינשטיין משינוי. אף על פי כן, ב-27 בדצמבר 1992, כחצי שנה לאחר הקמת הממשלה, מונה שריד לשר לאיכות הסביבה בממשלת יצחק רבין והמשיך בתפקידו גם בממשלה בראשות שמעון פרס שהוקמה אחרי רצח רבין. בתפקיד זה פעל להרחבת סמכויות המשרד, הגדיל את תקציבו, יזם חקיקת חוקים רבים, הגדיל את האכיפה על מזהמים, יצר קשרי עבודה עם משלחות בינלאומיות בתחום, וטיפל יחד עם משרד החינוך ב"שנת איכות הסביבה" במערכת החינוך הממלכתית. בשנת 1994, בשעה שהיה השר לאיכות הסביבה, עמד בראש "מבצע ניצני תקווה", משלחת סיוע ישראלית לרואנדה בעקבות רצח העם שבוצע בה.

בממשלת רבין היה בין התומכים בהסכמי אוסלו ובקידום נושאים חברתיים. במסגרת חברותו בממשלה חלה התקרבות גדולה בינו לבין יצחק רבין, לאחר תקופה רווית מתחים בין השניים. בעת הפולמוס עם חתימת הסכמי אוסלו קבע כי ההסכם הוא "הישג מרשים לביטחון" וחזה "מזרח תיכון חדש".

באוגוסט 1995 ניסה אוהד ברט, מדריך בבני עקיבא, לדרדר לתהום את מכוניתו של יוסי שריד במהלך נסיעה על כביש 1. ברט הואשם בסיכון חיי אדם במזיד, אך קיבל עונש קל של מאסר על תנאי, שלילת רישיונו לחודשיים וקנס כספי.

לאחר רצח רבין התבטא בחריפות יוצאת דופן נגד מנהיגי הימין ופעילות הימין הקיצוני, בין השאר טען כי הדמעות שהם מזילים הן "דמעות תנין" וקרא להוציא מחוץ לחוק ארגוני ימין קיצוני.

בעת המשבר בקואליציה, כאשר שולמית אלוני נאלצה לפרוש ממשרד החינוך בלחץ ש"ס, התגלע עימות חריף בינה לבין שריד והיא האשימה אותו כי הוא חותר תחתיה. בתחילת 1996 החליף שריד את אלוני בהנהגת מרצ, שאיבדה שלושה מנדטים בבחירות שבאו לאחר מכן וירדה ל-9 מנדטים. הוא כיהן כיושב ראש המפלגה עד ינואר 2003. בתפקיד זה איחד את רצ עם מפ"ם ועם חלק משינוי בראשות אמנון רובינשטיין למפלגה אחת שהחליפה את המסגרת הפרלמנטרית המשותפת.

בבחירות לכנסת ה-15 זכתה מרצ ב-10 מנדטים, ובמסגרת ההסכם הקואליציוני מונה שריד לשר החינוך בממשלת ברק. בזמן כהונתו כשר החינוך החליט על הקמת ועדת וינוגרד לבחינת שכר הלימודים בהשכלה הגבוהה. הוועדה לבסוף קבעה כי יש להפחית את שכר הלימוד ב-50%. במרץ 2000 הודיע שריד במסיבת עיתונאים על כוונת משרדו להכניס שני שירים של מחמוד דרויש לתוכנית הלימודים בספרות עברית במסגרת בחירת המורה.

על הסכמתו לשבת בממשלה עם ש"ס, בניגוד להבטחתו (שאמנם הושמעה לאחר תום מערכת הבחירות) 'read my lips - מרצ לא תשב עם ש"ס', חטף קיתונות של רותחין הן מתוך המפלגה, מציבור בוחריו וגם ממנהיג מפלגת שינוי, יוסף לפיד. שריד היה בין הבולטים מהפוליטיקאים החילוניים במאבק נגד כפייה דתית, הזרמת כספים לישיבות ואי גיוס חרדים לצה"ל. עם השנים פעילותו בתחום דעכה במידת מה.

