מורשת גדולי האומה
בזכותם קיים
beta
אחד העם
אשר צבי גינצבורג הידוע בשמו הספרותי "אחד העם". סופר ופילוסוף שהגה את תורת "המרכז הרוחני" בציונות. נולד באוקראינה, עלה ארצה, ונפטר בתל אביב חמש שנים אחר כך.
אַחַד הָעָם הוא שם העט של אשר צבי (הירש) גינצברג (18 באוגוסט 1856, י"ז באב ה'תרט"ז, פלך קייב – 2 בינואר 1927, כ"ח בטבת ה'תרפ"ז, תל אביב), שהיה מראשי הוגיה של הציונות, מייסד הזרם והוגה הרעיונות של הציונות הרוחנית, ומהחשובים במנסחי הזהות היהודית החילונית-לאומית.
"מה שחסר לנו קודם כל, עוד גם קודם 'ההחלטה הלאומית' הוא מקום קבוּע למרכז לאומי רוחני, אשר יהיה 'מקלט בטוח' לא ליהודים, כי אם ליהדות"
"אם נבחר בחיים, עלינו לבנות לנו בית לבדנו במקום נאמן – ואיה מקום נאמן כנחלת אבות? עלינו אפוא להקדיש מיטב כוחותינו החומריים והמוסריים להצלתנו זאת האחת: לתחיית עמנו בארץ אבותינו".
החזון של אחד העם היה להתאים את התרבות היהודית לעידן המודרני ולהשכלה, ולחדשה בעזרת מרכז תרבותי בארץ. הציונות שהוא חזה נקראה: 'הציונות הרוחנית'.
אחד העם הניח שהמניע לתנועה הציונית אינו מצוקה פיזית. לטענתו, גרמו האמנציפציה וההשתלבות של היהודים בחברה הסובבת אותם להתרופפות האפיון התרבותי -לאומי של היהודים. העידן המודרני שהתאפיין בתהליך חילון ובמתן שוויון זכויות, גרם לדעיכת הדת משום שלא יכלה עוד לקיים את הייחוד היהודי-תרבותי. לבעיה זו קרא "צרת היהדות". לצרת היהודים לא ראה אחד העם כל פתרון. לעומת זאת, ניסה לתת מענה ל"צרת היהדות", באמצעות יצירת מרכז של תרבות עברית חילונית מודרנית.
אחד העם הציע להקים מרכז רוחני בארץ ישראל. הוא לא האמין שכל היהודים מהגולה יעלו לארץ ישראל. הוא חשב שמרכז יהודי תרבותי בארץ ישראל יציל מאבדון ומחורבן גמור את התרבות היהודית העשירה, ושיגאל את העם מן החולי התרבותי שבו שקע. לפי תפיסתו, המדינה הריבונית היא רק כלי שאמור להכיל את רוח העם.
אחד העם לא האמין שיש סיכוי להקים מדינה שתהיה מקום מושבו של כל העם, ככל מדינה אחרת בעולם. הוא לא האמין שרוב העם היהודי, כעשרה מיליון יהודים הפזורים באירופה, יבוא להתיישב בארץ ישראל, במקום מרוחק בלב המזרח התיכון.
לפי תפיסתו של אחד העם יש להקים בארץ ישראל מרכז רוחני, שיהיה מוקד להזדהות לאומית רוחנית ותרבותית של העם שיושב ברובו בגולה. הוא רצה שבמרכז כזה יחיו אנשים שיעסקו בכל תחומי התרבות היהודית– יקימו אוניברסיטאות, ילמדו ויחקרו בהן, ידברו עברית, ייצרו ספרות בעברית, יחקרו את מקורות היהדות, ישאפו לממש ערכים יהודיים, וייצרו מרכז שיהיה מופת של תרבות יהודית ושל חשיבה מודרנית. ברבות הימים תיהפך ארץ ישראל למרכז האומה, ואולי בעתיד הרחוק יצמיח המרכז מתוכו אנשים שיהיו מוכשרים לייסד מדינה.
תולדות חייו
אשר צבי (הירש) גינצברג נולד בקיץ שנת 1856 לאב סוחר, משפחה חסידית בעיירה סקווירא שבפלך קייב באוקראינה, וגדל באודסה. הוא למד תלמוד ופילוסופיה של ימי הביניים, עם דגש על "מורה נבוכים" של הרמב"ם, ולמד בכוחות עצמו שפות אירופיות (רוסית, גרמנית, צרפתית, אנגלית ולטינית).
לאחר נישואיו בשנת 1873 לרבקה בת מרדכי שניאור זלמן שניאורסון (בן יוסף יצחק שניאורסון), המשיך בלימודיו הפרטיים, בייחוד בתחומי הפילוסופיה והמדע. הוא ניסה כמה פעמים ללא הצלחה להתקבל לאוניברסיטה, ונשאר אוטודידקט. בשל נטיותיו הרציונליסטיות החזקות, הוא נטש תחילה את החסידות ולאחר מכן התרחק לחלוטין מהאמונה הדתית. בהמשך הפך לאחד מדובריה של תנועת "חובבי ציון".
הוא התגורר באודסה, שם הושיב אותו אביו כדי שישגיח על מזקקת יי"ש שהייתה שייכת לו.
בשנת 1894 ניסה להוציא לאור אנציקלופדיה לכל ענייני היהדות בשם "אוצר היהדות". הוא ניהל משא ומתן עם גורמים שונים בתחום זה, וניסה לעניין את אחד מראשי חובבי ציון, סוחר התה והנדבן קלונימוס זאב ויסוצקי, שיתרום מכספו למפעל. בסופו של דבר עקב סיבות שונות לא עלה בידו להוציאה לאור.
בשנת 1907 עבר גינצברג לאנגליה, שם הקים וניהל את הסניף של חברת "תה ויסוצקי" בלונדון עבור קלונימוס זאב ויסוצקי. כמו כן היה מעורב בהקמת הטכניון העברי בחיפה לצד חתנו שמואל פבזנר, שנישא לבתו לאה גינצברג. ושם גם סייע לחיים ויצמן בפעילותו להשגת הצהרת בלפור.
בשנת 1922 עלה לארץ ותחילה התיישב בירושלים - ואחר כך עבר לתל אביב.
עיריית ת"א רכשה עבורו את ביתו של בן-ציון מוסינזון, שיפצה אותו וקראה לרחוב בו נמצא הבית על שמו רחוב אחד העם עוד בחייו.
אחד העם נפטר משחפת בחורף 1927, בגיל 70, ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
היה אב ללאה דבורה, אשת שמואל יוסף פבזנר; רחל, עורכת דין ודוקטור למשפטים, שהייתה נשואה למשורר הרוסי מיכאיל אוסורגין (אנ'); ושלמה גינוסר (גינצבורג), פעיל ציוני, עיתונאי ודיפלומט. אחותו הד"ר אסתר שימקין הייתה הרופאה העברייה הראשונה בחיפה.
הגות ופעילות ציונית
בשנת 1889 פרסם את מאמרו "לא זה הדרך!", אשר קרא לשינוי מהפכני בגישת תנועת חיבת ציון. לדעתו ולפי אמונתו, אין ארץ ישראל באה לפתור את השאלה הקיומית או הכלכלית של היהודים; היא אינה אמורה ואף אינה יכולה להיות מקלט פיזי מפני צרות הגלות, אלא מטרתהּ לפתור את בעייתו הרוחנית והתרבותית של העם. לא די בכך שהמדינה היהודית תהווה בית לאומי ומקלט בעבור היהודים – עליה להיות בעלת תכנים רוחניים שיצדיקו את קיומה; להיות מדינת אור לגויים, 'מגדלור מוסרי' אוניברסלי. כך הגה וייסד את זרם הציונות הרוחנית. את שמו הספרותי קיבל כאשר בסוף המאמר חתם את השם "אחד העם", שפירושו - אדם ממוצע, ככל האדם.
הוא לא הסתפק בפרסומים, אלא נקט צעד מעשי וארגן את ארגון בני משה וגייס חברים עבורו.
בעקבות פרעות קישינב (1903) היה בין היוזמים והחותמים של "קול קורא" מאת סופרים יהודים, שקרא להגנה עצמית. הוא דרש להגביל את המאבק היהודי נגד הצאר הרוסי רק לתחומים הנוגעים באופן ישיר לזכויות היהודים ולא להזדהות עם מטרות נוספות של המאבק במשטר. עם ביטולו של תחום המושב ב-1915, הביע חשש גדול מפני התפוררות מסגרות החיים היהודיים.
אחד העם היה ממנהיגי חיבת ציון, והוביל קו בקרב חברי הארגון החילוניים לפיו "לברית בין חרדים וחופשיים ערך גבוה יותר מהחלת רפורמה דתית בעם היהודי"
אחד העם דגל בציונות כמרכז רוחני של היהדות. הוא התנגד במיוחד הן לגרסה הלאומית של חוגים המקורבים לתנועת הבונד הסוציאליסטית, או לטריטוריאליסטים ולאוטונומיסטים, שטענו שצריך לשמור על קהילות יהודיות בגולה ואין צורך להתרכז במדינה אחת, והן ללאומיות המדינית של בנימין זאב הרצל.
כנגד אלה, טבע את הסיסמה "לא רק בצרת היהודים יש לעסוק, כי אם גם בצרתה של היהדות". חרף חינוכו הדתי, בהיותו משכיל חילוני סבר כי המדינה היהודית ואנשיה אינם צריכים לאחוז בתכני הדת, כי אם לחדש תכנים מודרניים ברוח התקופה. את שיקומה של היהדות ביקש אחד העם לבסס ללא הממד הדתי שלה, אך הטיף לשמירה על זיקה ואהדה למסורת וכן להתרכזות בעולם היהודי הישן ופיתוחו והרחבתו באיטיות, כך שתיווצר המשכיות לעם. בכך נחשב לאחד ממבטאיה המובהקים של הגישה הדוגלת ביהדות כתרבות, וכאחד ממפתחי הזהות החילונית–לאומית. לימים סיפר בנו כי אינו זוכר שאביו הלך אי פעם לבית כנסת, אבל כי ידע על בוריים את כתבי הקודש. כאשר בתו רחל התחתנה עם מיכאיל אוסורוגין, עיתונאי רוסי שהתגייר למענה, גרם לו הדבר צער רב אשר הביאו להמעיט בכתיבה. למשך כמה שנים הוא אף ניתק את קשריו עִמה.
אשתו של אחד, רבקה, העם הייתה מסורתית ונצר לשושלת אדמו"רי חב"ד. המסורת החב"דית מספרת על דו-שיח בינו ובין דוד אשתו האדמו"ר החב"די רבי שלום דובער שניאורסון, שהתנגד בתוקף לציונות, שבמהלכו טען אחד העם כי רבי שלום דובער, בשונה מרבנים אחרים, 'יודע את העולם ומתכוון למרוד בו' (על משקל האמרה הנגדית "יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו"). בתגובה אמר רבי שלום דובער על אחד העם, כי אפילו היה נס קריעת ים סוף מתחולל לנגד עיניו לא היה מאמין.
המסות של אחד העם
קובץ המסות של אחד העם, "על פרשת דרכים", נחשב ספר יסוד לא רק לתורת הציונות הרוחנית, אלא אף מופת לכתיבה מסאית עברית צחה ורהוטה. במערכת החינוך העברית בשנות היישוב ובעשרות השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, נדרש כמעט כל תלמיד להכיר כמה ממסותיו הידועות ביותר.
במסות אלה מוכיח אחד העם את התמצאותו בתחומי ידע רבים, אותה רכש בכוחות עצמו כאוטודידקט. הוא מביא במסותיו דוגמאות להמחשת רעיונותיו מתחומי הפילוסופיה, הלוגיקה, המדע ותחומים נוספים.
במאמר "שתי רשויות" שבו הוא דן בשנאת ישראל, (האנטישמיות), הוא מעלה את השאלה כיצד ייתכן שאנשים משכילים אשר שכלם צריך להוביל אותם למסקנה ששנאת ישראל אין לה בסיס הגיוני, בכל זאת נאחזים בשנאה ומשכנעים עצמם שיש לה על מה להתבסס. כדוגמה הביא את האסטרונום סקי (Secchi) אשר היה גם כוהן דת, והסביר את קבלת הסתירה בין הדת לאסטרונומיה במילים: "כשאני עוסק באסטרונומיה אשכח את כהונתי, וכשאני עושה מעשי כהן אשכח את האסטרונומיה". כלומר, הוא מצטדק שהוא מצליח לחיות עם "שתי הרשויות" שסותרות זו את זו. במאמר זה הפגין אחד העם את אמונתו ב"עורמת" ההיסטוריה, דהיינו הדרך בה רצוי ששינויים וחידושים יחדרו לתרבות הישנה מבלי זעזועים.
בתחילת מאמרו "כהן ונביא" הוא מדגים את עקרון "מקבילית הכוחות" בפיזיקה, לצורך הבהרה שאם משפיעים שני כוחות קיצוניים על גוף, אזי תנועתו תהיה פשרה בין שני הכוחות. לכן צריך מנהיג לא פשרן, דוגמטי כמשה, ולעומתו כוהן מתפשר כמו אהרון, כדי שבסופו של דבר מגמת הדרך של העם תהיה מנותבת לכיוון של פשרה.
במאמרו "חצי נחמה" הוא מדבר על "עלילת הדם" נגד היהודים ומנסה להבהיר כי ההיתפסות בעלילה זו נובעת מ"הסכמה כללית" שיש בחברה שאינה מבוססת על היגיון ואשר יש בה כשל לוגי שנובע מסוג הסקה באינדוקציה. הוא מביא את הדוגמה הבאה: "נוסע אחד, שבא לאחת הערים ונזדמן לאכסניא שהיה בה משרת כבד-פה, וכתב בפנקסו: 'בעיר פלונית משרתי האכסניות הם כבדי-פה' – הספור הזה מצייר בצורה של התוּל דרכי-ההגיון של ההמון ברוב משפטיו הכלליים". מה שנקרא בלשון אחרת "הכללה". כי גם לו יצוייר שנתפס יהודי אחד בשתיית דמו של ילד נוצרי (מה שלא הוכח מעולם אלא נמסר מפה לאוזן), הרי זה לא ייתכן שכל היהודים קשורים למעשה נתעב זה.
במאמר "עבר ועתיד" הוא עוסק ב"אני" של עם, בהקשר לשאלת ייחודיותה של ארץ ישראל כביתו של עם ישראל, בשאלה: האם היא תהא "מרכז רוחני" כדעתו, או מרכז פיזי בלבד. הוא מתחיל את מאמרו במשפט הנאה: "פילוסוף גדול שלא בידיעתו היה "אדם הראשון" שביטא לראשונה את המלה "אני" ". והוא מביא את היגיעות שנתייגעו גדולי הפילוסופים לתאר מילה פשוטה לכאורה זו. "אני" של אדם, לפי אחד העם, אינו מורכב משערות ראשו וציפורניו של אדם, "שהיום הן כאן ומחר מתגוללות באשפה". מסקנתו כשם מאמרו היא שה"אני" הפרטי מורכב מן העבר ומן העתיד, ההווה הוא חולף-עובר ולא נתפס. כך גם ה"אני" הלאומי של עם שמורכב מזכרונות ורשמים של העבר מצד אחד, ומצד שני מתקוות העתיד, ושני אלה, העבר והעתיד, אחוזים וקשורים בתודעה הקולקטיבית של כל הפרטים המרכיבים את העם.
במאמרו "הבוכים", שנכתב זמן קצר לאחר הקונגרס השישי, שבו התקיימה ההצבעה על הצעת אוגנדה - הוא בעצם סותם את הגולל על הציונות המדינית של הרצל. הוא מאשים את מצביעי ה"כן" להקמת מדינה יהודית באוגנדה בכך, שבעצם לא היו ציונים מעולם, שהרי לא אכפת להם אם ארץ ישראל תקום בציון או באפריקה. העדיפות שלהם היא בהליכה אחר מנהיגם. אחד העם מכנה אותם חסידים שוטים, שנוהרים אחר מנהיגם הכריזמטי, כאותם שנהרו אחר משיח השקר שבתי צבי. לעומתם, אותם שהצביעו "לא" פרשו הצידה ובכו, כי הם האמינו בכל לבם שתהיה תחייה רוחנית לעם ישראל בארץ האבות - שם הם יבנו את המרכז הלאומי רוחני של היהדות. לא באמריקה, ולא בארגנטינה, אלא אך ורק בציון. בקונגרס הראשון תפסה את לבם הציונות המדינית של הרצל וחבריו, והם קיוו שבזו הדרך יגשימו את חלומם. אך בקונגרס השישי הפכה ציון לאוגנדה, וכל הבסיס של אמונתם התמוטט מול עיניהם, וזו הסיבה לבכיים. הם בוכים מאכזבה, ממפח נפש ומחוסר יכולת נפשית ומעשית לחזור אל הציונות הראשונית האמיתית שלהם, כי כל הרוח יצאה מהמילה ציונות.
ואחד העם מסיים את מאמרו במשפטו הידוע: "בבזיליא, בר"ח אלול תרנ"ז, נולדה הציוניות הזאת, ובבזיליא, בר"ח אלול תרס"ג, פרחה 'נשמתה' ".
מאמריו של אחד העם, אומר קרסל, מיקדו תמיד את תשומת לבו של הרוב בקהל היהודי ולא היו כמותם לעורר עניין ותסיסה.
יש הטוענים כי אחד העם האב הרוחני של חלק ניכר מהציונות החילונית של ימינו. השפעתו ניכרת במשנתם של הוגים כמרטין בובר, מרדכי קפלן ורבים אחרים.
חדרו האישי וספרייתו של אחד העם נשמרים בספריית בית אריאלה בתל אביב.
עורך "השילוח"
בחשון תרנ"ז (אוקטובר 1896) יצאה החוברת הראשונה של כתב העת העברי המרכזי והחשוב ביותר שבמפנה המאות ה-19 - 20: "השילוח; (או כפי שאוית על ידי אחד העם: הַשִּׁלֹח) מכתב עתי חודשי לספרות, למדע ולענייני החיים". היה זה ירחון שיצא במסגרת חברת "אחיאסף", ובמימונו של קלונימוס זאב ויסוצקי – יצרן התה הגדול ברוסיה, חובב ציון מסור ותומך נלהב באחד העם, שעמד על כך שהוא זה שיהיה העורך הראשי של הירחון. מקום ההוצאה התחלף מדי פעם עקב בעיות של הפקת רישיון, אך המערכת ישבה בדרך כלל באודסה או בוורשה.
באיגרת שנכתבה על ידי אחד העם לדר'. יהודה ליב קנטור, אומר אחד העם:"שם העתון הוא 'השלח', כי סוף סוף מצאתי, שהוא הטוב בכל השמות שעלו במחשבה". יש לשער שאחד העם קיבל השראה משירו של יל"ג : מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים וּמֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאָט" – בו מספר יל"ג על הלך שנוכח לדעת, שדווקא מי השילוח הזורמים לאיטם – הם הם העמוקים והרציניים.l (המקור הראשוני של הביטוי הוא בישעיהו.)
על אופיו הרציני והעמוק של השילוח ניתן ללמוד ב"תעודת השילוח", בה מצהיר אחד העם, בחוברת הראשונה של כתב העת החדש, על המגמה והאופי של הירחון: "מטרת כתב העת היא לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכונן את עתידותינו בתבונה". ואלו יהיו ארבעת ראשי הפרקים העיקריים שיאפיינו את הירחון, מפרט אחד העם:
1. פרקי חכמה... המתייחסים לחיי עם ישראל והתפתחות רוחו מימי קדם ועד עתה.
2. פובליציסטיקה – מאמרים ודיונים המתייחסים למצבו של העם כיום, מבחינה רוחנית, כלכלית, מדינית וכיוצא בזה
3. ביקורת – ביקורת תוכנית, אסתטית ומוסרית על כלל הפעולות והאמנות של העם.
4. בלטריסטיקה – ספרות יפה בלשונינו. אלא שכאן עושה אחד העם הגבלה מחמירה: תפורסם במדור זה רק ספרות שיש לה קשר ישיר עם מצב האומה. "השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה" לא יתקבלו בהשילוח, ומכאן, שהירחון ימעיט בפרסום שירים.
אחד העם בחברת סופרים עבריים, אודסה, 1906. מימין לשמאל יושבים: אלחנן ליב לוינסקי, מנדלי מוכר ספרים, אחד העם, יהושע חנא רבניצקי, משה לייב ליליינבלום, חיים טשרנוביץ. עומדים: חיים נחמן ביאליק, ד"ר יוסף קלוזנר, דב בר ברוכוב.
ההגבלה שקיימת בסעיף הרביעי גרמה לחילוקי דעות רבים בקרב הסופרים והמשוררים של התקופה, מכיוון שנמנעה מהם במה נוספת לפרסום יצירתם, והם ראו בחומרה של אחד העם מעין כפייה לספרות מגוייסת. בראש היוצרים המוחים על ההגבלה עמד מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ששימש גם כמזכיר המערכת, והחל פולמוס נרחב על הנושא החל מהגיליון השני ואילך. היוצרים המוחים טענו שמדיניותו של העורך תתרום לאטימות של העיתון והעם מכל אפשרות של השפעה תרבותית-אמנותית-אסתטית שעשויה לבוא מחוץ לעולם היהודי, תוך הסתגרות אל תוך עצמנו ומקורותינו.
אחד העם לא וויתר על גישתו, ודבק במשימות שהציג בתעודת השילוח. אנשי רוח רבים תרמו לפרקים השונים בעיתון: שמעון ברנפלד, דוד כהנא, דוד ניימרק, חיים טשרנוביץ ("רב צעיר") מ"ל ליליינבלום, מרדכי בן הלל הכהן, י"ח רבניצקי, יוסף קלוזנר ואחרים. אחד-העם עצמו תרם מסות ותגובות קצרות ומלוטשות מענייני השעה במדורו הפופולרי "ילקוט קטן". במדור הספרותי תרם רבות מנדלי מוכר ספרים החל מהגיליון הראשון, ולצדו ש' בן-ציון, א"ז רבינוביץ, פייארברג, א"א קבק, יהודה שטיינברג ואחרים. משורר הבית של כתב העת היה ללא ספק ביאליק, וכמעט כל חוברת פרסמה שיר מפרי עטו.
אחד העם היה עורך קפדני, ולעיתים קרובות ערך וליטש את המאמרים והיצירות בצורה יסודית, כדי שיתאימו לרמה הגבוהה שרצה להשיג. רבים גם התרעמו על הרמה הגבוהה, בטענה שהירחון משתדל להיות אליטיסטי מדי, והדבר הוא בעוכריו. בתוכנו היה הירחון נאמן ברוחו לגישתו הציונית של אחד העם שהטיף להכשרת הלבבות כיעד מרכזי של התנועה הלאומית ולהפיכת ארץ ישראל כמרכז רוחני-תרבותי לעם היהודי. לעומתו, דגל הרצל בפעילות מדינית דפלומטית מיידית להשגת מדינה ליהודים. יחד עם זה הקפיד עורך השילוח שלא להשמיץ בעיתונו את תיאודור הרצל.
"השילוח" יצא כסדרו משנת 1896 – 1909. בשנת 1925 – 1926 ניסו לחדש את הוצאתו, אך לא התקדמו מעבר לשני כרכים. העורכים החשובים של כתב העת היו: אחד העם (1896 - 1902) יוסף קלוזנר, ביאליק ובשנתיים האחרונות יעקב פיכמן. מיד לאחר שעברה העריכה לקלוזנר, החלו להתפרסם ב"השילוח" גם שירים פיוטיים לשמם, ובראשם מיהר קלוזנר לפרסם את שיריו של שאול טשרניחובסקי, שאחד העם סירב לפרסם אותם מחמת היותם בעלי נופך הלניסטי. אליו הצטרפו במהלך השנים יצירותיהם של י.ד ברקוביץ, י.ל. פרץ, יוסף חיים ברנר, ומאוחר יותר, אורי צבי גרינברג, אביגדור המאירי, אברהם שלונסקי ואחרים.
פולמוס נורדאו - אחד העם
בכסלו תרס"ג (1902) פרסם אחד העם בכתב העת שבעריכתו, "השילוח", ביקורת נוקבת על ספרו האוטופי של הרצל: "אלטנוילאנד" . הרצל מדבר בספרו על מדינה אוטופית מודרנית, משגשגת ומצוידת בפיתוחים הטכנולוגיים החדישים ביותר, שקמה בפלשתינה במהלך 20 שנים. אזרחיה השונים של המדינה, יהודים, ערבים ונוצרים, חיים בשיתוף פעולה והרמוניה, איש באמונתו יחיה. אין הגמוניה לדת אחת על פני חברתה והשפה העברית היא רק אחת מהשפות המדוברות במקום. ביקורתו של אחד העם הופנתה כלפי משך הזמן הקצר שבו הרצל מצפה להקים בפלשתינה מדינה חדשה שמתפקדת ומשגשגת, להעלות לשם מספר רב של יהודים וכך לבטל את הסיבות לאנטישמיות במקומות שמהם יעלו היהודים. אך עיקר זעמו של אחד העם נסב על הצביון הלא עברי של אותה מדינה; מטרתה של המדינה החדשה, מאשים אחד העם את הרצל, היא לחקות אומות ומדינות זרות, ולוותר כליל על הייחוד הלאומי-יהודי של העם, שפתו, ספרותו ותרבותו.
מכס נורדאו, שהיה יד ימינו של הרצל ושותפו לחזון הציוני, חשש מהשפעתו הגדולה של אחד העם על היהודים במזרח אירופה, ופרסם בעיתון "הצפירה" - מאמר בשם: "אחד העם על אלטנוילנד". נורדאו תקף את אחד העם בחריפות:
דבר טוב יש באחד-העם: הוא כותב עברית טובה ומהירה. זה ראוי לתהלה. ואולם חבל, כי בעברית היפה הזאת אין לו כל מאומה להגיד, לחלוטין כל מאומה. 'מחקריו' (Essays) כביכול, הם אך פטומי מלין, אשר אין מלה בלשוני לסמן את אפיסותם המתרברבת. זו היא ערבוביה של מלים-מקשקשות, סתומות וחטופות מהפוליטוניסטים האירופיים, תהו ובהו של דרכי-דבור אשר לשווא נחפש בהם רעיון אחד ברור, מסומן היטב, משוכלל בהגיון ומובן לקורא.
אחד העם הגיב לטענותיו של נורדאו במאמר "החטא ועונשו" שפורסם ב"השילוח". הוא נמנע מהכפשות אישיות, אך כפי שמרמזת הכותרת של המאמר (כש"החטא" מתייחס לכך שהעז לבקר את הרצל), לא נמנע מציניות ומביקורת תקיפה. חילופי הדברים הקשים גררו מיד מאמרים בעד ונגד, מחאות חריפות, ותוך זמן קצר התהוו שני מחנות: מחנה של תומכי נורדאו והרצל כנגד המחנה של תומכי אחד העם. לפולמוס הייתה משמעות גדולה, מעבר למחלוקת אישית בין נורדאו (שייצג את הרצל) לבין אחד העם. ראשית, הוא הצביע על היריבות, שהייתה קיימת מזה שנים בין היהודים המעורים בתרבות האירופית, שהתגוררו במערב אירופה, לבין אלו שהתגוררו במזרח אירופה וגדלו באווירה מסורתית מאוד, ושאותם כינו הראשונים בזלזול "אוסטיודן". הרצל עצמו רמז בספר על משלח ידם הנפוץ של יהודי המזרח, באומרו: "לא רצינו להיות עם של חנוונים". ושנית, הייתה סכנה אמיתית לפילוג ממשי בין המחנות, שבעקבותיו עלול היה לקרוס כל הרעיון הציוני, שהתבסס על גיוס ותמיכה של המזרחיים.
נחום סוקולוב, עורך "הצפירה", שבה התפרסם חלק גדול מהמאמרים בעד ונגד, הפטיציות, המחאות, דברי התמיכה ודברי השטנה – פרסם פיליטון על הנושא במדורו "משבת לשבת", כאשר הוא מציג את עצמו כחנווני התוקף את אנשי הרוח המתנשאים, אך אינו מהסס גם לנזוף באיש מן המתנגחים הלהוטים מדי. סוקולוב היה אמנם תומך נלהב של הרצל ורעיונו הציוני, והוא גם היה זה שתרגם את "אלטנוילאנד" לעברית, אך הוא היה חייב לשמור אמונים ללקוחות של עיתונו ול"מעמד" האוסטיודן אליו השתייך. בין היתר כתב:
"ובכל רגע רץ בא ומציע לפני: חתום ידך על מחאה זו, חתום ידך על מחאה אחרת. בלשון-אם [ביידיש] אומר לכם: 'חלומותי הרעים לראשיכם, לידיכם ולרגליכם!' גם אני מוחה! אבל אין אני מוחה לא כנגד מר מאקס נורדא ולא כנגד מר אשר גינצבורג, כי אם כנגד כל המחאות", אבל מיד הוא מוסיף ואומר: "וכנגד העניין אשר אתם בעריצותכם עושים אותו לכלי מפץ בחשבכם כי הדבר הנוגע לכם נוגע אל כל העם". משמע, סוקולוב כועס באופן אישי על שני האישים הידועים, שהופכים את חילוקי הדעות הקשים ביניהם לסכנת פילוג בקהילה היהודית בכלל, ובתנועה הציונית בפרט.
עוד בטרם גווע הפולמוס לגמרי, התכנס בבזל הקונגרס הציוני השישי, בו הציע הרצל את רעיון אוגנדה והפילוג בין מחנה הרצל ומחנה אחד העם הגיע לכלל משבר אמיתי.
הקמת הטכניון ומלחמת השפות
קלונימוס ויסוצקי, יצרן התה הגדול, שהיה גם נותן העבודה של אחד העם וגם אחד המעריצים הגדולים שלו, נפטר בשנת 1904 והותיר בצוואתו סכום של 100,000 רובל לצורך הקמת מוסד תרבותי-חינוכי חדש. הוא מינה את בנו, חתנו, הרב צייטלין ואחד העם להחליט על דרך הביצוע. חברת עזרה של יהודי גרמניה, בראשותו של ד"ר פאול נתן, שכבר הקימה בתי ספר בארץ ישראל, כמו למשל בית ספר "למל" בירושלים, הצטרפה אף היא למיזם וגייסה תרומות למפעל הגדול. במהלך הזמן הצטרפו למימון גם התורם אמריקני, יעקב שיף והקרן הקיימת לישראל.
אחד העם התעקש על מיקומו של המוסד החינוכי החדש בארץ ישראל וד"ר נתן אף תמך בו, על אף היותה של חברת "עזרה" לא ציונית. הם החליטו להקים מוסד טכנולוגי גבוה בחיפה, הטכניקום, שלימים נקרא הטכניון. הגוף הממונה (קורטוריון - הנהלה, חבר נאמנים) היה מורכב מנציגי ויסוצקי ו"עזרה" ואנשי ציבור, שבראשם עמדו אחד העם, צ'לנוב ושמריהו לוין. כל הצדדים הסכימו על היעד הטכנולוגי הנדרש של הטכניון, אך המחלוקת הגדולה התפתחה על צביונו של המוסד. אנשי "עזרה" דרשו שהמוסד יהיה יהודי, אך לא יזוהה עם המפעל הציוני. הם ראו בפרויקט גורם חשוב שיתרום לקידום החינוכי והתרבותי של החברה היהודית בכללותה. ואילו אחד העם, לעומתם, התעקש שהטכניון יהיה מוסד לאומי, אבל לא יזוהה עם התנועה הציונית. לדברי יוסף גולדשטין, קיווה אחד העם שהטכניון ישמש "קרש קפיצה ליצירת מרכז רוחני בארץ ישראל". שמריהו לוין תמך בו.
המלחמה על עבריותו של הטכניון, שכונתה גם מלחמת השפות, גברה משהקימו את התיכון שליד. אחד העם הבין שיתקשו ללמד בעברית במוסד המדעי הטכני הגבוה, עקב חסך ברור של אוצר מילים עבריות בנושא, אך לא היה מוכן לוותר על השפה העברית בבית הספר התיכון. המתנגדים טענו שאין תחליף מדעי לשפה הגרמנית, מלבד ההוראה במקצועות העבריים המובהקים. ב-1912 גבר הוויכוח בשאלת השפה שתונהג בטכניון ופרץ מעבר למסגרת הפרויקט. הרוחות להטו, ישיבות והחלטות התחלפו והחשש התגבר, שהדברים יגיעו לידי משבר ולקריסת הפרויקט. ההסתדרות הציונית וראשי מערכת החינוך הצטרפו למאבק והחמירו את הדרישות העבריות; הם דרשו שלא רק בתיכון, אלא גם בטכניון תהיה שפת ההוראה בעברית.
לנוכח התנגדות מוחלטת של השותפים התפטרו אחד העם, שמריהו לוין וצ'לנוב מהוועדה. פעולתם הנחרצת ודבריהם "משום שאנחנו רואים בתחיית עם ישראל, תרבותו ושפתו הלאומית בארץ ישראל, את האידיאל הכי גדול שלנו, מוכרחים אנו לדרוש שכל המוסדות החינוכיים בארץ ישראל יהיו מכוונים לשאיפה זו" הדהדו בציבוריות והם הפכו לגיבורי היום. יוסף גולדשטיין מעיר שפעולתו האינטנסיבית עד כדי אובססיביות של אחד העם בנושא הטכניון, חיזקה את מעמדו הגבוה, שהחל להתרופף קמעה עקב היעדרויות רבות שנבעו ממחלות כאלו ואחרות. מלחמתו של אחד העם ותומכיו הייתה בעיקרה על הצביון הלאומי של החינוך היהודי, ולא בכדי עסק בו אחד העם במסירות שכזו. מאות מכתבים ומספר מאמרים עסקו בנושא הטכניון, אך בעת ובעונה אחת גם הדגישו מדי פעם את התנערותו הברורה של אחד העם מזיקה כלשהי לתנועה הציונית של הרצל, על אף פעילותו הלאומית הנמרצת.
בסופו של דבר פעלו גלגלי ההיסטוריה וחרצו את גורל הוויכוח המר: עם תום מלחמת העולם הראשונה וכיבוש הארץ על ידי הבריטים, תם גם חלקה של "עזרה" הגרמנית בטכניון, והנכס נקנה ממנה על ידי ההסתדרות הציונית. שפת ההוראה בטכניון נקבעה רשמית כשפה העברית בקונגרס ה-13. הטכניון נפתח רשמית ב-1925.
ביקורים בארץ ישראל
עוד טרם עלייתו לארץ, ביקר אחד העם בארץ ישראל מספר פעמים, ופרסם דו"חות המתארים את התקדמות ההתיישבות היהודית בארץ. הדו"חות נכתבו ברובם בנימה שלילית וביקורתית, ותיארו רעב, מתיחות ביחסים עם הערבים, אבטלה, וירידה מהארץ.
בחיבורו "אמת מארץ ישראל", שנכתב ב-1891, זמן קצר אחרי ביקורו בארץ, הוא תיאר את המחסור באדמות פנויות להתיישבות יהודית: "רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, - רק אלה אינם נעבדים, מפני שאין הערביים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק. ועל כן לא בכל יום אפשר למצוא אדמה טובה למקנה. לא לבד האיכרים, כי אם גם בעלי אחוזות גדולות אינם מוכרים בנקל אדמה טובה שאין בה כל מגרעת."
באותו חיבור הזהיר אחד העם גם מפני יחס לא הולם לערביי הארץ, במילים חריפות: "רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה... עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא. השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל'עבד כי ימלוך'".
"מה שחסר לנו קודם כל, עוד גם קודם 'ההחלטה הלאומית' הוא מקום קבוּע למרכז לאומי רוחני, אשר יהיה 'מקלט בטוח' לא ליהודים, כי אם ליהדות"
"אם נבחר בחיים, עלינו לבנות לנו בית לבדנו במקום נאמן – ואיה מקום נאמן כנחלת אבות? עלינו אפוא להקדיש מיטב כוחותינו החומריים והמוסריים להצלתנו זאת האחת: לתחיית עמנו בארץ אבותינו".
החזון של אחד העם היה להתאים את התרבות היהודית לעידן המודרני ולהשכלה, ולחדשה בעזרת מרכז תרבותי בארץ. הציונות שהוא חזה נקראה: 'הציונות הרוחנית'.
אחד העם הניח שהמניע לתנועה הציונית אינו מצוקה פיזית. לטענתו, גרמו האמנציפציה וההשתלבות של היהודים בחברה הסובבת אותם להתרופפות האפיון התרבותי -לאומי של היהודים. העידן המודרני שהתאפיין בתהליך חילון ובמתן שוויון זכויות, גרם לדעיכת הדת משום שלא יכלה עוד לקיים את הייחוד היהודי-תרבותי. לבעיה זו קרא "צרת היהדות". לצרת היהודים לא ראה אחד העם כל פתרון. לעומת זאת, ניסה לתת מענה ל"צרת היהדות", באמצעות יצירת מרכז של תרבות עברית חילונית מודרנית.
אחד העם הציע להקים מרכז רוחני בארץ ישראל. הוא לא האמין שכל היהודים מהגולה יעלו לארץ ישראל. הוא חשב שמרכז יהודי תרבותי בארץ ישראל יציל מאבדון ומחורבן גמור את התרבות היהודית העשירה, ושיגאל את העם מן החולי התרבותי שבו שקע. לפי תפיסתו, המדינה הריבונית היא רק כלי שאמור להכיל את רוח העם.
אחד העם לא האמין שיש סיכוי להקים מדינה שתהיה מקום מושבו של כל העם, ככל מדינה אחרת בעולם. הוא לא האמין שרוב העם היהודי, כעשרה מיליון יהודים הפזורים באירופה, יבוא להתיישב בארץ ישראל, במקום מרוחק בלב המזרח התיכון.
לפי תפיסתו של אחד העם יש להקים בארץ ישראל מרכז רוחני, שיהיה מוקד להזדהות לאומית רוחנית ותרבותית של העם שיושב ברובו בגולה. הוא רצה שבמרכז כזה יחיו אנשים שיעסקו בכל תחומי התרבות היהודית– יקימו אוניברסיטאות, ילמדו ויחקרו בהן, ידברו עברית, ייצרו ספרות בעברית, יחקרו את מקורות היהדות, ישאפו לממש ערכים יהודיים, וייצרו מרכז שיהיה מופת של תרבות יהודית ושל חשיבה מודרנית. ברבות הימים תיהפך ארץ ישראל למרכז האומה, ואולי בעתיד הרחוק יצמיח המרכז מתוכו אנשים שיהיו מוכשרים לייסד מדינה.
תולדות חייו
אשר צבי (הירש) גינצברג נולד בקיץ שנת 1856 לאב סוחר, משפחה חסידית בעיירה סקווירא שבפלך קייב באוקראינה, וגדל באודסה. הוא למד תלמוד ופילוסופיה של ימי הביניים, עם דגש על "מורה נבוכים" של הרמב"ם, ולמד בכוחות עצמו שפות אירופיות (רוסית, גרמנית, צרפתית, אנגלית ולטינית).
לאחר נישואיו בשנת 1873 לרבקה בת מרדכי שניאור זלמן שניאורסון (בן יוסף יצחק שניאורסון), המשיך בלימודיו הפרטיים, בייחוד בתחומי הפילוסופיה והמדע. הוא ניסה כמה פעמים ללא הצלחה להתקבל לאוניברסיטה, ונשאר אוטודידקט. בשל נטיותיו הרציונליסטיות החזקות, הוא נטש תחילה את החסידות ולאחר מכן התרחק לחלוטין מהאמונה הדתית. בהמשך הפך לאחד מדובריה של תנועת "חובבי ציון".
הוא התגורר באודסה, שם הושיב אותו אביו כדי שישגיח על מזקקת יי"ש שהייתה שייכת לו.
בשנת 1894 ניסה להוציא לאור אנציקלופדיה לכל ענייני היהדות בשם "אוצר היהדות". הוא ניהל משא ומתן עם גורמים שונים בתחום זה, וניסה לעניין את אחד מראשי חובבי ציון, סוחר התה והנדבן קלונימוס זאב ויסוצקי, שיתרום מכספו למפעל. בסופו של דבר עקב סיבות שונות לא עלה בידו להוציאה לאור.
בשנת 1907 עבר גינצברג לאנגליה, שם הקים וניהל את הסניף של חברת "תה ויסוצקי" בלונדון עבור קלונימוס זאב ויסוצקי. כמו כן היה מעורב בהקמת הטכניון העברי בחיפה לצד חתנו שמואל פבזנר, שנישא לבתו לאה גינצברג. ושם גם סייע לחיים ויצמן בפעילותו להשגת הצהרת בלפור.
בשנת 1922 עלה לארץ ותחילה התיישב בירושלים - ואחר כך עבר לתל אביב.
עיריית ת"א רכשה עבורו את ביתו של בן-ציון מוסינזון, שיפצה אותו וקראה לרחוב בו נמצא הבית על שמו רחוב אחד העם עוד בחייו.
אחד העם נפטר משחפת בחורף 1927, בגיל 70, ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
היה אב ללאה דבורה, אשת שמואל יוסף פבזנר; רחל, עורכת דין ודוקטור למשפטים, שהייתה נשואה למשורר הרוסי מיכאיל אוסורגין (אנ'); ושלמה גינוסר (גינצבורג), פעיל ציוני, עיתונאי ודיפלומט. אחותו הד"ר אסתר שימקין הייתה הרופאה העברייה הראשונה בחיפה.
הגות ופעילות ציונית
בשנת 1889 פרסם את מאמרו "לא זה הדרך!", אשר קרא לשינוי מהפכני בגישת תנועת חיבת ציון. לדעתו ולפי אמונתו, אין ארץ ישראל באה לפתור את השאלה הקיומית או הכלכלית של היהודים; היא אינה אמורה ואף אינה יכולה להיות מקלט פיזי מפני צרות הגלות, אלא מטרתהּ לפתור את בעייתו הרוחנית והתרבותית של העם. לא די בכך שהמדינה היהודית תהווה בית לאומי ומקלט בעבור היהודים – עליה להיות בעלת תכנים רוחניים שיצדיקו את קיומה; להיות מדינת אור לגויים, 'מגדלור מוסרי' אוניברסלי. כך הגה וייסד את זרם הציונות הרוחנית. את שמו הספרותי קיבל כאשר בסוף המאמר חתם את השם "אחד העם", שפירושו - אדם ממוצע, ככל האדם.
הוא לא הסתפק בפרסומים, אלא נקט צעד מעשי וארגן את ארגון בני משה וגייס חברים עבורו.
בעקבות פרעות קישינב (1903) היה בין היוזמים והחותמים של "קול קורא" מאת סופרים יהודים, שקרא להגנה עצמית. הוא דרש להגביל את המאבק היהודי נגד הצאר הרוסי רק לתחומים הנוגעים באופן ישיר לזכויות היהודים ולא להזדהות עם מטרות נוספות של המאבק במשטר. עם ביטולו של תחום המושב ב-1915, הביע חשש גדול מפני התפוררות מסגרות החיים היהודיים.
אחד העם היה ממנהיגי חיבת ציון, והוביל קו בקרב חברי הארגון החילוניים לפיו "לברית בין חרדים וחופשיים ערך גבוה יותר מהחלת רפורמה דתית בעם היהודי"
אחד העם דגל בציונות כמרכז רוחני של היהדות. הוא התנגד במיוחד הן לגרסה הלאומית של חוגים המקורבים לתנועת הבונד הסוציאליסטית, או לטריטוריאליסטים ולאוטונומיסטים, שטענו שצריך לשמור על קהילות יהודיות בגולה ואין צורך להתרכז במדינה אחת, והן ללאומיות המדינית של בנימין זאב הרצל.
כנגד אלה, טבע את הסיסמה "לא רק בצרת היהודים יש לעסוק, כי אם גם בצרתה של היהדות". חרף חינוכו הדתי, בהיותו משכיל חילוני סבר כי המדינה היהודית ואנשיה אינם צריכים לאחוז בתכני הדת, כי אם לחדש תכנים מודרניים ברוח התקופה. את שיקומה של היהדות ביקש אחד העם לבסס ללא הממד הדתי שלה, אך הטיף לשמירה על זיקה ואהדה למסורת וכן להתרכזות בעולם היהודי הישן ופיתוחו והרחבתו באיטיות, כך שתיווצר המשכיות לעם. בכך נחשב לאחד ממבטאיה המובהקים של הגישה הדוגלת ביהדות כתרבות, וכאחד ממפתחי הזהות החילונית–לאומית. לימים סיפר בנו כי אינו זוכר שאביו הלך אי פעם לבית כנסת, אבל כי ידע על בוריים את כתבי הקודש. כאשר בתו רחל התחתנה עם מיכאיל אוסורוגין, עיתונאי רוסי שהתגייר למענה, גרם לו הדבר צער רב אשר הביאו להמעיט בכתיבה. למשך כמה שנים הוא אף ניתק את קשריו עִמה.
אשתו של אחד, רבקה, העם הייתה מסורתית ונצר לשושלת אדמו"רי חב"ד. המסורת החב"דית מספרת על דו-שיח בינו ובין דוד אשתו האדמו"ר החב"די רבי שלום דובער שניאורסון, שהתנגד בתוקף לציונות, שבמהלכו טען אחד העם כי רבי שלום דובער, בשונה מרבנים אחרים, 'יודע את העולם ומתכוון למרוד בו' (על משקל האמרה הנגדית "יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו"). בתגובה אמר רבי שלום דובער על אחד העם, כי אפילו היה נס קריעת ים סוף מתחולל לנגד עיניו לא היה מאמין.
המסות של אחד העם
קובץ המסות של אחד העם, "על פרשת דרכים", נחשב ספר יסוד לא רק לתורת הציונות הרוחנית, אלא אף מופת לכתיבה מסאית עברית צחה ורהוטה. במערכת החינוך העברית בשנות היישוב ובעשרות השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, נדרש כמעט כל תלמיד להכיר כמה ממסותיו הידועות ביותר.
במסות אלה מוכיח אחד העם את התמצאותו בתחומי ידע רבים, אותה רכש בכוחות עצמו כאוטודידקט. הוא מביא במסותיו דוגמאות להמחשת רעיונותיו מתחומי הפילוסופיה, הלוגיקה, המדע ותחומים נוספים.
במאמר "שתי רשויות" שבו הוא דן בשנאת ישראל, (האנטישמיות), הוא מעלה את השאלה כיצד ייתכן שאנשים משכילים אשר שכלם צריך להוביל אותם למסקנה ששנאת ישראל אין לה בסיס הגיוני, בכל זאת נאחזים בשנאה ומשכנעים עצמם שיש לה על מה להתבסס. כדוגמה הביא את האסטרונום סקי (Secchi) אשר היה גם כוהן דת, והסביר את קבלת הסתירה בין הדת לאסטרונומיה במילים: "כשאני עוסק באסטרונומיה אשכח את כהונתי, וכשאני עושה מעשי כהן אשכח את האסטרונומיה". כלומר, הוא מצטדק שהוא מצליח לחיות עם "שתי הרשויות" שסותרות זו את זו. במאמר זה הפגין אחד העם את אמונתו ב"עורמת" ההיסטוריה, דהיינו הדרך בה רצוי ששינויים וחידושים יחדרו לתרבות הישנה מבלי זעזועים.
בתחילת מאמרו "כהן ונביא" הוא מדגים את עקרון "מקבילית הכוחות" בפיזיקה, לצורך הבהרה שאם משפיעים שני כוחות קיצוניים על גוף, אזי תנועתו תהיה פשרה בין שני הכוחות. לכן צריך מנהיג לא פשרן, דוגמטי כמשה, ולעומתו כוהן מתפשר כמו אהרון, כדי שבסופו של דבר מגמת הדרך של העם תהיה מנותבת לכיוון של פשרה.
במאמרו "חצי נחמה" הוא מדבר על "עלילת הדם" נגד היהודים ומנסה להבהיר כי ההיתפסות בעלילה זו נובעת מ"הסכמה כללית" שיש בחברה שאינה מבוססת על היגיון ואשר יש בה כשל לוגי שנובע מסוג הסקה באינדוקציה. הוא מביא את הדוגמה הבאה: "נוסע אחד, שבא לאחת הערים ונזדמן לאכסניא שהיה בה משרת כבד-פה, וכתב בפנקסו: 'בעיר פלונית משרתי האכסניות הם כבדי-פה' – הספור הזה מצייר בצורה של התוּל דרכי-ההגיון של ההמון ברוב משפטיו הכלליים". מה שנקרא בלשון אחרת "הכללה". כי גם לו יצוייר שנתפס יהודי אחד בשתיית דמו של ילד נוצרי (מה שלא הוכח מעולם אלא נמסר מפה לאוזן), הרי זה לא ייתכן שכל היהודים קשורים למעשה נתעב זה.
במאמר "עבר ועתיד" הוא עוסק ב"אני" של עם, בהקשר לשאלת ייחודיותה של ארץ ישראל כביתו של עם ישראל, בשאלה: האם היא תהא "מרכז רוחני" כדעתו, או מרכז פיזי בלבד. הוא מתחיל את מאמרו במשפט הנאה: "פילוסוף גדול שלא בידיעתו היה "אדם הראשון" שביטא לראשונה את המלה "אני" ". והוא מביא את היגיעות שנתייגעו גדולי הפילוסופים לתאר מילה פשוטה לכאורה זו. "אני" של אדם, לפי אחד העם, אינו מורכב משערות ראשו וציפורניו של אדם, "שהיום הן כאן ומחר מתגוללות באשפה". מסקנתו כשם מאמרו היא שה"אני" הפרטי מורכב מן העבר ומן העתיד, ההווה הוא חולף-עובר ולא נתפס. כך גם ה"אני" הלאומי של עם שמורכב מזכרונות ורשמים של העבר מצד אחד, ומצד שני מתקוות העתיד, ושני אלה, העבר והעתיד, אחוזים וקשורים בתודעה הקולקטיבית של כל הפרטים המרכיבים את העם.
במאמרו "הבוכים", שנכתב זמן קצר לאחר הקונגרס השישי, שבו התקיימה ההצבעה על הצעת אוגנדה - הוא בעצם סותם את הגולל על הציונות המדינית של הרצל. הוא מאשים את מצביעי ה"כן" להקמת מדינה יהודית באוגנדה בכך, שבעצם לא היו ציונים מעולם, שהרי לא אכפת להם אם ארץ ישראל תקום בציון או באפריקה. העדיפות שלהם היא בהליכה אחר מנהיגם. אחד העם מכנה אותם חסידים שוטים, שנוהרים אחר מנהיגם הכריזמטי, כאותם שנהרו אחר משיח השקר שבתי צבי. לעומתם, אותם שהצביעו "לא" פרשו הצידה ובכו, כי הם האמינו בכל לבם שתהיה תחייה רוחנית לעם ישראל בארץ האבות - שם הם יבנו את המרכז הלאומי רוחני של היהדות. לא באמריקה, ולא בארגנטינה, אלא אך ורק בציון. בקונגרס הראשון תפסה את לבם הציונות המדינית של הרצל וחבריו, והם קיוו שבזו הדרך יגשימו את חלומם. אך בקונגרס השישי הפכה ציון לאוגנדה, וכל הבסיס של אמונתם התמוטט מול עיניהם, וזו הסיבה לבכיים. הם בוכים מאכזבה, ממפח נפש ומחוסר יכולת נפשית ומעשית לחזור אל הציונות הראשונית האמיתית שלהם, כי כל הרוח יצאה מהמילה ציונות.
ואחד העם מסיים את מאמרו במשפטו הידוע: "בבזיליא, בר"ח אלול תרנ"ז, נולדה הציוניות הזאת, ובבזיליא, בר"ח אלול תרס"ג, פרחה 'נשמתה' ".
מאמריו של אחד העם, אומר קרסל, מיקדו תמיד את תשומת לבו של הרוב בקהל היהודי ולא היו כמותם לעורר עניין ותסיסה.
יש הטוענים כי אחד העם האב הרוחני של חלק ניכר מהציונות החילונית של ימינו. השפעתו ניכרת במשנתם של הוגים כמרטין בובר, מרדכי קפלן ורבים אחרים.
חדרו האישי וספרייתו של אחד העם נשמרים בספריית בית אריאלה בתל אביב.
עורך "השילוח"
בחשון תרנ"ז (אוקטובר 1896) יצאה החוברת הראשונה של כתב העת העברי המרכזי והחשוב ביותר שבמפנה המאות ה-19 - 20: "השילוח; (או כפי שאוית על ידי אחד העם: הַשִּׁלֹח) מכתב עתי חודשי לספרות, למדע ולענייני החיים". היה זה ירחון שיצא במסגרת חברת "אחיאסף", ובמימונו של קלונימוס זאב ויסוצקי – יצרן התה הגדול ברוסיה, חובב ציון מסור ותומך נלהב באחד העם, שעמד על כך שהוא זה שיהיה העורך הראשי של הירחון. מקום ההוצאה התחלף מדי פעם עקב בעיות של הפקת רישיון, אך המערכת ישבה בדרך כלל באודסה או בוורשה.
באיגרת שנכתבה על ידי אחד העם לדר'. יהודה ליב קנטור, אומר אחד העם:"שם העתון הוא 'השלח', כי סוף סוף מצאתי, שהוא הטוב בכל השמות שעלו במחשבה". יש לשער שאחד העם קיבל השראה משירו של יל"ג : מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים וּמֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאָט" – בו מספר יל"ג על הלך שנוכח לדעת, שדווקא מי השילוח הזורמים לאיטם – הם הם העמוקים והרציניים.l (המקור הראשוני של הביטוי הוא בישעיהו.)
על אופיו הרציני והעמוק של השילוח ניתן ללמוד ב"תעודת השילוח", בה מצהיר אחד העם, בחוברת הראשונה של כתב העת החדש, על המגמה והאופי של הירחון: "מטרת כתב העת היא לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכונן את עתידותינו בתבונה". ואלו יהיו ארבעת ראשי הפרקים העיקריים שיאפיינו את הירחון, מפרט אחד העם:
1. פרקי חכמה... המתייחסים לחיי עם ישראל והתפתחות רוחו מימי קדם ועד עתה.
2. פובליציסטיקה – מאמרים ודיונים המתייחסים למצבו של העם כיום, מבחינה רוחנית, כלכלית, מדינית וכיוצא בזה
3. ביקורת – ביקורת תוכנית, אסתטית ומוסרית על כלל הפעולות והאמנות של העם.
4. בלטריסטיקה – ספרות יפה בלשונינו. אלא שכאן עושה אחד העם הגבלה מחמירה: תפורסם במדור זה רק ספרות שיש לה קשר ישיר עם מצב האומה. "השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה" לא יתקבלו בהשילוח, ומכאן, שהירחון ימעיט בפרסום שירים.
אחד העם בחברת סופרים עבריים, אודסה, 1906. מימין לשמאל יושבים: אלחנן ליב לוינסקי, מנדלי מוכר ספרים, אחד העם, יהושע חנא רבניצקי, משה לייב ליליינבלום, חיים טשרנוביץ. עומדים: חיים נחמן ביאליק, ד"ר יוסף קלוזנר, דב בר ברוכוב.
ההגבלה שקיימת בסעיף הרביעי גרמה לחילוקי דעות רבים בקרב הסופרים והמשוררים של התקופה, מכיוון שנמנעה מהם במה נוספת לפרסום יצירתם, והם ראו בחומרה של אחד העם מעין כפייה לספרות מגוייסת. בראש היוצרים המוחים על ההגבלה עמד מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ששימש גם כמזכיר המערכת, והחל פולמוס נרחב על הנושא החל מהגיליון השני ואילך. היוצרים המוחים טענו שמדיניותו של העורך תתרום לאטימות של העיתון והעם מכל אפשרות של השפעה תרבותית-אמנותית-אסתטית שעשויה לבוא מחוץ לעולם היהודי, תוך הסתגרות אל תוך עצמנו ומקורותינו.
אחד העם לא וויתר על גישתו, ודבק במשימות שהציג בתעודת השילוח. אנשי רוח רבים תרמו לפרקים השונים בעיתון: שמעון ברנפלד, דוד כהנא, דוד ניימרק, חיים טשרנוביץ ("רב צעיר") מ"ל ליליינבלום, מרדכי בן הלל הכהן, י"ח רבניצקי, יוסף קלוזנר ואחרים. אחד-העם עצמו תרם מסות ותגובות קצרות ומלוטשות מענייני השעה במדורו הפופולרי "ילקוט קטן". במדור הספרותי תרם רבות מנדלי מוכר ספרים החל מהגיליון הראשון, ולצדו ש' בן-ציון, א"ז רבינוביץ, פייארברג, א"א קבק, יהודה שטיינברג ואחרים. משורר הבית של כתב העת היה ללא ספק ביאליק, וכמעט כל חוברת פרסמה שיר מפרי עטו.
אחד העם היה עורך קפדני, ולעיתים קרובות ערך וליטש את המאמרים והיצירות בצורה יסודית, כדי שיתאימו לרמה הגבוהה שרצה להשיג. רבים גם התרעמו על הרמה הגבוהה, בטענה שהירחון משתדל להיות אליטיסטי מדי, והדבר הוא בעוכריו. בתוכנו היה הירחון נאמן ברוחו לגישתו הציונית של אחד העם שהטיף להכשרת הלבבות כיעד מרכזי של התנועה הלאומית ולהפיכת ארץ ישראל כמרכז רוחני-תרבותי לעם היהודי. לעומתו, דגל הרצל בפעילות מדינית דפלומטית מיידית להשגת מדינה ליהודים. יחד עם זה הקפיד עורך השילוח שלא להשמיץ בעיתונו את תיאודור הרצל.
"השילוח" יצא כסדרו משנת 1896 – 1909. בשנת 1925 – 1926 ניסו לחדש את הוצאתו, אך לא התקדמו מעבר לשני כרכים. העורכים החשובים של כתב העת היו: אחד העם (1896 - 1902) יוסף קלוזנר, ביאליק ובשנתיים האחרונות יעקב פיכמן. מיד לאחר שעברה העריכה לקלוזנר, החלו להתפרסם ב"השילוח" גם שירים פיוטיים לשמם, ובראשם מיהר קלוזנר לפרסם את שיריו של שאול טשרניחובסקי, שאחד העם סירב לפרסם אותם מחמת היותם בעלי נופך הלניסטי. אליו הצטרפו במהלך השנים יצירותיהם של י.ד ברקוביץ, י.ל. פרץ, יוסף חיים ברנר, ומאוחר יותר, אורי צבי גרינברג, אביגדור המאירי, אברהם שלונסקי ואחרים.
פולמוס נורדאו - אחד העם
בכסלו תרס"ג (1902) פרסם אחד העם בכתב העת שבעריכתו, "השילוח", ביקורת נוקבת על ספרו האוטופי של הרצל: "אלטנוילאנד" . הרצל מדבר בספרו על מדינה אוטופית מודרנית, משגשגת ומצוידת בפיתוחים הטכנולוגיים החדישים ביותר, שקמה בפלשתינה במהלך 20 שנים. אזרחיה השונים של המדינה, יהודים, ערבים ונוצרים, חיים בשיתוף פעולה והרמוניה, איש באמונתו יחיה. אין הגמוניה לדת אחת על פני חברתה והשפה העברית היא רק אחת מהשפות המדוברות במקום. ביקורתו של אחד העם הופנתה כלפי משך הזמן הקצר שבו הרצל מצפה להקים בפלשתינה מדינה חדשה שמתפקדת ומשגשגת, להעלות לשם מספר רב של יהודים וכך לבטל את הסיבות לאנטישמיות במקומות שמהם יעלו היהודים. אך עיקר זעמו של אחד העם נסב על הצביון הלא עברי של אותה מדינה; מטרתה של המדינה החדשה, מאשים אחד העם את הרצל, היא לחקות אומות ומדינות זרות, ולוותר כליל על הייחוד הלאומי-יהודי של העם, שפתו, ספרותו ותרבותו.
מכס נורדאו, שהיה יד ימינו של הרצל ושותפו לחזון הציוני, חשש מהשפעתו הגדולה של אחד העם על היהודים במזרח אירופה, ופרסם בעיתון "הצפירה" - מאמר בשם: "אחד העם על אלטנוילנד". נורדאו תקף את אחד העם בחריפות:
דבר טוב יש באחד-העם: הוא כותב עברית טובה ומהירה. זה ראוי לתהלה. ואולם חבל, כי בעברית היפה הזאת אין לו כל מאומה להגיד, לחלוטין כל מאומה. 'מחקריו' (Essays) כביכול, הם אך פטומי מלין, אשר אין מלה בלשוני לסמן את אפיסותם המתרברבת. זו היא ערבוביה של מלים-מקשקשות, סתומות וחטופות מהפוליטוניסטים האירופיים, תהו ובהו של דרכי-דבור אשר לשווא נחפש בהם רעיון אחד ברור, מסומן היטב, משוכלל בהגיון ומובן לקורא.
אחד העם הגיב לטענותיו של נורדאו במאמר "החטא ועונשו" שפורסם ב"השילוח". הוא נמנע מהכפשות אישיות, אך כפי שמרמזת הכותרת של המאמר (כש"החטא" מתייחס לכך שהעז לבקר את הרצל), לא נמנע מציניות ומביקורת תקיפה. חילופי הדברים הקשים גררו מיד מאמרים בעד ונגד, מחאות חריפות, ותוך זמן קצר התהוו שני מחנות: מחנה של תומכי נורדאו והרצל כנגד המחנה של תומכי אחד העם. לפולמוס הייתה משמעות גדולה, מעבר למחלוקת אישית בין נורדאו (שייצג את הרצל) לבין אחד העם. ראשית, הוא הצביע על היריבות, שהייתה קיימת מזה שנים בין היהודים המעורים בתרבות האירופית, שהתגוררו במערב אירופה, לבין אלו שהתגוררו במזרח אירופה וגדלו באווירה מסורתית מאוד, ושאותם כינו הראשונים בזלזול "אוסטיודן". הרצל עצמו רמז בספר על משלח ידם הנפוץ של יהודי המזרח, באומרו: "לא רצינו להיות עם של חנוונים". ושנית, הייתה סכנה אמיתית לפילוג ממשי בין המחנות, שבעקבותיו עלול היה לקרוס כל הרעיון הציוני, שהתבסס על גיוס ותמיכה של המזרחיים.
נחום סוקולוב, עורך "הצפירה", שבה התפרסם חלק גדול מהמאמרים בעד ונגד, הפטיציות, המחאות, דברי התמיכה ודברי השטנה – פרסם פיליטון על הנושא במדורו "משבת לשבת", כאשר הוא מציג את עצמו כחנווני התוקף את אנשי הרוח המתנשאים, אך אינו מהסס גם לנזוף באיש מן המתנגחים הלהוטים מדי. סוקולוב היה אמנם תומך נלהב של הרצל ורעיונו הציוני, והוא גם היה זה שתרגם את "אלטנוילאנד" לעברית, אך הוא היה חייב לשמור אמונים ללקוחות של עיתונו ול"מעמד" האוסטיודן אליו השתייך. בין היתר כתב:
"ובכל רגע רץ בא ומציע לפני: חתום ידך על מחאה זו, חתום ידך על מחאה אחרת. בלשון-אם [ביידיש] אומר לכם: 'חלומותי הרעים לראשיכם, לידיכם ולרגליכם!' גם אני מוחה! אבל אין אני מוחה לא כנגד מר מאקס נורדא ולא כנגד מר אשר גינצבורג, כי אם כנגד כל המחאות", אבל מיד הוא מוסיף ואומר: "וכנגד העניין אשר אתם בעריצותכם עושים אותו לכלי מפץ בחשבכם כי הדבר הנוגע לכם נוגע אל כל העם". משמע, סוקולוב כועס באופן אישי על שני האישים הידועים, שהופכים את חילוקי הדעות הקשים ביניהם לסכנת פילוג בקהילה היהודית בכלל, ובתנועה הציונית בפרט.
עוד בטרם גווע הפולמוס לגמרי, התכנס בבזל הקונגרס הציוני השישי, בו הציע הרצל את רעיון אוגנדה והפילוג בין מחנה הרצל ומחנה אחד העם הגיע לכלל משבר אמיתי.
הקמת הטכניון ומלחמת השפות
קלונימוס ויסוצקי, יצרן התה הגדול, שהיה גם נותן העבודה של אחד העם וגם אחד המעריצים הגדולים שלו, נפטר בשנת 1904 והותיר בצוואתו סכום של 100,000 רובל לצורך הקמת מוסד תרבותי-חינוכי חדש. הוא מינה את בנו, חתנו, הרב צייטלין ואחד העם להחליט על דרך הביצוע. חברת עזרה של יהודי גרמניה, בראשותו של ד"ר פאול נתן, שכבר הקימה בתי ספר בארץ ישראל, כמו למשל בית ספר "למל" בירושלים, הצטרפה אף היא למיזם וגייסה תרומות למפעל הגדול. במהלך הזמן הצטרפו למימון גם התורם אמריקני, יעקב שיף והקרן הקיימת לישראל.
אחד העם התעקש על מיקומו של המוסד החינוכי החדש בארץ ישראל וד"ר נתן אף תמך בו, על אף היותה של חברת "עזרה" לא ציונית. הם החליטו להקים מוסד טכנולוגי גבוה בחיפה, הטכניקום, שלימים נקרא הטכניון. הגוף הממונה (קורטוריון - הנהלה, חבר נאמנים) היה מורכב מנציגי ויסוצקי ו"עזרה" ואנשי ציבור, שבראשם עמדו אחד העם, צ'לנוב ושמריהו לוין. כל הצדדים הסכימו על היעד הטכנולוגי הנדרש של הטכניון, אך המחלוקת הגדולה התפתחה על צביונו של המוסד. אנשי "עזרה" דרשו שהמוסד יהיה יהודי, אך לא יזוהה עם המפעל הציוני. הם ראו בפרויקט גורם חשוב שיתרום לקידום החינוכי והתרבותי של החברה היהודית בכללותה. ואילו אחד העם, לעומתם, התעקש שהטכניון יהיה מוסד לאומי, אבל לא יזוהה עם התנועה הציונית. לדברי יוסף גולדשטין, קיווה אחד העם שהטכניון ישמש "קרש קפיצה ליצירת מרכז רוחני בארץ ישראל". שמריהו לוין תמך בו.
המלחמה על עבריותו של הטכניון, שכונתה גם מלחמת השפות, גברה משהקימו את התיכון שליד. אחד העם הבין שיתקשו ללמד בעברית במוסד המדעי הטכני הגבוה, עקב חסך ברור של אוצר מילים עבריות בנושא, אך לא היה מוכן לוותר על השפה העברית בבית הספר התיכון. המתנגדים טענו שאין תחליף מדעי לשפה הגרמנית, מלבד ההוראה במקצועות העבריים המובהקים. ב-1912 גבר הוויכוח בשאלת השפה שתונהג בטכניון ופרץ מעבר למסגרת הפרויקט. הרוחות להטו, ישיבות והחלטות התחלפו והחשש התגבר, שהדברים יגיעו לידי משבר ולקריסת הפרויקט. ההסתדרות הציונית וראשי מערכת החינוך הצטרפו למאבק והחמירו את הדרישות העבריות; הם דרשו שלא רק בתיכון, אלא גם בטכניון תהיה שפת ההוראה בעברית.
לנוכח התנגדות מוחלטת של השותפים התפטרו אחד העם, שמריהו לוין וצ'לנוב מהוועדה. פעולתם הנחרצת ודבריהם "משום שאנחנו רואים בתחיית עם ישראל, תרבותו ושפתו הלאומית בארץ ישראל, את האידיאל הכי גדול שלנו, מוכרחים אנו לדרוש שכל המוסדות החינוכיים בארץ ישראל יהיו מכוונים לשאיפה זו" הדהדו בציבוריות והם הפכו לגיבורי היום. יוסף גולדשטיין מעיר שפעולתו האינטנסיבית עד כדי אובססיביות של אחד העם בנושא הטכניון, חיזקה את מעמדו הגבוה, שהחל להתרופף קמעה עקב היעדרויות רבות שנבעו ממחלות כאלו ואחרות. מלחמתו של אחד העם ותומכיו הייתה בעיקרה על הצביון הלאומי של החינוך היהודי, ולא בכדי עסק בו אחד העם במסירות שכזו. מאות מכתבים ומספר מאמרים עסקו בנושא הטכניון, אך בעת ובעונה אחת גם הדגישו מדי פעם את התנערותו הברורה של אחד העם מזיקה כלשהי לתנועה הציונית של הרצל, על אף פעילותו הלאומית הנמרצת.
בסופו של דבר פעלו גלגלי ההיסטוריה וחרצו את גורל הוויכוח המר: עם תום מלחמת העולם הראשונה וכיבוש הארץ על ידי הבריטים, תם גם חלקה של "עזרה" הגרמנית בטכניון, והנכס נקנה ממנה על ידי ההסתדרות הציונית. שפת ההוראה בטכניון נקבעה רשמית כשפה העברית בקונגרס ה-13. הטכניון נפתח רשמית ב-1925.
ביקורים בארץ ישראל
עוד טרם עלייתו לארץ, ביקר אחד העם בארץ ישראל מספר פעמים, ופרסם דו"חות המתארים את התקדמות ההתיישבות היהודית בארץ. הדו"חות נכתבו ברובם בנימה שלילית וביקורתית, ותיארו רעב, מתיחות ביחסים עם הערבים, אבטלה, וירידה מהארץ.
בחיבורו "אמת מארץ ישראל", שנכתב ב-1891, זמן קצר אחרי ביקורו בארץ, הוא תיאר את המחסור באדמות פנויות להתיישבות יהודית: "רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, - רק אלה אינם נעבדים, מפני שאין הערביים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק. ועל כן לא בכל יום אפשר למצוא אדמה טובה למקנה. לא לבד האיכרים, כי אם גם בעלי אחוזות גדולות אינם מוכרים בנקל אדמה טובה שאין בה כל מגרעת."
באותו חיבור הזהיר אחד העם גם מפני יחס לא הולם לערביי הארץ, במילים חריפות: "רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה... עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא. השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל'עבד כי ימלוך'".
