פרדיננד לסל

לסל נולד בברסלאו למשפחה יהודית, ועם סיום לימודיו באוניברסיטה עבר להתגורר בברלין. הוא נטל חלק בחוגים המהפכניים שהובילו את מהומות אביב העמים בממלכות הגרמניות בין 1848–1849, ועמד בקשר עם קרל מרקס וחבריו לליגה הקומוניסטית. במקביל לפעילותו הפוליטית, ניהל לסל מאבקים משפטיים שזכו לתהודה ציבורית והקנו לו מעמד של פרקליט בעל שם. בסוף שנות ה-40 נאסר בשל פעילותו נגד המשטר המלוכני בפרוסיה, ובשנות ה-50 הוגלה מברלין. בגלותו החל לארגן סביבו חוג פועלים שצמח והיה לארגון המפלגתי הראשון בהיסטוריה של מעמד הפועלים - מפלגת "אגודת הפועלים הגרמנית הכללית", שנוסדה ב-1863. לסל נהרג בדו-קרב כשנה בלבד לאחר הקמת הארגון, אולם שמו נחקק בזיכרון ההיסטורי של תנועת הפועלים הגרמנית והכללית כאחד מאבותיה המייסדים. כתביו תרמו לגיבושו הרעיוני של מעמד הפועלים, ונכללו בקאנון התאורטי שלו.

פרדיננד יוהאן גוטליב לסל נולד ב-1825 בעיר בּרֶסלָאו שבפרוסיה (ורוצלאב, שבפולין המודרנית) למשפחה יהודית-גרמנית אמידה. אביו, היימן לסל (במקור חיים וולפזון), עשה את הונו ממסחר במשי והיה מנכבדי קהילת ברסלאו. האב היגר לברסלאו מן הכפר לוסלוי שבשלזיה, ואימץ את שם הכפר כשם משפחתו החדש. היימן לסל היה יהודי מסורתי אך לא אדוק, שהושפע מרוח הנאורות של משה מנדלסון, ומרעיונות הרפורמה של אברהם גייגר. האם, רוזליה, הייתה בת לקהילה יהודית קטנה בארץ הריין, ונודעה כשומרת הלכה ומצוות כל חייה.

פרדיננד הצעיר גדל בסביבה יהודית. בין השנים 1835–1840 למד, יחד עם נערים יהודים אחרים, בגימנסיה מריה מגדלנה (Maria-Magdalenen-Gymnasium). בנעוריו גילה עניין בענייני השעה של העם היהודי; בגיל 14 כתב ביומנו על עלילת דמשק שהתרחשה ב-1840 והביע רגשות סולידריות ונקם כלפי העוול שנגרם ליהודי העיר.

לסל האב ייעד את בנו לעסקים. הוא שלחו ללימודים בבית ספר מכובד למסחר בלייפציג שם עשה את צעדיו הראשונים כמנהיג הסוחף אחריו רבים בכושר הדיבור שלו. לסל מירר את חיי המורים ומנהל בית הספר, ונשא נאומים חוצבי להבות בפני חבריו לכיתה כאשר ביקש להמרידם נגד סגל המורים. הוא השניא עצמו על הסגל וזכה להערות נוקבות בתעודת ההערכה שלו, חרף ציוניו הטובים.

פרק לימודיו בלייפציג הסתיים מבעוד מועד. לסל מרד באביו ועזב את בית הספר למסחר. ב-1841 חזר לברסלאו וביקש להיבחן בבחינות הבגרות החיצוניות בגימנסיה, על מנת להתקבל ללימודים באוניברסיטה.

עוד בימי נעוריו התחוללה מהפכה אינטלקטואלית של ממש במחשבתו של לסל. מן השלב בו ניסה לפשר בין היהדות המסורתית ובין חיי הסביבה המודרנית, חרג כבר בעת שעבר ללמוד בלייפציג; בשובו לברסלאו חדל מניסיונו להתאים בין הליברליזם הפוליטי ובין הליברליזם הדתי נוסח גייגר, ונטש את הליברליזם בכלל והדתי בפרט. ב-1843, בעת שזכה לתעודת הבגרות בברסלאו, לסל כבר היה לסוציאליסט.

בשובו לברסלאו מלייפציג, החל לסל להתעמק בפילוסופיה של גאורג ו.פ. הגל (Hegel), והושפע ממנה עמוקות. את מוטיבציות ההקרבה שגילה בשחר נעוריו, נוסח שמשון הגיבור ויהודה המכבי, החליף לסל בניסיון להתחקות אחר חוקיותה של ההיסטוריה. גישת ההיסטוריה של הגל, כמו גם תפיסת המדינה שלו, הטביעו חותם עמוק במחשבתו של לסל.

מבחינה פילוסופית, המחשבה ההגליאנית מבוססת על תפיסת ה"רוח"' (Geist, גַייסט), הדיאלקטיקה שלה (חוקיותה) והתגלותה ההיסטורית. תורת ה"רוח" ההגליאנית הייתה ללסל מערכת הלכתית חדשה, שתפסה את מקומה של האמונה היהודית. הצגתה לעולם של גרמניה כמדינת התבונה הייתה ל"מצוות-עשה" מרכזית; האיסור על עיסוק ביהודים היה בבחינת "מצוות לא-תעשה".

בהתפתחות השלבית של ה"רוח" לפי הגל, כל אומה רשאית לקוות כי בה תשכון "רוח האנושות". העם היהודי זכה לכך בעת העתיקה. בעידן המודרני מתגלה "רוח האנושות" בפילוסופיה הגרמנית, המוצאת את משכנה במדינה הפרוסית. כתלמיד של הגל, לסל ראה במיזוג בין פרוסיה וגרמניה הגדולה את ביטוי חוקיותה של ההיסטוריה, וזו לפי ההגליאנים, הגשמת רצון האלוהים. הגותו של הגל הייתה בעלת תוקף של "מדע אמת" אצל לסל.

בחיבורו המקיף והרדיקלי "מניפסט התיגר על העולם", שנכתב בימיו כסטודנט, גרס לסל כי ההגליאנים, היודעים לאן מועדים פני ההיסטוריה, חייבים להשתלט על משאבי הכוח של החברה ולהיות חלוצי ההמונים חסרי התודעה. המהפכה תכונן תוך ידיעת כללי המשחק: היעד הוא הכסף, האמצעי – הבורסה, וספר החוקים הפרוסי מכתיב את הכללים. האידיאה הפילוסופית היא שצריכה על כן להדריך את דרכו של המהפכן. מבחינה מדינית, לסל לא היה קוסמופוליט דוגמת המרקסיסטים בתקופתו. היו אף שכינוהו "פרוסי אדום", כלומר סוציאליסט פטריוטי. מבחינתו, תקומתה של גרמניה הגדולה הייתה גילוי של ה"רוח" ההגליאנית; רעיון חידוש הלאומיות היהודית היה לשיטתו אבסורד, כי העם היהודי הוא לא פחות ממאובן של ההיסטוריה, ועיסוק בתחייתו פירושו חזרה לאחור מבחינת שלבי האידיאה. ההגמוניה התרבותית של הגרמנים היא ההוכחה להתגלמותה של האידאה בלאומיות הגרמנית. "השכינה ההיסטורית" שוכנת בקרב העם הגרמני. תפיסת המדינה של הגל עיצבה את עולמו של לסל והכריעה את יחסו האוהד לאיחודה של הרפובליקה הגרמנית. לסל הצעיר היה אפוא דמות ייחודית במינה, שבה נמזגו תפיסות סוציאליסטיות, ליברליות ודמוקרטיות גם יחד. בבגרותו היה לרפובליקן רדיקלי נוסח היעקובינים הצרפתים, במקביל לתפקידו כמהפכן סוציאליסט.

ב-1843 ביקש לסל להתחיל בלימודים באוניברסיטת ברסלאו. הדבר נעשה ללא ידיעת האב, וכששקד על בחינות הכניסה לאוניברסיטה התחבא לסל בעליית הגג בסיוע אמו ואחותו. רק כשעבר את הבחינות גילה את הדבר לאביו. הלה לא היה שבע רצון ממקצועות הלימוד שבחר – היסטוריה, ארכאולוגיה, פילוסופיה ופילולוגיה – וחשש שמא אין בצִדם פרנסה; אולם לבסוף התרצה האב ונתן את אישורו ללימודים. במהרה עבר לסל לאוניברסיטת הומבולדט שבברלין. ב-1845 סיים את לימודיו באוניברסיטה, ובאותה שנה החל לעבוד על דברי הפילוסוף היווני הרקליטוס מנקודת מבט הגליאנית, במסה שנקראה "הרקליטוס"; מסיבות שונות נקטעה כתיבתה, ורק קטעים ממנה פורסמו באותה עת בפריז. כעבור למעלה מעשור שב לסל וסיים את חיבור המסה, שהקנתה לו פרסום והערכה רבים בחוגים האינטלקטואליים.

בימי לימודיו בברלין נוצר סביב לסל חוג חברים מצומצם שראה בו רב בתורת הגל, ומנהיג שיובילם דרך עולם הרוח אל המהפכה. ביניהם היו ארנולד מנדלסון (Mendelssohn), שהיה רופא בתחילת דרכו, אלכסנדר אופנהיים (Oppenheim), משפטן, וכן אלברט לֶפֶלד (Leefeld).

ב-1845 התקשר לסל עם המשורר היינריך היינה, אשר ביקש להשקיע כספים בחברת מניות שהקים לסל יחד עם בן דודו פרדיננד פרידלנדר. היינה היה זקוק למנוף פיננסי למימון מאבק משפטי סביב ירושה משפחתית ודברי השכנוע של לסל הותירו בו רושם עז. בנוסף, הציע לסל להיינה את שירותיו המשפטיים באותו עניין. במכתב המלצה מ-1846, תיאר היינה את דמותו של לסל:

האדון לסל (...) הוא אדם צעיר בעל כישורי רוח מעולים (...) מיזוג של דעת ושל כושר עשייה (...) בן מובהק של העידן החדש (...) מבקש ליהנות ולהתבטא באופן מוחשי (...)

בסיוע מכתבי ההמלצה של היינה, ובפעולה המשפטית למען ירושתו, החל לסל להתקרב ל'ראשי המהפכה' הפריזאים; המפגש עם היינה עורר אותו לפעולה משפטית כפרקליט, ועד ראשית שנות ה-60 של המאה ה-19 היה עיסוק זה לעיסוקו המרכזי. אף שלא למד משפטים בלימודיו הרשמיים, ניצל לסל הנמרץ את כושר לימודו העצמי ואת נגישות המחלקה למשפטים, ולמד את רזי החוק הגרמני. היוזמה העסקית והמשפטית הסתיימו באכזבה מצד לסל; שירותיו המשפטיים לא היו נחוצים כאשר פתר היינה את מאבק הירושה בחשאי, בכוח קשריו. הרעיון הגרנדיוזי של חברת המניות נגנז. הקשר עם היינה הלך והתרופף בהדרגה, עד שנותק כליל בעת שהואשם לסל בפלילים. אלמלא פגש לסל לאחר מכן ברוזנת פון האצפלדט, ייתכן וראשית דרכו כמשפטן הייתה מסתיימת במפח נפש.

בפברואר 1846, פגש לסל בברלין את הרוזנת סופי פון הַאצפֶלדט (von Hatzfeldt (גר')), דרך חבר משותף. הרוזנת הייתה פרודה מבעלה הרוזן פון האצפלדט מזה מספר שנים, והייתה במאבק משפטי עמו סביב החֶזקה על גידול בנם הצעיר. לסל נקשר לבעיית הרוזנת, ונעשה למומחה משפטי תוך זמן קצר, חרף העובדה שלא למד משפטים באוניברסיטה. בתום מאבק משפטי שארך 8 שנים, הצליח לסל, שהיה מיופה כוחה של הרוזנת, להביא לזכייתה בבית הדין. בסופו של דבר, הרוזן התפשר לטובת מרשתו של לסל, והיא זכתה לחזקה על בנה הצעיר, כמו גם לחלק מסוים מנכסיו של הרוזן.

עד סוף ימיו של לסל היה בינו ובין הרוזנת קשר עמוק, והוא נהנה מהגנתה ומתמיכתה הכלכלית. הרוזנת עמדה לימינו של לסל במהפכות 1848–1849, והחזיקה בעצמה בדעות סוציאליסטיות. שלמה נאמן, הביוגרף של לסל, ראה ביחסיהם הקרובים והמורכבים קשר של אם ובנה.

במהלך הדיון המשפטי הממושך הפגין לסל וירטואוזיות משפטנית שהקנתה לו יוקרה רבה בתור נואם ופרקליט. אולם במהלך המשפט התעוררה שערורייה רצינית, שרדפה את לסל למשך שארית חייו, וגרמה לו להסתבך בפלילים. הפרשה כונתה "פרשת התיבה" (Cassettengeschichte): זוג חברים קרובים של לסל תכננו לגנוב תיבה השייכת לרוזן פון האצפלדט, שהכילה מסמכים בעלי ערך משפטי רב. לסל הואשם בגנבת התיבה, מתן שוחד לעדים ובילוש תוך כדי משפט. על חבריו נגזר עונש מאסר; ולסל עצמו נכנס לכלא מספר פעמים בעקבות חלק מן ההאשמות שיוחסו לו.