משהועלה רעיון הנסיגה החד-צדדית מרצועת הביטחון בדרום לבנון הביע ממנו שריד הסתייגות בתחילה. במקומה הוא שאף להסכם שלום עם סוריה שיכלול את החזרת רמת הגולן. לאחר כשנה בממשלת ברק פרשה מרצ בהנהגת שריד מהממשלה, בעקבות סכסוך ממושך בין שריד לבין סגנו מטעם ש"ס במשרד החינוך, משולם נהרי, אשר היה הד לעימות המתמשך בין מרצ וש"ס, במסגרתו כינה הרב עובדיה יוסף את שריד "המן הרשע". הסכסוך נסב סביב כספים מחוץ למסגרת התקצוב הרגיל שהובטחו למערכת החינוך של ש"ס במסגרת הסכמים קואליציוניים.

אף על פי שמרצ לא נהגה כאופוזיציה לממשלתו של אהוד ברק, והוסיפה לתמוך בה ולהעניק רשת ביטחון מחוץ לממשלה, פרישתה מן הממשלה סימנה אבן דרך בדרכה של ממשלה זו אל הקריסה המהירה שהייתה מנת חלקה. אנשי שמאל רבים ביקרו את שריד על שהעדיף את העקרון הצר שהוביל אותו בסכסוך עם נהרי על קידום השלום. לדעתם מהלכי השלום הנועזים של ממשלת ברק הצדיקו תמיכה רצינית של מרצ וויתורים משמעותיים לחרדים. מספר ראשי ערי פיתוח, חלקם מהליכוד, הפצירו בשריד שלא לפרוש. בפגישה עמו הודו לו על תשומת הלב המיוחדת ועל התקציבים שהעניק כשר החינוך למערכות החינוך בערי הפיתוח ובשכונות המצוקה, וטענו כי בתקופתו התקדמה מאוד מערכת החינוך ביישובם.

ב-24 באפריל 2000, בהיותו שר החינוך, השתתף שריד ביום הזיכרון לרצח העם הארמני בכנסייה הארמנית בירושלים, ובכך היה לשר הישראלי השני (אחרי יאיר צבן) שנכח בטקס הזיכרון השנתי. המכון הלאומי הארמני בוושינגטון תרגם את דבריו לאנגלית ותיאר אותם כ"הצהרה רבת־עוצמה", והם צוטטו על ידי התקשורת הארמנית ברחבי העולם.

בשלהי ממשלת ברק היה שריד שותף לשיחות בוועידת טאבה ב-2001, שהסתיימו בלא הסכם, ולא מנעו את התמשכות האינתיפאדה השנייה. בשיחות תמך שריד בוויתור על ריבונות ישראל על הר הבית בתמורה לוויתור פלסטיני על זכות השיבה.

בשנת 2001, לאחר ניצחון אריאל שרון בבחירות הישירות לראשות הממשלה והצטרפות מפלגת העבודה לממשלת אחדות, הפך שריד לראש האופוזיציה. בכנסת זו תקף שריד בחריפות רבה את ממשלת שרון ואת נכונותה של מפלגת העבודה, שאותה כינה הליכוד ב', לשבת בממשלה אחת עם הימין והחרדים. הוא התנגד למדיניות החיסולים, לקיצוצים בתקציבי הבריאות, החינוך והרווחה ולמבצע חומת מגן, גם אחרי 130 ההרוגים בפיגועי הטרור של חודש "מרץ השחור" ב-2002. שריד טען שהמבצע רק יעצים את הפיגועים. תחילה תמך בצורה מאופקת בהקמת גדר הפרדה על הקו הירוק, אך משהתחילה הממשלה להקים את גדר ההפרדה בתוך שטחי הגדה המערבית התנגד לה בחריפות.

במהלך כהונתו כיו"ר המפלגה יזם שריד את הצטרפותה של הבחירה הדמוקרטית בראשות ח"כ רומן ברונפמן אל מרצ, מתוך רצון למשוך עולים חדשים למפלגה. הוא גם יזם את שיבוצם של יוסי ביילין ושל יעל דיין חברי תנועת שח"ר במקומות ה-11 וה-12 ברשימה מאוחדת, לאחר שלא הצליחו להיבחר למקום ריאלי בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, בטענה כי "אין אנו יכולים לתת יד לחיסול הפוליטי של ביילין ודיין".

