ההגנה

"ההגנה" הוקמה ב-1920 על מנת לכונן הגנה כוללת ליישוב מפני התקפות ערביי הארץ. בתחילה עבר הארגון תחת בעלויות של מוסדות שונים, היה מצומצם בהיקפו, מפוזר בכמה כוחות מקומיים, חסר פיקוד מרכזי, סבל ממחסור בתקציב ומסכסוכים שונים. תפקוד הארגון במאורעות תרפ"ט הבהיר להנהגת היישוב את הצורך החיוני בהגנה מאורגנת, ומתחילת שנות ה-30 החל הארגון לגדול ולהתפתח. הוקמו מפקדה ארצית ומטכ"ל ("הפיקוד העליון") לניהול הארגון ברמה הכלל ארצית ולתיאום פעילויות מבצעיות, שפעלו תחת מרות הנהגת היישוב בראשות דוד בן-גוריון. לנוכח המרד הערבי הגדול, החלה "ההגנה" לשתף פעולה עם הבריטים בגיוס נוטרים להגנה על היישובים היהודיים, ובהקמת יחידות לוחמים (הנודדת, פלוגות השדה ופלוגות הלילה) מתוך אסטרטגיה חדשה של התקפות יזומות נגד הפורעים, ופתחה קורסים מבצעיים ומפעלי ייצור נשק בשם תע"ש, שהפכו אותה לארגון מבצעי של ממש. "ההגנה" גם החלה להשתתף במנגנון ההעפלה החשאית לארץ בהובלת ספינות המעפילים, וסייעה להקמת יישובי "חומה ומגדל".

במלחמת העולם השנייה החל שיתוף הפעולה עם הבריטים כנגד סכנת הפלישה של גרמניה הנאצית, בעידוד הארגון לגיוס לצבא הבריטי ובהקמת כוח צבאי סדיר ומאומן בארץ - הפלמ"ח. לאחר המלחמה פעלה "ההגנה" נגד הבריטים במסגרת תנועת המרי העברי בפעולות גדולות, כגון פיצוץ תחנות הרדאר וליל הגשרים, ולאחריה החל דוד בן-גוריון להכין את הארגון להוות את הצבא העתידי של המדינה. לשם כך התפתח חיל השדה והוחל בגיוס כוחות לוחמים לחטיבות רגלים ובהקמת יחידות שונות בארגון (שירות אווירי, ימי, תותחנים, שריון ועוד), כדי שיוכלו לעמוד בהתקפות ערביי הארץ ובעיקר מפני צבאות ערב.

"ההגנה" ניהלה את השלבים הראשונים של מלחמת העצמאות, מהלחימה ביישובים ובכבישים וליווי השיירות אליהם, דרך המבצעים הגדולים לכיבוש הערים ואזורי הארץ מהגליל ועד הנגב באמצעות 11 חטיבות הלוחמים שהקימה מכוחותיה, ועד תחילת הפלישה של מדינות ערב לארץ ישראל. ל"הגנה" תרומה מכרעת לניצחון במלחמה זו. בשלהי מאי 1948, תוך כדי סערת הקרבות, הפך הארגון לצה"ל.

הקמה

בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20, חל שינוי בתפיסה הביטחונית של ראשי מוסדות היישוב בארץ ישראל. עד לאותה תקופה, התפיסה הביטחונית של הנהגת היישוב בארץ ישראל כללה הגנה על יישובים בלבד, וזאת בנסיבות השלטוניות של האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל. לאחר הכיבוש הבריטי, הייתה שאיפה שהגדודים העבריים יהיו כוח המגן של היישוב, אבל הבריטים לא רצו בכך, כמו גם מנהיגי תנועת העבודה. מפעל ההתיישבות עמד בפני התרחבות בעקבות גלי העלייה השלישית, ומנהיגות היישוב נתנה את דעתה על הצורך בארגון שיעסוק בהגנה מרחבית ברחבי הארץ.

היו מנהיגים, דוגמת זאב ז'בוטינסקי ואחרים, בעיקר בקרב חוגים אקטיביסטים ביישוב, שחשבו שיש לשתף פעולה עם הבריטים בהקמת יחידות סדירות של אנשי היישוב שיהוו חלק מחיל-המצב הבריטי בארץ ישראל, מעין צבא עברי גלוי בחסות בריטית. הם רצו להסתמך על הגדודים העבריים הארצישראלים שלחמו במלחמת העולם הראשונה בחסות בריטית, ובמיוחד על הגדוד העברי "הראשון ליהודה" שעדיין נותר פעיל אך עתידו היה מוטל בספק, או להקים משטרה עברית באזורי היישוב היהודי בחסות בריטית. הם ראו בבריטים אומה מאורגנת ושומרת חוק, שרואה ביישוב היהודי כשותף בכל ענייני ההגנה והביטחון, שעמה, כאמור, שיתפו פעולה בעבר. מנהיגי תנועת העבודה כגון דוד בן-גוריון ויצחק טבנקין, טענו שאין להסתמך על הבריטים בהגנת היישוב ויש צורך בהקמת ארגון שיהיה נתון למרות מוסדות היישוב. הידרדרות המצב הביטחוני בארץ בחורף ובאביב 1920, שעיקרם מאורעות תל חי והתקפות של ערבים בירושלים במאורעות תר"פ, כשלא ניתן היה להפעיל את הגדוד העברי כנגד הפורעים, הבהירו שהגדוד אינו יכול לשמש כמנגנון הגנתי למען היישוב היהודי, בעיקר עקב התנגדותם של הבריטים לכך. הצורך במענה להתנגדות הערבית החדשה, שהתבטאה בהתקפות על מרכזי הערים והיישובים המבודדים, היה הגורם שדרבן לפעולה את מפלגת אחדות העבודה. מפלגה זו הוקמה ב-1919 כאיחוד תנועות הפועלים בארץ ישראל, וראשיה ראו צורך לקחת על עצמם לדאוג לענייני ההגנה ולהגן על כל נקודת יישוב לפי התפיסה, שנטישת יישוב אחד דומה היה לנטישת המערכה כולה. יצחק טבנקין קרא בעניין זה: "הביטחון מתחיל להתרופף, איפה פעולתנו? התקווה לגואל מן החוץ מחלישה ומבטלת את כוחותינו.. חוסר הפעולה העממית, חוסר העמידה על הנפש, נושאים בקרבם את זרע ההרס והאובדן".

ארגון "השומר" נפסל למילוי תפקיד זה על ידי "אחדות העבודה", עקב ביקורת עליו שהחלה בתקופת העלייה השנייה ונמשכה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, על היותם מסדר שומרים מצומצם ואלטיסטי שהיה אוטונומי בהחלטותיו ולא התאים עוד ליישוב הגדל והולך בעל הנהגה מסודרת, והוא צריך לפנות את מקומו להגנה עממית המקיפה את כל פלגי היישוב, כולל זה העירוני, שתהיה גם נתונה למרות ולמשמעת (ובעקיפין, גם בגלל התמודדות על השליטה בכוח החמוש המאורגן של תנועת הפועלים בארץ). "השומר" פורק באביב 1920, באספה סוערת בתל עדשים ב-18–19 במאי 1920. במקביל, מנהיגי השומר, ישראל ומניה שוחט, יחד עם אנשי "החלוץ", יצחק שדה ויהודה אלמוג, פעלו להקמת גדוד העבודה שעליו הוכרז רשמית ב-25 באוגוסט 1920.

בכינוס של "אחדות העבודה" בחוות כנרת ב-15 ביוני 1920 (כ"ט בסיון תר"ף), הוחלט על העברת סמכויות ארגון "השומר" לידי מפלגת אחדות העבודה, ועל הקמת כוח מגן הנתון לפיקוחה. חברי "השומר" אמורים היו להצטרף לארגון החדש. כך הוקם למעשה ארגון "ההגנה":

הועידה מחייבת את כל חברי א"ה [אחדות העבודה] להענות במשמעת מוחלטת לועד ההגנה בכל דרישה להגנה. אחדות העבודה מקבלת בהכרת חשיבות ואחריות היסטורית את האיניציאטיבה [היוזמה] המוטלת עליה מאת הסתדרות השומר לדאוג לסידור ענייני ההגנה ולהבטחת תוכנה הלאומי והסוציאלי של הגנה עממית בארץ על ידי סידור חבר עובדים מסורים שעומדים על המשמר בכל ענייני ההגנה ביצירת הגדודים ובהשתתפות במשטרה. הועידה מוסרת ייפוי-כוח לוועד שנבחר בשומר [ארגון השומר], לגשת - בקשר עם הוה"פ [הועד הפועל] של א"ה - לארגון הסתדרות ההגנה. הועידה מכירה כי ההגנה צריכה להיות מאורגנת כך, שהיא תהיה כולה ברשות המשתתפים בה ותשאף להכניס לתוכה כל איש [אשר] מוכשר לעבודות ההגנה ומקבל על עצמו את עולן.

עם הקמת ההסתדרות בדצמבר 1920, הובילה "אחדות העבודה" את הכללת השמירה וההגנה כאחד מתפקידי הארגון החדש, הוקם בו "ועד ההגנה" ואליו הוכפפה "ההגנה". לאחר דיונים הוגדרה "ההגנה" כארגון כלל-ארצי שמטרתו לספק הגנה כוללת ליישוב היהודי והוחלט לפתוח את שורותיה לכל, ללא אפליה על רקע שיוך פוליטי, מעמדי, כלכלי או מגדרי, ונשים שירתו ב"הגנה" מאז הקמתה.

"ההגנה" בשנות ה-20

אנשי "אחדות העבודה" וההסתדרות התקשו לממן ולהפעיל ארגון בסדר גודל כמו "ההגנה". עד מאורעות תרפ"ט לא גויסו די משאבים כלכליים לניהול "ההגנה", והוא אורגן כמיליציה אזרחית. במאורעות תרפ"א, במאי 1921, לא הייתה "ההגנה" מוכנה. היא לא הצליחה להגן מפני התקפות הערבים על השכונות היהודיות ביפו ובסביבתה, יהודי יפו לא צוידו בנשק חם, ו-47 איש נפלו חלל. אנשי "הגדוד העברי" שהתאמנו בסרפנד הצליחו להציל את תל אביב ממתקפת הערבים, וביחד עם 300 מגינים מקומיים יצרו עמדות מגן סביב העיר. המתקפה בפתח תקווה נעצרה הודות לכוח בריטי שנכח במקום. אך הארגון הפיק לקחים, התארגן ליום הפורענות ב-2 בנובמבר 1921 (יום השנה להצהרת בלפור), והצליח להניס את התקפת ההמון הערבי בירושלים באותו יום, מה שהוכיח ליישוב שניתן למנוע אסון גם בהכנה קצרה של כוח קטן וחמוש. באותה תקופה היו מסגרות עצמאיות אחרות שסייעו, דוגמת קבוצת קדםשפעלה בתל אביב תחת פיקודו של שמשון בלוך והצטרפה עם תום מאורעות תרפ"א לארגון "ההגנה". קבוצה זו בלטה במאורעות תרפ"א בתל אביב בהיותה המסגרת ההגנתית היחידה שהחזיקה בנשק.

כחלק מלקחי מאורעות תרפ"א, הייתה "ההגנה" אמורה לגדול ולהתפתח. היא התכוננה לקראת מועדי פורענות צפויים והחלה לתכנן את פעולותיה, לגייס ולארגן בכל יישוב קבוצת מגינים שיתאמנו ויתכוננו לשעת חירום. נפתח אף קורס עם צוות מדריכים קבוע בראשות יצחק שדה, שמטרתו לאמן את האנשים להגן על יישוביהם. בווינה הוקם "ועד הרכש", מנגנון לאיסוף כספים חשאי לצורך קניית נשק, וכלי נשק החלו להיות מוברחים בדרך לא דרך, בנמל התעופה ובגבול הצפוני דרך נמל ביירות, עד שהוועד התגלה ונעצר ב-1922. למרות כל זאת, התפתחות הארגון התעכבה מאוד בשנות העשרים, הן עקב מחסור באמצעים כלכליים והן עקב סכסוכים פנימיים וסכסוכים עם ההנהגה. התפתח ויכוח חריף בין אנשי "השומר" לשעבר, שדגלו בקבוצה מצומצמת שתקדיש את עצמה להגנה, לבין אנשי "הגדוד העברי" בראשות אליהו גולומב, שדגלו בארגון רחב ומקיף. דעת האחרונים ניצחה לבסוף וארגון "ההגנה" היה פתוח לכול, אולם הסכסוכים גבו מחיר יקר של פרישת אנשי "השומר" המנוסים ב-1923. בנוסף לכך, פרץ בשנים אלו ויכוח קשה בתוך ההנהלה הציונית, כשזאב ז'בוטינסקי תקף את "ההגנה" שעשתה עליו רושם עלוב באימוניה ובכלי נשקה, והזהיר ממתן נשק בידי בחורים צעירים שלא אומנו במשמעת. ההנהלה הציונית החליטה לתבוע מהממשל הבריטי לעשות לגליזציה ולהכיר רשמית בארגון "ההגנה" תמורת מתן נשק ואימונים, מה שהרע את מערכת היחסים בין ההנהלה הציונית לבין "ההגנה", עד כדי הפסקת התמיכה הכלכלית בארגון. "ההגנה" נדחקה יותר ויותר לפינה הן מבחינה כלכלית, הן בתמיכת המוסדות הציוניים, והן בנסיגת אהדת היישוב עקב השקט ששרר לאחר מאורעות תרפ"א, לכן מרבית שנות העשרים נחשבו בתולדות הארגון בתור "השנים הרזות".

"ההגנה" לא כללה בשנים אלה את כל היישוב. הארגון לא השפיע כמעט על המושבות והיישובים הקטנים, וגם אנשי גדוד העבודה לא התחשבו בו. ועדי ההגנה המקומיים ביישובים לא סרו למרותו ופעלו באופן עצמאי. הארגון נותר קטן, התקשה לגייס כספים, נשקו היה מצומצם והוא נאבק באדישות הכללית. הגוף העליון של הארגון, ועד ההגנה הארצי בראשות יוסף הכט, ניהל את עבודתו מול ועדים מקומיים בעיקר בערים הגדולות, כאשר בכל אחת מאלה מנו החברים כ-300 איש. הוא נהנה מחופש פעולה גדול כמעט ללא פיקוח. הכט ריכז מטה מפקדים של ערי ירושלים, תל אביב וחיפה, שהתכנסו מספר פעמים בשנה ונקראו "מועצת הערים". בכינוסים אלו נדונו דרכים לשיפור האימונים וההדרכה, סדר חלוקת הנשק לכל עיר, ונקבעו כללי פעולה לארגון.

עם פרוץ מאורעות תרפ"ט (1929) התארגנו כוחות "ההגנה" במהירות, אף על פי שלא חזו את עוצמת המהומות. במקומות שבהם היו קבוצות מאורגנות, הייתה הפגיעה ביהודים קטנה יחסית. ההגנה הצליחה להגן על מרבית השכונות היהודיות בירושלים, ביצעה התקפת נגד באזורים הערביים של חיפה, והצליחה לשלוח מחיפה כוחות תגבור ליישובי הגליל. נהדפו ההתקפות ביישובים החקלאיים, ובמערכה בחולדה נהרגו למעלה מארבעים תוקפים. עם זאת, התבצע טבח בחברון ובצפת, שבהן "ההגנה" לא הייתה מאורגנת. שמונה יישובים ומספר שכונות בירושלים ובחיפה ננטשו על ידי היהודים ונהרסו בידי הפורעים, ונהרגו 133 יהודים. אף על פי שההגנה הייתה הכוח היחיד שעמד בפרץ מול ההתקפות הערבים, המחישו המאורעות את נקודות התורפה של הארגון: ביזור, אי שליטה מרכזית, מחסור בכוח אדם חמוש ומיומן ומחסור במשאבים. התלות בבריטים שלא נכונו לעזרה חייבה להקים כוח חזק ומאורגן יותר, בעל פיקוד מרכזי, שיוכל להתמודד עם מתקפות הערבים, יוכל להחיש תגבורת לכל נקודה מותקפת ויהיה אחראי להגנת היישוב כולו. מסקנות אלה הובילו לשינוי התפיסה הביטחונית של הנהגת היישוב בשנות ה-30, שהתבטאה בחיזוק הארגון ובהקמת מפקדה מרכזית.

מאורעות תרפ"ט החדירו להנהגת היישוב את הצורך החיוני בהגנה המאורגנת. בן-גוריון כתב בשנת 1933: "בחריפות יתרה מתייצבת בפנינו שאלת הביטחון. כל מה שנעשה עד עכשיו בנידון זה - אינו עומד בשום יחס והתאמה לצורך החיוני". ואכן, על מנת לספק ליישוב ביטחון מוגבר מפני מאורעות עתידיים, החלה "ההגנה" בתחילת שנות השלושים לצמוח לארגון לוחמה רב-ענפים. היא החלה לקבל תקציבים מהסוכנות היהודית, ובמסגרתה נבנו והשתכללו תחומי הפעילות לשלל תחומים שארגון ביטחוני וצבאי של "מדינה שבדרך" זקוק להם, ובכלל זה הקמת מטה ארצי מרכזי והתארגנות לפיקודים אזוריים שנועדו לשלוט על כל יישובי הארץ, רכש נשק וייצור תחמושת עצמי, תוכניות אימונים והכשרות אינטנסיביות לחברים ולמפקדים, ופיתוח טקטיקת הפעולה במרחב הארצי. פעילות זו, גם אם הייתה בתחילה לא מספקת, סייעה ל"הגנה" להיות מוכנה למאורעות המרד הערבי ב-1936.

המפקדה הארצית והתארגנות מבצעית

חלק מלקחי מאורעות תרפ"ט היה לבנות מחדש את "ההגנה" כמסגרת כלל ארצית מאוחדת בעלת עתודה מרכזית, שניתן להפעילה בגמישות בכל יישוב שהותקף. אולם ההסתדרות הציונית התקשתה לתמוך בה כלכלית, והייתה נכונה למסור אותה לרשות הוועד הלאומי ולשתף את החוגים האזרחיים ביישוב בניהולה. החל מ-1930 הועבר הפיקוד על "ההגנה" למפקדה הארצית, גוף שהופקד על הניהול הפוליטי-אזרחי של הארגון והורכב משישה חברים (שלאחר מכן הורחב לשמונה), שהתחלקו בין אנשי ההסתדרות ובין אנשי המחנה האזרחי (נציגי התאחדות האיכרים, הסוחרים, בעלי בתים והתעשיינים) בחלוקה שווה, כמעין ועדה פאריטטית (המורכבת ממספר שווה של נציגים מכל צד). תפקידה של המפקדה הארצית היה ללבן יחדיו בעיות שונות שהועברו אליה. ב-1936 הוחלט למנות חבר נוסף, שיהיה נייטרלי, לתפקיד ראש המפקדה הארצית (רמ"א), וב-1939 הוקם להגנה מטה כללי עליו פיקחה המפקדה הארצית, שנועד לארגן ולהנהיג את הפעולות המבצעיות של הארגון. "ההגנה" הייתה כפופה מעתה ואילך למרות הנהגת היישוב - הוועד הלאומי והסוכנות היהודית בראשותו של דוד בן-גוריון, שנחשב כמעין "מפקד העל" שלה, ולמעשה היה בה רוב (גם אם לא רשמי) לאנשי מפא"י.

"ההגנה" החלה בשנים אלה להתארגן כארגון מבצעי של ממש בעל סדר ותיאום ברמה כלל ארצית. כדי ש"ההגנה" תוכל להגן על כל יישוב בכוח משותף של האזור כולו (הגנה מרחבית), היא חולקה לגושים אזוריים. היישובים החקלאיים אוגדו ל-18 גושים, כשלכל גוש היה מפקד, מדריכים, מחסנאים ובעלי תפקידים שונים. לאחר מכן אוחדו גושים אלו לארבעה מחוזות עיקריים, הדרום, השרון, השומרון והצפון, וכן שני גושים עצמאיים: גוש דן ופתח תקווה. הערים הגדולות (תל אביב, ירושלים וחיפה) היוו כל אחת גוש נפרד, כי שם היו מצבורי כוח האדם והנשק המרכזיים של הארגון. המפקדה הארצית הייתה מוגבלת באמצעי פיקוח על הגושים ועל דרכי פעולתם.

על מנת להפוך את הארגון לצבאי ומסודר יותר, החלו בראשית העשור לארגן קורסים ואימונים אינטנסיביים, וכן לרכוש ולפתח אמצעי לחימה ואמצעי קשר:

הפילוג

במשך שנות המנדט הבריטי היו ויכוחים רבים בצמרת היישוב בדבר המדיניות שיש לנקוט כנגד מתקפות הערבים: הבלגה או התקפה. לאחר מאורעות תרפ"ט גברה מדיניות ההבלגה, שנועדה להראות לבריטים שמקור אי-השקט בארץ איננו הציבור היהודי. מדיניות זו לא נשאה חן בעיני חלק מהחברים, בעיקר אצל מפקד סניף ירושלים של ההגנה, אברהם תהומי, שמתח ביקורת קשה על הארגון ולאחר שהוחלף בתפקידו בעת שנסע לחו"ל ולא נענו לבקשתו למנותו שוב, פרשו הוא וחלק מחבריו הירושלמים מן ה"הגנה" והקימו באפריל 1931 את "ארגון הגנה ב'" במטרה להקים ארגון צבאי של ממש, שלא יבליג על מתקפות הערבים. אולם, "ארגון ב'" לא היה מסוגל להעמיד כוח של ממש, והפך ליעד לגיוס של חברי בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית, בעיקר. בשנת 1936, על רקע המצב הביטחוני המעורער בארץ עם החרפת המרד הערבי ופרסום תוכנית החלוקה של ועדת פיל, חזרו תהומי וחלק מחבריו חזרה ל"הגנה". הקבוצה שנשארה ולא חזרה להגנה הפכה ב-1937 למסגרת המחתרתית של התנועה הרוויזיוניסטית תחת מרותם של זאב ז'בוטינסקי והצ"ח ונקראו האצ"ל.