מבחינת לסל, המאבק על צדקתה של הרוזנת היה מאבק למען שחרור החברה כולה. בתנאי הריאקציה של שנות ה-40 של המאה ה-19, המאבק המשפטי של הרוזנת היה מבחינתו המבצע הפוליטי החשוב ביותר. עם שחרורו מן הכלא באוגוסט 1848, חש עצמו לסל בודד במערכה, והחליט על שינוי דרכו: פרשת הרוזנת עוד תמשיך להעסיקו בשנות ה-50, אך התמורות הפוליטיות המהפכניות בגרמניה שינו את אופי המאבק.

ב-18 במרץ 1848 התחוללו מהומות אלימות בברלין. המהומות, שנקראו לימים 'מתרסי ברלין' או 'מתרסי ה-18 במרץ', כללו עימותים בין המוני תושבי העיר, שהקימו מתרסים כנגד כוחות הצבא. פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה הסיג את כוחות הצבא מן העיר, והסכים, בלחץ ההמון, לכונן אספה לאומית שתביא להקמת מונרכיה חוקתית. עבור לסל היווה המצב החוקתי החדש בברלין מהפכה של ממש. הוא ראה בכך סימן לפתיחתו של שלב חדש בהיסטוריה – ריבונותה של האספה הלאומית הפרוסית.

האירועים הסוערים היוו את נקודת הפריצה של לסל לתודעה הציבורית; כאן הפך לראשונה למנהיג המונים כריזמטי. במקום מאבק משפטי החל לנקוט בשלוש דרכי מאבק חדשות: כתיבה פובליציסטית, פעילות פוליטית וארגון איגודי הפועלים. דרכים אלו, בעלות יסוד דמוקרטי, היוו את קרקע הפעולה של לסל כמנהיג. ארגון "אחוות הפועלים" הוקם בימי המהפכות, והפועלים בגרמניה החלו להתארגן לראשונה בצורה משמעותית; בצל רדיפת המשטרים נולדה תנועת הפועלים הגרמנית, על איגודיה השונים. לסוציאליסטים, וביניהם לסל וקרל מַרקס (Marx), נודעה השפעה פוליטית מכרעת על אותם איגודים. לסל קשר את קשריו בתוך התנועה הסוציאליסטית ההולכת ומתהווה, ובכלל זה את יחסיו האמביוולנטיים עם קרל מרקס – רוויי מתחים ואי הסכמות, עם גילויי חיבה לצד סלידה. לסל ומרקס ניהלו חליפת מכתבים עד שנותיו האחרונות של לסל. מרקס השמיץ אותו בהזדמנויות שונות, ועם זאת העריך את רוח הלחימה שלו, כמו גם את העובדה שנלחמו באויב משותף.

חרף העובדה כי פעל במשך זמן קצר מאוד בתוך האירועים, פעילותו הקדחתנית של לסל ניכרה. הוא הקדיש את מרצו לנאומים נלהבים בפני קהל הפועלים, בייחוד בערים דיסלדורף וקלן, ושָטח בפניהם את תביעותיה של תנועת המהפכה והדמוקרטיה. גם כשנכלא בבית המעצר של קלן, ביוני 1848, השתתף לסל ככותב פעיל בעיתון הדמוקרטי-רדיקלי "עיתון הריין החדש" (Neue Rheinische Zeitung), שעורכו היה מרקס. אנשי העיתון היו לגוף מלוכד, מעין מפלגה של שותפים לפעילות פוליטית ומחאתית בלב ליבן של המהומות. לסל, שפעל עד אז בתוך חוגו המצומצם, החל לשתף פעולה עם "הליגה הקומוניסטית" (Bund der Kommunisten).

במאי 1848, במהלך האירועים המהפכניים, התכנסה "האספה הלאומית של פרנקפורט". האספה ביקשה להיות הפרלמנט הדמוקרטי הנבחר של גרמניה המאוחדת, אך הניסיון נכשל. לסל התנגד לאספה של פרנקפורט משום שלא הייתה ריבונית ולא חסתה תחת אחד משליטי מדינות גרמניה. הוא צידד לעומת זאת באספה הלאומית של ברלין, מפני שהתכנסה בחסותו של מלך פרוסיה. יתרה מכך – כאחד מחברי הליגה הקומוניסטית ראה לסל את גרמניה כרפובליקה מאוחדת, ולא כברית גרמנית גדולה ורופפת; הוא שלל את המדינה הגרמנית הקטנה הכפופה לכתר הפרוסי. מבחינתו, השאיפה הייתה הרחבת ריבונותו של הפרלמנט הלאומי של ברלין לכל גרמניה. בכך עמדו שאיפותיו בקנה אחד עם דרישותיו של קרל מרקס ביחס לאירועים המהפכניים.

המחלוקת עם קרל מרקס

כבר בשלב מוקדם זה של התנועה הסוציאליסטית הופיעו הבדלים בין לסל ובין מרקס. הבדלים ראשוניים אלה, יהפכו בבוא היום ליריבות מרה בין הלסליאנים ובין המרקסיסטים – עימות שיוסיף להעסיק את התנועה משך שנים רבות. היו אלה הבדלים סגנוניים והבדלים מהותיים; בהתייחסו למתרסי ה-18 במרץ, דיבר מרקס על המושג 'פרולטריון', המתהווה מתוך מלחמת המעמדות ההיסטורית; הדמוקרטיה לשיטתו פירושה שלטון הבורגנות, וכל מהפכה בתחומיה היא מהפכה בורגנית. לסל, שראה את תולדות המהפכה, מהלכה וחשיבותה עין בעין עם למרקס, דיבר על מושג 'העם', שיחסל בבוא היום את שלטון המלכים והבורגנים. לשיטתו אין בורגנות, אלא בורגנים. המלך הוא גדול הפיאודלים, ואילו 'העם' הוא תשתית החברה והמדינה. היסטוריונים רבים ראו במונחיהם המנוגדים של מרקס ולסל הוכחה לניגודם של השניים: מרקס המטריאליסט, המדבר על מלחמת המעמדות, ולסל האידיאליסט, המדבר על מאבקו של העם. אולם מבחינה מעשית לא היה הדבר כך; כאשר לסל דיבר על העם ש-96% ממנו חי בעוני, גם אם מושגים כמו 'מעמד הפועלים' או 'פרולטריון' נעדרו משפתו, הפועלים הבינו את תורתו, וזו דיברה אליהם ועליהם. לסל לא דיבר על 'מעמד הבורגנים' כגורם לקיטוב החברתי, אלא על בורגנים שגרמו לכך.

