חנוך לוין

נולד בתל אביב למלכה וישראל לוין שעלו לארץ בשנת 1935 מלודז' בפולין. צאצא של רבי מנחם מנדל מקוצק ורבי חנוך הניך לוין מאלכסנדר. גדל בבית מסורתי בשכונת נוה-שאנן שבדרום תל אביב, ולמד בבית הספר הממלכתי הדתי "יעבץ". אחיו, דוד לוין, שהיה מבוגר ממנו בתשע שנים, עבד בשנות ה-50 כעוזר במאי בתיאטרון הקאמרי, וכך נחשף לוין כילד לעולם התיאטרון משני צידי הקלעים. כשהיה בן 12 התייתם מאביו - בעל חנות מכולת שכונתית - שנפטר מהתקף לב. הוא התחיל ללמוד בתיכון "צייטלין" בתל אביב, אך לאחר שסיים את כיתה ט' ביקשה ממנו אמו שיעזור בפרנסת המשפחה. לוין החל לעבוד כנער שליח בחברת "חירות" ונרשם ללימודי ערב לנערים עובדים בבית הספר התיכון "עירוני א'". במסגרת לימודיו בבית ספר זה השתתף בחוג דרמטי, ושיחק במחזה "מיכל בת שאול" של אהרן אשמן. באותה תקופה לוין יצא בשאלה.

לאחר שירות צבאי כצפן בחיל הקשר, החל לוין ללמוד ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב (1964 - 1967). באוקטובר 1965 הצטרף למערכת העיתון "דורבן", אחד משני עיתוני הסטודנטים של האוניברסיטה. את המדור הספרותי בעיתון זה, ערך חברו לספסל הלימודים אברהם עוז. לוין החל לפרסם שם מדור סאטירה בשם "דף האחוריים של חנוך לוין" שמוקם בעמוד האחרון של העיתון. במדור זה, בין השאר, ביקר לוין את המלחמה על כל היבטיה, את נרטיב השואה, וגם הרבה לעקוץ את הממסד על יחסו לערבים. כתיבתו עוררה את חמתם של רבים מעמיתיו הסטודנטים, שאף חתמו על עצומה המגנה אותו ואת כתיבתו. אחדים מקטעיו בתקופה זו הוצאו לאור, בשינויים כלשהם, כחלק מיצירתו המאוחרת יותר (למשל, "בלדה מחושלת על חייל וחיילת" מיוני 1966 שהתגלגל ל"נשר שחור על גג אדום", ופורסם בעקבות מבצע שלום הגליל). חלק מהמדור נכתב יחד עם האמן מיכאל דרוקס שאייר אותו. לוין ודרוקס אף יצרו סדרת עבודות משותפת בשם "אדון זאב". הוא בחר לא לגשת לבחינות הסיום ולא קיבל תואר ראשון.

בעת שרותו הצבאי התקרב לוין אל המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שם פגש בדני טרץ', איש התיאטרון של הנוער הקומוניסטי. בין השניים צמחה ידידות וקרבה מקצועית שנמשכה מעבר לתקופת הפעילות המפלגתית. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, בה שירת ביחידת נ"מ באל עריש, הוא המשיך במעורבותו הפוליטית, ולאחר מלחמת יום הכיפורים אף נטל חלק בפגישות קבוצה טרוצקיסטית (אם כי הוא תיאר את השתתפותו בפגישות אלה כבעלת אופי "אנתרופולוגי").

פרסומי יצירות ראשונים

בשנת 1967 פרסם לוין פואמה בשם "ברכות השחר" ב"יוכני", שהתקבלה בהערכה רבה בחוגי הספרות בארץ; ב"הארץ" הוא פרסם את הסיפורים "דינה העקשנית" (1966) ו"פשישפש" (1971; סיפור אחר של לוין באותו השם נכלל לימים בספר "החולה הנצחי והאהובה") ואת מחזורי השירים "שיר מסיבת רעים: אידיליה" (1968) ו"אנשים עם פגם" (1970). בעקבות הזמנתם של מנחם פרי ומאיר ויזלטיר החל לפרסם ב-1971 סיפורים, פואמות ושירים בכתב העת "סימן קריאה" ("עולם החנפנות" ב-1973, "גיבן מוצא זונה" ב-1976, "חיי המתים" ב-1981, ואחרים).

ב-1967 שלח לוין תסכית רדיו בשם "תפסו את המרגל" לתחרות תסכיתים בקול ישראל, וזכה בפרס הראשון. התסכית, בבימויו של דוד לוין, שודר מספר פעמים, ותרגום שלו לאנגלית אף זכה ב-1969 בפרס הראשון בתחרות תסכיתי רדיו באיטליה. הוא התפרסם מאוחר יותר בספר "אחרון".

בשנת 1968 השתתף לוין בתערוכה הקבוצתית "+10 - בעד ונגד", במסגרת קבוצת +10 של רפי לביא בגלריה 220 בתל אביב.

במקביל לפעילותו הספרותית ה"טהורה", עסק לוין בתקופה זו (1967 - 1970) בכתיבת מחזות סאטיריים פוליטיים. במרץ 1968 הוא החל לעבוד יחד עם הבמאית עדנה שביט על הקברט הסאטירי "את ואני והמלחמה הבאה", אותו החל לחבר שנה קודם לכן; תחילה דובר על כך שהקברט יועלה ב"צוותא", הלהקה אף עשתה חזרות שם, אך כשמנהלי "צוותא" ראו חזרה מתקדמת של המופע הם החליטו לבטל את הצגתו שם עקב תכניו. עקב כך, החליטו היוצרים להציגו במועדון "בר-ברים" בתל אביב. חברי הלהקה כללו ארבעה מבוגרי החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב תחת עדנה שביט, בהם בת-שבע צייזלר וגד קינר (כשלעיתים החליף אותו יאיר רובין), המוזיקה לשירים נכתבה בידי אלכס כגן ובני נגרי, ועל ההפקה היה אמון דני טרץ'. בהופעה מוקדמת בקיבוץ נצר סרני התחוללה שערורייה כשוותיקי הקיבוץ, שזעמו על תכניו של הקברט, פירקו את הבמה, צרחו על השחקנים ונהגו עמם באלימות. עקב התגובות, מיתנה הבמאית עדנה שביט את ההצגה, הוציאה ממנה את אחד השירים שעוררו את הזעם הרב ביותר, "בלדה על כיבוש הכותל המערבי", וביקשה מהשחקנים להופיע באופן רך יותר. באוגוסט 1968 הועלתה הבכורה הרשמית במועדון "בר-ברים". הביקורות היו רעות, הקהל מיעט להגיע, המופע ירד, חזר להופיע, ושוב ירד.

עבודתו הבאה של לוין הייתה רביו סאטירי בשם "קטשופ". את ההצגה מימן דוד ארנפלד, יהלומן ופעיל שמאל, שהתרשם מ"את ואני והמלחמה הבאה", הפיק דני טרץ', וביים אחיו של חנוך, דוד לוין. שחקני המחזה היו תיקי דיין, קובי רכט וטוביה צפיר (כשלעיתים החליף אותו שמעון לב-ארי), ועל הלחנת המוזיקה הופקדו שוב אלכס כגן ובני נגרי. המופע הוצג לראשונה במועדון "הקברט הסאטירי" (במרתף "קולנוע פריז") בתל אביב במרץ 1969. ההצגה הייתה בידורית יותר ועוקצנית ותקיפה פחות מקודמתה, הביקורות ל"קטשופ" היו טובות ברובן, וכך גם תגובת הקהל.

בשתי יצירות אלה יצא לוין כנגד פאתוס המיליטריזם הישראלי (הפארודיה מ"את ואני והמלחמה הבאה", "מסדר הניצחון של מלחמת 11 הדקות" על נאום הניצחון של אל"ם גורודיש בתום מלחמת ששת הימים), לעג לאזלת ידם ושאננותם של מדינאי ישראל ("שיחות שלום במזרח התיכון" מ"קטשופ"), ועסק באופן מקאברי בשכול ("מרובעים בבית הקברות" מ"קטשופ").

הביקורת שהופנתה כלפי לוין בעקבות "את ואני והמלחמה הבאה" התעצמה לאחר בכורת מחזהו הפוליטי השלישי, "מלכת אמבטיה" (ולא "מלכת האמבטיה", כפי שכתוב פעמים רבות בטעות), שהועלה על ידי התיאטרון הקאמרי בבימויו של דוד לוין, ובכיכובם של תיקי דיין, ישראל גוריון, יוסי גרבר, ז'רמן אוניקובסקי, ונחום שליט. עוד לפני העלאתו, רצה התיאטרון למתן את החומר של המחזה, אך נתקל בסירובו של חנוך לוין. כמו כן, תבעו אנשי המפד"ל בתל אביב, בראשותו של סגן ראש העירייה חיים בסוק, מן העירייה שלא להעלותו עקב תוכנו, שכלל שיר שחילל לכאורה את כבודו של התנ"ך, ובנוסף, פנו גם למשרד הפנים לבטל את העלאתו באמצעות "המועצה לביקורת סרטים ומחזות". המועצה הסירה שני קטעים מן המחזה, התיאטרון הקאמרי הגיש תביעה כנגד המהלך לבג"ץ, והמועצה חזרה בה ואישרה את המחזה במלואו, והוא הועלה לבסוף בתיאטרון הקאמרי באפריל 1970. ההצגה כללה, בין השאר, ביטויים גסים ("לתקוע נודות"), סצנה ("העקידה") בה יצחק מפציר באביו אברהם שלא יהסס וישחט אותו, כביקורת על ההורים השולחים את ילדיהם להיהרג במלחמות, ולעג על הזחיחות והיוהרה הישראלית ("החיזור"). אולי משום שהועלתה על בימת תיאטרון ממוסד, ההצגה עוררה סערת רוחות ציבורית חסרת תקדים: צופים הפגינו והתפרעו במהלך ההופעות, והממשלה איימה להפסיק לתמוך כספית בתיאטרון. גם הביקורת השתלחה בהצגה: "מכלול דיאלוגים דפקטיביים ופזמונים המכוונים לזרות מלח על הפצעים הפתוחים" (חיים גמזו), "מן המחזבל משתמע כי כולנו רוצחים מתועבים, אזרחים במדינה מיליטריסטית שואפת דמים" (אורי פורת) ו"סצנה על עיתונאי, הבא לראיין אלמנה צעירה, שבעלה נפל בתעלה - ומתעלס עמה באהבים - יכול להמציא רק מוח שטני או חולה רוח ... זוהי התעללות זדונית באלפי הורים שכולים" (ראובן ינאי). חרף מחאותיו של לוין, החליטה הנהלת התיאטרון בעקבות המהומות להוריד את ההצגה לאחר 19 הצגות בלבד.

מחזהו ה"אמנותי" הראשון של לוין היה הקומדיה "סולומון גריפ" שבכורתה נערכה במאי 1969 ב"תיאטרון הפתוח", בבימויו של הלל נאמן. להצלחה הציבורית הגדולה הראשונה הוא זכה בעקבות הקומדיה הבאה שלו, "חפץ", שהועלתה על בימת תיאטרון חיפה במרץ 1972 בבימויו של עודד קוטלר; מחזה זה נדחה על ידי "הקאמרי" ו"הבימה" קודם לכן. מחזהו הבא, "יעקובי ולידנטל", היה הראשון אותו לוין גם ביים, והוא הוצג לראשונה בדצמבר 1972 בתיאטרון הקאמרי. במהלך שנות השבעים הוא המשיך לכתוב ולביים הצגות שהועלו בעיקר בתיאטרון חיפה וב"קאמרי" (ראו את רשימת המחזות). לוין גם חיבר בתקופה זו שני תסריטים: "פלוך", שביים דני וולמן ב-1972 ובו גם שיחק בתפקיד קטן, ו"פנטסיה על נושא רומנטי" שביים ויטק טרץ' ב-1977; שני הסרטים זכו להערכת הביקורת, אך לא הקהל.

הסערה הגדולה הבאה התחוללה בעקבות המחזה "יסורי איוב" ב-1981. מחזה זה כלל סצנה בה איוב העירום, בגילומו של יוסף כרמון, משופד באחוריו על מוט על ידי חיילי הקיסר, ונמכר לקרקס על מנת שגסיסתו תמשוך קהל. מרים גלזר-תעסה, סגנית שר החינוך והתרבות, טענה מעל בימת הכנסת כי המדינה אינה צריכה לממן תיאטרון "בו גבר עירום תלוי עשרים דקות וכל ערוותו מתנדנדת". מחזהו הבא של לוין, "הזונה הגדולה מבבל" מ-1982, עורר התנגדות גם בקרב עמיתיו השחקנים בתיאטרון הקאמרי, ובראשם יוסי ידין. בעקבות ההתנגדות, קוצר המחזה בכ-20 דקות.

לוין חזר לכתיבה הפוליטית במחזהו "הפטריוט", שהועלה באוקטובר 1982 בתיאטרון נווה צדק בבימויו של עודד קוטלר. המחזה מתאר, בין השאר, אזרח ישראלי המבקש להגר לארצות הברית, ולשם כך מתבקש על ידי הקונסול האמריקאי לירוק על אמו ועל ידי הממונה על השטחים לבעוט בפני נער ערבי, רגע לפני עזיבתו הוא מגויס למלחמה באלבניה ונהרג. כשהוא מגיע לגן עדן הוא מתחיל לבקש מחילה אך לבסוף מקניט את אלוהים ותופס את כסאו. אף על פי שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות לא נתנה את אישורה, החליט קוטלר להעלותו על הבמה; כיוון שעלתה ההצגה לבמה ללא אישור, ניתן דו"ח על העלתה ונפסלו חלקים ממנה. לאור העובדה שהקטעים שנפסלו היו משפטים מתוך ההצגה ולא סצנות שלמות, התקשו יוצרי ההצגה למצוא פתרון למגבלות הצנזורה. אלא שאז התראיין יהושע יוסטון, יו"ר המועצה לביקורת סרטים הצגות וציטט ברדיו את המשפטים שהצנזורה חתכה מההצגה. כיוון שכך, מצאו היוצרים פתרון משפטי: אם ליו"ר המועצה מותר להקריא את המשפטים שהצנזורה אסרה, משמע אסור להציג אותם אך להקריא מותר. מאז והילך במקום להציג את המשפטים האסורים על הבמה, הם הוקראו על ידי שחקן שישב בקהל.

לוין הואשם על ידי חלק מהמבקרים במהלך שנות השמונים כי מחזותיו החלו לחזור על עצמם ("יאקיש ופופצ'ה", "המתלבט"), אולם מחזותיו המאוחרים יותר ("הילד חולם", "ההולכים בחושך", "אשכבה" ועוד) זכו לשבחים רבים.

פעילותו כפזמונאי וסופר

אף על פי שפעילותו המרכזית הייתה בתיאטרון, כתב לוין גם פזמונים שהולחנו, כ"חייל של שוקולד" בביצוע "החלונות הגבוהים" (שהתפרסם קודם לכן במדורו "דף האחוריים", ונאסר להשמעה ברדיו בשל תוכנו), "אדון כמעט וגברת כבר" בביצוע יהודית רביץ, "העץ הוא גבוה" ושירים נוספים בביצוע להקת "אחרית הימים", "אני חיה לי מיום ליום" בביצוע תיקי דיין (שהתפרסם מאוחר יותר בלחן שונה בביצועה של ריטה), "לונדון" (הלקוח ממחזהו "אורזי מזוודות"), "שחמט" (מתוך "את ואני והמלחמה הבאה") בביצוע חוה אלברשטיין, ועוד. לוין פרסם שני ספרי סיפורת ("החולה הנצחי והאהובה" ו"איש עומד מאחורי אישה יושבת"), מערכונים ("הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים'") וספר שירה ("חיי המתים").

בשנות ה-90 הופיעה השחקנית מרים גבריאלי (ששיחקה בכמה ממחזותיו) בהצגת היחיד "שש שעה רקובה" שהתבססה על כמה מסיפוריו שהופיעו בספר "החולה הנצחי והאהובה".

בשנת 2000, לאחר פטירתו, הוציא המוזיקאי דודי לוי את הדיסק "פרויקט חנוך לוין", הכולל 11 שירים שאת מילותיהם חיבר לוין. בשנת 2003 הוציא המלחין/פסנתרן עמית פוזננסקי את הדיסק "חיי המתים", הכולל 10 שירים שאת מילותיהם חיבר לוין. בשנת 2008 הוציאה חברת הד ארצי אלבום אוסף בשם "כשתחשכנה עיניי", ובו שירים שכתב לוין.

לוין כתב סיפורים וקטעי פרוזה רבים. הוא הרבה לכתוב פרוזה בתחילת דרכו, בשנות השישים. אז כתב סיפורים קצרים שהושפעו מאוד מקפקא למשל "ההזדמנות" הנפתח במילים "בוקר אחד גילית שאתה אבק. לא נתנו לך מנוח." או סיפור אחר שנפתח ב"בוקר אחד, כשהקיץ סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לרקסי רובינשטיין". קרן דותן כותבת על אוסף של חמישה מסיפוריו המוקדמים המרכזיים כי "מכל החמישה עולה אחרות חריפה של הדמות המרכזית. אחרות בלתי נסבלת המתפרקת בחלק מהסיפורים עד כדי קומדיית נונסנס."

לוין נודע בסירובו העקבי להתראיין לכלי התקשורת, בו התמיד מאז תחילת שנות השבעים. באחד מהראיונות המעטים שנתן בתחילת דרכו (למיכאל הנדלזלץ מגלי צה"ל), ענה לשאלה "מדוע אתה כותב דווקא לתיאטרון?":

אני חושב, פשוט, הבמה, זה הרבה יותר קוסם, הרבה יותר מרתק כשאתה רואה את הדברים האלה על הבמה. זה הרבה יותר מרגש, פשוט, אני באמת לא יודע למה... אתה רואה את העולם, ככה, נרקם על הבמה. אני לא יודע אם החומר מקבל איכות אחרת, או שהוא יותר טוב או פחות, אבל בכל אופן בשבילי זה יותר מרגש, חומר שמבוצע על הבמה.

לוין נישא פעמיים, לציירת נאוה כורש ולדיילת עדנה קרן. בת זוגו בשנות חייו האחרונות הייתה שחקנית התיאטרון ליליאן ברטו, אותה פגש בשנת 1993 בזמן החזרות להצגה "הילד חולם". משלוש נשים אלו נולדו לו ארבעה בנים.

בסוף שנות ה-90 לוין חלה בסרטן הערמונית ואושפז במרכז הרפואי תל השומר. ממיטת חוליו ביים לוין את המחזה האחרון שכתב, "הבכיינים", אך לא זכה להשלים את בימויו בעצמו (הבמאי אילן רונן השלים זאת).

לוין נפטר ב-18 באוגוסט 1999 מסרטן הערמונית ונקבר בבית העלמין קריית שאול. "הקומדיה הגדולה", שנכתבה בסוף יולי 1999, נמצאה במחשב כף היד של לוין לצד מיטתו בבית החולים ונחשבת ליצירתו האחרונה.

לוין חיבר במהלך חייו 63 מחזות, וביים 22 מתוכם (ראו את רשימת המחזות).

נושאי כתיבה עיקריים

חנוך לוין החל את דרכו כסטיריקן ונושא הסאטירה הופיע באופן עקבי בכתביו. החל בדף האחוריים, ב"את אני והמלחמה הבאה" ו"מלכת אמבטיה", דרך "חפץ" ו"הילד חולם". אולם במאמר היחיד שפרסם לוין טוען שהסאטירה אינה כלי תקף כדי לעשות שינוי. הוא אומר שהיא תמיד מציגה את המציאות בצורה צרה מדי ושהיא אפקטיבית רק ככלי ספרותי.