המרד הערבי ותגובת "ההגנה"

המרד הערבי הגדול (או כפי שכונה ביישוב "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט"), שהתחולל בשנים 1936–1939, הביא את ארגון "ההגנה" לידי שינוי טקטיקה, לאחר שהערבים עברו מהסתערויות המון נקודתיות לעבר פעולות איבה מאורגנות היטב בכל הארץ: יהודים נורו בזמן שעבדו, נסעו וטיילו, וגידולים חקלאיים רבים נשרפו. כאלפיים אירועי דמים התרחשו בשנה הראשונה למרד, עם למעלה מ־80 הרוגים יהודים. כתגובה, שילבה "ההגנה" מאמץ משותף ביחד עם הבריטים בגיוס שוטרים יהודים במטרה להגן על היישובים היהודיים. עם התגברות פעולות האיבה, פותחה בארגון אסטרטגיה ביטחונית חדשה שכונתה "יציאה אל מחוץ לגדר" על מנת לתקוף את התוקפים בבסיסיהם, ולשם כך הוקמו יחידות לוחמים מיוחדות:

בתגובה למרד הערבי הגדול, הגבירה "ההגנה" באותה תקופה את שיתוף הפעולה עם הבריטים, שראו כי המרד מערער את יציבות האזור, מצריך מהם כוח אדם רב ומופנה גם נגדם. אף על פי שהבריטים היו מודעים לכך שבשיתוף "ההגנה" במאבק בערבים הארגון קיבל תוקף חוקי, הם קיבלו זאת מחוסר ברירה משום שהזדקקו לכוח אדם. הנהגת היישוב רצתה להופיע בעיני הבריטים כגורם שקול המעוניין בשמירת הסדר בארץ, ולא כצד השותף לאלימות. עמדה זו גם תאמה את יכולתה של ה"הגנה" בתחילת המאורעות, כשהיא עדיין הייתה מורכבת מיחידות מקומיות ופחות יכלה לפעול ככוח כלל ארצי שהצריך גיוס מסיבי. שיתוף פעולה זה התבטא בגיוס אנשי "ההגנה" לכוחות המשטרה הבריטית, במה שכונה בשם נוטרות. יחידות הנוטרים שולבו במסגרת חיל העזר למשטרה הבריטית, ובאבטחת נקודות רגישות כמו הרכבת, נמל חיפה, גדר הצפון, שדות התעופה, חברת החשמל ועוד. יחידת נוטרות גדולה הייתה משטרת היישובים העבריים. שוטריה היו כפופים באופן רשמי לצבא הבריטי שסיפק להם נשק ואימן אותם, אך למעשה פיקד עליהם ארגון "ההגנה". אט אט הם נוצלו לפעילויות שונות של הארגון כמו העברת נשק, תוך שימוש במסווה חוקי. ביוני 1936 מספרם היה כ-1,300, אולם בסוף אותה שנה הוא עלה לכ-3,000. כחלק מגוף זה הוקמו המשמרות הנעים, שתפקידם היה לפטרל בדרכים, לסלק מוקשים, ללוות פועלים ולהכין מארבים לפורעים. המשמרות היו יעילים ביותר, נעו בחופשיות ובכך חיפו על פעולות ההגנה השונות בהתיישבות ובמערכה הצבאית. כ-60 משמרות נעו בכל רחבי ארץ ישראל ופעלו בכל יישוב עברי.

עם התמשכות המאורעות ובמקביל לפעילות הלגאלית, החליטו ב"הגנה" לעבור מפעולות הגנתיות בלבד כנגד התוקפים הערבים לפעולות אקטיביות ויזומות. אסטרטגיה זו כונתה "יציאה אל מחוץ לגדר" קרי, יציאה לפעולות יזומות וניידות, מעבר לגדרות היישובים, כדי לקדם את פני התוקפים ולפגוע בבסיסיהם. לשם כך הוקמו מחדש פלוגות נודדות, שנקראו הנודדת, במטרה לפגוע בתוקפים באופן ממוקד ולערער את ביטחונם. הם היו כוחות מצומצמים של לוחמים שנעו בשדות בלילות והתקיפו את הכנופיות בעורפן, עוד לפני הגיען ליעד היישובים ואף כשהן ליד בסיסיהן. ב-1937 הנודדת התפתחה לפלוגות השדה (פו"ש), בפיקודם של יצחק שדה וסגנו אליהו בן חור, שביצעו מארבים, מרדפים ופשיטות על בסיסי הכוחות הערבים, וכן סיורים בשטחי הכפרים הערביים על מנת לאתר בסיסי אויב ולפגוע בהם. למרות התכנון שפלוגות אלו יהוו מעין 'צבא שבדרך', עקב אילוצים שונים הן פעלו במערך מקומי בלבד של היישובים והמחוזות השונים ולא אורגנו ככוח כלל ארצי. למרות זאת, הפו"ש קידם בצורה דרמטית את ה"הגנה" ברמת הלחימה, באימונים והפעלת הכוחות בשטח שהיו ברמה צבאית לכל דבר ועניין, כולל תרגילי כיתה חמושים, תמרון, אימוני הסתערות, סדר ומשמעת צבאיים של לוחמים צעירים שהיוו את הדור החדש של הארגון. הפו"ש התקיים עד סוף פברואר 1939, וכשדעכו פעולות האיבה הוא פורק. ב-1938 פותחו בכמה אזורים גם הפלוגות המיוחדות (הפו"ם), לפגיעה פיזית באנשי הכנופיות ובסייעניהם. אנשיה נמנעו ככל הניתן מפגיעה בחפים מפשע. ב-1939 החליף את הפו"ש חיל השדה שנועד להיות הכוח הצבאי החדש והגדול של ההגנה, אך מלחמת העולם השנייה והגיוס לצבא הבריטי גרמה לעיכוב משמעותי בהתפתחותו, עד 1946. בתחילה הוקמו שני גדודים בחיפה ושניים בירושלים, כשחלק מהמתנדבים והמפקדים היו נוטרים.

אנשי הפו"ש השתלבו גם בפלגות הלילה המיוחדות שהוקמו ב-1938 על ידי הקפטן הבריטי אורד צ'ארלס וינגייט. הוא קיבל רשות מהמפקדה הבריטית להקים יחידות חדשות בפיקודו, במטרה להילחם בכנופיות הערביות. הפלוגות הורכבו בעיקר מאנשי "ההגנה" ופעלו באזור עמק יזרעאל והגליל התחתון לפי האסטרטגיה שפיתח, בהם הפתעת האויב באמצעות מארבים ניידים בשעות הלילה, בתכסיסי הטעיה ולאחר איסוף מודיעין בשטח. לאחר שנתיים של פעילות, וינגייט הוצב מחוץ לארץ ישראל והפלוגות התפרקו זמן קצר לאחר מכן, ביולי 1939. תורת הלחימה שהנחיל וינגייט שימשה את "ההגנה" במשך מרבית שנות פעילותה.

רכש ותע"ש

התפתחות משמעותית ברכש הנשק ל"הגנה" חלה ב-1936, כתוצאה מאירועי המרד הערבי הגדול, ביוזמת שליח "ההגנה" בפולין יהודה ארזי, שקיבל רישיון מממשלת פולין לרכישת נשק באופן חשאי, כשמטרתם הייתה לעודד את יהודי פולין לעלות ארצה. ארזי החל לרכוש רובים, מקלעים, רימוני יד וכדורי תחמושת ברישיון הפולנים ולהבריחם ארצה בתוך גלגלי מכבשים. משלוחים אלה שינו את תפיסת ההגנה, שלא להתלות יותר ברכישות מקומיות של נשק. הוא קנה גם מכונות תעשייה שתאפשר לארגון לייצר בארץ תחמושת כדורים ו"ההגנה" הצליחה להעבירם ארצה בעורמה. לאחר מכן הצליח ארזי לארגן ב-28 קיבוצי ההכשרה של "החלוץ" בפולין קורסים להכשרת מדריכי נשק ואימוני נשק למאות צעירים המיועדים לעלייה בחסות צבא פולין.

בתחילת שנות השלושים היה ייצור הכדורים מצומצם בהיקפו בבתי המלאכה בשכונת בורוכוב בגבעתיים, ומ-1936 הוא גדל בהיקפו ועבר לבית חרושת בתל אביב שלימים ייקרא "מכון א'", שם הוסתר גם סליק גדול ויוצרו חומרי נפץ שונים. חלק קטן מהייצור נשאר בבורוכוב, ובהמשך נוסדו בית יציקה מרכזי לרימונים ולפצצות מרגמה בנען, בית מלאכה ביקב הישן ברחובות, ועם התגברות הייצור ב-1938 הוקם בצפון תל אביב מפעל לייצור מרגמות, שנקרא "מפעל ב'" והוסווה כבית מלאכה לתיקון משאבות. כך פיתחה "ההגנה" מערכת של בתי מלאכה לייצור רימוני יד, רימוני רובה ופצצות, מה שהווה את תחילתו של תע"ש כמוסד מקצועי. הייצור היה חשאי ומטרתו הייתה לפתח אמצעי לחימה שיאפשרו ליחידות הארגון להתגונן ולהילחם במידת הצורך. ב-1938 מונה גם מנכ"ל, ישראל עמיר, שהוחלף ב-1940 בחיים סלבין. ב-1939 הוקמה מעבדה לפיתוח חומרי נפץ והמפעלים השונים החלו להתפתח ולהשתכלל.

כתגובה למרד הערבי, השתתף הארגון בעליית יישובי חומה ומגדל. יישובים אלו הוקמו בן לילה באזורים מבודדים, על מנת להגדיל את גבולות ההתיישבות העברית ולהרחיב את שטח המדינה העתידית. בערב העלייה על הקרקע של כל יישוב גויסו חברי "ההגנה", ביניהם נוטרים ואנשי הפו"ש, על מנת להקים במהירות את בסיסי היישובים ולהגן עליהם מפני התקפות ערביי הסביבה. אחד מהמבצעים הגדולים הייתה העלייה לחניתה במרץ 1938, שם הגנו על הקיבוץ כוחות גדולים מהפו"ש. הכוחות שנדרשו לאבטחת מבצעי התיישבות חייבו תגבור לוחמים רבים מכל רחבי הארץ, ויחד עם התפתחות הפו"ש נתנו תנופה להפיכת "ההגנה" מכוחות מקומיים לכוח כלל ארצי ומתואם.

הציונות הלוחמת וההעפלה

החל מ-1934, עקב עליית האנטישמית באירופה, בריחת פליטים יהודים מהשלטון הנאצי וסגירת שערי הארצות בפניהם, ארגון "ההגנה" החל לשתף פעולה עם התנועות החלוציות באירופה להבאת עולים לארץ ישראל בדרך בלתי ליגאלית, וכך למעשה התחילה ההעפלה מאירופה. הספינה הראשונה שהובאה בדרך זו ב-1934 הייתה ולוס (קדמה לה כוכב, אך זו הגיעה ממצרים). בתחילה הנהגת היישוב לא שיתפה פעולה עם מפעל ההעפלה מחשש לעלייה החוקית ולשיתוף הפעולה עם הבריטים, אך עם פרסום הספר הלבן של מקדונלד ב-1939, שהגביל את העלייה ואת רכישת הקרקעות להתיישבות יהודית, החליטה ההנהגה בראשות בן-גוריון לפתוח במאבק בבריטים באמצעות ההעפלה לארץ, זאת לצד אסטרטגיה של מגננה צבאית. בן-גוריון דחף ל"עלייה לוחמת" גלויה וחמושה, אך לבסוף הוחלט לפתוח בפעילות נמרצת להבאת עולים באופן חשאי, ולשם כך שותפה "ההגנה" באותה השנה בהקמת המוסד לעלייה ב', זרוע שנועדה לארגן בצורה מרכזית את ההעפלה. אנשי "ההגנה" השתתפו בפיקוד והובלת הספינות, במנגנון ההורדה לחופי הארץ ובמתן שירותי מודיעין וקשר (יחידת הגדעונים) על מנת להוביל בבטחה את הספינות. לפני מלחמת העולם השנייה הצליח "המוסד לעלייה ב'" להביא ארצה למעלה מ-6,000 מעפילים ב-16 ספינות ואף בדרך היבשה. רק שלוש מהן לא הצליחו להוריד מעפילים לחוף.

פעילות נוער בהגנה

"ההגנה" החלה לפעול גם בנושאי חינוך והדרכה בקרב בני הנוער. החל מ-1939 הפעיל הארגון בבתי הספר העבריים מקצוע בשם חג"ם (חינוך גופני מורחב), שתפקידו היה להכשיר את בני הנוער בנושאי שדאות ואימוני קרב-מגע. היא אף העבירה קורסי מ"כים (מפקדי כיתות) לבני נוער שנבחרו לכך, על מנת להכשירם לפיקוד בארגון. במסגרת הגדנ"ע, שהוקם ב-1941, למדו נערים מתנדבים בגילאי 15–18 אימוני סדר, ספורט וקרבות מגע, סיירות, עזרה ראשונה ושימוש בנשק קל. הם קיימו דיונים אידאולוגיים והופעלו בפעילויות חינוכיות שונות. חברי הגדנ"ע הדביקו כרוזים, עזרו בשמירות ובסיורים, בהורדת מעפילים לחופי הארץ ובעבודות שונות של הארגון.

בתחילת המלחמה 1939–1940

פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, אירע ארבעה חודשים לאחר פרסום הספר הלבן של מקדונלד, והנהגת היישוב ו"ההגנה" החליטו להפסיק את המאבק המיליטנטי נגד הבריטים ולשתף איתם פעולה נגד גרמניה הנאצית, ועם זאת, לא להפסיק את ההעפלה וההתיישבות. את הקו קבע דוד בן-גוריון באומרו "עלינו לעזור לאנגליה במלחמתה כאילו לא היה ספר לבן, ולעמוד כנגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה". ואכן, המוני צעירים זרמו ללשכות הגיוס: מתוך חצי מיליון אנשי היישוב התפקדו מעל 136 אלף איש, חלקם רצו להתגייס לצבא הבריטי, וחלקם רצו להתגייס להגנת היישוב. הנהגת היישוב ופיקוד ההגנה התלבטו מאוד כמה אנשים לגייס למאמץ המלחמתי וכמה להשאיר בארץ, האם הגיוס יהיה רק למען ההגנה על הארץ או לכל מקום בו ירצו בעלות הברית, ואיך להמשיך את המאבק למען ההעפלה מבלי לפגוע בכושר הלחימה של הבריטים. לבסוף הוחלט ש"כל חזית היא חזית ציונית", וכי הגיוס יהיה לכל נקודה בעולם.

בלונדון התנהל בעצלתיים משא ומתן על הקמת כוח של היישוב היהודי, אולם הבריטים נרתעו בתחילה משיתוף פעולה זה עקב חשש שהוא נועד לשרת גם את השאיפות הלאומיות של התנועה הציונית, וכמו כן רצו את שיתוף הפעולה והשקט הן של ערביי הארץ והן של מדינות ערב. הבריטים החריפו באותו זמן את מדיניות היד הקשה כלפי "ההגנה" ואנשיה, דבר שהתבטא במספר תקריות, כגון כליאת 43 משתתפי קורס מ"מ של ההגנה שהתגלו על ידי הבריטים (מ"ג אסירי ההגנה), חיפושי נשק אינטנסיביים שהסתיר הארגון ביישובים שונים, כשבבן שמן התגלה מצבור נשק גדול, וכן בפרסום חוק קרקעות בפברואר 1940, שהגביל את התיישבות היהודית. לנוכח חוק זה, דרש בן-גוריון לחדש את המאבק בבריטים. הוא הורה לפיקוד ה"הגנה" ליזום התנגשויות אלימות עם הבריטים, אולם לכך התנגדו החוגים האזרחיים במוסדות היישוב ובארגון ההגנה ותוכניתו בוטלה.

שיתוף הפעולה עם הבריטים

עם התקרבות הסכנה לפלישה נאצית לארץ ישראל מדרום מצד כוחות "קורפוס אפריקה" של הגנרל רומל (שנעו ב-1941 בצפון אפריקה מזרחה לכיוון תעלת סואץ וארץ ישראל), הגיעו הבריטים למסקנה כי בשעת חירום זו יש לשתף פעולה עם היישוב היהודי. סכנת הפלישה והידיעות שהחלו להסתנן מאירופה על השואה, דרבנו את הנהגת היישוב לשתף פעולה עם הבריטים ביתר שאת נגד האויב המשותף - גרמניה הנאצית.