לסל גם לא דיבר על 'הערך העודף', אלא גיבש את 'חוק הברזל', שקבע כי שכר העבודה אינו עולה מעל המינימום ההכרחי לקיום הפועל. לפי לסל, עלות הייצור, כלומר שכרו המינימלי של הפועל, יחד עם הביקוש וההיצע של השוק, הם שקובעים את מחירה של העבודה; גם אם מחיר העבודה יעלה בהתאם לביקוש השוק, שכר הפועלים לא יעלה, אלא ילך ויישחק – כתוצאה מהצטרפותם של פועלים נוספים לשוק העבודה. לסל ראה בחוק הברזל של השכר את הניצול המובנה במערכת הקפיטליסטית. כדי להתגבר עליו, ביקש לעודד את הקואופרציה היצרנית של הפועלים בחסות המדינה, קואופרציה שתמנע תחרותיות בינם לבין עצמם ותבטיח את הגדלת הרווח שיישאר בידיהם. מרקס חלק עליו בנקודה הזו, וטען כי קואופרציה של הפועלים בחסות המדינה אינה מספיקה כדי לשנות את אופן הייצור הקפיטליסטי, בין השאר כי המדינה היא כלי שרת בידיהם של בעלי ההון הבורגנים.

מבחינה תאורטית ניתן למצוא הבדלים רבים ואף סתירות בין מרקס ולסל. אולם מבחינה מעשית, לא היו הבדלים תהומיים; הראייה לכך היא האיחוד המפלגתי בין ממשיכי דרכו של לסל והמרקסיסטים ב-1875 ב'תוכנית גותה', שהייתה למצע המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה – ה-SPD. לסל הואשם בנטילת חלק פעיל במהפכות 1848-1849, נכנס ויצא ממעצר, ונכלא לבסוף לחצי שנה באוקטובר 1850, לאחר משפט ממושך. המשטרה הפרוסית אסרה עליו להתיישב בברלין במהלך העשור שלאחר מכן. בעקבות מלחמת הירושה עם הרוזן פון האצפלדט, שקנה לו השפעה בחצר המלך פרידריך וילהלם ה-4, התנגד גם האחרון לישיבתו של לסל בברלין.

בתקופת הריאקציה של שנות ה-50 הייתה ברלין העיר הגדולה ביותר בגרמניה, ומרכז הכובד הפוליטי של פרוסיה. ניסיונותיו של לסל לשוב ולהתגורר בעיר בקביעות העלו חרס, והוא מצא עצמו חי לסירוגין בחלקה המערבי של פרוסיה, במחוז הריין (Rheinprovinz, חבל הריין), בייחוד בעיר דיסלדורף. ברלין הייתה ונותרה עבורו המקום ממנו תצמח מהפכת איחוד גרמניה.

אף שפוזרו בכוח בידי המשטר הריאקציוני והוצאו אל מחוץ לחוק בשנות ה-50, אנשי 'ברית הקומוניסטים' לשעבר, ולסל ביניהם, הוסיפו לפעול במסגרת התנאים המחמירים. שלטון הריאקציה בפרוסיה ראה בסוציאליסטים 'בוגדים במלכות', ואסר על פעילות ציבורית, פוליטית ופובליציסטית כאחת; בדומה לחבריו מן החוגים המהפכניים, שקע לסל בכתיבה ספרותית והגותית סביב ענייני השעה. עם יציאתו מן הכלא באפריל 1851, החל לסל להרצות באופן מחתרתי בפני פועלים. הוא בנה קורס שלם בהיסטוריה של התנועה הסוציאליסטית והעבירו בבית מגוריו. כעבור כעשר שנים יבנה לסל את חוברות התעמולה שלו על בסיס ההרצאות החשאיות הללו.

ב-1854 הסתיים הדיון המשפטי בפרשת הרוזנת, ולסל התפנה לעסוק במאבק המשפטי סביב ישיבתו הקבועה בברלין. משפחת פון האצפלדט אסרה על הרוזנת ועל לסל לגור בעיר יחדיו, והדבר הביא לקרע זמני ביחסיהם. לסל השלים את כתיבת המסה 'הרקליטוס' ב-1857, והוצאתה לאור בברלין שימשה לו טיעון בעד שיבתו לעיר. כמו כן שלח ידו בכתיבת שירה גרמנית, שהגיעה לשיאה ביצירתו הטראגית 'פרנץ פון זיקינגן' (Franz von Sickingen). תוכן היצירה היה אלגוריה לחייו של לסל, נושאה היה הטרגדיה של המנהיג המהפכן, והמסר טען כי פעולה פוליטית משמעה מהפכה.

שני גיבוריה של הטרגדיה היו צדדים באישיותו של לסל: האביר ההומניסט פון הוטן, איש האידיאה המשכיל הרוצה להפוך את גרמניה המאוחדת למשכנה של חירות המחשבה; והאביר הפוליטיקאי פון זיקינגן, המדריך את הקיסר בדרך לאיחוד גרמניה ומוכן אף להחליפו בבוא העת. בין השורות נמצאת אף רמיזה עבה לפרשת הרוזנת; בלתאסאר, מזכירו של פון זיקינגן נעשק על ידי אחד מן הנסיכים הגרמניים, ומשבח את אדונו הנלחם עבורו:

הראית פרקליט כזה? אין כמוהו בכל הארץ (...) כאשר ראה שנעשה לי עוול, אמר בפשטות: בלתאסאר, אם לא אוכל לשרתך בעט, אשרתך בפרשים. הוא יצא נגד אנשי העיר ובידו עשרת אלפים נימוקים בדמות כידונים. מרוב טענותיו זעו החומות, ולא הרתיעו אותו לא זעם הקיסר ולא סיכון עצמי, והוא הגן על ענייני.

בסוף 1858 הפך וילהלם הראשון למלך פרוסיה בפועל, בשל מחלת אחיו המלך פרידריך וילהלם ה-4. עלייתו סימנה את תחילת 'העידן החדש' בפרוסיה; וילהלם הראשון היה פרו-מערבי, וביקש לסיים את שלטון הריאקציה הנוקשה, ולהביא לחידוש הזירה הפוליטית.

חזרה לפעילות פוליטית בסוף שנות ה-50

תחת שלטונו של וילהלם ה-1 החלה מגמה של סובלנות כלפי החוגים המהפכניים בפרוסיה. לאחר הכתרתו ב-1861, הוכרזה חנינה כללית למנהיגי מהפכות 1848–1849. המגמה השלטונית החדשה אִפשרה את הקמתה של 'המפלגה הפרוגרסיבית' – 'מפלגת הקדמה הגרמנית' (Deutsche Fortschrittspartei); הייתה זו מפלגה מאורגנת, הפועלת על בסיס חברים רשומים, מוציאה עיתונים ומפעילה מועדוני חברים. היה זה הגוף המפלגתי הראשון לאחר תקופת הריאקציה שהצליח להתבסס ולזכות בתמיכה הולכת וגוברת. לסל ראה במפלגה הפרוגרסיבית אויבת מן המעלה הראשונה; חרף היותם ליברלים בלתי-דמוקרטים, שלא תמכו במתן זכות בחירה כללית, זכו הפרוגרסיבים בליבם של הפועלים. כתגובת נגד, ביקש לסל לייסד מחדש את הפעילות המפלגתית במסגרת 'עיתון הריין החדש'. לשם כך הזמין את קרל מרקס לשוב לברלין ולחדש יחד איתו את החוג הרדיקלי מימי מהפכות 1848–1849. מרקס נענה להזמנתו וביקר בברלין אחרי גלות ארוכה מפרוסיה, מפני שרעיון הביטאון הרדיקלי קסם לו. לאחר ששב מרקס מברלין, לחיק משפחתו בלונדון, ניסה לסל לשווא להשיג לו זכות ישיבה קבועה בברלין; התברר כי החנינה המלכותית הייתה חלקית, ומרקס, שוויתר על אזרחותו הפרוסית בזמנו, לא היה זכאי לשוב ולהתגורר בפרוסיה.

בסוף שנות ה-50 הרבה לסל לכתוב על ענייני הזירה הבינלאומית, ובתוך כך עסק במדיניות החוץ של פרוסיה, כאשר לנגד עיניו עומדת תמיד השאיפה לאיחוד גרמניה סביב המדינה הפרוסית. במלחמת צרפת נגד האימפריה האוסטרית, שנודעה כ'מלחמת אוסטריה-סרדיניה', תמך לסל בצרפת, בניגוד לעמדתם של שליטי פרוסיה; אלה גילו נטיות תוקפנות כלפי צרפת, שערערה על הסדר הריאקציוני שהתבסס בשנות ה-50. בעיני לסל, מימשה צרפת את הרוח הלאומית והדמוקרטית האידיאלית של איטליה, ובנצחה את אוסטריה הביאה לערעור האיזון בין כוחה של פרוסיה ובין בית הבסבורג; לסל צידד באי-תקיפת צרפת בידי פרוסיה – מתקפה שעמדה על הפרק – כי ביקש להחליש את האוסטרים. שקיעתו של בית הבסבורג הביאה בסופו של דבר לאיחוד גרמניה בידי ביסמרק.

הדמיון בין רעיונותיו המדיניים של לסל ובין פעולותיו של ביסמרק כראש ממשלת פרוסיה, עורר ביקורת רבה כלפיו בקרב המרקסיסטים. בעיניהם, ערעור על השליטה של בית הבסבורג במרכז אירופה, היה דבר שלילי. מרקס ואנגלס, בניגוד ללסל, חזו כי המהפכה הדמוקרטית שתתחולל בגרמניה תירש את נחלות הכתר ההבסבורגי, ותכונן בבוא היום שוק גרמני לאומי רחב, מנתיב הדנובה עד לים האדריאטי. לכן הם נקטו במדיניות פרו-אוסטרית, לעומת לסל, שנקט במדיניות פרו-פרוסית. בשעה זו טען מרקס כי בינו ובין לסל מתקיים ניגוד מוחלט בכל, והם דומים אך ורק בחזון אחרית הימים.

לאחר המלחמה באיטליה קשר לסל קשרים עם התנועה הלאומית האיטלקית, והושפע עמוקות מאיגודי הפועלים הלאומיים וארגוני המגן העממיים באיטליה. שם החל להתגבש במחשבתו ייסוד איגוד פועלים כלל גרמני, בטרם היות האיחוד הפוליטי של גרמניה. ב-1861 פרסם לסל מחקר מקיף בשם 'מערכת של זכויות נרכשות' (System der erworbenen Rechte), וספג ביקורת קשה. הייתה זו היצירה המחקרית הרחבה ביותר שפרסם, והיא כוונה לחוגי הפילוסופיה והמדעים. הביקורת הקשה הביאה לתמורה בכתיבתו של לסל, שהחלה לפנות יותר ל'עם הפשוט' ופחות לחוגים אינטלקטואלים.

המפלגה הפרוגרסיבית הגרמנית ומייסדה, פרנץ הרמן שולצה-דליטש, אימצו את עקרון ה'עזרה עצמית' כפתרון למצוקת הפועלים. בפתרון ליברלי זה הם עודדו את הפועלים לחסוך משכרם, לרכוש השכלה ולהתקדם מבחינה מקצועית ופוליטית. שולצה-דליטש קרא לפועלים להשתלב במאבק הלאומי כשותפים זוטרים ולחזק את סמכות הפרלמנט אל מול הממסד הצבאי והבירוקרטי. הייתה זו אפוא קריאה לארגון תנועת פועלים בחסות מפלגת הליברלים. לסל, שפעל לבד כנגד גופים מאורגנים וראה עצמו כעומד בראש מפלגת יחיד, הציע לפועלים פתרון שונה, תוך שהוא מבקר בחריפות את עקרון ה'עזרה עצמית'. ב-1862 הרצה בפני איגודי פועלים, והוציא את הרצאתו בספר המפורסם 'פרוגרמה של פועלים'. דברי התעמולה שלו הצביעו על הקשר שבין מציאות חייהם בהיסטוריה העכשווית ובין 'האידיאה של מעמד הפועלים', אותה אידיאה הגליאנית שמסבירה את תפקידם המרכזי של הפועלים, בהפלת 'האידיאה הליברלית', שמצידה הפילה את 'האידיאה הפיאודלית':

נפל בחלקה של התקופה ההיסטורית שהחלה בפברואר 1848, להגשים את האידיאה הזאת של המדינה, ואנו רשאים להתברך בכך, שזכינו לחיות בדור שעתיד לראות בפעולה הנשגבת של ההיסטוריה, ולהשתתף בה בעצמנו.

לאחר שתושג זכות הבחירה הכללית, טען לסל, יוכלו הפועלים לעצב את המדינה לפי צורכי הכלל. השוויון הבורגני, גרס, אינו צודק ואינו נותן הזדמנות שווה לחסרי הרכוש, שמהווים את רוב החברה. בניגוד לליברלים, הדגיש לסל את יחסי המעמדות ואת התביעה לזכות הבחירה הדמוקרטית. דבריו היו מלאי תעוזה וקראו תיגר על המפלגה הפרוגרסיבית, שהצליחה לזכות עד אז באהדת הפועלים, בייחוד בברלין.

הביקורת הוטחה בו מימין ומשמאל. הליברלים חיזקו את הקריאה ל'עזרה עצמית' והשמיצו אותו כמי שמבקש למכור את הפועלים למדינה הפרוסית ה'עריצה' כדברם. המרקסיסטים ביקרו את גישתו האידיאלית וטענו שהוא מעתיק את דבריו מן המניפסט הקומוניסטי. בעיניהם, לא רק שלסל רצה להביא לפשרה במסגרת מלחמת המעמדות, הוא אף האדיר את מעמדה של המדינה וראה בשלטון מטרה נשגבת. מימין כינוהו 'משרת הריאקציה', ומשמאל 'הבארון איציג' הגנדרן. רק צירוף מקרים מיוחד שהביא לקשר עם פועלי לייפציג, הפריד בין מאבקו של לסל כ'גלדיאטור' בודד, ובין הקמת מפלגת הפועלים הגרמנית הראשונה.

באביב 1862 התעוררה התסיסה בקרב פועלי גרמניה, ואיגודים חדשים קמו בערי גרמניה השונות. הרעיון להקים קונגרס כללי – שיכנס את נציגי האגודות המקצועיות והאינטלקטואליות, הקואופרטיבים והאסיפות המקומיות – קרם עור וגידים. לסל לא הביע התעניינות מיוחדת ברעיון, ורק משלחת מיוחדת של פועלי לייפציג, הסבה את תשומת לבו לרעיון הקונגרס המתהווה, בפגישה שנערכה בראשית 1863. המשלחת, שמנתה שלושה חברים מוועד פועלי לייפציג, ביקשה את הדרכתו של לסל, על מנת להתגבר על מכשולי הליברלים, שבחשו אף הם בקלחת הקונגרס הכללי.

בתחילה, הביע לסל התנגדות לרעיון הקונגרס. הוא לא זיהה את הפוטנציאל המהפכני שבו, ופטר את ההצעה כחסרת חשיבות. רק לאחר ששוכנע בפוטנציאל הטמון בדבר, הסכים לתת את הדרכתו, אך עשה זאת בתנאי שייעודו של הקונגרס ישונה לטובת הקמת מפלגה. למפלגה הוא ייעד מטרה אחת נכספת – תביעת זכות הבחירה הכללית:

זהו הנס האחד, ובסימן זה תנצחו. אין זולתו!

לשיטת לסל היה זה האמצעי היחיד שיכול לשפר את מצבו החומרי של מעמד הפועלים. הפגישה הסתיימה באווירה של אקסטזה מצד שני הצדדים; השלישייה חזרה ללייפציג ובפיה הבשורה כי נמצא המנהיג לתנועתם, והחלה לארגן את הוועדה היוזמת. לסל החל לעבוד במהרה על גיבוש המצע למפלגה החדשה. תוך זמן קצר, במרץ 1863, הוציא בדפוס את 'איגרת התשובה לפועלי לייפציג'; האיגרת הייתה למסמך היסטורי, שהביע לראשונה את רעיון מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית. האיגרת, שנכתבה כמניפסט, סחפה אחריה את מרבית חברי הוועדה היוזמת בלייפציג. הם ביטלו את רעיון הקונגרס, והחלו לארגן את מפלגת הפועלים. 'איגרת התשובה' הייתה למצע הראשוני של הגוף המפלגתי "אגודת הפועלים הגרמנית הכללית" (Allgemeiner Deutscher Arbeiterverein), ה-ADAV, שנקראה כך על שום שמוצאה היה מאגודה להשכלה של פועלים.

מבחינתם של בני תקופתו, הציבה האיגרת את לסל בשורה אחת עם מניחי היסודות של הסוציאליזם הפוליטי והחברתי, דוגמת רוברט אואן, פרודון, מרקס ואנגלס, ובאקונין. המשותף לכל אלה הוא לא בהכרח השפעתם התאורטית, כי אם הפיכת הלכה למעשה; אצל לסל, המעשה היה הקמת מפלגת הפועלים. בכך הניח את התשתית לפוליטיזציה של תנועת הפועלים, שעד אז לא הופיעה כיישות מפלגתית.

ב-23 במאי 1863 נוסדה באספה המכוננת בלייפציג מפלגת הפועלים (ה-ADAV), ולסל הוכרז כנשיאה הראשון ל-5 שנים. לכינוס הרשמי הגיעו נציגים מ-12 ערים שונות, ביניהן המבורג, פרנקפורט ודיסלדורף, שם פעל לסל בימי המהפכה של 1848–1849. חרף העובדה כי חברים רבים הסתייגו מתוכן המצע שלה, ביטאה המפלגה צורך ממשי, באשר רבים מן המהפכנים הגולים ששבו לגרמניה ב-1861, מצאו בה את ביתם החדש. תקנון המפלגה היה דמוקרטי, והקנה לכל חבר זכות הצבעה שווה. עם זאת, לנשיא ניתנו סמכויות נרחבות, כמו הצעת יוזמות חדשות שדרשו אישור רק בדיעבד. הוא גם היה אחראי על הקשר בין הערים השונות, ומינה את פעילי המפלגה המורשים בכל סניף. בפועל, התנהלה המפלגה באופן ריכוזי וארגונה היה בנוי על דיקטטורת הנשיא.

בראשית דרכו, לא הצליח ארגון ה-ADAV להתבסס במקומות בהם פעלו זה מכבר ארגוני הליברלים. רק באזורי תעשייה כפריים למחצה, כמו שלזיה וסביבות דיסלדורף, ניכרה פעולתו הנרחבת. בכל העת לא וויתר לסל על הניסיון 'לכבוש' את ברלין ופועליה, שהיו נתונים להשפעת המפלגה הפרוגרסיבית. זו האחרונה הנחילה לו תבוסות במאבק על דעת הקהל בעיר הבירה; בקרב פועלי ברלין נחשד לסל כמשרתם של ביסמרק והשמרנים.

המרקסיסטים לא היו חלק מן ה-ADAV. וילהלם ליבקנכט, איש אמונו של מרקס ומי שהקים לימים, יחד עם אוגוסט בבל, את מפלגת הפועלים בסקסוניה, תיאר את לסל כמי שמנסה להחליש את האופוזיציה שנבנתה מול השמרנים, ומשרת את ביסמרק באופן ישיר.

בשנותיו האחרונות של לסל, התקיימו מספר פגישות וחילופי מכתבים בינו ובין הקנצלר אוטו פון ביסמרק. הפגישות החלו בחודשים שקדמו להקמת מפלגת הפועלים, ביוזמתו של ביסמרק. לאחר התגבשות רעיון הקונגרס הכללי של הפועלים, והתרחבות פעילות המפלגה הפרוגרסיבית והאיגודים, ביקש ביסמרק להרחיב את ראייתו אודות בעיית תנועת הפועלים. מפני שהיה מוקף בסביבה של יועצים שמרנים ודתיים, הזמין אליו נציג משורות השמאל. בנוסף, חשב ביסמרק כי יוכל לבלום את הכוח הליברלי העולה בפרוסיה על ידי ברית עם מעמד הפועלים, וחשב שלסל הוא מי שיוכל לגבש את הפועלים לתנועה פוליטית. בעיני ביסמרק, לסל לא היה קוסמופוליט כמו שאר הסוציאליסטים, אלא פרוסי הנאמן למלכו. המשך הקשר נבע מהקמת ה-ADAV ותפקידו של לסל כמנהיג המפלגה.

לסל מצידו ראה בקשר עם ביסמרק פתח ליצירת ברית נגד הליברלים, אך בלי כוונה לשרת את הריאקציה. הפועלים שנאו את ביסמרק מפני שביקש לצמצם את חירותם, ולסל נאלץ לסנגר על הקשר איתו ביחס דו-ערכי; מצד אחד ראה בו אויב במטרה הסופית של תנועת הפועלים. מצד שני העריך אותו כי היה חומה בצורה נגד הליברלים, וגם קיווה שאולי ביסמרק והמלך יגלו הבנה לתוכניותיו בעניין תיקון מצבו של הפועל. בסופו של דבר הסתייגויותיו מן הריאקציה נשכחו, והקשר עם ביסמרק תרם לדימויו השלילי של לסל, אף כי לא נודעה להתקשרות ביניהם משמעות אפקטיבית.

ביסמרק עצמו התרשם מאוד מאישיותו של לסל, הוא כותב:

ראיתי אותו, ומשדיברתי עמו שעה אחת, שוב לא התחרטתי על כך. לא ראיתיו "בכל שבוע שלוש או ארבע פעמים" אלא בסך הכל ראיתיו שלוש פעמים, ואפשר ארבע, אינני יודע. יחסינו לא היו כלל ולא יכלו להיות בגדר משא ומתן פוליטי. מה יכול היה לסל להציע ולתת לי? לא היה מאחוריו כלום... מה שהיה לו הרי היה זה דבר מה אשר הפליא ללבב אותי בתור איש פרטי. הוא היה אחד האנשים עשירי הרוח ומן החביבים ביותר שהתהלכתי אתם מעודי, איש רודף כבוד בתבנית גדולה, בשום פנים לא רפובליקן. היה לו הלך דעות לאומי ומונרכי מובהק, רעיונותיו ושאיפתו היו הקיסרות הגרמנית... ואם צריכה הקיסרות הגרמנית להתחבר עם שושלת הוהנצולרן דווקא או עם שושלת לסל, דבר זה היה מפוקפק בידו...

מותו

בשנת חייו האחרונה התרכז לסל בבניית מפלגת הפועלים. נסע ללא הרף בין הערים השונות, גייס תומכים, נשא נאומים, כתב מאמרים, ומינה בעלי תפקידים שונים. מטרתו הייתה להכין את המפלגה לכך שתוכל להתקיים גם ללא הנהגתו הפעילה, אם יימצא מחוץ לפרוסיה. בנוסף, רצה לקבע את דמותו כמנהיג המסוגל לנהל את הארגון גם מרחוק. לפיכך גיבש פולחן אישיות סביב הנהגתו, ונהג בריחוק כלפי תומכיו. לאחר מותו לבש פולחן האישיות של לסל אופי משיחי.

לצד זה ניהל מאבק משפטי מתיש נגד מערכת המשפט הפרוסית, שהאשימה אותו בהוצאת ספרי תעמולה חתרניים. בקיץ 1864 שהה לסל בבית הבראה בשווייץ. בזמן שהותו שם פגש בעלמה הלנה דוניגס, בת למשפחת אצולה פרוסית. את הלנה הכיר עוד מלפני כן בחוגים הבורגניים של ברלין, והיא הייתה ידועה כעלמת חן שרבו סביבה המחזרים. אביה היה שגריר מלך בוואריה בברן, בירת שווייץ, ואמה הייתה יהודיה בת למשפחת בנקאים עשירה. בין לסל והלנה הצעירה נרקמה מערכת יחסים סוערת, ובמהלך השבוע המשותף שלהם בבית ההבראה תכננו לברוח לצרפת ולהינשא בחשאי.

לסל ידע שמשפחת דוניגס לא תקבל אותו לחיקה, בשל יהדותו וייחוסו הדל. לאחר שהלנה שבה לבית הוריה בברן, היא התוודתה בפניהם על אהבתה ללסל. הוריה כלאו אותה בחדרה כדי למנוע מפגש חוזר איתו, וקראו בדחיפות לחתנה לשעבר. שמו היה יאנקו ראקוביצה. הוא היה סטודנט בן תשע-עשרה, חולה שחפת, נצר למשפחת אצולה רומנית – שלא היה זוכה להתחתן עם הלנה בגלל מחלתו. בעיני המשפחה המבוהלת, אפילו ראקוביצה השחפן היה עדיף על יהודי מפוקפק משלזיה, שנודע בשערוריותיו הרבות.

לסל רצה בהלנה בכל מאודו. עם זאת, לא הסכים להצעת הבריחה לצרפת, מפני שביקש להינשא לה באופן חוקי. הוא נסע אחריה לברן, והצליח ליצור איתה קשר דרך המשרתת שלה. בעזרת המשרתת הצליחה הלנה להימלט לזרועותיו של לסל, אך הוא השיב אותה לאמה במחווה של כבוד אבירי. האם לא התרשמה מגינוני האבירות, וכלאה את הלנה בשנית.

שליחי המשפחה באו אל לסל, מסרו לו הודעה כי הלנה עתידה להינשא לראקוביצה, ושיקרו לו כי היא עזבה זה מכבר את העיר; הם ציינו כי נישואין עם לסל יביאו לחילול כבוד המשפחה. לסל החליט לא לוותר, ופנה לידידיו, ביניהם הרוזנת פון האצפלדט, שיסייעו לו להפעיל לחץ על המשפחה. בין השאר פנו החברים למלך בוואריה, אדונו של האב דניגס, שמצידו גילה חוסר רצון להתערב ב-"ענייני יהודים". כאשר מסר לו חברו כי הלנה נטשה אותו והחליטה להתכחש לו, עלתה בליבו של לסל תחושת נקם. הוא תבע לקיים דו-קרב על העלבון שנגרם לו מצד המשפחה, וביקש מאדון דניגס ומשליחי המשפחה להתייצב נגדו על מנת להשיב את כבודו הרמוס. לסל דרש דם שיסיר את הכתם שדבק בו וישיב לו את כבודו הגברי.

האב דניגס הסתלק מן העיר ברן, והמשפחה החליטה כי יאנקו ראקוביצה, אף שלא לקח חלק פעיל בפרשה, יגן על כבודה בדו-קרב עם לסל. עתה היה לסל משוחרר מן הפחד שילעגו לו, ובז להלנה על חולשתה. הדו-קרב עצמו לא הטריד אותו, והוא בקושי השתכנע להתאמן מעט בירי באקדח. ראקוביצה לעומתו, שמעולם לא אחז בנשק, התאמן במסירות לקראת הקרב.

לפי עדויות מכריו, לסל ניגש לדו-קרב כאשר אימת המוות לא מעסיקה אותו. הוא כתב צוואה מפורטת, אך ביקש כי הדו-קרב יתנהל על אדמת צרפת, כדי שיוכל לאחר מכן להוסיף לשבת בז'נבה. ב-28 באוגוסט התייצבו שני היריבים עם שחר בחורשה מחוץ לעיר ז'נבה, בפרוור קָרוּז' (Carouge) שהיה בשטח צרפת. ראקוביצה ירה ראשון ממרחק של כ-15 מטרים ופגע במפשעתו של לסל. לסל ירה בחזרה אך החטיא. הוא צעד שני צעדים הצידה והתמוטט באומרו כי נפצע. כעבור שלושה ימים נפטר בייסורים נוראים.

מורשת לסל

לצד האבל והתדהמה על מותו בטרם עת של לסל, הוסיפו תומכיו לפעול ולהמשיך בדרכו. הרוזנת פון האצפלדט מינתה עצמה לאחראית על עזבונו, והתערבה בהוצאה לפועל של צוואתו. ארגון ה-ADAV גדל בקצב מואץ לאחר מותו והגיע ל-4,200 חברים רשומים. נדבך חשוב בהפיכתו למפלגה מודרנית רחבה היה הקמת ביטאונו 'הסוציאל-דמוקרט'.

לאחר מותו, נודעה למפעלו של לסל משמעות מיתית והיסטורית גם יחד. בתוך מפלגתו פנימה הועלה לסל לדרגת משיח, ומשוררים ומטיפים נשאו דרשות בזכותו. פון שווייצר, מי שהיה יורשו כנשיא ה-ADAV, הודה כי אינו יכול לדכא את פולחן האישיות שקם ללסל.

פרידריך אנגלס גייס כעבור שנים את תלמידו הצעיר אדוארד ברנשטיין, למטרת כתיבת הביוגרפיה של לסל, על מנת להסיר מדמותו את הילת המשיח שדבקה בו. בביוגרפיה שיצאה ב-1892 כתב ברנשטיין כי תרומתו ההיסטורית של לסל הייתה שנתן לתנועת הפועלים את כלי נשקה - חרב התעמולה וחרב הדעת, ולימד אותם את חשיבות ההתארגנות הפוליטית העצמאית.לנין אף הודה שהביוגרפיה הריאליסטית של לסל, שנכתבה על ידי ברנשטיין, גרמה לו להעריץ את מהפכנותו של האיש, אף כי לא היה מרקסיסט.

אף כי חלקו על לסל כאדם וכהוגה, לא יכלו מרקס ואנגלס להתנגד לתנועה שהקים. הם שיתפו את מפלגתו באינטרנציונל הראשון, שקם ב-1864 מיד לאחר מותו. למעשה, עד הקמת 'מפלגת העם הסקסונית' (Sächsische Volkspartei) ב-1867, על ידי אוגוסט בבל וקרל ליבקנכט, הייתה מפלגתו של לסל מפלגת הפועלים היחידה באירופה; לכל אורך הדרך הייתה בעלת גישה רפורמית ושאפה להיות חלק מן הפרלמנט. שתי המפלגות התאחדו ב-1875, ויצרו את ה-SPD, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, שאיחדה בין הלסליאנים למרקסיסטים.

במסורת הציונות הסוציאליסטית ידועה אמרתו המפורסמת של לסל "אתם הסלע, עליו ייבנה מקדש העתיד", שנכתבה במסתו "פרוגרמה של פועלים", כפרפרזה על דבריו של ישו לשמעון-פטרוס. בנאומו בפני הפועלים שהתכנסו ברחובות ב-1918, ביקש ברל כצנלסון להעניק לקבוצת חלוצי העלייה השנייה המדולדלת תודעת ייעוד המכשירה אותם להגשמתו, כשם שעשה לסל לפועלים בגרמניה בראשית דרכה של התנועה; חיים גורי סיפר כי בימי קום המדינה התנוססה אמרת השפר על קיר מועדון הנוער העובד, וכמה דורות מאוחר יותר, בראשית שנות ה-2000, התגלגלה אמרתו של לסל לחולצתם של בוגרי השומר הצעיר כפרפרזה לדברי ברל.

בשירו של אריק איינשטיין "זה לא בדיוק געגוע" (שתי גיטרות בס תופים 2004), מוזכר רחוב לסל בתל אביב, שסימל עבור איינשטיין את עולם הערכים שעליו התחנך – ברחוב לסל שוכן בית החינוך ע"ש א.ד. גורדון, שהיה ידוע כבית ספר ברוח תנועת העבודה הישראלית.

גישתו ליהדות

בצעירותו בברסלאו דבק לסל בחינוכו היהודי והעריץ את אברהם גייגר. הוא נהג ללכת לבית הכנסת ולחגוג את החגים עם משפחתו. עם הגיעו לאוניברסיטה החל לזנוח בהדרגה את עניינו ביהודים וביהדות. בשלב הבוגר של חייו לא עסק לסל בפומבי במוצאו היהודי. אולם בכתביו האישיים נמצאו שתי התייחסויות בולטות לכך: הראשונה, כשכתב לרוזנת על ביקורו באימפריה העות'מאנית, בו גילה דמיון רב בין הזמירות של המוסלמים ובין הניגונים היהודיים ששמע בילדותו בבית הכנסת. השנייה, כשכתב לאחת ממושאי האהבה שלו, שהייתה גם היא ממוצא יהודי, על כך שיהיה לו קשה להמיר את דתו לנצרות, אולם הבהיר מיד כי: "אינני אוהב את היהודים כלל, אני אפילו שונא אותם באופן כללי. איני רואה בהם שום דבר חוץ מאשר בניו המנוונים מאוד של עבר מפואר, שהיה ואיננו עוד".

לסל חלק על תפיסתו של שותפו משה הס ביחס ללאומיות היהודיות. הס טען כי הזכות להגדרה עצמית של כל לאום תלויה אך ורק ברצונו כקולקטיב. לסל, כתלמידו של הגל, החזיק בתפיסה אידיאלית הגורסת כי הלאומיות היהודית היא חסרת תוקף היסטורי, והכיר בתפקידו של העם הגרמני כנושאה של 'רוח' (Geist) האנושות. הוא ראה את יהדות מזרח אירופה כדת בלבד ולא כלאום.

לסל לא החשיב את יהדותו, אך היה מודע לכך שלא זכה למעמד חברתי שווה בגללה; היו שראו בו יהודי גם אם לא העיד על עצמו ככזה. בכתביו נמצאו עדויות לכך שתיעב יהודים, בין השאר כי ספג השמצות על התנהגותו היהודית ה'טיפוסית'. אולם חוג מכריו בברלין היה מורכב מיהודים, כמו גם מאנטישמים. אלה שראה בהן מועמדות לנישואין היו בחלקן יהודיות, ובכללן זו שגרמה לדו-קרב שהביא למותו. אף כי לא ראה ביהדותו מניע בפועלו, וגם אם לא רצה בכך, הייתה היהדות מרכיב בזהותו החברתית.

מפרי עטו: