יוסי בנאי

בנאי נולד וגדל ברחוב האגס 1 בשכונת מחנה יהודה שבירושלים, בסביבות השוק, למשפחת בנאי, משפחה ענייה ומרובת ילדים, שלימים הצמיחה אנשי תרבות רבים. אמו העידה, לדבריו, שגידלה ילדים בין כביסה לכביסה. בנאי לא למד באופן מסודר, לא סיים את בית הספר העממי ואת השכלתו רכש בכוחות עצמו.

בנאי העלה יחד עם חבריו ועם אחיו חיים בנאי מופעים במסגרות לא מקצועיות. את השפעת התיאטרון ספג בעקבות הסתננות להצגות תיאטרון שהגיעו לאזור מגוריו שצפה בהם נפעם, ובהשפעת אחיו הגדול, השחקן יעקב בנאי. הוא הצטרף לתוכנית הראשונה של להקת הנח"ל ב-1951 בתור בדרן.

במהלך שירותו הצבאי למד בנאי בסטודיו למשחק של פאני לוביץ' ואף חתם שנתיים קבע בשביל להמשיך ללמוד אצלה. לוביץ' אמרה לו בסוף לימודיו: "יוסף, חשבתי על כך, והגעתי למסקנה שאין לך מה לחפש בתיאטרון". למרות זאת, בנאי גמר אומר בלבו להיות שחקן תיאטרון. הוא התקבל ללימודים בבית הספר למשחק של "הבימה" והצטרף כשחקן לתיאטרון, בהתחלה כניצב ולאחר מכן בתפקידי אופי גדולים.

באמצע שנות העשרים לחייו התפטר מ"הבימה" בשאיפה להיות שחקן עצמאי שלא יהיה כפוף למסגרת תיאטרונית ונסע לפריז, שם התחיל להיות מושפע מתרבות צרפת ובמיוחד מהשאנסונים. לאחר שובו ארצה החל לשחק על בימות התיאטרון והבידור. הוא שיחק לאורך השנים בהצגות תיאטרון רבות ב"הבימה" ובמרבית התיאטראות הגדולים בארץ, במחזות: "תל אביב הקטנה", "רביזור", "מראה מעל הגשר", "אדי קינג", "נמר חברבורות", "מעגל הגיר הקווקזי", "מלאכת החיים", "קִין", "הצמא והרעב" ועוד. הוא הרבה לשחק במחזותיו של נסים אלוני, מחזאי שהשפיע עליו מאוד, בהם: "בגדי המלך", "הצוענים של יפו" ו"הכלה וצייד הפרפרים". ב-1963 הקימו אלוני, בנאי ואבנר חזקיהו את "תיאטרון העונות" והעלו את הצגתו של אלוני "הנסיכה האמריקאית", וכן את עיבודיו ליצירותיהם של צ'כוב, גוגול, פדו ואחרים, אך התיאטרון נסגר לאחר כשלוש שנים.

תפקידו האחרון בתיאטרון, בדמות דוד המלך, היה במחזה "כתר בראש" מאת יעקב שבתאי, בתיאטרון "הבימה", עליו זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בטקס פרס התיאטרון הישראלי לשנת 2004.

בנאי, מראשוני להקת הנח"ל, ביים בשנות החמישים והשישים גם מספר תוכניות ללהקה. ב-1961 הקליט ביחד עם יונה עטרי, אבנר חזקיהו וסשה ארגוב את תוכנית השירים "יוסי חזקיונה". בנאי העלה מספר גדול של תוכניות בידור שאת חלקן כתב בעצמו, כגון "ילדות קשה" (1964) ו"נישואין נוסח גירושין" (1973) אותן העלה יחד עם רבקה מיכאלי, "אני וסימון ומואיז הקטן" (1981), "שובו של הסוראמלו" (1992), ו"מיומנו של ישראלי שפוי" (2000), שכתב יחד עם דורון רוזנבלום. כמו כן כתב וביים חמש תוכניות בידור ללהקת הגשש החיוור בה חבר אחיו, גברי בנאי: "קסיוס קליי נגד חלפון" (1971), "אופסייד סטורי" (1974), "עובדים עלינו עבודה עברית" (1977), "קרקר נגד קרקר" (1980) ו"כוסות רוח" (1991).

בין מערכוניו הזכורים: מערכון עם רבקה מיכאלי "רבע עוף או בורקס" (המוכר יותר כ"מהנדס ואשת מהנדס") על השאיפה לכבוד ולסטטוס של הישראלים, והשירים ההומוריסטיים המשותפים "יוסף ג'ון רבקה ג'ון" על הפחד מידו של אבי חברתו ו"עברית קשה שפה" על קשיי השפה והקיום של העולים החדשים. ממערכוניו מתוכניות יחיד: "חלום שוודי" על חלום המתאר חיים משועממים בטירה שוודית והחזרה לחיים הישראלים מלאי המאבקים לאחר היקיצה, ומערכון בו מוזמן בנאי לעלות השמיימה כדי להשתתף בהצגת ענק של "המלט". בין המערכונים שכתב לגששים: "קרקר נגד קרקר" על מריבות גירושין, "שחקן כדורסל" על אב המתעקש להפוך את בנו לכדורסלן בעקבות ניצחונה של מכבי תל אביב ו"חתונת הדמים" על מפגש בין עדתי בעקבות חתונה מתוכננת.