שיתוף הפעולה בין הבריטים לארגון "ההגנה" התבטא במספר אופנים:

ההעפלה בזמן המלחמה

לצד שיתוף הפעולה עם הבריטים, המשיכה "ההגנה" במתן סיוע לפעולות ההעפלה. ספינות מעפילים המשיכו להגיע לחופי הארץ בכל שנות המלחמה, למרות סגירת שערי אירופה בתקופת המלחמה ובעיות תקציביות. שליחי ההעפלה ואנשי "ההגנה" תמרנו בעיקר במדינות הבלקן, שבתחילת המלחמה התירו יציאת יהודים משטחן, וכמו כן בהעפלה מארצות המזרח מעיראק, ממרוקו ומאלג'יר. בנובמבר 1940 הטמינה "ההגנה" פצצה באונייה "פאטריה" במטרה לגרום לה נזק קל ולהשביתה, ובכך לעכב את גירושה ואת המעפילים שעל סיפונה מהארץ, אך הנזק מהפיצוץ היה גדול מהמתוכנן, והאונייה טבעה עם למעלה מ-200 מעפילים.

תנועת המרי העברי והשבת השחורה

לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, הייתה פעולתה של "ההגנה" נגד הבריטיים מוגבלת, וכללה הגברת ההעפלה, צבירת נשק והכשרה ואימונים צבאיים לקראת הקמת צבא עברי. הנהגת היישוב הקפידה ש"ההגנה" לא תפגע בבריטים, בגלל רצונה לשמור על אופי הארגון כגוף חוקי למחצה המקיים קשר עם שלטון המנדט, ואף הקימה לשם כך ועדה ציבורית בשם "ועדת השמונה". כל זה השתנה עקב האכזבה מהממשלה החדשה שקמה לאחר המלחמה בבריטניה בעקבות ניצחון מפלגת הלייבור, אשר נקטה, בראשות שר החוץ ארנסט בווין, בקו פרו ערבי. היא דבקה במדיניות הספר הלבן, הצהירה על הגבלת העלייה היהודית, סירבה לתביעה להעלאת ניצולי השואה ארצה ולהקמתה של מדינה יהודית, וזאת על מנת לגייס את ערביי ישראל ואת מדינות ערב לטובתה.

ההנהגה המדינית של הסוכנות הייתה מפוצלת באותו זמן בין המתונים, בראשותו של יו"ר ההסתדרות הציונית חיים ויצמן, שדחפו להמשיך את שיתוף הפעולה עם הבריטים, לבין האקטיביסטים, בראשותו של דוד בן-גוריון, שעודדו פעולת מרי נרחבות ליצירת לחץ על שלטון המנדט, על מנת "להזכיר לממשלה הבריטית שאין לפתור את בעיית ארץ ישראל מבלי לקחת בחשבון שפיתרונות אנטי ציוניים ייתקלו בהתנגדות נמרצת של העם כולו", כדברי בכיר "ההגנה" ישראל גלילי. לכך תרמו גם תחושת הכוח והביטחון ששררה ביישוב עוד בשלהי מלחמת העולם בהתחזקות היישוב היהודי, התחזקות "ההגנה" והזעם על גילויי זוועות השואה באירופה. ידם של האקטיביסטים הייתה על העליונה, ובן-גוריון החל לתכנן איחוד כוחות נגד הבריטים שנקרא בשם "המאבק הצמוד".

לשם כך החלה "ההגנה" לשתף פעולה עם האצ"ל והלח"י בהקמת גוף מאוחד שינהל מאבק מתואם בבריטים, בשם תנועת המרי העברי. על התנועה פיקחה ועדה מיוחדת מטעם הנהגת היישוב, ועדת X, שבה ישבו נציגי הקבוצות הפוליטיות המרכזיות, על מנת לתאם את פעולות המרי המשותפות. במשך קיומה של התנועה (בשנים 1945–1946) בוצעו 11 פעולות גדולות, שמונה מהן על ידי הפלמ"ח ושלוש על ידי האצ"ל והלח"י, בנוסף לפעולות קטנות רבות. הבולטות בפעולות אלה, שבוצעו על ידי "ההגנה" והפלמ"ח, היו: פריצת מחנה עתלית ושחרור 200 מעפילים מהמחנה ופיזורם ביישובי הסביבה, פיצוץ מסילות ברזל וסירות משמר בריטיות בליל הרכבות, התקפות על תחנות משטרה בריטיות בליל המשטרות ועל שדות תעופה בריטיים, פיצוץ תחנות רדאר שפעלו לאורך החופים וגילו ספינות מעפילים, ופיצוץ עשרה גשרים בו זמנית ברחבי הארץ, ששימשו מעבר אל עבר מדינות שכנות בליל הגשרים. זו הייתה פעולה גדולה, מתואמת ומורכבת של אנשי הפלמ"ח שלא הייתה כמותה עד אותה עת.

כתגובה לפעולות המרי, ערכו הבריטים ב"שבת השחורה", ב-29 ביוני 1946, מצוד נרחב שבו נאסרו חברי "הגנה" ופלמ"ח רבים. הצבא הבריטי הטיל עוצר על הדרכים ועל הערים, בעיקר בעשרים ושבעה יישובים שראה בהם כבסיסי "הגנה". כ-2,700 איש נעצרו, ראשי מוסדות היישוב ו"ההגנה" נכלאו, ונשק רב של "ההגנה" התגלה בסליקים, אחד הגדולים שבהם היה בקיבוץ יגור. בעקבות "השבת השחורה" וההרוגים הרבים בפיצוץ מלון המלך דוד שביצע האצ"ל וש"ההגנה" דרשה ממנו לדחותו, פנה חיים ויצמן בבקשה למניעת פעולות רחבות נוספות מצד תנועת המרי, והנהלת הסוכנות נעתרה לכך. ראש המפקדה הארצית, משה סנה, התפטר מתפקידו לאות מחאה, ואת מקומו תפס ישראל גלילי. בכך פורקה למעשה תנועת המרי העברי. מאוגוסט 1946 המשיכה "ההגנה", בנפרד מהאצ"ל והלח"י, במאבק נגד הבריטים, בעיקר נגד מתקנים בריטיים שחיבלו במאמץ ההעפלה, כמו פיצוץ תחנות הרדאר על הר הכרמל.

התארגנות צבאית

בקונגרס הציוני ה-22 שהתכנס ב-1946 בבזל, ביקש דוד בן-גוריון להיות הממונה על תיק הביטחון בסוכנות היהודית, תפקיד שלא היה קיים עד אז. הוא החל לתחקר לעומק את הנושא הביטחוני עם אנשי "ההגנה" וכן עם יוצאי הצבא הבריטי והבריגדה, והגיע למסקנה כי מבנה ארגון ההגנה לא מתאים עוד לצורכי הביטחון העתידיים. הוא צפה כי הבריטים יעזבו בקרוב את גבולות הארץ ועמד על כך שיש להכין את "ההגנה" ככוח צבאי משמעותי, לא רק כנגד התקפות הערבים בארץ ישראל אלא בעיקר כנגד פלישת מדינות ערב, כי רק לחימה בנשק תכריע את קיומה של מדינה יהודית עצמאית. למרות זאת, בצבא העתידי שתכנן, הוא נטה להסתמך יותר על יוצאי הצבא הבריטי שלחמו בצבא מקצועי ופחות על פיקוד ה"הגנה" שפעלו רוב הזמן במחתרת, ולכן פחות סמך על כך שיהיו מסוגלים לעמוד בקרבות מורכבים כנגד צבאות סדירים. חששו התבדה בתחילת מלחמת העצמאות, כשהכוח הצבאי המרכזי שהנהיג את המלחמה היה זה שהרכיב ארגון "הגנה".

חברי "ההגנה" באותה עת שובצו בשני כוחות לוחמים: האחד "חיל המשמר", שהיה כוח לשמירה על היישובים והורכב מתושביהם המבוגרים יותר, והשני "חיל השדה", כוח שהורכב מצעירים בעלי כושר קרבי שאומן למשימות קרב ולחימה. לצדם פעל הפלמ"ח במסגרת של פלוגות המגויסות גיוס מלא. פיקוד "ההגנה", המטכ"ל שלה, "המטה הארצי" ואנשי הש"י היוו את "מנגנון הקבע", עליו בוסס הפיקוד הבכיר של צה"ל במלחמת העצמאות.

הפעולות שנעשו בשנים אלו לקידום "ההגנה" מבחינה צבאית מקצועית היו:

בשנים 1945 – 1948 התעצמו פעולות העפלה והמוסד לעלייה ב' הביא ארצה למעלה מ-70,000 מעפילים ב-64 ספינות. אנשי הפלי"ם של הפלמ"ח פיקדו על הספינות, הושיטו אותן ואבטחו אותן, ואנשי "ההגנה" הורידו את המעפילים על החוף. "ההגנה" החלה לפעול בקרב הפליטים היהודיים שוכני מחנות העקורים באירופה ובקרב עצורי מחנות קפריסין. שליחי "ההגנה", מהם גם חיילי הבריגדה, סייעו לתנועת הבריחה להעביר פליטים ממזרח אירופה למערבה ומשם - לארץ ישראל (המוסד לעלייה ב' נטל תחת חסותו מפעל זה), וכמו כן ארגנו את פעולות ההעפלה ושליחת הספינות ועסקו בהכשרתם הצבאית והמנטלית של צעירים המיועדים לעלייה, שהיוו את בסיס הגח"ל במלחמת העצמאות. נפתחו באירופה מחנות אימונים מיוחדים שבהם הוכשרו לוחמים לעתיד. כמו כן גייסו אנשי "ההגנה" מתנדבים יהודים, אנשי המח"ל, כדי שיעזרו ללחימה על הקמת המדינה. בארצות ערב ארגנה "ההגנה" את צעירי הקהילות במצרים, עיראק, לוב וסוריה לקראת עלייה לארץ. עולים הוברחו מארצות ערב דרך גבול הצפון במסגרת מערך ההעפלה מארצות המזרח. אחת מספינות המעפילים שהביא "המוסד לעלייה ב'" באותה תקופה (1947) הייתה "אקסודוס". מאבקם של מעפיליה כנגד גירושם חזרה לאירופה לאחר תפיסת האוניה התפרסם בעולם כולו. התגובות המזועזעות בעולם העלו על סדר היום את בעיית הפליטים היהודיים, השפיעו על דעת הקהל בבריטניה ובארצות הברית, וככל הנראה גם השפיעו על דיוניה של ועדת אונסקו"פ של האו"ם שהחליטה לבסוף על תוכנית החלוקה והקמת מדינת ישראל, כשהיא מייחסת משקל רב לצורך לפתור את בעיית הפליטים החותרים לארץ.

"ההגנה" המשיכה בפעולות ההתיישבות בארץ, בהקמת היאחזויות פלמ"ח ובאבטחה והקמה של 11 הנקודות בנגב, באוקטובר 1946.

"ההגנה" ניהלה את השלבים הראשונים של מלחמת העצמאות. לחטיבות הלוחמים שלה וליחידותיה השונות תרומה מכרעת לניצחון במלחמה, ועל בסיסה הוקם למעשה צה"ל.

המאבק על דרכי התחבורה

מיד עם קבלת תוכנית החלוקה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, תקפו את היישוב היהודי כוחות ערביים בלתי סדירים, שהורכבו בעיקר מערביי ארץ ישראל. על היישוב הגנו בעיקר אנשי "ההגנה". שלב זה בלחימה, שבו ניצבה "ההגנה" על שמירת היישובים העבריים ולחמה על צירי התנועה, התנהל תוך כדי יציאת הבריטים מארץ ישראל וכונה בשם "המאבק על התחבורה". כוחות "ההגנה" נלחמו בשלושה אזורים עיקריים: לחימה בערים המעורבות כדוגמת ירושלים, טבריה, צפת, חיפה ויפו; לחימה ביישובים היהודיים המבודדים באזורים שבשליטה ערבית; ולחימה על צירי התנועה והכבישים שהיו יעד מרכזי להתקפות הכוחות הערבים. האזורים הבעייתיים ביותר בלחימה על התנועה היו צירי התחבורה החיוניים לירושלים ובעיית הקשר בין אזורים בתוך העיר והיישובים שסביבה, והכבישים ליישובים היהודיים שישבו בתוך האזורים הערביים בנגב ובגליל. הלחימה על הדרכים מחודש דצמבר 1947 הייתה קשה ורבת קורבנות. כך, הדרך לירושלים נפרצה ונחסמה לסירוגין, ומרבית הדרך מתל אביב ועד אליה נמצאה בשליטה מלאה או חלקית של הערבים. התנועה אל הערים נעשתה בדרכים עוקפות רבות שלאחר מכן גם הן נעשו מסוכנות. כביש ואדי-עארה בצפון נחסם לחלוטין בחודש מרץ.

כתגובה לחסימת הדרכים, החלה "ההגנה" להפעיל שיירות של מכוניות, משאיות או אוטובוסים שמוגנו חלקית מפני ירי. כלי הרכב המשוריינים הורכבו על בסיס כל רכב אזרחיים. במערך הגנת ואבטחת השיירות השתתפו לוחמי הפלמ"ח וההגנה, נהגים בשכר ומתנדבים מן היישוב היהודי. השיירות סבלו מהתקפות הכפריים הערבים שישבו לצידי הדרכים והסתייעו בכנופיות שונות ובאנשי צבא ההצלה. גם הבריטים, עד לעזיבתם, סיכלו כל אפשרות של השתלטות יחידות "ההגנה" על נקודות שליטה אסטרטגיות על מנת שהשיירות יוכלו לעבור. כך, השיירות לירושלים סבלו מהתקפות חוזרות ונשנות עם אבדות רבות וחלקן כלל לא הגיעו ליעדן. מניעת האפשרות להעביר ציוד אספקה ונשק לעיר הוביל לחשש שירושלים כולה תיפול לידי הלגיון הירדני, עד שנפרצה דרך בורמה אליה. מספר שיירות, שיירת הדסה לירושלים, שיירת הל"ה לגוש עציון, שיירת חולדה לירושלים, שיירת נבי דניאל לגוש עציון ושיירת יחיעם לקיבוץ יחיעם הנצור - הושמדו כולן או חלקן. כישלון השיירות הוביל לזירוז מבצעי ההגנה למען כיבוש אותם אזורים.

מלבד זאת, ניסו באותה תקופה כנופיות ערבים וצבא ההצלה לתקוף יישובים יהודיים שונים ושכונות יהודיות בערים המעורבות, ללא הצלחה יתרה, כשהם נהדפים על ידי כוחות "ההגנה", בהם: כפר סאלד, רמת רחל, גוש עציון, משמר העמק ורמת יוחנן. כתגובה להתקפות, יזמה "ההגנה" פעולות תגמול נגד יישובים וכוחות הערבים, כגון פיצוצי גשרים בדרכי התחבורה ופעולות מארבים, חסימות ופשיטות תגמול על יישובים מהם יצאו ההתקפות על מנת להטיל על הערבים מורא ולהפסיקן.

כבר בתחילת המלחמה והמאבק על התחבורה, "ההגנה" היווה צבא סדיר למחצה אשר כלל: למעלה מ-32,000 אנשי החי"ם (חיל המשמר), כוח צבאי שנועד להגנת היישובים על ידי תושביהם, כ-10,000 אנשי החי"ש (חיל שדה), כוח צבאי מאומן היטב של צעירים שנועד לפעול מחוץ ליישובים ושימש בסיס לרוב חטיבות "ההגנה", כ-3,000 אנשי הפלמ"ח (שלאחר מכן גייס עוד 4,000 לוחמים) ועוד 1,300 איש בשירותים השונים (שירותי קשר, רפואה, הנדסה, תותחנים ועוד). מאוחר יותר נמנו גם כ-25,000 מגויסים מחו"ל, אנשי הגח"ל והמח"ל שהתפזרו בגדודים השונים ובחילות המקצועיים, וכ-18,000 בני נוער בחיל הגדנ"ע, שסייעו באיוש עמדות ואף נטלו חלק במספר אזורי לחימה בערים.

"ההגנה" התארגנה במהירות להפוך לצבא לכל דבר כדי למנוע את פלישת צבאות ערב הצפויה, והקימה מכוחותיה 12 חטיבות, שכללו: שבע חטיבות רגלים של החי"ש: גולני ללחימה בגליל התחתון ובעמקים, גבעתי ללחימה בדרום, כרמלי ללחימה באזור חיפה והגליל המערבי, אלכסנדרוני ללחימה מהכרמל ועד תל אביב, עציוני בהגנה על ירושלים, עודד באצבע הגליל וקריתי באזור תל אביב ועד בת ים; שתי חטיבות שריון, חטיבה 7 וחטיבה 8, שהתבססו על שריוניות וטנקים ישנים ויועדו בתחילה ככוח עתודה לכוחות השונים, ו-3 חטיבות פלמ"ח: הראל לקרבות בדרך לירושלים ובתוך העיר, יפתח ללחימה באזור הגליל העליון המזרחי ואחר כך בלטרון ובנגב וחטיבת הנגב במרחבי הנגב.

"ההגנה" הקימה במהירות גם מספר יחידות צבאיות שהפכו מאוחר יותר לחילות צה"ל: שירות האוויר, שכלל 25 מטוסים קלים ופעל במשימות סיור, קישור בין היישובים השונים והעברת אספקה; השירות הימי שקם על בסיס הפלי"ם במרץ 1948 ועסק באבטחת הגבולות הימיים של הארץ; שירות ההנדסה, שאיגד את יחידות ההנדסה, הביצורים והחבלה של "ההגנה" והפלמ"ח עם אלפי יוצאי חיל ההנדסה המלכותי הבריטי, שירות התותחנים שכלל תותחי 20 מ"מ, 65 מ"מ (נפוליאונצ'יק) וכן פלוגות מרגמות שפוזרו בין החטיבות השונות, ואת שירות האחסון ושירות האספקה, שעסקו בבניית ביצורים, מחנות ותשתית לוגיסטית לצבא החדש. הפיקוד העליון של "ההגנה" הקים אגף מבצעים בראשות יגאל ידין לתכנון והפעלת היחידות הלוחמות במלחמה ולשכת גיוס, שהחל מפברואר 1948 החלה לגייס חיילים גיוס מלא.

רכש אמצעי הלחימה הוגבר על ידי "ההגנה" באופן מסיבי בעקבות גיוס כספים רחב של הסוכנות היהודית באירופה ובארצות הברית. הרכש כלל, בין היתר, תותחים, מספר טנקים ומטוסים קלים. באפריל 1948 החלו להגיע גם משלוחים גדולים של נשק קל מצ'כוסלובקיה במסגרת "העסקה הצ'כית" שכללו כ־25,000 רובים וכ-5,000 מקלעים, מה שאפשר, בנוסף לנשק שנרכש לפני כן, את גידול "ההגנה" לצבא גדול.

מטכ"ל "ההגנה" הוציא פקודת-אב לתוכנית בשם "תוכנית ד'", במטרה להשתלט על כל האזורים שנועדו להכלל במדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה. ארגון הכוחות של "ההגנה" וריכוזם בחטיבות וגדודים, העמיד את היישוב היהודי בעמדת יתרון אל מול הכוחות הערבים ועוזריהם מצבא ההצלה ומיחידות האחים המוסלמים. הקרבות בחודשים אפריל ומאי, במסגרת תוכנית ד', הוכיחו יתרון זה.

מבצע נחשון, אשר נפתח ב-5 באפריל 1948, היה הראשון בסדרת המבצעים הצבאיים היזומים של ההגנה במסגרת תוכנית ד'. מטרת המבצע הייתה להשתלט על הכפרים הערביים בדרך לירושלים ובכך להבטיח מעבר בטוח אל העיר וממנה. הצלחתו של מבצע נחשון, שנמשך שבוע ימים, הייתה חלקית, שכן ב-20 באפריל שבה ונחסמה הדרך לירושלים, אך עם זאת, ירושלים הנצורה קיבלה אספקה שהייתה הכרחית להמשך קיומה.

במקביל לקרב סביב ירושלים התנהל קרב הכרעה נוסף על ציר חיפה-ג'נין באזור משמר העמק, שם לחם צבא ההצלה הערבי בפיקודו של קאוקג'י, במה שנודע כקרב משמר העמק. מטרת צבא ההצלה בקרב הייתה לכבוש את משמר העמק, לחסום את הדרך מואדי מילק לחיפה ולהתאחד עם הכוחות הערביים שם. הכוח היהודי, בפיקודו של יצחק שדה, עמד בהתקפה ולא הסתפק במגננה אלא גם יצא להתקפות בכפרים הערביים. לבסוף, כעבור עשרה ימי קרבות קשים, הכריעו כוחות החי"ש והפלמ"ח את צבא ההצלה וניתק את חיפה הערבית מן הכוחות אשר בג'נין.

מספר ימים אחר כך, ב-18 באפריל, כבשו כוחות חטיבת גולני את טבריה ותושביה הערבים ברחו. היא הייתה העיר המעורבת הראשונה שעברה לשליטת "ההגנה". שלושה ימים אחר כך, ב-21 באפריל, נכבשה חיפה בתוך 24 שעות על ידי כוחות "ההגנה" ומרבית תושביה הערבים התפנו ממנה.

מיד אחר כך הוצאו לפועל מבצעים נוספים במסגרת תוכנית ד': מבצע יבוסי, אשר נכשל בחלקה הצפוני של ירושלים, אך הצליח בחלקה הדרומי (22 באפריל עד 1 במאי), מבצע חמץ לכיבוש יפו לאחר כישלון האצ"ל לכבוש את העיר (27 עד 30 באפריל), מבצע יפתח לכיבוש צפת והגליל העליון המזרחי (28 באפריל עד 29 במאי) ומבצע קלשון להשתלטות על אזורי המפתח שפינו הבריטים ברגע האחרון בירושלים (14–15 במאי).

באמצעות המבצעים השונים שערכה, הצליחה "ההגנה" להשתלט על מערב ירושלים (מלבד הרובע היהודי שנותר מנותק), להבקיע מסדרון יבשתי בין שער הגיא וירושלים, ולהשתלט על כל המרחב ממערב ללטרון. בדרום כוחותיה כבשו מסדרון ליישובי הנגב. בצפון הצליחו כוחותיה לחבר את הגליל העליון המזרחי אל בקעת כינרות, והגליל המערבי התחבר אל עמק זבולון וחיפה. הצלחתה של תוכנית ד' העמידה את היישוב במצב אסטרטגי משופר לקראת הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב, הן הודות לשטח שנכבש, הן כיוון שהתרחקות החזית מחיפה ומתל אביב אפשרה הפניית תשומת לב וכוחות לגזרות אחרות.

החל מ-14 במאי ובמשך שבועיים עד הקמתו של צה"ל, ניהלה "ההגנה" את בלימת התקדמותם של צבאות ערב שפלשו לשטחה של �