לאונרד כהן

לאונרד נורמן כהן (21 בספטמבר 1934 – 7 בנובמבר 2016) היה משורר, זמר־יוצר, מוזיקאי, סופר וצייר יהודי־קנדי. במשך יותר מחמישה עשורים חיבר בין ספרות למוזיקה, בין מסורת יהודית לחיפוש רוחני, ובין קול אישי מאוד לבין חוויות אוניברסליות של אהבה, בדידות, אמונה, אובדן ותקווה. שיריו, ובהם Suzanne, Bird on the Wire, Famous Blue Raincoat, Everybody Knows ו־Hallelujah, נעשו חלק מהתרבות העולמית והוקלטו מחדש בידי מאות אמנים.

ייחודו של כהן לא היה רק בקולו העמוק או בסגנונו המלנכולי. הוא הביא אל המוזיקה הפופולרית את המשמעת של המשורר ואת המורכבות של הסופר: כל מילה, דימוי ומנגינה אצלו נשאו משקל. בתוך היצירה הזאת נשמעו גם ילדותו היהודית במונטריאול, שפת התנ״ך והפיוט, זיקתו לישראל, התעניינותו בזן ובמסורות רוחניות אחרות, ונכונותו להפוך ספק, שבר וגעגוע לחומר של אמנות.

ילדות יהודית וראשית דרכו הספרותית

כהן נולד בווסטמאונט, סמוך למונטריאול, למשפחה יהודית ממוצא ליטאי ופולני שהשתייכה לקהילת שער השמים. שמו העברי היה אליעזר בן ניסן הכהן. אביו, נתן, היה בעל חנות בגדים ונפטר כאשר לאונרד היה בן תשע. סבו מצד אמו, הרב שלמה זלמן קלוניצקי, היה מעורב בחינוכו. הקהילה, בית הכנסת, השפה העברית והדימויים המקראיים נשארו יסודות חשובים בזהותו גם כאשר יצירתו פנתה אל קהלים רחוקים מן העולם היהודי.

כבר בנעוריו גילה כהן עניין במוזיקה ובספרות. הוא למד לנגן בגיטרה, הקים את להקת הפולק הראשונה שלו, The Buckskin Boys, וקרא שירה, במיוחד את יצירותיהם של ויליאם בטלר ייטס, וולט ויטמן ופדריקו גרסיה לורקה. ב־1951 החל ללמוד באוניברסיטת מקגיל, ושם זכה בתחרות ספרותית והחל לפרסם שירים. המשורר היהודי־קנדי אירווינג לייטון, שהיה גם מורו וחברו, השפיע עליו עמוקות ועודד את התפתחותו כמשורר; גם לואיס דודק היה בין מוריו החשובים.

ספר שיריו הראשון, Let Us Compare Mythologies, ראה אור ב־1956 במסגרת סדרת השירה של מקגיל. כהן הקדיש אותו לאביו המנוח. ספרו השני, The Spice-Box of Earth, שפורסם ב־1961, הרחיב את קהל קוראיו והציב אותו כקול חדש ומשמעותי בשירה הקנדית. הוא פרסם גם את קובצי השירה Flowers for Hitler ו־Parasites of Heaven, ואת הרומנים The Favourite Game ו־Beautiful Losers. האחרון, העוסק בין היתר בדמותה של קתרי טקקוויטה, עורר תשומת לב רבה בזכות סגנונו הנועז והעשיר.

בשנת 1960 רכש כהן בית באי היווני הידרה. החיים באי, בקצב איטי ובתקופות של בדידות, סיפקו לו מרחב עבודה שאפשר לו להעמיק בכתיבה. הידרה הפכה לנקודת מפנה בחייו ולמקום שבו התגבשה דמותו כאמן המשלב פרישות, התבוננות וחיפוש אחר צורה מדויקת לביטוי אישי.

מן הספר אל הבמה

ב־1966 החליט כהן לפנות למוזיקה מקצועית, אף שכבר היה סופר ומשורר מוכר. הוא עבר לארצות הברית, ושירו Suzanne זכה תחילה להצלחה בביצועה של ג׳ודי קולינס. מפיק קולומביה רקורדס ג׳ון המונד החתים אותו בחברת התקליטים, כפי שעשה קודם לכן עם אמנים מרכזיים אחרים, ובהם בוב דילן וברוס ספרינגסטין.

אלבום הבכורה, Songs of Leonard Cohen, יצא ב־1967. בארצות הברית התקבל בתחילה באיפוק, אך בבריטניה ובאירופה זכה להצלחה מתמשכת. האלבומים Songs from a Room מ־1969 ו־Songs of Love and Hate מ־1971 ביססו את סגנונו: עיבודים מאופקים, קול נמוך, ומילים המדברות על אינטימיות, אמונה, בגידה ואובדן בלי להציע תשובות קלות.

Bird on the Wire, מתוך האלבום השני, הפך לאחד משיריו המזוהים ביותר והוקלט ביותר משמונים גרסאות. Famous Blue Raincoat, מתוך האלבום השלישי, הציג מכתב מוזיקלי מורכב על אהבה, קנאה, זיכרון וסליחה. כהן לא כתב שירים שנועדו רק לרגע; הוא כתב טקסטים שהזמינו את המאזין לחזור אליהם ולגלות בהם משמעויות חדשות.

ב־1977 שיתף פעולה עם פיל ספקטור באלבום Death of a Ladies' Man, שהיה חריג ביחס לסגנונו המינימליסטי. שנתיים לאחר מכן חזר ב־Recent Songs לצליל אישי ומאוזן יותר, ששילב ג׳אז, עוד, מנדולינה וכינור. המהלך הזה המחיש את עצמאותו האמנותית: כהן היה מוכן להסתכן, לשנות כיוון, ולחזור אל יסודותיו כאשר חש שהיצירה דורשת זאת.

כהן, מלחמת יום הכיפורים והקשר לישראל

הקשר של כהן ליהדות ולישראל קיבל ביטוי מעשי ועמוק במהלך מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1973 הגיע לישראל, אף שלא הייתה בידו תכנית מסודרת, ובסיוע מוזיקאים ישראלים, בהם מתי כספי ואילנה רובינא, הופיע בפני חיילים במוצבים בסיני. ההופעות היו לעיתים מאולתרות: כהן והנגנים עברו בין יחידות, בסיסים ואתרים סמוך לחזית, שרו לחיילים והעניקו להם רגע של קרבה ואנושיות בתוך המציאות הקשה של המלחמה.

החוויה הזאת הפכה לחומר יצירתי מרכזי. באלבום New Skin for the Old Ceremony מ־1974 הופיע השיר Lover Lover Lover, שנכתב במהלך ההופעות בחזית, וכן There Is a War. השיר Who by Fire נשען על המילים והמבנה של פיוט יום הכיפורים ונתנה תוקף. כהן לא השתמש במסורת היהודית כקישוט; הוא הפך אותה לשפה חיה שבאמצעותה שאל על גורל, אחריות, מלחמה ומוות.

ב־1972 הופיע כהן בירושלים במסגרת סיבוב הופעות באירופה, ובהמשך שב לישראל כמה פעמים. בהופעתו באצטדיון רמת גן ב־2009 בירך את הקהל בברכת כוהנים בעברית. המחווה הזאת המחישה כיצד זהותו היהודית לא נותרה עניין פרטי בלבד, אלא הפכה לגשר בין יצירתו הבינלאומית לבין קהל ישראלי שראה בו אמן קרוב, גם כאשר רוב חייו פעל הרחק מן הארץ.

שירה, אמונה וחיפוש רוחני

כהן המשיך לכתוב לאורך כל הקריירה, גם כאשר המוזיקה נעשתה מרכז פעילותו. הוא פרסם את Death of a Lady's Man, את Book of Mercy, את Stranger Music: Selected Poems and Songs ואת Book of Longing, ששילב שירים, פרוזה ורישומים. Book of Mercy כולל חמישים קטעים בעלי אופי של תפילות, המושפעים מן המקרא ומן הזן. בכך יצר כהן מרחב ספרותי שבו יהדות, שירה מודרנית ומדיטציה מתקיימות זו לצד זו בלי להתבטל זו בפני זו.

בשנות ה־90 שהה כהן במשך כחמש שנים במרכז זן בהר בלדי שבקליפורניה. בשנת 1996 הוסמך לנזיר בודהיסטי וקיבל את שם הדהרמה ג׳יקאן, שמשמעותו ״שתיקה״. עם זאת, הוא המשיך לראות בעצמו יהודי ואמר שההתעניינות במסורות אחרות העמיקה את הבנתו את המסורת היהודית שלו. המתח הפורה הזה בין שייכות לחיפוש נעשה אחד המאפיינים החשובים של יצירתו.

בשנת 2006 יצא Book of Longing, שהפך לרב־מכר בקנדה. הופעתו של כהן בחנות ספרים בטורונטו הייתה הופעתו הציבורית הראשונה זה שלוש־עשרה שנה, ואלפי אנשים הגיעו אליה. בהמשך הלחין פיליפ גלאס מחזור מוזיקלי המבוסס על הספר, ובכך נמשכה היצירה של כהן אל תחום המוזיקה הקלאסית והבימתית.

״הללויה״ והפיכתו של כהן לקלאסיקה עולמית

האלבום Various Positions מ־1984 כלל את Hallelujah, שיר שהצלחתו נבנתה בהדרגה. בתחילה לא זכה לתהודה מסחרית רחבה, אך ביצועים של ג׳ון קייל, ג׳ף באקלי ואמנים רבים אחרים הפכו אותו לאחד השירים המוכרים והמבצעים ביותר בעולם. השיר חוצה סגנונות, דורות ושפות, ומחבר בין לשון מקראית, תשוקה גופנית, ספק דתי והודאה בכישלון האנושי.

הפריצה המחודשת של כהן בארצות הברית הגיעה בעקבות אלבום המחווה של ג׳ניפר וורנס, Famous Blue Raincoat, ב־1987. שנה לאחר מכן יצא I'm Your Man, אלבום ששילב סינתיסייזרים עם כתיבה חדה ובוגרת. שירים כגון First We Take Manhattan ו־Everybody Knows הרחיבו את קהל המאזינים שלו, ובמיוחד חיברו אותו לדור צעיר יותר דרך קולנוע, טלוויזיה ותרבות פופולרית.

ב־1992 יצא The Future, אלבום אפל ודרוך העוסק באי־סדר חברתי, באלימות ובאפשרות של תיקון. שלושה משיריו שולבו בסרט Natural Born Killers, והביאו את כתיבתו לקהלים חדשים. כהן ידע להישאר נאמן לשאלותיו הגדולות ובו בזמן להמציא את עצמו מחדש מבחינה מוזיקלית.

חזרה לבמה בשנותיו האחרונות

לאחר תקופת הסתגרות וחיפוש רוחני, חזר כהן להקליט בשנת 2001 עם Ten New Songs, שנוצר בשיתוף המפיקה והזמרת שרון רובינסון. אחריו הגיעו Dear Heather ב־2004, Old Ideas ב־2012 ו־Popular Problems ב־2014. Old Ideas היה לאלבום המצליח ביותר שלו מבחינת מיקום במצעדים, והראה כי גם בשנות השבעים לחייו עדיין היה מסוגל להגיע לקהלים רחבים בלי לוותר על האופי המהורהר של יצירתו.

ב־2008, לאחר היעדרות של יותר מחמש־עשרה שנה מן הבמה, יצא כהן לסיבוב הופעות עולמי. הסיבוב נמשך עד 2010 וכלל הופעות בקנדה, באירופה, בארצות הברית, באוסטרליה, בניו זילנד ובישראל. ההופעות זכו להערכה מיוחדת בזכות הקשר הישיר עם הקהל, הלהקה המלוכדת והאופן שבו כהן ביצע את שיריו באורך רוח ובנוכחות עמוקה. סרטים ואלבומי הופעה מן התקופה אפשרו גם לדורות חדשים להכיר אותו לא רק ככותב שירים אלא כמבצע יוצא דופן.

אלבומו האחרון בחייו, You Want It Darker, יצא ב־21 באוקטובר 2016. הוא עסק במוות, באמונה, בזקנה ובקבלה, אך גם שמר על האירוניה והיופי שאפיינו את כהן תמיד. לאחר מותו, ב־2019, יצא האלבום Thanks for the Dance, שעליו החל לעבוד עם בנו אדם כהן.

הכרה, תרגומים והשפעה

כהן הוכר כאחד היוצרים החשובים שחיברו בין שירה למוזיקה פופולרית. הוא צורף להיכל התהילה של הרוק אנד רול ולהיכל התהילה של המוזיקה הקנדית, מונה לחבר במסדר קנדה בדרגת Companion, וזכה בפרס נסיך אסטוריאס לספרות ובפרס גלן גולד. יצירתו ממשיכה להילמד, להתבצע, להתפרסם ולהיתרגם.

ספריו ושיריו של כהן ראו אור בעברית, ובהם המשחק הכי אהוב, מפסידנים יפים, ספר החמלה, ספר הכמיהה ו־השירים. תרגומיו של כהן לעברית, ובייחוד השירים הקשורים ליהדות, לישראל ולמלחמת יום הכיפורים, יצרו לקוראים בישראל גישה ישירה ליצירה שנעה כל העת בין מקומי לאוניברסלי. בישראל הוקדשו לו ספרים, מאמרים, תרגומים ומופעים, והוא נעשה חלק בלתי נפרד מן הזיכרון התרבותי של המוזיקה והספרות הישראלית.

כהן נפטר בלוס אנג׳לס ב־7 בנובמבר 2016, בגיל 82, ונקבר בטקס יהודי בבית העלמין של קהילת שער השמים במונטריאול, בחלקת משפחתו. לאחר מותו הוצגו תערוכות, נערכו מופעי מחווה ונוצרו סרטים תיעודיים על חייו. תערוכת האמנות הבינלאומית A Crack in Everything, שנפתחה במונטריאול ולאחר מכן הוצגה גם במוזיאון היהודי בניו יורק, המחישה עד כמה יצירתו ממשיכה להוליד פרשנויות חדשות.

מדוע לאונרד כהן ראוי לציון כערך חשוב במורשת

לאונרד כהן ראוי למקום מרכזי בארכיון מורשת מפני שפעל בכמה מן הצמתים החשובים ביותר של החיים היהודיים והתרבות המודרנית. הוא נשא את זיכרון הקהילה היהודית במונטריאול אל הבמה העולמית, שילב פסוקים, פיוטים ודימויים מקראיים ביצירה פופולרית, והפך את ביקורו אצל חיילי צה״ל במלחמת יום הכיפורים למקור לשירים שנגעו במיליוני אנשים.

הישגיו אינם מסתכמים בהצלחתם של אלבומים או בשפע גרסאות הכיסוי. כהן הראה ששירה מורכבת יכולה להגיע לקהל רחב, שאפשר להחזיק יחד אמונה וספק, יהדות וחיפוש רוחני, כאב ותקווה. השפעתו ניכרת במוזיקה, בספרות, בקולנוע, בתרגום ובחייהם של יוצרים ומאזינים בישראל ובעולם. משום כך, מורשת (Moreshet) ו־Moreshet.com משמרים באמצעות סיפורו לא רק את זכרו של אמן גדול, אלא גם פרק חי בתולדות היצירה היהודית והישראלית וביכולתה לדבר בשפה אנושית כללית.