יגאל מוסינזון

חייו

יגאל מוסינזון נולד ב-י' בטבת תרע"ח - 1917 לאשר מוסינזון (במקור זלמן זומר) ודבורה לבית הנקין במושב עין גנים שליד פתח תקווה. אביו עלה לארץ ישראל בשנת 1911 והיה ממייסדי המושב, מורה במקצועו. כילד גדל בשכונת שפאק בתל אביב, ובצעירותו למד בבית ספר תל נורדאו בתל אביב, בקיבוץ בית אלפא ובכפר הנוער בן שמן. עבר לקיבוץ נען, שם התגורר בין השנים 1938 ל-1950. ב-1943 הצטרף לפלמ"ח, נעצר בידי הבריטים, ונכלא במחנה המעצר בלטרון.

בשנת 1944 התפרסם סיפורו הראשון, "ליל שרב", בעיתון "על המשמר". הוא וחבריו לדור הפלמ"ח הוציאו את "ילקוט הרעים". במלחמת העצמאות שירת כקצין תרבות בחטיבת גבעתי. בשנת 1949, בעקבות פרסום סיפור בשם "דרך גבר", שבסופו של דבר נכלל בשנת 1953 ברומן עם שם זהה, נאלץ מוסינזון לעזוב את הקיבוץ, כמו עוד יוצרים בני דורו שהוגבלו וצונזרו ביצירתם והועזבו מקיבוציהם. הסיפור עסק בפרטי חיי המין אינטימיים בקיבוץ. מוסינזון ומשפחתו עבר למושב בית שערים. במושב עבד כטייח יחד עם השר ישראל גלילי. משם עברו לתל אביב והתגוררו בשכירות בחדר בדירתו של בצלאל לונדון, שחקן תיאטרון ואביו של ירון לונדון. בחדר זה כתב שני מחזות לתיאטרון המטאטא והוציא את ספריו הראשונים בסדרה חסמבה. גיבור הסדרה נקרא על שמו של ירון לונדון שהתיידד עימו בזמן שדר אצל משפחתו. משנת 1952 שימש במשך כשנתיים כקצין עיתונות ודובר של משטרת ישראל. עבר לתפקיד דובר תיאטרון "הבימה", שבו הועלה המחזה שלו "בערבות הנגב" שזכה להצלחה חסרת תקדים וטילטל בזמנו את המדינה.

בשנת 1957 הקים את תיאטרון "סדן" באולם קולנוע מוגרבי בתל אביב, וניהל אותו. כוונתו הייתה להקים תיאטרון למחזאות מקורית בלבד. התיאטרון לא הצליח כלכלית, פשט רגל ונסגר. בשנת 1959 עבר לארצות הברית, על מנת לעבוד שם לכיסוי גרעון התיאטרון, שם התפרסם ברומן של כחצי שנה עם מרילין מונרו. הוא עסק שם בעיסוקים שונים למחייתו, ובמקביל כתב את הרומן שנחשב בעיניו הטוב ביותר מבין יצירותיו - "יהודה איש קריות", שיצא לאור בהוצאת סנט מרטין פרס, וקיבל ביקורות משובחות שם בעת הופעתו.

איש המוסד צבי אלדובי שכנע את מוסינזון להצטרף אליו כדי ללכוד את הפושע הנאצי מרטין בורמן. השניים נסעו לאירופה ושם נודע להם שלאון דגרל (פוליטיקאי בלגי ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה ועמד בראש הלגיון הוולוני ונהנה מחופש תחת שלטונו של פרנקו) נמצא בעיר סביליה ויודע את מקום הימצאו, אך השניים נתפסו ונחקרו על ידי המשטרה הספרדית וגורשו.

בתחילת שנת 1965 חזר להתגורר בישראל. בשנות חייו האחרונות החל לפתח מספר המצאות שלא זכו להצלחה מיוחדת אך הסבו לו הנאה עצומה בעצם העיסוק בהם. אחת מהן, להפקת אנרגיה מגלי-הים, זכתה להערכה רבה בין המומחים לנושא ואף זכתה למענק ציבורי לצורך פיתוחה. מוסינזון אהב יותר את העיסוק המרתק והדמיון בתהליך ההמצאה מאשר העסוק הכלכלי והמשיך הלאה.

יגאל מוסינזון נפטר ב-כ' באייר תשנ"ד - 1994 ונקבר בבית העלמין ירקון. להנצחתו נקראו על שמו כיכר בחיפה, גינה בהרצליה, ורחובות בתל אביב, באור עקיבא, בראשון לציון, בנתניה, בפתח תקווה ועוד.

בשנים 2013–2014 הועלה מחדש ביוזמת אלמנתו ומנהלת עזבונו, חנה מוסינזון, המחזמר "קזבלן" בקאמרי בהצלחה גדולה כ-400 הצגות וכמו כן הוציאה מחדש בהצלחה גדולה ביחד עם בתם, רנן מוסינזון, את ספרי "חסמבה", שזכו בהוצאה מחודשת זו ב"ספר פלטינה" כשעברו את מכירת 100,000 הספרים. כמו כן העלו השתיים סדרת טלוויזיה "חסמבה דור 3", שזכתה גם היא להצלחה.

משפחתו

יגאל מוסינזון נישא ארבע פעמים. מאשתו הראשונה שלה נישא בגיל 20, נולד בנו אביטל, ממקימי הטלוויזיה הישראלית, נספח תרבות בהודו ומנהל תיאטרון ירושלים. מאשתו השנייה, אסתר, נולדו בניו עידו וחומי. בנו עידו, שנהרג במלחמת יום הכיפורים, היה שחקן בתיאטרון הקאמרי. מאשתו השלישית, דוריס (לבית סורוקה), נולד בנו יוני. אשתו הרביעית, שאותה הכיר בשנת 1966, חנה לבית מישקינסקי, שלה היה נשוי קרוב ל-30 שנה, עד פטירתו, היא אמנית יוצרת ומורה לאמנות. לזוג נולדו שני ילדים - רנן מוסינזון פעילה חברתית ואשת תקשורת, ושחקן הכדורסל גילי מוסינזון.

אחד מאחיו של יגאל מוסינזון היה הסופר חבר קיבוץ נען משה מוסנזון ואחייניותיו, בנותיו של משה מוסנזון, הן סופרת הילדים דבורה עומר והמשוררת והפרסומאית ורד מוסנזון. אחיינו, בן אחיו ישראל, הוא הסופר עמוס מוסנזון.

כסופר וכמחזאי

מוסינזון החל לפרסם בחוברות "ילקוט הרעים", שיצאו לאור בין השנים 1942 ו-1946. קובץ סיפוריו הראשון "אפורים כשק" (1946) (שכותרתו לקוחה משיר של נתן אלתרמן "...תן לי שנאה אפורה כשק...") עסק בחיי הקיבוץ. מחזהו "בערבות הנגב" עוסק בתקופת מלחמת העצמאות, רקע המחזה הוא קיבוץ דמיוני בשם בקעת יואב שמנסה להתגונן נואשות בפני הפולש המצרי. המחזה עורר סערה כשהוצג בתיאטרון "הבימה" ב-1949, משום שראשי הצבא במחזה תמכו בנסיגה מהקיבוץ.

רומן שלו, שעורר שערורייה גדולה, היה "דרך גבר". רומן זה עסק בפרטי חיים אינטימיים בקיבוץ, והפכו אותו לדמות שנויה במחלוקת הן בכתיבתו והן באישיותו. מחזותיו "אלדוראדו" ו"קזבלן" זכו להצלחה במיוחד הודות לגלגוליהם: "אלדוראדו" הפך לסרט מצליח בכיכובה של גילה אלמגור, ו"קזבלן" הפך למחזמר מצליח בכיכובו של יהורם גאון, שאותו הפיק גיורא גודיק בקולנוע אלהמברה. לאחר מכן הופקה גם גרסה קולנועית מצליחה מאוד למחזה, בבימויו של מנחם גולן ובכיכובו של גאון. גיבורו של "קזבלן" הוא ישראלי ממוצא מזרחי, והרקע לעלילה הוא "השטח הגדול" ביפו. כיום, נמתחת לעיתים ביקורת על הדרך שבה מוצגים המזרחים בסרט.

מחזה נוסף של מוסינזון שעורר שערורייה הוא "זרוק אותו לכלבים", אשר עוסק בכוחה של העיתונות, ונטייתה לחדור לתחום צנעת הפרט. המחזה הועלה בשנת 1958 בתיאטרון "הבימה" בבימויו של פיטר פריי. המחזה היה על אודות עיתונאי (מישא אשרוב) המפרסם דבר דיבה על טוהר המידות של קבלן בניין (אהרן מסקין) וגורם לו לנזק תדמיתי ולפגיעה בפרנסתו, והקבלן מחליט להשיב מלחמה שערה בעזרת בנו הצנחן (יוסי בנאי). בעקבות הצגת המחזה התחוללה מהומה בעיתונות, נכתב כי המחזה הוא מחזה "מוזמן" המציג עיתון בצלמו של "העולם הזה" ועיתונאי שהוא בן דמותו של אורי אבנרי. הדבר קיבל תוקף מכך שראש הממשלה דוד בן-גוריון, שלא היה ידוע כחובב תיאטרון, נוכח באופן מוחצן ומתוקשר בהצגת הבכורה ב-15 בינואר 1958. "העולם הזה" לא נותר חייב והקדיש גיליון שלם לדמותו של יגאל מוסינזון, שתואר כגרפומן ספרותי, פחדן כרוני אשר במלחמת העצמאות ניצל את תפקידו כקצין תרבות חטיבתי כדי להימנע מלהשתתף בכל פעולה קרבית, ונשאר במפקדה העורפית יחד עם בנות המפקדה, בכל עת שחבריו יצאו לפעולה. את שובו של מוסינזון לישראל, לאחר מלחמת סיני, משהות של שנים אחדות בארצות הברית, תיאר זאת "העולם הזה" במילים: "לאחר שחלפה סכנת ההפצצות שב לארץ". העיתון הרבה בתיאורים מתחום חיי הנישואין שלו וחייו האינטימיים.

יגאל מוסינזון מזוהה בציבור הרחב עם סדרת ספרי הילדים "חסמבה", יותר מאשר עם יצירותיו הרציניות ועטורות הפרסים. את סדרת ספרי חסמבה החל לכתוב ב-1952 והמשיך לכותבה עד סוף ימיו. עלילות שני ספרי חסמבה הראשונים פורסמו לראשונה בהמשכים ב"משמר לילדים". כמעט מדי שנה נוסף לסדרה ספר חדש. את רעיון כתיבת חסמבה קיבל מוסינזון כאשר ראה את ילדיו קוראים ספרי עלילה מתורגמים מלשונות זרות. אז הוא התפאר בפניהם שהוא מסוגל ליצור סדרה מקורית על נוער עברי, שלא תפול מהסדרות הזרות. אכן, השמות ירון זהבי (מפקד חסמבה), תמר (סגניתו) ודמויות אחרות בחבורה, כגון אהוד השמן, מנשה התימני, ועוזי הרזה, הפכו לחלק מהווי חייהם של ילדי ישראל. אפילו האנשים "הרעים" בהם נלחמה חסמבה, השודד אלימלך זורקין ואחיו התאומים, הפכו לדמויות מוכרות בישראל. הרבה ילדים בארץ קרואים בשמות ירון ותמר על שם גיבוריו. (השדרן ירון פאר למשל) ו-4 דורות גדלו עליהם עד כה.

מוסינזון המשיך בכתיבת הסדרה עשרות שנים. בשלב מסוים, נאלץ לשבץ דמויות מחליפות לירון המפקד וחבורתו, משום שהם גדלו במשך תקופת הדורות שחלפו במשך עשרות שנים שהסדרה נכתבה.

חסמבה הפכה לנושא לשני סרטים, מחזות-זמר וסדרות טלוויזיה מוצלחות ביותר. בסרט "חסמבה ונערי ההפקר" משחק שלמה ארצי את ירון זהבי, וזאב רווח את תפקיד השודד אלימלך זורקין. בסרט "חסמבה ושודדי הסוסים" משנות השמונים מופיעים מוסינזון עצמו בסוף הסרט בדמות קצין משטרה (כפי שהיה כששימש דובר המשטרה) ושני ילדיו, רנן וגיל.

ספרי חסמבה הראשונים אוירו על ידי הצייר שמואל כץ. הדמויות האופייניות שיצר כץ לכל אחד מילדי החבורה, המשיכו ללוות גם את יתר הספרים (44 במספר, 1992-1952) על ידי הארכיטקט גיורא רוטמן.