לאחר קבלת תוצאות מדגם הבחירות בבחירות בשנת 2003, בהן איבדה מרצ 40% מגודלה וירדה ל-6 מנדטים, התפטר שריד מתפקידו כיו"ר המפלגה אך נשאר כחבר הכנסת. את האשמה העיקרית למפלת השמאל בבחירות תלה יוסי שריד ביאסר ערפאת, שהתנהגותו גרמה לישראלים לאובדן האמונה בסיכוי לשלום. בבחירות לכנסת ה-17 הוצב במקום ה-119 הסמלי ברשימת מרצ לכנסת.

בשנת 2004 זכה באות אביר איכות השלטון, מטעם התנועה לאיכות השלטון, בקטגוריית הרשות המחוקקת.

לאחר ההפסד הצורב בבחירות בשנת 2003, התאחדה מרצ עם תנועת שח"ר בראשות יוסי ביילין ויעל דיין, על מנת להקים את מפלגת יחד. מלבד ביילין ויעל דיין, אף אחד מיוני העבודה לא הצטרף למפלגה. למרות שמועות רבות והצעות משני המועמדים, שריד נשאר נייטרלי בבחירות לראשות יח"ד בין ח"כ רן כהן לד"ר יוסי ביילין, אך השאיר לעצמו פתח להשתתף בבחירות שיערכו ב-2006 (לפני הבחירות לכנסת).

ב-2 בדצמבר 2005 הודיע שריד על פרישה מהחיים הפוליטיים.

לקראת הבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2013, שובץ במקום ה-60 והאחרון ברשימת מרצ למועצת עיריית תל אביב-יפו.

פובליציסטיקה, שירה וספרות

עם פרישתו מהנהגת מרצ, החל להקדיש חלק מזמנו לכתיבת שירה וסיפורת. הוא פרסם קובצי שירים, ופרסם שירים מפרי עטו בעיתונים ובכתבי-עת.

בשנים 2007–2009 כיהן כיו"ר חבר השופטים של פרס ספיר. בשנה השלישית לכהונתו, בעקבות הענקת הפרס לספר "אחוזת דג'אני" מאת אלון חילו, הואשם שריד בניגוד עניינים, משום שהספר יצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים", שבה יצאו לאור גם מרבית ספריו של שריד, והוא דודהּ של עורכת הספר, רנה ורבין (בת אחיה של אשתו). בעקבות טענות אלה החליטה הנהלת מפעל הפיס לבטל את הליך בחירת הפרס, החלטה שספגה ביקורת אף היא. שריד תקף את המאשימים בכך שהעובדה שפרסם ספריו ב"ידיעות ספרים" ותפקיד אחייניתו היה ידוע לכל, וציין: "עכשיו, בעין הסערה ובמחשבה לאחור, אני כבר יודע בבירור מה היה לי לרועץ: ביטחוני העצמי הוא שהיה. כל כך הייתי בטוח בניקיון דעתי, עד שלא ראיתי את תור הממתינים להזדמנות, שנים רבות הם חיכו לה. סוף סוף מצאנו משהו בגנותו של הצדיק הידוע, שמטיף מוסר לכל העולם. לתומי הנחתי מבלי דעת ומשים, ש-40 שנה בחיים הציבוריים מעניקות אשראי כלשהו בבנק האמינות והאמון".

לאחר פרישתו מהכנסת, החל לפרסם טור פובליציסטיקה ב"הארץ", שבו מתח ביקורת על אירועים ואישים בחברה הישראלית, בין השאר במפלגת שינוי ובמנהיגה לפיד, ובראש הממשלה שרון על הסתבכויותיו בחשדות לשחיתות. את עיקר הביקורת הפנה כלפי המתנחלים ומדיניות ישראל בשטחים. לאחר בחירתו של משה פייגלין לרשימת הליכוד לכנסת, כתב שריד בטורו: "הגיע הזמן להשתחרר מכבלי הפוליטיקלי-קורקט, ולקרוא לאנשים האלה - פייגלין וגרוריו - בשמם המפורש. הם לא "קיצונים", הם פשיסטים לפי כל הגדרה מקובלת, ואלמלא נולדו שלא באשמתם לאם יהודייה, הם היו גם אנטישמים ארורים". ב-15 בפברואר 2013 כתב שריד מאמר התוקף את ההתערבות לכאורה של קבוצות לחץ יהודיות במינויו של צ'אק הייגל: ”לו הייתי מחוקק אמריקאי, היה זרע האנטישמיות נובט בתוכי. עיניכם הרואות: קבוצה קטנה ותוקפנית של יהודים מנסה להשתלט על וושינגטון בכוח כספה. חברי קונגרס שאינם סרים למשמעתה מועדים לחיסול. נבחרים עפו מתפקידם, כי לא הסכימו לעוף על המיליון; סירבו לרקד למנגינת חליל עלי גבעה אי שם, שאינה גבעת הקפיטול.“ בעקבות המאמר, האשים בן-דרור ימיני את שריד בהצדקת האנטישמיות ובהצגת מסולפת של העובדות.

בשנת 2015 השתתף בתוכנית הרדיו הפופולרית "המילה האחרונה" בגלי צה"ל, לצד העיתונאי מנחם הורוביץ ומנחה התוכנית, דניאל זילברשטיין.

הוא היה קריין של סדרת הטלווזיה האנושות: הסיפור של כולנו.

הערכה, ביקורת ועימותים

שריד נודע בכושרו הרטורי, שהתבטא בנאומיו בכנסת ובראיונותיו הרבים בכלי התקשורת. בהקשר זה העיד על עצמו:

במרוצת השנים, ועוד באישורו של מנחם בגין, קניתי לעצמי שם של הנואם היותר מוכשר בבית-המחוקקים. כאשר הייתי עולה לנאום כאחד משני חברי-הכנסת היותר צעירים בימים ההם, היה מנחם בגין, גדול הנואמים, מדרבן את חבריו להיכנס למליאה כדי לשמוע את יוסי, שחשוב לשמוע אותו גם מבחינת הצורה וגם מבחינת התוכן.

בעקבות התבטאויותיו על הסכסוך הישראלי-ערבי והפולמוס החילוני-דתי, קיבל שריד איומים על חייו מצד אנשי ימין קיצוני ומצד גורמים במגזר החרדי משלב מוקדם מאוד של הקריירה הפוליטית שלו[דרוש מקור]. כתוצאה מכך קיבל אבטחה צמודה משב"כ גם כאשר לא כיהן בתפקידים מינסטריאליים.

שריד נקלע לשורה של עימותים עם חברים לדרך במהלך הקריירה הפוליטית שלו: פרישה מהמערך, עימות מתוקשר עם מייסדת ומנהיגת מרצ שולמית אלוני, וסכסוך בנוגע לסמכויותיו של סגן שר החינוך מטעם ש"ס משולם נהרי, שהוביל את מרצ לפרישה מממשלת ברק.

יוסי שריד נקלע גם לסכסוך עם העיתונאי יאיר קוטלר. באחד מפרקי הספר "שיחות עם יוסי שריד", שבו רואיין שריד על ידי העיתונאי ישעיהו בן-פורת, טען שריד שקוטלר פוטר ב-1982 מהעיתון "מעריב", לאחר שפרסם בטורו האישי דברי שקר בגנות שריד. קוטלר תבע את שריד, את בן פורת ואת הוצאת ספרית פועלים, ובאוקטובר 1998 קבע בית המשפט שקוטלר יזכה בפיצויים בסך של 50,000 ש"ח, וחייב את הנתבעים בעוד 20,000 ש"ח למימון מודעות התנצלות בעיתוני הערב. שנה לאחר מכן פרסם קוטלר ספר על שריד, בשם "הנחש: המשמיץ הלאומי".

עם מותו: