מאיר דיזנגוף

נעוריו ותחילת דרכו

מאיר דיזנגוף נולד בכפר יקימוביצ'י (Echimăuți) שבמחוז אורחיי, בגוברניית בסרביה שבאימפריה הרוסית (כיום מולדובה) ליעקב ומיטה. אביו היה מנהל אחוזה. עד גיל 15 למד בחדר, ואז עברה משפחתו לעיר קישינב, שם למד בבית ספר כללי. בשנת 1882 התנדב לצבא הרוסי, ושירת כעורך עיתון צבאי בז'יטומיר. דיזנגוף הוא דודו של יוסף פגיס, אביו של המשורר דן פגיס.

לאחר שסיים את שירותו הצבאי עבר לאודסה, והיה פעיל במחתרת "נרודניה ווליה" (רוסית: "רצון העם"). בעקבות פעילותו המחתרתית נאסר דיזנגוף בשנת 1885, ונכלא בבית סוהר למשך שמונה חודשים. לאחר שחרורו, הצטרף לאגודת "חובבי ציון", נפגש עם פינסקר, אחד העם ואחרים, ייסד סניף של האגודה בקישינב ונבחר כציר לוועידתה בשנת 1887.

בשנת 1888 נסע דיזנגוף ללמוד הנדסה כימית בסורבון בפריז. הוא למד במשך שלוש שנים והשתלם בייצור זכוכית באוניברסיטה של ליון. שם הכיר את הברון רוטשילד, אשר התרשם מכישרונו, ובשנת 1892 עלה לארץ ישראל בשליחותו להקים בטנטורה מפעל לבקבוקי זכוכית עבור "יין הברון". ב-1893 נסע דיזנגוף לאלכסנדריה עם בת-זוגו צינה ברנר, שאותה הכיר בז'יטומיר, ונשאהּ לאישה. בשנת 1894 כשל המפעל, ודיזנגוף שב לאודסה, שם הקים מפעל זכוכית. באותה העת המשיך בפעילותו ב"חובבי ציון", נמצא בקרבתם של מנדלי מוכר ספרים, שמעון דובנוב, ח"נ ביאליק ואלתר דרויאנוב, ונטל חלק בקונגרסים הציוניים החמישי והשישי. על אף שבקונגרס הציוני השישי נמנה עם מתנגדי תוכנית אוגנדה, היה דיזנגוף חסיד נלהב של תאודור הרצל.

ב-1904 ייסד עם חברו זאב גלוסקין את חברת "גאולה" לרכישת קרקעות בארץ. בשנת 1905, בגיל 44, עלה בשנית לארץ ישראל, והתגורר ביפו. במקביל עסק בייבוא מכונות, והקים חברה לשרות עגלות מכניות במקום ה"דיליז'נס" הנמשך על ידי סוסים, לצורך הובלת נוסעים לירושלים ולמושבות. בכל עגלה היו 12 מושבים, והמנוע היה מונע באמצעות נפט. כמו כן, הקים עם שותפים חברת ספנות שנקראה על שמו.

זמן מה לאחר התארגנות התושבים, בראשות עקיבא אריה ויס להקמת עיר עברית חדשה, הצטרף דיזנגוף להקמת "אחוזת בית". ב-1911, חמש שנים לאחר יסוד האגודה, ושנתיים לאחר הקמת השכונה "אחוזת בית" (שכעבור שנה שונה שמה ל"תל אביב") ולאחר שנשלמה הקמת גרעין העיר, נבחר דיזנגוף לראש הוועד, ובתפקיד זה שימש עד לשנת 1922. בתקופה זו קיבלה תל אביב מעמד עצמאי בנפרד מיפו, ודיזנגוף נבחר לתפקיד ראש העירייה, בתפקיד זה כיהן עד ליום מותו ב-1936, למעט הפסקה של שלוש שנים בין 1925–1928. בתקופתו הגשימה תל אביב את יעודה וצמחה לעיר שמנתה 150,000 תושבים.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה גורשו והוגלו מן הארץ רבים מראשי היישוב, ודיזנגוף התמנה לתפקיד מקשר בין היישוב הגולה לבין השלטונות העות'מאנים. בתפקיד זה טיפל בהגשת עזרה לגולי תל אביב במושבות העבריות, וקיבל את הכינוי "ריש גלותא". בעקבות פרסום רחב תפוצה על מצבם הקשה של הגולים, שדאג לו באמצעות העיתונות, הצליח להגיע להסכמה עם השלטונות על אספקת מזון מסודר לגולים. חלק גדול ממגורשי תל אביב ודיזנגוף בתוכם, ישבו בחיפה. בספטמבר 1918, עם השלמת כיבוש חיפה על ידי הבריטים, קיבל דיזנגוף את פני הגנרל שפיקד על הכוחות. הגנרל צירף אותו למכוניתו וביחד נסעו אל תל אביב. תוך זמן קצר שבו תושבי תל אביב לעיר, חודשה פעילות ועד השכונה, ודיזנגוף נבחר מחדש לעמוד בראשו.

בשנת 1921 הצליח דיזנגוף לשכנע את הנציב העליון להעניק לתל אביב מעמד מוניציפלי נפרד מיפו, (כעבור 13 שנה בשנת 1934 הוכרזה תל אביב כעיר). דיזנגוף פעל להקמת משטרה עירונית ובתי משפט עירוניים. בשנת 1925 הזמין את מתכנן הערים הסקוטי, פטריק גדס, להכין תוכנית אב לתל אביב, שהתייחסה ברובה לשטחים שטרם נבנו באותה העת.

בדצמבר 1925 התפטר דיזנגוף מתפקיד ראש העיר, לאחר שמועצת העירייה סירבה לאשר תשלומי הורים בבתי הספר העירוניים. הוא הוחלף על ידי דוד בלוך-בלומנפלד, ששימש בתחילה כממלא מקום ולאחר הבחירות שנערכו בסוף 1926 נבחר כראש העירייה.

בסוף 1926 מונה דיזנגוף כראש המחלקה למסחר ותעשייה בהנהלה הציונית. אלה היו ימי המשבר הכלכלי העמוק שלאחר העלייה הרביעית ולא היה אפשר להוציא לפועל את תוכניותיו לתיעוש ופיתוח. בקיץ 1927 בקונגרס הציוני ה-15 נבחרה הנהלה חדשה ודיזנגוף לא נמנה עמה.

במאי 1927 נערכו בחירות לעיריית יפו. לפי חוקת המנדט הבריטי נמנו כבעלי זכות בחירה גם יהודים שהתגוררו ביפו או שהיו להם עסקים שם. לדיזנגוף היה עסק של יצוא ויבוא והוא הציג את מועמדותו למועצת העיר. הוא נבחר לסגן ראש העיר וכחבר הוועדה לתוכנית העיר. בראשית 1928 כשראש עיריית יפו הערבי יצא לחופשה ממושכת מונה דיזנגוף כממלא מקום ראש עיריית יפו.

בדצמבר 1928 נערכו בחירות למועצת העיר תל אביב ודיזנגוף נבחר שוב לעמור בראש מועצת העיר.

כראש עיר שאהב את עירו וטיפח אותה, הוא התערב נמרצות בפיתוח העיר, עודד בנייה מואצת, והגיע להסכמים עם שכונות סמוכות לסיפוחן לתל אביב. מדי יום היה עובר ברחובות העיר כשהוא רכוב על סוסתו, לבדוק שהכל מתנהל כשורה. הוא גם הקפיד לעודד שמחת חיים בעיר, ונהג לרכוב על סוסתו בראש העדלאידע בכל חג פורים. דיזנגוף הצליח לשכנע אישי רוח כדוגמת ביאליק ואחד העם להתיישב בעיר, וכך תרם לדימויה כמרכז תרבותי.

לאחר מות אשתו, בשנת 1930, הוא תרם את ביתו (שדרות רוטשילד 16) לרווחת הציבור כדי שישמש כמוזיאון לאמנות, השפיע על אמנים רבים לתרום את עבודותיהם לטובת המוזיאון ואף רכש בעצמו כ-240 יצירות בחוץ לארץ. המשיך להתגורר עד מותו בקומה העליונה של הבית.

דיזנגוף שימש בתפקידי נשיא כבוד באגודות רבות בתל אביב. החשובה שבהם היא אגודת "יריד המזרח", אותה ייסד בשנת 1932. בתחילה הוקם היריד בדרום העיר, ולאחר הצלחה זו הקימו מבנים קבועים שישמשו את היריד בצפון העיר. בשנת 1934 הוחלט על יריד בינלאומי גדול, ושני כעבור שנתיים. דיזנגוף היה בין מייסדי בנק אשראי, נשא בתואר יושב ראש כבוד ופעילות הבנק התנהלה במשך תקופה מביתו הפרטי. אחד מעיסוקיו החשובים והמכובדים היה כהונתו כקונסול בלגיה, בתפקיד זה אירח בתל אביב ב-1933 את אלברט הראשון, מלך הבלגים וקרא על שמו את כיכר המלך אלברט.

בשנת 1936, עם פרוץ המרד הערבי הגדול, סגרו הערבים את נמל יפו מתוך כוונה לשתק את התפתחות היישוב היהודי בארץ. דיזנגוף קיבל רשות לפתיחת נמל בעיר תל אביב, ולפני מותו הספיק לחנוך את המזח הראשון בנמל תל אביב.

דיזנגוף נפטר בסתיו תרצ"ז 1936. עוד בחייו נחשב כ"אבי העיר" (אם כי יש הטוענים שהוא טיפח במכוון דימוי זה, בין השאר על חשבונו של יוזם רעיון הקמת העיר, עקיבא אריה ויס). דיזנגוף פעל ליצירת הדימוי של תל אביב כ"עיר העברית הראשונה" בין השאר על ידי טיפוח השפה העברית, וחיוב כתיבת שלטים של בתי מסחר בעברית. דיזנגוף טיפח קשרים קרובים עם השלטונות (גם העות'מאנים וגם עם שלטונות המנדט), וגם עם ראשי עיריית יפו. הודות לקשרים אלה הצליח דיזנגוף לפתח את העיר ולהרחיב את גבולותיה, וגם לקבל סמכויות שמעט מאוד יישובים קיבלו (כמו שיטור ושיפוט עירוני).

הנצחתו

דיזנגוף ניסה לעצב את הנצחתו שלו עוד בחייו, כאשר ציווה את ביתו עוד בחייו לרשות מוזיאון תל אביב לאמנות.

בקומת הקרקע בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד 16, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת המדינה בה' באייר תש"ח 14 במאי 1948. כיום משמשת הקומה כמוזיאון בשם "היכל העצמאות", בשתי הקומות מעליה שוכן "בית התנ"ך על שם דוד בן-גוריון" - מוזיאון ומכון לחקר התנ"ך אשר מנוהל בהתנדבות על ידי דני אופיר, ועמותת "יד מאיר וצינה דיזנגוף" בהנהלת אלחנן אבידור. בפברואר 2010 אישרה הממשלה תוכנית לשימור אתרי מורשת לאומית שכללה את היכל העצמאות.

רחוב דיזנגוף נקרא על שמו כבר בחייו של דיזנגוף. ברחוב תוכננה והוקמה כיכר עם מזרקה באמצעיתה, אותה קראו על שם רעייתו: כיכר צינה דיזנגוף. (לימים, הוחלפה המזרקה במזרקת "מים ואש" של האמן יעקב אגם). לקראת יום הולדתו ה-70 של דיזנגוף, החליטה העירייה על הקמתו של "גן מאיר" ברחוב המלך ג'ורג'; אך הגן נחנך כשמונה שנים לאחר פטירתו.

שכונת קריית מאיר בתל אביב, שנקראה על שמו, הוקמה בשנת 1936. בית הכנסת "היכל מאיר" ברחוב מאנה 12 קרוי על שמו.

עיריית תל אביב-יפו מחלקת את פרס דיזנגוף לאמנות הפיסול והציור.

במסגרת שנת המאה לייסוד העיר תל אביב הוצב ב-27 במאי 2009 פסל של מאיר דיזנגוף רוכב על סוסתו, מעשה ידיו של האמן דוד זונדלוביץ' בשדרות רוטשילד מול בית דיזנגוף. בכיכר ברחוב ביאליק נחנך בבית העירייה הישן אשר הוסב להיות "בית העיר - המרכז לתולדות תל אביב" ובו לשכתו המשוחזרת של דיזנגוף, הפתוחה לקהל המבקרים.

טקס אזכרה פתוח לציבור נערך לזכרו על ידי עיריית תל אביב-יפו ועמותת "יד מאיר וצינה דיזנגוף" בכל שנה בז' בתשרי בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.