פאול ורבורג

ביוגרפיה

פאול ורבורג נולד בהמבורג במשפחת בנקאים יהודים שצאצאיהם מעורבים עד היום בבנקאות. הוריו היו מוריץ ורבורג (1838–1910) ושרלוטה אסתר אופֶּנהיים (1842–1921). אביו היה מנהל הבנק מ"מ ורבורג ושות' שנוסד ב-1798 על ידי סבו והיה אחד הבנקים היהודים העתיקים והחשובים ביותר באירופה.

אחרי שסיים את הגימנסיה ב-1886 התחיל לעבוד אצל סימון האואר (Simon Hauer) שעסק ביבוא ויצוא. אחרי שלמד את המקצוע עבד אצל סמואל מונטגיו (Samuel Montague), בנקאי בלונדון. לאחר מכן בפריס עבור בנק רוסי לסחר חוץ בין 1890 ל-1891. ב-1895, בהיותו בארצות הברית, נשא לאישה את נינה לב (Nina Loeb) בתו של סלומון לב (Salomon Loeb) מייסד בנק ההשקעות הניו יורקי קון, לב ושות' (Kuhn, Loeb & Co). בזמן שאחיו מקס ניהל את הבנק בגרמניה היגרו הוא ואחיו פליקס לניו יורק ונעשו שותפים בבנק קון, לב ושות'. פאול נשאר שותף בעסק המשפחתי בהמבורג אבל נעשה אזרח אמריקאי ב-1911. ב-1910 הוא נבחר כמנהל חברת ולס פרגו (Wells Fargo & Company).

בנק פדרלי

פאול ורבורג העלה את הרעיון לייסד בנק מרכזי אמריקאי פרטי (Federal Reserve Bank) על פי הדוגמה הגרמנית. ב-1907 הוא פרסם הצעה לרפורמה בשוק ההון בשם תוכנית לבנק מרכזי מותאם (A Plan for a Modified Central Bank). שוק הכספים האמריקאי, שסבל באותה תקופה ממשברי נזילות כספית משום שהמערכת הבנקאית הייתה כבולה למחזור כספי קשיח שלא היה יכול לענות על הצרכים המשתנים. השיטה האמריקאית - ביזור הרזרבות והוצאת שטרות מן המחזור - הייתה גרועה לדעתו. השיטה שהציע הייתה מבוססת על דוקטרינת "שטרות אמיתיים" שדגלה בכך שאספקת הכסף תשתנה בהתאם לדרישות העסקים בכל עת . אחרי הפאניקה של 1907 הייתה להצעתו משמעות אקטואלית חדשה.

מאמציו לגרום לשינוי בנושא זה נשאו פרי ב-1913 עם הקמתו של הבנק הפדרלי. ב-1914 הוא נבחר להיות היושב ראש הראשון של מועצת הנגידים של הפדרל ריזרב על ידי הנשיא וודרו וילסון ונשאר בתפקיד זה עד 1918.

אחרי מלחמת העולם הראשונה

ורבורג הגיש את התפטרותו ביוני 1918 אחרי שארצות הברית נכנסה למלחמה נגד גרמניה. התפטרותו התקבלה משום שאחיו מקס מונה להיות יועצו של הקיסר וילהלם השני. אחרי המלחמה ייצג מקס ורבורג את גרמניה בדיונים על חוזה ורסאי ופאול ורבורג ייצג את ארצות הברית.

ורבורג מונה למנהל המועצה ליחסי חוץ (Council on Foreign Relations) מהקמתה ב-1921 ונשאר בתפקיד זה עד מותו. מ-1921 עד 1926 היה ורבורג חבר במועצה המייעצת של הבנק הפדרלי בתואר נשיא המועצה המייעצת. כמו כן היה מנהל המכון לכלכלה (l'Institute of Economics) שהוקם ב-1922. כשהמכון התמזג עם מכון ברוקינגס (Brookings Institution) ב-1927 הוא נעשה נאמן של האחרון עד מותו. מ-1921 עד 1929 ארגן ורבורג שלוש חברות נאמנות מן הגדולות ביותר בארצות הברית: the International Acceptance Bank – בנק האישורים הגדול בעולם, חברת סרטי הצילום אגפא אנסקו (Agfa Ansco Film Corporation) שהיה לה מטה בבלגיה וחברת אי גה פארבן. גם חברת וסטינגהאוז היא אחת מיצירותיו

ורבורג הדגיש ממרס 1929 את הסכנות שבספקולציות פראיות בבורסה האמריקאית שהיו בין הגורמים למשבר הכלכלי הגדול. הוא עודד שיתוף פעולה תרבותי בין אמריקה לגרמניה כשהוא תומך ב Carl Schurz Memorial Foundation ב-1930 והיה הגזבר שלה ממאי 1930 עד מותו. כמו כן תרם סכומים משמעותיים לספריית ורבורג בהמבורג שנוסדה על ידי משפחתו ותרם לאוניברסיטת היידלברג אולם הידוע בשמו בית אמריקה. הוא תרם גם תרומות נדיבות לאקדמיה למדעי החברה בברלין. חברת אי גה פארבן שאותה עזר להקים ייצרה באחת מחברות הבת שלה את הגז ציקלון בה בו השתמשו להמתת יהודים במחנות הריכוז. בנו ג'יימס ורבורג היה יועץ כספי לנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט.