רות גביזון

רות אסתר גביזון נולדה בירושלים למשפחה שישבה בעיר מספר דורות. אמה רג'ינה הייתה בתו של הרב יוסף מרדכי הלוי, אב בית הדין של העדה הספרדית בירושלים, ודודה של גביזון היה הרב אליהו פרדס, רבה של ירושלים. אביה משה היה בן למשפחה שעלתה מתטואן שבמרוקו במאה ה-19. דודה היה יעקב גביזון, שהיה שופט בבית המשפט המחוזי של תל אביב. היא גדלה בחיפה, למדה בבית הספר הריאלי, הייתה חניכה בתנועת הצופים בשבט משוטטי בכרמל, ולאחר מכן שירתה בגרעין נח"ל לקיבוץ חצרים. למדה באוניברסיטה העברית משפטים, כלכלה ופילוסופיה. בהיותה תלמידת השנה הרביעית במשפטים, הייתה בין חברי המערכת בגיליון הראשון של כתב העת משפטים ופרסמה בו הערת פסיקה בעניין "עבירה שיש עמה קלון כפסול לכהונה ציבורית". קיבלה תואר מוסמך במשפטים בהצטיינות יתרה בשנת 1971‏. ב-1975 קיבלה תואר דוקטור בפילוסופיה של המשפט מטעם אוניברסיטת אוקספורד.

עד אוקטובר 2010 כיהנה בקתדרה ע"ש חיים כהן לזכויות האדם בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, שהתה כפרופסור אורח בבתי הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל ואוניברסיטת דרום קליפורניה.

היא הצטרפה לאגודה לזכויות האזרח בישראל זמן קצר לאחר הקמתה והייתה פעילה מרכזית בה במשך זמן. שימשה בתפקיד יו"ר האגודה בשנות ה-80, וכיהנה כנשיאת האגודה בשנים 1996–1999. בתקופה זו הגישה האגודה מספר רב של עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק, בפרט בנושאים ביטחוניים כדגומת גירוש פעילי החמאס ללבנון על ידי ממשלת יצחק רבין ב-1992. אולם, אחר כך מתחה ביקורת על כך שהאגודה נכנסה למעורבות בסוגיות שונות שחשבה שאין זה מקומה. מנגד, נמתחה נגדה ביקורת[דרוש מקור] על כי התרחקה לכאורה ממחויבות לזכויות האזרח, וכי השתמשה לרעה במוניטין שלה בנושא, זאת על סמך עמדות שונות שנקטה החל מסוף שנות ה-90, כגון עמדתה ביחס לפסק דין קעדאן, שאף על פי שתמכה בו - טענה שכל עוד אין אפליה לגיטימי שיישובים יהודיים יתייחסו למאפיינים התרבותיים של המבקשים להתקבל אליהם, ולא רק מיעוטים כגון ערבים או חרדים; תמיכתה בהגבלות על התאזרחות בישראל שהוטלו באופן ספציפי על פלסטינים שנישאו לאזרחי ישראל; ועמדתה כי רצוי שהכרה בנישואים ומתן אפשרות לאימוץ ילדים להומוסקסואלים ולסביות לא ייעשו על ידי בתי המשפט כעניין של זכויות.

ב-1981 הוצבה במקום ה-110 ברשימת רצ לבחירות לכנסת העשירית.

גביזון הייתה חברה במכון ירושלים לחקר ישראל, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, ויושבת ראש הוועדה האקדמית של מרכז מינרבה לזכויות האדם בירושלים.

לקחה חלק בוועדות ציבוריות שונות ובהן: ועדת כהן להגנת הפרטיות, ועדת קלוגמן לפרטיות במאגרי מידע ציבוריים, ועדת שמגר בסוגיית היועץ המשפטי לממשלה, ועדת צדוק לחוקי עיתונות, וועדת דברת (ממנה התפטרה בטענה שמסקנותיה נקבעו מראש). עם סיום מלחמת לבנון השנייה (2006) מונתה לחברת ועדת וינוגרד לחקירת אירועי המלחמה.