כתיבתו של לוין עוסקת במגוון רחב של נושאים. יש הטוענים כי נושאיו חוזרים זה על זה שוב ושוב, אך לאלו השיב לוין כי לא ניתן לבצע הכללה לדמויותיו. במקום זאת, הוא הציע להתייחס אליהן כסיטואציות, תמונות, בהן מופיעים אנשים שונים. עם זאת, הטקסטים שכתב לוין מציגים לא פעם דמות גבר שמוכנה ללכת רחוק, רחוק מאוד לעיתים, בעבור מה שנראה כתשוקה לבשר, כצורך לקבל מעט חום מהמין הנשי לרוב. דמויותיו של לוין משתקפות לאור צורך זה כאנטי-גיבורים מובהקים. קיימת מגמה בטקסטים של לוין להקצין עם הסיפור: אם הגיבור רודף אחר יחס מהאישה וקיימת בו ציפייה למשל שהנה, עוד מעט יזכה לנשיקה או למבט חם מצידה, הטקסט שובר ציפייה זו שוב ושוב. אפשר לראות בכך דרך בה הטקסט יוצר דרמה – מקום בו קיימים חיים – אך אפשר שהטקסט בא לבחון במקרים אלו עד כמה ירחיק האדם האוהב, הסובל, ללכת, בעבור מעט יחס מהאישה שהוא אוהב. דוגמאות לקיצוניות בה נוקט הטקסט היא שלילת האפשרות לאהבה מצד האישה. כך, מסכינים הגברים בחלק מהסיפורים לשמש את האישה כמשרתים; משרתים אשר טומנים בחובם תקווה סמויה להתחכך לפחות בקרבה לאישה.

פיתוח נוסף של הנושא מראה כי היחס של האחר מקנה לי מקום בעולם הזה. אפשר לראות בכך ביקורת על האדם הזקוק לתבניות בחייו: בחלק מסיפורי הפרוזה של לוין מוצג הגבר כעבד לעצלותו, שכל תשוקותיו מסתכמים ברדיפה אחרי בית, אישה ומיטה חמה. נושא זה מופיע גם אצל סופרים אחרים בספרות, כש"י עגנון ב"תמול שלשום", אך הטקסט של לוין בוחר להפשיט את האדם בצורה מוקצנת יותר, המשאירה אותו עירום לנוכח תשוקותיו, המוצגות לרוב בפני הקורא – או הצופה – כזרם תודעה המתחבט בין תשוקותיו האפלות מחד, לבין הרצון להיות אדם טוב ורגיל, מאידך.

נושא נוסף המופיע בכתיבתו של לוין הוא חוסר המשמעות של הקיום האנושי. לוין שומט פעמים רבות את הקרקע עליה מתנהל המשחק בין המינים. כך, אפשר למצוא למשל ב"איש עומד מאחורי אישה יושבת" עיקור של התשוקה על ידי מסע אל קרבי הגוף, כדי להוכיח שהתשוקה מתקיימת רק עד לאן שמגיע העור. אפשר למצוא גם רגעי התפכחות, או הארה, אצל דמויות הגברים בכתביו, המגלות כי כל המירוץ עקר מיסודו: גם האהבה המסנוורת ביותר, מכילה בהמשך ישיר לה שגרה אפורה.

המחזה מלכת אמבטיה של לוין שהועלה בתחילת שנות ה-70, נתקל בתגובה ציבורית שלילית; אנשי ציבור והקהל הרחב סירבו לקבל את הביקורת כפי שבאה לידי ביטוי במחזה. ההצגה עוררה סערת רוחות ציבורית חסרת תקדים: צופים הפגינו והתפרעו במהלך ההופעות, פצצות סירחון הושלכו ופעמיים אף האולם פונה לאחר התרעה טלפונית על הטמנת פצצה באולם, נשלחו מכתבי איום ועלתה דרישה מצד חיים בסוק, סגן ראש עיריית תל אביב מטעם המפד"ל להפסיק את התמיכה בתיאטרון. גם הביקורת השתלחה בהצגה: "מכלול דיאלוגים דפקטיביים ופזמונים המכוונים לזרות מלח על הפצעים הפתוחים" (חיים גמזו), "מן המחזבל משתמע כי כולנו רוצחים מתועבים, אזרחים במדינה מיליטריסטית שואפת דמים" (אורי פורת) ו"סצנה על עיתונאי, הבא לראיין אלמנה צעירה, שבעלה נפל בתעלה - ומתעלס עמה באהבים - יכול להמציא רק מוח שטני או חולה רוח ... זוהי התעללות זדונית באלפי הורים שכולים" (ראובן ינאי, עורך "מעריב לנוער"). שר הביטחון, משה דיין, שצפה בהצגה, אמר: "לא יכולה להיות הצגה יותר מעודדת לערבים בראייתם העוינת את מדינת ישראל".

חנוך לוין כתב 62 מחזות, קברטים ורביואים. רשימה זו מכילה מחזות שהועלו בלבד.

ארבעת סרטי הסדרה :