אוהד נהרין

אוהד נהרין (נולד ב־22 ביוני 1952) הוא כוריאוגרף ורקדן ישראלי, מיוצרי המחול העכשווי המשפיעים שצמחו בישראל ויוצר שפת התנועה גאגא. במשך כמעט שלושה עשורים כמנהל האמנותי של להקת מחול בת־שבע הוא עיצב לה זהות בימתית מובחנת, בנה רפרטואר שהוצג ברחבי העולם והעמיד דורות של רקדנים ויוצרים. עבודותיו חיברו עוצמה גופנית, דמיון, מוזיקה, הומור, פגיעוּת ומשמעת קומפוזיציונית, והפכו את הגוף עצמו למקור של מחשבה ושל ביטוי.

השפעתו חורגת מן היצירות שחיבר לבמה. גאגא, שפיתח מתוך עבודתו עם רקדנים ומתוך התמודדות אישית עם פציעה, נעשתה לדרך עבודה בין־לאומית המשמשת רקדנים מקצועיים וגם אנשים ללא הכשרה במחול. נהרין זכה בפרס ישראל למחול בשנת 2005 ובפרס א.מ.ת בשנת 2009, וכן בהכרה ממוסדות תרבות ואקדמיה בישראל ובעולם.

ילדות אמנותית וכניסה מאוחרת לעולם המחול

נהרין נולד בקיבוץ מזרע לאליאב ולצופיה נהרין וגדל בבית שבו תנועה, מוזיקה, תיאטרון ודמיון היו חלק מחיי היום־יום. אביו עסק בפסיכולוגיה ובפסיכודרמה והופיע כשחקן בהבימה ובתיאטרון חיפה. אמו הייתה רקדנית, כוריאוגרפית ומורה לתנועה ולשיטת פלדנקרייז. בילדותו כתב סיפורים, צייר והלחין. כשהיה בן חמש וחצי עברה המשפחה לקריית עמל, כיום חלק מקריית טבעון.

בצעירותו ניגן בגיטרה ושירת בלהקת פיקוד הצפון כזמר, רקדן וכוריאוגרף. בניגוד למסלול המקובל של רקדנים מקצועיים, הוא החל את הכשרתו הרציפה במחול רק בשנות העשרים לחייו. הוא הצטרף ללהקת בת־שבע, ובמהלך ביקורה בישראל הבחינה בו מרתה גרהאם והזמינה אותו לעבוד עם להקתה בניו יורק. בהמשך למד בבית הספר ג'וליארד ובבית הספר לבלט אמריקאי, ורקד גם במסגרת להקתו של מוריס בז'אר בבריסל.

המפגש עם מסורות שונות — המחול המודרני האמריקאי, הבלט האירופי והסביבה הישראלית שבה גדל — העניק לנהרין בסיס רחב, אך הוא לא הסתפק בשפה שלמד מאחרים. בשלהי שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים החל ליצור כוריאוגרפיה משלו בניו יורק ובישראל. בתקופה זו התגבשה דרכו כיוצר המתעניין פחות בצורה מושלמת מבחוץ ויותר בתחושה, בדחף ובאופן שבו תנועה נוצרת בתוך הגוף.

להקת בת־שבע: בנייתה של זהות אמנותית

בשנת 1990 מונה נהרין למנהל האמנותי של להקת מחול בת־שבע. הוא מילא את התפקיד עד 2018, ולאחר מכן המשיך ככוריאוגרף הבית של הלהקה. תקופת הנהגתו הייתה נקודת מפנה בתולדות בת־שבע ובמעמדו של המחול הישראלי. הלהקה התפתחה לאנסמבל בין־לאומי בעל שפה מזוהה, ורקדניה נדרשו לא רק לבצע חומר תנועתי אלא גם לחקור, להציע ולגלות את האיכויות האישיות שלהם.

נהרין טיפח עבודה שאינה נשענת על צפייה מתמדת במראה. במקום למדוד את הגוף מבחוץ, הרקדנים מתבקשים להקשיב למשקל, למרקם, למאמץ, למרחב ולתחושות הפנימיות. מן הגישה הזאת נולדה איכות תנועה המזוהה עם בת־שבע: גוף מקורקע וגמיש, מעבר חד בין שקט להתפרצות, שימוש בלתי צפוי בעמוד השדרה ובמפרקים, ונוכחות בימתית שבה דיוק אינו מבטל חופש.

תחת הנהגתו הציגה בת־שבע ברחבי העולם, ויצירותיו נכנסו גם לרפרטואר של להקות מרכזיות מחוץ לישראל. בין הגופים שהזמינו או ביצעו מעבודותיו נמנים בלט האופרה של פריז, בלט פרנקפורט, בלט האופרה של ליון, להקת המחול של סידני, בלט קולברג, הבלט המלכותי הדני, הבלט הלאומי של ספרד, להקת רמברט, הבלט הלאומי הפיני והבלט של מדינת בוואריה. תפוצה זו הפכה את שפתו לחלק מן השיח הבין־לאומי במחול העכשווי והציבה יצירה ישראלית במרכזן של במות חשובות.

יצירות שהרחיבו את האפשרויות של הבמה

הרפרטואר של נהרין משתרע על פני עשרות שנים, וכל יצירה בוחנת מחדש את היחסים בין גוף, קצב, קבוצה וקהל. בין עבודותיו המרכזיות נמצאות טבולה ראסה (1986), קיר (1990), אנאפזה (1993), יאג (1996), דקהדאנס (2000), וירוס של אוהד נהרין (2001), כמויות (2003), ממותות (2003), שלוש (2005), MAX (2007), הורה (2009), שדה 21 (2011), החור (2013), עבודה אחרונה (2015), ונצואלה (2017), 2019 ו־מומו (2022).

אנאפזה ואחד מי יודע

אנאפזה, שעלתה לראשונה בשנת 1993, שילבה מחול עם מרכיבים של תיאטרון, מוזיקה חיה ודימויים טקסיים. אחת התמונות המזוהות ביותר עם עולמו של נהרין היא הרצף שנוצר לשיר ההגדה המסורתי אחד מי יודע: רקדנים בחליפות שחורות יושבים בחצי מעגל, חוזרים על תנועה מצטברת ומשילים בהדרגה שכבות של לבוש. נהרין לקח שיר יהודי מוכר מליל הסדר והפך את מבנה הספירה החוזר שלו לחוויה גופנית של שייכות, מאמץ, התפרקות והתחדשות.

בשנת היובל למדינת ישראל, 1998, תוכנן הרצף להיכלל במופע הממלכתי "פעמוני היובל". לאחר שהופעל לחץ לשנות את הלבוש, נהרין סירב להתאים את היצירה והלהקה פרשה מן המופע. האירוע נחרת בזיכרון התרבותי הישראלי כעימות סביב עצמאות אמנותית, אך חשיבותו המתמשכת של אחד מי יודע נמצאת ביצירה עצמה: מפגש רב־עוצמה בין טקסט מסורתי, מוזיקה, גוף עכשווי וזיכרון קולקטיבי. הרצף הוצג פעמים רבות ברחבי העולם והפך לאחד הדימויים המוכרים של המחול הישראלי.

דקהדאנס והיצירה כרפרטואר חי

דקהדאנס, שנוצרה בשנת 2000, אינה יצירה קבועה במובן הרגיל. נהרין פירק קטעים מעבודות קודמות, ערך אותם מחדש והתאים אותם להרכבים, לבמות ולקהלים שונים. כך נעשה הרפרטואר שלו חומר חי ולא ארכיון חתום. המבנה מאפשר לראות כיצד תנועה משנה משמעות כאשר היא מועברת להקשר חדש, ולעיתים גם מצמצם את המרחק בין הצופים לרקדנים. גרסאות שונות של דקהדאנס סייעו לחשוף קהלים רבים בעולם למכלול יצירתו.

מוזיקה, ניגודים ונוכחות אנושית

המוזיקה אצל נהרין אינה קישוט לתנועה. הרקע המוזיקלי שלו ניכר בעריכה הקצבית, במעברים בין רעש לדממה ובשימוש בחומרים הנעים משירים עבריים ומוזיקה עממית ועד צליל אלקטרוני ורוק. בחלק מעבודתו המוזיקלית השתמש בשם הדמות הבדיונית מקסים ואראט, מעין אלטר אגו יצירתי. יצירות כמו MAX, הורה ו־שדה 21 מדגימות את משיכתו לניגודים: סדר מול אי־יציבות, קבוצה מול יחיד, כוח מול עדינות ותנועה מתפרצת מול שהייה כמעט מוחלטת.

גאגא: מן הסטודיו אל העולם

אחת מתרומותיו החשובות ביותר של נהרין היא גאגא, שפת תנועה ופדגוגיה שהתפתחה במהלך עבודתו בבת־שבע ובעקבות חיפוש אחר דרכי תנועה בזמן התאוששות מפציעה. גאגא אינה אוסף קבוע של צעדים ואינה שיטה הבנויה על חיקוי צורני. המורה מציע דימויים והנחיות, והמשתתפים חוקרים בעזרתם תחושות, מרקמים, טווחי תנועה, מאמץ, הנאה וקשרים בין חלקי הגוף.

העבודה מעודדת תנועה רציפה, הקשבה פנימית וגילוי אפשרויות שאינן נגישות באמצעות תיקון חיצוני בלבד. המראות אינן מרכזיות בשיעור, משום שהמבט מופנה אל החוויה הגופנית ולא אל השיפוט של דמות הגוף מבחוץ. הדימויים המילוליים מעניקים מסגרת לאלתור, אך בתוך המסגרת כל אדם מגיב באופן שונה.

גאגא התפתחה בשני מסלולים מרכזיים: עבודה לרקדנים מקצועיים ושיעורים הפתוחים לקהל הרחב. בכך הרחיב נהרין את השפעתו מעבר לעולם הבמה. רקדנים משתמשים בגאגא כדי להעמיק זמינות, סיבולת ודמיון תנועתי, ואילו משתתפים שאינם רקדנים יכולים לחקור תנועה ללא צורך ברקע טכני. השפה נלמדת כיום במסגרות רבות ברחבי העולם והיא מן התרומות הישראליות המוכרות ביותר לפדגוגיה של המחול העכשווי.

השפעה תרבותית והכרה בין־לאומית

יצירתו של נהרין סייעה לשנות את האופן שבו העולם רואה מחול ישראלי. במקום סגנון לאומי אחיד, היא הציגה יצירה שמקורותיה מקומיים אך שפתה פתוחה ורב־שכבתית. השימוש בשירים עבריים ובחומרים מן הזיכרון היהודי מתקיים לצד אוצר צלילים בין־לאומי; האינטנסיביות הקבוצתית מתקיימת לצד מתן מקום לייחודו של כל רקדן. האיזון הזה אפשר ליצירות להיות מזוהות עם המקום שממנו באו ובה בעת לדבר אל צופים מתרבויות שונות.

הסרט התיעודי מיסטר גאגא של תומר הימן, שהוקרן לראשונה בשנת 2015, הביא את סיפורו ואת תהליך עבודתו לקהל רחב הרבה מעבר לקהילת המחול. הסרט עקב אחר התפתחותו כאמן, אחר עבודתו עם בת־שבע ואחר לידתה של גאגא. נהרין הוצג גם בסדרה התיעודית Move, ובכך נחשפו צופים נוספים לעולם התנועה שפיתח.

ההכרה בעבודתו כוללת את תואר אביר מסדר האמנויות והספרות של צרפת בשנת 1998, עמית כבוד של בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בשנת 2003, דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע בשנת 2004, פרס ישראל למחול בשנת 2005, דוקטור לשם כבוד מן האוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 2008, פרס סמואל ה' סקריפס של פסטיבל המחול האמריקאי ופרס א.מ.ת בשנת 2009, וכן תואר דוקטור לשם כבוד מבית הספר ג'וליארד בשנת 2013. בשנת 2016 קיבל את פרס שרת התרבות והספורט למחול אמנותי על מפעל חיים.

חיים אישיים והמשכיות היצירה

בשנת 1978 נישא נהרין לרקדנית האמריקאית מארי קאג'יווארה, שהייתה שותפה משמעותית לחייו ולעבודתו. היא נפטרה מסרטן בשנת 2001, בגיל 50. בהמשך נישא לארי נקמורה, רקדנית ומעצבת תלבושות שעבדה בבת־שבע, ולהם בת.

לאחר שסיים את תפקידו כמנהל האמנותי של בת־שבע בשנת 2018, המשיך נהרין ליצור, ללמד ולשמש ככוריאוגרף הבית של הלהקה. יצירות מוקדמות שלו ממשיכות לעלות בגרסאות חדשות; כך, למשל, אנאפזה הועלתה מחדש בידי להקת בת־שבע ואנסמבל בת־שבע בשנת 2024. החזרה אל היצירות אינה רק שימור נוסטלגי, אלא בחינה מחודשת שלהן באמצעות גופים, זמנים וקהלים אחרים.

מדוע אוהד נהרין ראוי לציון כערך חשוב במורשת

אוהד נהרין ראוי למקום מרכזי בארכיון מורשת (Moreshet) משום שעבודתו שינתה בפועל מוסד ישראלי חשוב, הרחיבה את השפה של המחול העכשווי והעניקה ליצירה הישראלית השפעה בין־לאומית מתמשכת. הוא לא רק חיבר סדרה של יצירות מצליחות: הוא בנה סביב בת־שבע תרבות אמנותית של מחקר, העמיד רקדנים ויוצרים שהמשיכו לפתח דרכים עצמאיות, ויצר באמצעות גאגא כלי עבודה הנלמד הרחק מעבר לגבולות ישראל.

תרומתו למורשת היהודית והישראלית ניכרת במיוחד באופן שבו הפך חומרים מוכרים לחוויה עכשווית. אחד מי יודע הוא דוגמה בולטת: שיר מן ההגדה של פסח נעשה ביצירתו לדימוי בימתי שהגיע לקהלים ברחבי העולם, בלי לאבד את הזיקה לשפה, לטקס ולזיכרון שמהם צמח. Moreshet.com מתעד את נהרין לא רק כאמן עטור פרסים, אלא כיוצר שהראה כיצד גוף, מסורת ודמיון יכולים להיפגש — וכיצד תרבות ישראלית מקומית יכולה להשפיע על אמנות ועל בני אדם בעולם כולו.