שלום עליכם

שלום רבינוביץ' נולד בעיר פריאסלאב שבפלך קייב, בדרום-מערב רוסיה (כיום אוקראינה) בתחום המושב היהודי. זמן קצר לאחר לידתו עברה משפחתו לעיירה וורונקה (גר'), שם עברו על שלום שנות ילדותו המאושרות. "בוורונקה הקטנטונת עברו עלי שנותי הטובות ביותר" כתב שלום עליכם לי.ח. רבניצקי. העיירה וורונקה שימשה אב טיפוס לעיירתו הבדיונית של שלום עליכם: כתריאליבקה (הגייה ביידיש: Kasrilevke), שהתפרסמה בעולם הספרות על דמויותיה והווי החיים היהודי שלה.

כשהגיע שלום רבינוביץ' לגיל 11 נאלצה משפחתו לחזור לפריאסלאב וחייו של שלום השתנו לרעה. אביו הפך מסוחר לבעל פונדק דרכים והילדים נרתמו גם הם לעבודה הקשה של תחזוקת מלון אורחים. זמן קצר לאחר חגיגת בר-המצווה של שלום נפטרה אמו, חיה אסתר, ממגפת הכולירע. אביו נישא לאחר מספר חודשים לאישה אחרת, שהפכה לאם חורגת, אשר מיררה את חייהם של הילדים. "תפקיד גדול נועד לאם החורגת באוטוביוגרפיה של אבי" כותבת בתו, מארי וויפה-גולדברג, "צלה העיק על נעוריו... כאשר גדל, קמו לו בעיות רבות, אבל אף אחת לא העיקה עליו כזאת הקשורה בה". למעשה, יצירתו הספרותית הראשונה של שלום עליכם הייתה מחברת, שכתב בנעוריו, ובה אוסף הקללות של האם החורגת, כשהן מסודרות על פי האלף בית.

את השכלתו רכש בתלמוד תורה, וכבר בגיל 21 פרסם מאמרים וסיפורים קצרים – תחילה בעיתון "המליץ" ולאחר מכן כפיליטונים (מעין איגרות) ביידיש. הוא כתב גם ברוסית ובעברית, אך חלק הארי של יצירתו נכתב ביידיש. הוא הסביר את בחירתו בשם עט, לאחר שכבר פרסם את "צוויי קברים" (מיידיש: שני קברים) בשם 'ראב-וויטש' הרומז על שם משפחתו, בכך שלא רצה שאביו יידע על כתיבת מאמר ביידיש (ייתכן שהיה זה "אסופת קללות של החותנת" מאמר רווי הומור אך גם ביטויים שנחשבו אז בוטים). לפי השערה אחת אביו, נחום מנחם רבינוביץ', היה משכיל שתמך בכתיבה בעברית, והתנגד לכתיבה ביידיש. דעה אחרת גורסת שאביו היה איש דתי, והתנגד לסיפורים בסגנון ההשכלה, או לביטויים בוטים.

שלום רבינוביץ' נישא בשנת 1883 לתלמידה שאותה לימד כמורה פרטי, אולגה, בתו של אלימלך לוויב. רבינוביץ׳ נכנס לעולם העסקים של קייב בעקבות הירושה שקיבל לאחר מות חותנו. בשנים 1888–1889 ערך והוציא לאור שני כרכים בשם "די יודישע פאלקס-ביבליאטהעק : א בוך פיר ליטעראטור, קריטיק און וויססענשאפט". ("הספרייה העממית היהודית" לספרות, ביקורת ומדע). לשם מיזם ספרותי זה, ריכז רבינוביץ׳ סביבו את מיטב סופרי היידיש של התקופה, וביניהם מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ, דוד פרישמן, יעקב דינזון ואחרים. הוא ביקש ליישם את רעיון הוצאת רומנים יהודיים כספרי מופת, תוך מתיחת ביקורת על הרומנים הזולים ביידיש שהיו נפוצים מאוד בזמנו. ידועה ביקורתו החריפה בנושא זה על הסופר שמ"ר בחוברת שהוציא ב-1888 בשם שמר'ס משפט, אדער, דער סוד פריסיאזשניק אויף אללע ראמאנען פון שמ"ר (משפטו של שמ"ר, או דין מושבעים על כל הרומנים של שמ"ר).

ב-1890 הפסיד רבינוביץ׳ את רוב הונו בבורסה, ולאחר שנפרעו חובותיו התיישב באודסה, שם פרסם מספר רומנים. ב-1891 החל לכתוב סדרת סיפורי "מנחם מנדל" – סדרת כתבים אשר ליוותה אותו שנים רבות, על אודות סוחר יהודי מרושש שאינו מפסיק להמציא תוכניות ותחבולות שאינן מועילות לו לבסוף במאום.

לאחר מספר שנים חזר לקייב ועסק במסחר. ב-1895 כתב את הראשון בסדרת סיפורי "טֶביֶה החולב" (ביידיש: "טעוויע דער מילכיקער"), על אודות חלבֿן יהודי עממי וּקשה יום המתמרן בין המסורת ושינויי המודרנה בסביבתו. דמותו של טביה, השופעת הומור למרות הקשיים הרבים ואשר ביטאה את הלכי הרוח היהודיים בתחום המושב ברוסיה, הפכה לאחת הדמויות המוכרות של הספרות היידית והכללית, ועליה גם בוסס המחזמר "כנר על הגג". כמו כן, הוסיף לכתוב סיפורים הומוריסטיים קצרים על הווי היהודים, שתרמו לפרסומו הרב.

עקב מהפכת 1905, שכוונה נגד שלטון הצאר ברוסיה והביאה גם לגל פוגרומים גדול ביהודים, היגר חסר כל לארצות הברית ומשם המשיך לנסוע לביקורים תכופים במזרח אירופה. בתקופה זו העניק הרצאות רבות וכתב בעיתונות היידישאית באירופה ובאמריקה, פרסם שני רומנים – "המבול" (ביידיש: "דער מבול") ו"כוכבים תועים" (ביידיש: "בלאנדזשענדע שטערן") – אשר לא זכו להצלחה, וכן מספר מחזות – "הזכייה הגדולה", "האוצר", "קשה להיות יהודי" – שחלקם הוצג רק לאחר מותו. בשנת 1909 אורגנו נשפים לכבודו ובכסף שנצבר נפדו מידי המו"לים הזכויות על יצירותיו. כך נפטר ממצוקותיו הכלכליות שליוו אותו כל חייו.

שלום עליכם חלה בשחפת ובריאותו הידרדרה עוד יותר לאחר מות בנו ב-1915, עד אשר נפטר לבסוף בניו יורק ב-13 במאי 1916. עד 4 ימים לפני מותו עסק בכתיבה, ולא זכה לסיים את ספרו "מוטל בן פייסי החזן". נקבר ב-15 במאי 1916 בבית העלמין היהודי "הר נבו" של רובע קווינס. ההלווייה אורגנה לפי בקשת המשפחה על ידי ראש "קהילת ניו יורק" הרפורמית, הרב יהודה ליב מגנס. השתתפו חזן רפורמי של קהילת מונטפיורי מברונקס והחזן יוסלה רוזנבלט, ששר תפילת "אל מלא רחמים" באחת מתחנות הטקס, בבית הכנסת האורתודוקסי "אוהב צדק", בעוד שבאודיטוריום של משרדי "הקהילה" הרב מגנס הקריא את צוואתו של הסופר המנוח. בבית העלמין קרא קדיש הבן של שלום עליכם, נומה. הסופרים שלום אש ואברהם רייזן, המשורר הסוציאליסטי מוריס וינצ'בסקי והמנהיג הציוני נחמן סירקין הספידו את המנוח. רבבות של יהודים שעמדו או צעדו ברחובות של ברונקס עקבו אחרי התהלוכה והטקסים במנהטן ובברוקלין. "ההלוויה נמשכה יותר מחצי יום" כותב דן מירון, "ולכל אורך דרכה הוציאה לרחובות מאות אלפי יהודים... הלומי צער ושטופי רגש. העיר הגדולה לא ידעה כמעט הלוויה כמותה".

שלום עליכם נטמן ב"הר נבו" בקבורה זמנית, מתוך תקווה כי בהתאם לצוואתו יוכל להיקבר בעתיד הלא רחוק לצד אביו בעיר הולדתו קייב. אולם הנסיבות ההיסטוריות באותו הזמן לא אפשרו זאת, והוא נטמן בשנת 1921 באורח קבע בבית העלמין "הר כרמל" הסמוך.

הסופרת היהודיה-אמריקאית בל קאופמן הייתה נכדתו של שלום עליכם, והרקדנית ברטה ימפולסקי היא נינתו.

נאמר עליו

זמן מועט לפני סיום השואה, במאמר שנכתב בי"ט שבט ה'תש"ה (2 בפברואר 1945), והוכתר בשם: "אל המספר הנפלא" כתב חוקר הספרות דב סדן:.mw-parser-output .HeQuotationMark p:first-child::before{color:#99f;content:"”";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}.mw-parser-output .HeQuotationMark p:last-child:after{color:#99f;content:"“";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}.mw-parser-output .EnQuotationMark p:first-child::before{color:#99f;content:"“";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}.mw-parser-output .EnQuotationMark p:last-child:after{color:#99f;content:"”";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}

שלום עליכם, אתה הקלאסיקן הנעלה של דיוקן חיינו במפנה העתים והגורל של המון בית ישראל במזרחה של אירופה, אתה המספר הנפלא של החיים האלה [...] השטן המשחית כיסה את שבילי משכנותיו של טוביה החולב, את מסילת טלטוליו של מנחם מנדל, את דרך נדודיו של מוטל בן פייסי [...] והנה עולה מדפיך, הכתובים בדם לבך, לבו של גדול-אוהבים, שפעת הצחוק, שמילאה את גדות-החיים האלה וירכתיהם, ואנו חשים את עוצם אבדננו, את גורל שברנו, אשר לא תתנה אותו לשון אנוש. [...] ודע, משורר נאהב, דבריך יקרו לנו עתה במיוחד והם ניפלים לנו על דברי רבים מחבריך. [...] הנה הכנסתנו בעולמם של אוהבי-זמר ומיטיבי-נגן, חזנים וכליזמר [...] הנה הבאת אותנו למחיצתם מאליפת התנועה והתנועות של הכתריאלים, ואנו רואים מסילת חייהם על אורחותיה ופיתולי משעוליה בפריזמה של צחוק הלב והפה, והנה הבאת אותנו למעגלם של ימי ילדות ששחוק שמחה ושחוק תוגה מעורב בשעשועם [...] הנה השמעתנו מונולוגים נחמדים וכל מונולוג מזדקרים מתוך קפלי צחוקו גורל ומזג, והנה העלית לפנינו נפשות פועלות במחזה החיים, על ממשותם ועל תדמיתם, ובכללן דמויות שלמות שהן כאנדרטאות העשויות כספית - מנחם מנדל מזה וטוביה החולב מזה...

(אבקש לפתוח ולפרסם ביום פטירתי, שלום-עליכם).

י"א תשרי ה'תרע"ו, ניו-יורק.

היום, מחרת יום-הכפורים, עת תקופת שנה חדשה החלה ואסון גדול קרה את ביתי - מת בני בכורי מישה (מיכאל) רבינוביץ' והוריד אתו אל קברו חלק מחיי, גמרתי בלבי לחזור ולכתוב מחדש את צואתי, אשר כתבתיה בשנת 1908, בימי חליי בגרוי (איטליה), - בריא ושלם ומתוך דעה צלולה אני כותב את דברי הצואה הזאת, ובה עשרה סעיפים :

א. בכל מקום אשר אמות אל ישכיבוני בקברות רמי-המעלה, מיחסים או גבירים, אלא דווקא בין המוני היהודים בעלי-המלאכה, בתוך עמי, והייתה המצבה, אשר יקימו אחרי-כן על קברי, לכבוד ולתפארת לקברים הדלים סביבותי, והקברים הדלים יפארו את מצבתי, כאשר כן פארו המוני-העם התמימים והישרים את סופרם בחייו. -

ב. שום שבחים ותהלות ומורה-מורנו אל יחרתו על מצבתי, זולת שם "שלום-עליכם" מצד אחד וזולת הכתבת היהודית, הרצופה פה, מצד שני. -

ג. שום וכוחים וחלוקי-דעות בין חברי, אשר יאמרו להשאיר לי שם-עולם, להקים לי מצבת-זיכרון בניו-יורק וכיוצא בזה, אל יעוררו : לא אוכל לנוח בשלום על משכבי, אם חברי ישעו בדברי-שטות. הטובה מכל מצבות-הזיכרון תהיה לי זאת אם יקרא העם בספרי ואם ימצאו בין עשירי עמנו מוקירי-ספרות, אשר יקומו להוציא לאור ולהפיץ ברבים את כתבי, בין אלה הכתובים בלשון יהודית, ובין אלה המתרגמים לשאר לשונות, ובזה יספיקו בידי העם לקרוא ובידי בני משפחתי-לחיות חיי כבוד. אם לא זכיתי, או לא הייתי כדאי, למוקירי ספרות בחיי, אולי אזכה להם אחרי מותי. נפטר אני מן העולם מתוך אמונה שלמה, כי העם לא יעזוב את יתומי'. -

ד. על קברי, ואחר כך במשך כל השנה, וביום-הפטירה בשנים הבאות, יקרא קדיש אחרי בני יחידי, אשר נשאר בחיים, וגם חתני, אם יהיה רצונם בכך. ואם לא יהיה חפצם בזה, או לא תהיה שעתם פנויה, או הדבר יהיה בנגוד להשקפתם על ענייני אמונה ודת, הרשות בידם לצאת ידי חובתם רק בזה, אשר יתאספו כלם, הם ובנותי ונכדי, וגם ידידי אנשי-שלומי בתוכם, ויקראו את דברי הצואה הזאת, וגם יבחרו ספור אחד מספורי-המעשיות שלי, מאלה המבדחים ביותר את הדעת, ויקראוהו בכל לשון שהם שומעים יותר, ומוטב שיזכר שמי ביניהם מתוך שחוק משלא יזכר כלל. -

ה. ענייני האמונות והדעות של בני ובני-בני מסורים ללבם, ורק את שרש-גזעם היהודי אבקש מהם לשמור, אלה מבני, אשר ימאסו בגזעם ויעברו לדת אחרת, והיה הדבר לאות, כי נעקרו משרשם ונשלו מעל משפחתם ומחו את שמם מצואתי - ואין להם חלק ונחלה בתוך אחיהם. -

ו. כל אשר רכשתי, הן בכסף מזמן-אם מין זה ימצא ברשותי-והן בספרים, אלה אשר נדפסו ואלה אשר בכתובים, הן בלשון יהודית והן בשאר לשונות (מלבד אלה שתרגמו ללשון עברית), שיך לאשתי הודל בת אלימלך, היא אולגה רבינוביץ', ואחרי מותה יעבור לבני בחלקים שוים : לבתי חיה אסתר (ארנסטינה) ברקוביץ', לבתי שרה (ליאלי) קויפמאן, לבתי נעמי (אמה) רבינוביץ', לבתי מרים (מארוסי) רבינוביץ' ולבני נחום (נומה) רבינוביץ'. ואשר לכתבי בלשון עברית, הרי הם שיכים למתרגם האמן, לחתני י.ד. ברקוביץ', ולבתו לנכדתי תמר (תמרה), - והייתה זאת נדוניה לה, הפרי אשר יביאו מחזותי, הן ברוסיה והן באמריקה, חציו יהיה ליורשי וחציו יהיה מנח על שם נכדתי בלה בת מיכאל ושרה קויפמן - והייתה זאת נדוניה לה. -

ז. מכל ההכנסות, המנויות בסעיף הקודם, יפרש בשביל הקרן לסופרי ישראל (הכותבים יהודית והכותבים עברית), אם יגיעו לסכום של חמשת אלפים רבל לשנה,-חמישה אחוזים ממאה, ואם ההכנסה תגדל מחמשה אלפים רבל-יפרשו עשרה אחוזים ממאה (למשל : מן 6,000 רבל -600, מן 7,000 -700, מן 800-8,000 וכוליה). אם לעת ההיא תתקים קרן כזאת פה באמריקה, או שם באירופה, יסלקו האחוזים לקרן, והקרן תעשה בהם לפי תקנותיה. אך אם קרן כזאת לא תהיה אז, או אולי תהיה קרן אשר לא תתאים לרצוני, האמור בראש הסעיף הזה, יחלקו האחוזים בין סופרים נצרכים על ידי יורשי עצמם, לפי הסכם כלם. -

ח. אם לא יהיה ספק בידי להציב מצבה על קבר בני מיכאל (מישה) רבינוביץ', שמת זה-עתה בקופנהגן, יעשו זאת יורשי ביד רחבה, וביום-פטירתו, מדי שנה בשנה, יקרא קדיש אחריו ויחלקו ח"י כתרים צדקה לעניים. -

ט. שאלתי, כי יורשי יסדרו את ענייני חייהם בדרך זו, אשר כתבי ומחזותי לא ימכרו לצמיתות, לא פה באמריקה ולא שם באירופה, אלא ישתדלו לחיות על הכנסתם כל הימים, אשר ימצאו ברשותם לפי חקי המדינה, להוציא, אם תגיע עת כזאת, או ימצא איש שוטה כזה, אשר יואיל לשלם במחיר הזכות סכום גדול כל-כך, שיספיק לכלכלת המשפחה, אז יועצו היורשים ביניהם, ואם רבם יסכימו, יחלקו את המזמנים ביניהם חלק כחלק, ככתוב בסעיף ו', וקדם כל יפרישו את תרומת עשרת האחוזים לקרן הספרות היהודית, ככתוב בסעיף ז'. -

י. שאלתי האחרונה מהבאים אחרי ובקשתי מבני : לשמור מכל משמר על האם, לפאר את ימי זקנתה, להמתיק את חייה המרים, לרפא את מחץ לבה השבור, לא לבכות אחרי, אך להפך- להזכיר את שמי מתוך שמחה, והעקר - לחיות בשלום איש עם אחיו, לא לנטור שנאה זה לזה, לעזור איש את אחיו בשעת הדחק, לזכור לפעמים את בני המשפחה, לרחם את העני, ובימי טובה לשלם את חובותי, אם יהיו כאלה אחרי. בני! יכבד ביניכם שמי היהודי, אשר רבות עמלתי בו, ואלהי השמים יהי בעזרכם. אמן.

שלום בן מנחם נחום רבינוביץ' שלום-עליכם

יצירותיו

יצירותיו של שלום עליכם ניחנו בהומור רב, והן מביעות יחס של חמלה והזדהות עם גיבוריו, אנשי העיירות היהודים, על חולשותיהם ומעלותיהם. בסיפוריו שולבה גם ביקורת סאטירית עליהם, אך היא לרוב מוסווית ואינה נוקבת יתר על המידה. יצירותיו סייעו להעלאת הרמה של הספרות היהודית ונתנו ביטוי לתמורות שחלו בחברה היהודית בת זמנו, להוויי החיים שהיה ונכחד.

דווקא הסופרים הרוסים, הם אלו שקלטו לראשונה שהכתיבה ההומוריסטית-יהודית של שלום־עליכם הייתה דרכו להיחלץ מתהומות היאוש. הם הבחינו בקשר שבין כשרונותיו הגדולים של מחבר לבין אופיו כבן-אדם. הם גם היו הראשונים שכינו את שלום־עליכם "משורר העם" וקלטו את ההומור המיוחד בכתיבתו, שלא היה הומור מופגן ומוחצן של מוקיון, אלא ניסיון אמפתי ופואטי להתגבר על הטרגדיה של החיים היהודיים. המבקר הרוסי אמפיתיאטרוב היה הראשון שכינה את שלום עליכם כסופר שידע לצחוק דרך דמעותיו, "צחוק מתוך דמעות הוא לבני האדם עונג נוגה. אך ייתכן, כי זהו העונג העמוק ביותר על האדמה, ואשרי האיש, שיש בידו לתתו"

חיים נחמן ביאליק התפעל מכתיבתו של שלום עליכם ובאחד מערבי הסלון הספרותי שהתנהלו בוורשה בביתו של י"ל פרץ, (שזלזל בכתיבתו "הקלה" של שלום עליכם) תיאר אותו ככלי יקר עשוי מתכת טהורה. "חמדה גנוזה" בלשונו ומתיקות נובעת מכתביו. קלות סגנונו של שלום עליכם מטעה את הקוראים לשפוט אותו בקלות ראש והפופולריות הגדולה שלו רק מעלה את ערכו של הסופר הזה שכולם מבינים אותו ומתענגים עליו. לא כל סופר זוכה לכך.

היכולת להתרחק מעט מעצמנו, כותבת נורית גוברין, לרכך את המצבים הקודרים ביותר ולצחוק על עצמנו, היא מסימניו של ההומור הטוב. בהומור היהודי, ובמיוחד זה של שלום עליכם, עין אחת בוכה ועין אחת צוחקת. הקורא של שלום עליכם מוצא עצמו עצוב וצוחק בעת ובעונה אחת. זהו סוד קסמו של הסופר, שהיה אחד משיאיה של דרך הסיפור היהודית, המשלבת הומור ודמע, גרוטסקה ומציאות, פנטזיה ועובדות.

ראשון מתרגמיו לעברית היה ישעיהו קרניאל (1942-1881), בן דור המייסדים של המושבה זכרון יעקב. את תרגומי סיפוריו הקצרים של שלום עליכם נהג לשלוח לעיתוניו של אליעזר בן-יהודה, "הצבי/האור" ו"השקפה", שם ראו אור בדפוס. בשנת 1917, בעת שכיהן כמנהל סניף בנק אפ"ק בצפת הוציא לאור, ביוזמתו ועל חשבונו, חוברת זיכרון לרגל יום השנה למותו של הסופר ובה כלל קובץ תרגומים מתוך יצירתו.

רבים מכתביו תורגמו לעברית על ידי חתנו, הסופר יצחק דב ברקוביץ (י"ד ברקוביץ), במחצית הראשונה של המאה ה-20. בהמשך תורגמו כתביו של שלום עליכם גם על ידי אריה אהרוני, דן מירון ובני מר.

בין מתרגמיו לרוסית הוא מיכאיל שמבדל.

הנצחה

ב-1966 הוקם בתל אביב בית שלום עליכם, המשמש מרכז לתרבות היידיש בישראל. כן הונצח שמו בבתי ספר וברחובות בערים רבות בישראל.

בעיר קייב הוצב פסל בדמותו בשנת 1997, וגם במוסקבה בשנת 2001. הרחוב הראשי בבירוביג'ן נקרא על שמו, וכן אוניברסיטת שלום עליכם בעיר. רחובות על שמו קיימים בערים שונות באוקראינה וברוסיה, ביניהן קייב, לבוב, ז'יטומיר, אומן, ומיקולאייב. בשנת 1996 נקראה גם חלקת רחובות בניו יורק "כיכר שלום עליכם" (Sholem Aleichem Place).

בנתניה הוצב ב-2011 פסל של שלום עליכם, מעשה ידי הפּסָל לב סגל, ברחוב שלום עליכם.

שירו של נתן אלתרמן, "מכתבו של מנחם מנדל" מהווה הספד שלו לדמויותיו של שלום עליכם בעקבות מאורעות השואה.

פסל של שלום עליכם בנתניה שהכין הפסל לב סגל.

בול ישראלי לציון 100 שנה להולדתו, 1959 (עיצוב: האחים שמיר).