ב-2003 פרסמה, יחד עם הרב יעקב מדן, את אמנת גביזון מדן שמהווה ניסיון להגיע להבנות בנושאי דת ומדינה שיהיו מוסכמות גם על דתיים וגם על חילונים. ייחודה של האמנה בכך שהיא מציגה הצעות מפורטות בתחומים רבים, בהם חוק השבות, שבת, נישואין וגירושין, קבורה, מועצות דתיות ועוד. העבודה על האמנה נמשכה כשלוש שנים בחסות מכון שלום הרטמן, ומרכז רבין לחקר ישראל. האמנה פורסמה במשותף על ידי קרן אביחי והמכון הישראלי לדמוקרטיה.

ב-2004 מונתה על ידי מיכאל איתן, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, כיועצת בכירה לוועדה, כדי לסייע בהכנת פרק עקרונות היסוד של החוקה.

החל משנת 2004 עלה שמה של גביזון כמועמדת לתפקיד שופטת בבית המשפט העליון. למינוי זה התנגד בתוקף רב נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק. טענותיו נגעו בעמדותיה של גביזון המבקשת כי שופטים יפעלו באיפוק ובזהירות בניגוד להשקפתו שלו (ראו עמדותיה בנושא האקטיביזם השיפוטי להלן). נושא מינויה של גביזון הפך במידה רבה לנושא של מחלוקת ציבורית, וב-2005 גם למאבק אישי בין שרת המשפטים ציפי לבני שהטילה את כל כובד משקלה בעד גביזון, לבין השופט ברק שבאופן חסר תקדים אף התבטא בפומבי כנגד מינויה משום ש"יש לה אג'נדה... ואג'נדה זו אינה מתאימה וראויה לבית המשפט העליון".

ב-2005 ייסדה גביזון את מרכז מציל"ה, ועמדה בראשו עד מותה. מרכז מציל"ה הוא מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית, והוא פועל לקידום הלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית המחויבת לערכים דמוקרטיים וליברליים ולשמירה על זכויות האדם. במסגרת מרכז מציל"ה כתבה גביזון מספר מסמכים, בהם באין חזון יפרע עם: מטרת על לישראל ונגזרותיה (בהוצאת מוסד שמואל נאמן למחקר מתקדם במדע וטכנולוגיה), ומסמכי רקע לדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת ה-16 בעניין גיבוש חוקה לישראל. מרכז מציל"ה פרסם ניירות עמדה בעריכתה בנושאי דמוגרפיה, הגירה, שבות ושיבה, וכן ספר על 60 שנה להחלטת החלוקה.

בשנת 2013 מונתה גביזון על ידי שרת המשפטים, ציפי לבני, לבחון את ההסדר החוקתי של זהות המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית במסגרת ניסוח "חוק הלאום" לפני הבאתו לחקיקה בכנסת. בנובמבר 2014 המליצה גביזון להימנע מחקיקת חוק לאום. המלצותיה אלה וחומרי רקע מפורטים כלולים בספרה "עיגון חוקתי לחזון המדינה?".

בדצמבר 2015 נבחרה כחברה באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

גביזון נפטרה ב-15 באוגוסט 2020. הותירה אחריה בן, דורון גביזון, ושתי אחיות. התגוררה בשכונת רמת דניה בירושלים.

בצעירותה למדה את שפת האספרנטו ותמכה בהפצתה בישראל.

על פועלה הציבורי והמדעי קיבלה גביזון מספר פרסים:

ועדות חקירהעריכה

בשנת 1976 פרסמה גביזון מאמר בו ביקרה את ועדת אגרנט על שנתנה פירוש מצמצם לזכות של הנפגעים ממסקנות הוועדה להתגונן מפני המסקנות. לטענתה, על הוועדה היה לבחור בין הליכים ארוכים להצגת מסקנות כלליות ללא מסקנות אישיות, או לחלופין לבקש מהכנסת לשנות את חוק ועדות חקירה. הכנסת אכן שינתה את החוק, בין השאר בעקבות המאמר. במסגרת הדו"ח החלקי של ועדת וינוגרד (2007) הייתה התייחסות לחוק החדש ולמאמר זה. עמדת הדו"ח החלקי שונה במידת מה מהעמדה שבוטאה במאמר המוקדם. עם זאת, בדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד אכן בחרה הוועדה לא לכלול מסקנות אישיות, בין השאר על מנת לא להאריך את ההליכים בפניה.

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטיתעריכה

ב-1999 יצא לאור ספרה ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: מתחים וסיכויים. הטענה המרכזית של גביזון בספר היא, כי היותה של מדינה יהודית אינה סותרת את היותה דמוקרטית, וכי שני מאפיינים אלה יכולים להתקיים יחדיו. לטענתה, היהודיות של המדינה אינה דתית אלא התייחסות ללאומיות יהודית. "מדינה יהודית" אינה מונגדת ל"מדינה מוסלמית" או "מדינה נוצרית" אלא, בלשון החלטת החלוקה, מונגדת ל"מדינה ערבית". אין ניגוד עקרוני והכרחי בין היותה של ישראל מדינת לאום של העם היהודי לבין היותה דמוקרטית – לפחות כל עוד יש בה רוב גדול ויציב של יהודים הרוצים שהמדינה תמשיך להיות בעלת זיקה ייחודית ליהדות. החל משנת תשס"ט לימדה גביזון שיעור בנושא "ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" באוניברסיטה העברית.

האקטיביזם השיפוטי - תפקידו של בית המשפט העליוןעריכה

גביזון הייתה מן המתנגדים הבולטים לאקטיביזם השיפוטי המאפיין, לדבריה, את בית המשפט העליון החל משנות ה-80 של המאה ה-20, ולפיו תפקידו של בית המשפט חורג מיישוב סכסוכים גרידא, ומשתרע עד כדי קביעת דמותה של החברה וערכיה הראויים, והסכמה להתערב בחלוקת המשאבים במדינה. גביזון סברה כי עמדה זו הביאה את בית המשפט העליון להתערבות בסוגיות שבעבר לא דן בהן, כגון דת ומדינה, זכויות חברתיות ועוד, ואינה ראויה מכיוון שהיא פוגעת בעקרון הפרדת הרשויות. לדידה, על בית המשפט העליון להימנע ככל הניתן מלפסוק פסיקות שיש בהן משום השפעה על המדיניות. על פי תפיסתה של גביזון, השיח החוקתי שהתפתח בבית המשפט חורג מגבולותיו הרצויים, ועל בית המשפט לדון רק בפגיעה בזכויות אדם "רזות" שהיקפן נקבע בחוק בצורה ברורה – כגון פגיעה ישירה בגוף האדם, בחירויותיו הבסיסיות, בכבודו ובקניינו.

מאמרה "הכיבוש: עניין פוליטי, לא משפטי"עריכה

ביוני 2017 פרסמה מאמר בשם "הכיבוש: עניין פוליטי, לא משפטי" בו טענה שיש לראות את הכיבוש הישראלי והדיון בו כעניין שעיקרו פוליטי, ואינו מתמצה בהיבטים המשפטיים והמוסריים אותם מתנגדי הכיבוש מדגישים. היא קראה למתנגדי הכיבוש להתרכז בשכנוע מוסדות המדינה ואזרחי המדינה האחרים בצדקת עמדותיהם במקום לפנות בעיקר ללחץ מטעם מדינות אחרות או בשם המשפט הבינלאומי.

המאמר זכה לתהודה רבה, ורבים בקהילה המשפטית ומחוצה לה כתבו מאמרי תגובה. רוב המגיבים, בהם מרדכי קרמניצר ודימיטרי שומסקי, ראו באור שלילי את הצעותיה של גביזון.

במאמר משנת 2005 העיתונאי גדעון סאמט (שאינו משפטן) מתח ביקורת על התנהלותה של גביזון, ובין היתר טען:

על כתבה זאת הגיבה ד"ר אורית קמיר שעיתון "הארץ" ביצע "מהלך ירוד ההולם עיתונאות צהובה וחסרת אחריות, (ו)אינו מהסס להעניק לכל הדוברים שקיבץ בחריצות יתירה חסינות מפני חשיפה ציבורית". קמיר האשימה את "הארץ" ברדיפה שיטתית ובלתי הוגנת אחר רות גביזון, לעומת התעלמות מוחלטת מדעות בעייתיות של מועמדים אחרים לבית המשפט העליון (ושל שופטי עליון מכהנים). כמו כן, קמיר רמזה בכתבה שגביזון ומשפטניות אחרות זוכות ליחס לא הוגן בשל היותן נשים.

  רות גביזון, ברשת החברתית פייסבוק

מכּתביה: