אמנון זכרוני

ביוגרפיה

זכרוני נולד וגדל בתל אביב בתקופת המנדט הבריטי. בנעוריו ערך את עיתון בית הספר. למד בגימנסיה גאולה, בה היה תלמיד מצטיין וריכז חוג ספרותי. בילדותו נטה לימין, וחילק כרוזים של האצ"ל, אך בתיכון עבר לדבריו "גלגול", כשהתוודע בעת גיוסו לצה"ל ביקש לשרת ביחידה עם אימונים קרביים מצומצמים, בשל היותו פציפיסט, אולם הוא נשלח לחטיבת גולני הקרבית ויועד לקצונה. ביחידה זאת גם לא סופק לו מזון צמחוני. תחילה סירב להישבע אמונים לצה"ל, ואחר כך סירב לשרת בכלל, ובמרץ 1954 סירב פקודה ונפקד מיחידתו, בכך היה מסרבני השירות הראשונים בצה"ל מתוך פציפיזם. הוא נכלא ונדון לשבעה חודשי מאסר.

ב-28 במאי 1954 פתח בשביתת רעב שנמשכה 24 ימים, בבית חולים ובבית כלא צבאי. שביתת הרעב זכתה לכיסוי תקשורתי נרחב ובהתערבות ראש הממשלה משה שרת ובניגוד לדעתו של שר הביטחון פנחס לבון הוקל עונשו והוא שירת כמתרגם ועורך ביטאונים בהג"א. במהלך שביתת הרעב ייצג אותו עורך דין מרדכי שטיין מתנועת הכוח השלישי, בה פעל זכרוני לאחר מכן. בשנת 1955 היה פעיל במאבק למען נישואים אזרחיים בישראל.

קריירה משפטית וציבורית

זכרוני החל את הקריירה המשפטית שלו בשנות השישים - ב-1958 סיים תואר ראשון במשפטים באוניברסיטה העברית, ובשנת 1960 הוסמך כעורך דין. ב-1965 היה ממקימי "העולם הזה - כוח חדש", של אורי אבנרי, והיה מזכיר התנועה בכנסת ויועצה המשפטי בכנסת השביעית, ובשל השפעתו כונה "הח"כ ה-121". זכרוני היה גם היועץ המשפטי של השבועון "העולם הזה", ופעיל פוליטי בארגוני שמאל שפעל באותה תקופה למען חופש הביטוי. באותה שנה ייצג את אורי דייוויס שנעצר על כניסה לשטח אסור כדי לסייע לערבים במאבק נגד הפקעת אדמות. בעקבות מלחמת ששת הימים שינה זכרוני את עמדותיו האידאולוגיות, התגייס לצה"ל ועשה את שירותו בפרקליטות הצבאית. בבחירות בשנת 1969 היה המועמד השלישי ברשימת "העולם הזה" לכנסת, אך הרשימה זכתה בשני מנדטים בלבד, והוא לא נכנס לכנסת. בבחירות בשנת 1973 היה המועמד השני ברשימת העולם הזה לכנסת, אך הרשימה לא עברה את אחוז החסימה. ב-1977 היה ממייסדי מפלגת מחנה של"י.

בהמשך זנח זכרוני מעט את הפעילות הפוליטית לטובת קידום הקריירה המשפטית, והפך לאחד מעורכי הדין הידועים בישראל. בשנות השמונים שימש כפרקליטם של מרגל האטום מרדכי ואנונו, עד שהוחלף על ידי אביגדור פלדמן, ושל עיזאת נאפסו, קצין צה"ל צ'רקסי שהורשע בריגול. זכרוני ייצג את נאפסו בערעור לבית המשפט העליון שהתברר לאחר פרסום פרשת קו 300, והביא לזיכויו בעסקת טיעון לאחר שהתביעה הודתה שאנשי השב"כ שקרו בבית המשפט. בהמשך ייצג את שבתאי קלמנוביץ', שנאשם בריגול לטובת רוסיה, אך לא הצליח להביא לזיכויו. מאוחר יותר ייצג את המרגל שמעון לוינזון (1991) שהעביר מידע לברית המועצות תמורת כסף ואת איש העסקים נחום מנבר (1997) שהורשע במכירת חומרים וסיוע לאיראן. במהלך המשפט טען זכרוני שהשופט אמנון סטרשנוב ניהל קשרים רומנטיים עם עורכת דין מצוות ההגנה, טענה שהיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, ופרקליטת המדינה, עדנה ארבל דחו בחריפות תוך האשמתו בפגיעה במערכת המשפט. כן שימש כפרקליטם של פוליטיקאים כאריה דרעי ושלומי לחיאני.

למרות עמדותיו השמאלניות הרדיקליות, היה זכרוני מקורב לצמרת הביטחונית, ועקב התיקים שלו גם קיבל סיווג ביטחוני גבוה. בשנות השמונים עסק בשחרור בני ערובה בלבנון, וכן היה מעורב במגעים לשחרורו של רון ארד, במסגרת עסקה ישראלית-סורית-רוסית, בה אמורה הייתה ישראל לשחרר את המרגלים שבתאי קלמנוביץ' ומרקוס קלינגברג תמורת ארד, עסקה שבוטלה ברגע האחרון. כן היה יועצו של ראש הממשלה יצחק רבין לענייני שבויי צה"ל והנעדרים.

במשרדו עבדו במשך השנים אביגדור פלדמן, דרור ארד-אילון ודב חנין.

זכרוני היה פרשן קבוע בפאנל "יומן", מגזין החדשות ביום שישי של הערוץ הראשון לצד אורי דן. כן היה בין חברי הפאנל הקבועים בתוכנית הרדיו "מגזין המזרח התיכון" ברשת ב'.

ב-2014 פורסם שזכרוני נקלע לחובות כספיים, והוא גם נחקר בחשד לסחיטה בעקבות קשריו עם העבריין איתן חייא, אותו ייצג וממנו לווה 100,000 ש"ח.

זכרוני היה נשוי למירי, ולהם שני ילדים ושישה נכדים. הוא נפטר מדום לב בביתו שבהוד השרון, ב-12 באוקטובר 2017, בן 82, ונקבר בבית העלמין שבעיר.

ספרו

1 מול 119: אורי אבנרי בכנסת (1969)