בנאי שיחק במספר סרטי קולנוע, בהם: "אף מלה למורגנשטיין" (1963), "חבורה שכזאת" (1963), "פורטונה" (1966), "ארבינקא" (1967), "999... עליזה מזרחי" (1967), "הגלולה" (1968) (על פי תסריט של נסים אלוני ובבימויו של דוד פרלוב), "חכם גמליאל" (1973) (יחד עם אחיו יעקב) ו"הכלה וצייד הפרפרים" (1974).

יוסי בנאי נודע גם כזמר בעל קול עמוק וסגנון הגשה ייחודי, ובייחוד מוכרת אהבתו לשאנסונים צרפתיים. הוא הרבה לשיר שירים צרפתיים מתורגמים של ז'ורז' ברסנס, ז'אק ברל ואחרים, ואף הקדיש לכך מספר אלבומים וחלק מערבי היחיד שלו, כמו התוכניות משירי ברסנס "אין אהבות שמחות" מ-1969 ו"בנאי שר ומספר ברסאנס" מ-1997, והאלבום משירי ברל "אם נדע לאהוב" מ-1984. את מרבית השירים הצרפתיים תרגמה למענו נעמי שמר, הידוע בהם היה השיר "אהבה בת עשרים" של ברל. בנאי ביצע גם מספר שירים מקוריים של שמר, ביניהם "על כל אלה" ("על הדבש ועל העוקץ") שהפך ללהיט גדול ואהוב. בנאי הסתייג מאוד מהכיוון הפוליטי שהשיר תפס בעת פינוי ימית, כשהושר על ידי מתנגדי הפינוי מהימין, ולכן לא שר אותו במשך שנים.

אף על פי שעזב את ירושלים לאחר הצבא, הייתה העיר מושא געגועיו, הוא הרבה לבקר בה והיה מזוהה עמה. בנאי כתב את השיר הידוע ביותר שלו "אני וסימון ומואיז הקטן" על סמך חוויות ילדותו בירושלים עליו ועל שני חבריו, האחים סימון ומואיז יאיר, שביחד העלו הצגות בפארק, רדפו על גגות אחרי יונים ונשבעו אמונים לכל הילדות, כמאמר השיר. על בסיס דמותו של אברהם סוראמלו, דמות ססגונית מירושלים, הוא כתב וביצע את תוכנית הבידור "שובו של הסוראמלו" והוציא ספר מסיפוריו העממיים.

שירים נוספים המזוהים עמו הם "בחולות", "שיכור ולא מיין", "ספירת מלאי", "הגבירה בחום", "ערב עירוני", "אני שר להעביר את הזמן" ו"מרוב אהבה".

אלבום האולפן האחרון של בנאי כזמר היה "לאט" (2001). לאלבום, אותו הפיק מוזיקלית ועיבד יונתן בר גיורא, תרמו לחנים שלום חנוך, אהוד בנאי, ארקדי דוכין, יהודה פוליקר ועוד. האלבום זכה לביקורות נלהבות, ותהליך העבודה עליו תועד בסרט הדוקומנטרי "מכתבים ברוח" בבימויו של רם לוי, שהוא גם שמו של ספר שהוציא בנאי לאור ב-2001.

שתי הופעותיו האחרונות הוקלטו, ושנה לאחר מותו נערכו לאלבום בשם "מרוב אהבה: הפזמונים, המערכונים ומה שביניהם", בהפקת התו השמיני ובניהול מוזיקלי של אילן מוכיח.

לפני מותו החל בנאי בכתיבת טקסטים ובליקוט לחנים לאלבום חדש, אך נפטר לפני תחילת ההקלטות. האלבום יצא לבסוף בשנת 2012 בשם "יוסי בנאי - שירים אחרונים". את שיריו עיבד רע מוכיח וביצעו אמנים שונים, ובהם אהוד בנאי, ארקדי דוכין, ברי סחרוף ויובל בנאי. העבודה על האלבום תועדה בסרט שנשא את שמו ושודר בערוץ 8 ב-2013 בבימויו של מיקי שטיינר.

בנאי היה ידוע גם כקריין. הוא קרא טקסטים באירועים ותוכניות רבות. בין היתר שימש כקריין בתסכיתי רדיו ובסדרת הטלוויזיה התיעודית על תולדות הציונות "עמוד האש", הגיש עיבודים לסיפורי אגדות לילדים וכן לסיפור חייהם של מלחינים גדולים בשנות ה-80, קרא פרקים מספר תהילים לאלבום מיוחד שהוציא, וכן את שיריו של המשורר האהוב עליו, נתן אלתרמן, באלבום שהוציא בשנת 1999 בשם "פגישה לאין קץ - יוסי בנאי מגיש נתן אלתרמן". את שני אלבומים אלו הלחין, עיבד והפיק מוזיקלית יונתן בר גיורא.

בנאי נפטר ב-11 במאי 2006 בגיל 74 ממחלת הסרטן, ונקבר למחרת בבית הקברות של גבעת השלושה. קהל הצופים בכל אולמות התיאטרון עמד דקת דומיה ביום מותו כדי לכבד את זכרו. באותה השנה יצא כסינגל שירו האחרון, "תרנגול כפרות", בהלחנת מיכה שטרית.

בנאי הוא בן לדור הראשון של משפחת בנאי, אחיהם של השחקנים יעקב בנאי, חיים בנאי וגברי בנאי. מנישואיו הראשונים לאילנה נולד בנו, הזמר יובל בנאי, סולן להקת משינה, שכלתו היא אורלי זילברשץ ובנם הוא הזמר והשחקן אלישע בנאי, סולן להקת אלישע בנאי וארבעים השודדים. מנישואיו השניים לאביבה נולדו בניו דניאל ואריאל.

מורשתו

השפעתו של בנאי על התרבות הישראלית הייתה רבה ביותר. מבחינה אמנותית הוא הצליח להטביע חותם עמוק על פני מספר תחומי יצירה בהם עסק במהלך השנים:

הוא נחשב, גם על ידי הקהל וגם על ידי המבקרים, לשחקן תיאטרון בעל נוכחות בימתית דומיננטית, שהפליא לשחק במחזות דרמטיים (במיוחד בתפקידי בני מלוכה ואצולה), כמו גם במחזות קומיים.

כתב מערכונים רבים, חלקם גם עבור אחרים, שייצרו שפה בידורית אשר השפיעה על דורות של בדרנים בארץ ותרמו גם לשפה העברית המדוברת. הכניס לשפה ביטויים רבים ומטבעות לשון המזוהים עם "שלישיית הגשש החיוור", כמו: "עובדים עלינו", "זה רדיו?" ו"העולם מצחיק אז צוחקים", שנהפכו שגורים בפי רבים, ועם זאת, הקפיד ביצירותיו על שפה גבוהה ומכבדת.

היה זמר נשמה שבחר בקפידה טקסטים של מיטב היוצרים אותם ביצע בהגשה בימתית. הוא "שיחק" את שיריו וקולו העמוק הדגיש במיוחד את מילות הטקסט. כמו כן, בנאי ונעמי שמר הביאו לישראל את השאנסונים הצרפתיים, שלא היו מוכרים בארץ עד אז.

לאחר מותו הספידו אותו פוליטיקאים ואמנים רבים, בכינוי "גדול האמנים הישראליים של הדורות האחרונים". אהוד אולמרט, ראש הממשלה באותה העת, הספיד אותו בהודעה מיוחדת שפרסמה הממשלה בעקבות מותו ואמר, בין השאר: "יוסי בנאי היווה מופת של כישרון רב תחומי בבימוי, במחזאות, בסאטירה, בקולנוע ובשירה. קולו הייחודי של יוסי היה חלק מרכזי בסיפורה של מדינת היהודים המתחדשת בארץ ישראל ובירושלים."

בפרס ישראל לתיאטרון, בו זכה בנאי בשנת 1998, הוא זכה לתיאור:

יוסי בנאי מבטא בכישרונותיו, באישיותו, בעולמו היצירתי את השילוב המיוחד של שחקן, במאי, כותב ואיש הבימה הקלה. בסיפור חייו פוגשים אנו דובר ססגוני של הוויה ישראלית, ומייצג נאמן של אומנות הבימה בת שנות דור. לכל אורך דרכו מסמטאות ילדותו בירושלים ועד גלגולנו שלנו, הישראלים, בעורם של הגששים, דרך גלריה רחבה של דמויות מהעולם הקלאסי, מוליך אותנו בנאי בחן, בכישרון, באומנות ובפשטות למחוזות מרתקים, קרובים ורחוקים.

בשנת 2019 יצא לאקרנים הסרט הדוקומנטרי להאיר את יוסי (במאים קובי פרג' ומוריס בן מיור), ממואר קולנועי שעשוי מאינספור קטעי ראיונות, הופעות ועוד של יוסי בנאי, מלווים אך ורק בקולו. הסרט הוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל הקולנוע ירושלים ומשם יצא להקרנות מסחריות ברחבי הארץ.

על שמו של בנאי נקראו רחובות במספר ערים בארץ: בבית שמש, בכפר סבא, בנתניה, ברמלה, באשדוד ובקריית מוצקין.