חיים שיבא

חייו ופועלו

שיבא נולד בשם שמעיה שיבֶּר למשפחה חסידית, מצאצאי בית חסידות רוז'ין, בכפר פראסין שליד גורה הומורה שבבוקובינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום ברומניה). אביו היה אדוק בדתו, אך בעל השקפה ליבראלית, שלצד לימודי קודש, למד גם לטינית ויוונית, ועבד כתעשיין. את בנו, שמעיה-חיים, שלח ללימודי קודש (ב"חדר"), ואז התיר לו להצטרף ישירות לכיתה השמינית (כיתה ח') בבית ספר חילוני, שאותו סיים בהצלחה. בצעירותו היה חבר בתנועת "השומר הצעיר".

שיבא החל את לימודי הרפואה בצ'רנוביץ, בהשפעת סבו, וסיים אותם בווינה ב-22 בדצמבר 1932. במקביל להכשרתו הרפואית הוא למד גם חקלאות. יום לאחר שקיבל את תעודת ההסמכה לרפואה יצא לדרך לארץ ישראל. ב-1933 החל לעבוד בבית חולים העמק ולאחר מכן, עד 1936 שימש כרופא כפרי בעמק חפר, כאשר היה יוצא ממרפאתו בכפר ויתקין לביקורים ביישובי הסביבה. בעמק חפר הכיר את שרה, אשתו לעתיד. בשנת 1935 הצטרף ל"הגנה". לאחר מכן עבד כרופא בבית החולים בילינסון. בשנת 1942, במהלך מלחמת העולם השנייה, התנדב לצבא הבריטי ושימש כרופא צבאי.

בשנת 1946 נשלח לקפריסין כדי לארגן את הטיפול הרפואי במחנות המעצר בקפריסין שהקימו הבריטים שם. ב-1947 נקרא לשוב לארץ ישראל לצורך ארגון וניהול "השירות הרפואי" במסגרת ההגנה, שהפך עם הקמת צה"ל לחיל הרפואה. שיבא שימש כקצין הרפואה הראשי הראשון, בדרגת אלוף-משנה.

ב-8 בינואר 1948 רשם דוד בן-גוריון ביומנו תחת הכותרת " להקמת שירות רפואי " : "(דב"ג) מציע ששיבר (שיבא) יגייס רופאים ומוסדות קיימים לטיפול רפואי בחיילים, המוסדות צריכים להיות נתבעים ולא תובעים. בעיקר -קופ"ח, עליהם להקים בית חולים של שדה. שיבר מציע גיוס חובה של רופאים. עד עכשיו התנדבו - או מתוך חוסר פרנסה, או מתוך אידיאליזם או עולים חדשים. הצבא צריך לבחור כל מה שנחוץ, דרושים 25 רופאים, אלה יספיקו עד הקמת המדינה. יש לנו מעט בחורים מאומנים - יש לשמור עליהם, הם זכאים לשירות הרפואי הטוב ביותר. יש לקופ"ח מחסן - תתן ציוד נגד שטרות . שיבר סבור שד"ר הרי הלר צריך לארגן שירות הרפואה".

עד סוף מלחמת העצמאות ארגן שיבא את הקמתם של 15 בתי חולים צבאיים, בתפוסה של 1,500 מיטות.

בשנת 1949 עזר לארגן את בית החולים רמב"ם ואף גייס לצורך כך את ד"ר רפאל גז'בין, שהיה סגן מנהל בית החולים "הדסה" בתל אביב.

משנת 1949 שימש כפרופסור לרפואה באוניברסיטה העברית. במאי 1950 יצא לארצות הברית עם אשתו ובנו, כדי לעסוק במחקר. לפני נסיעתו נתבקש על ידי שר החוץ משה שרת לעברת את שמו, כפי שנתבקשו כל שליחי מדינת ישראל בחו"ל. שיבר חיפש במילונים ולאחר התייעצות עם שרת בחר בשם שיבא – לא רק בגלל הדמיון לשמו הקודם, אלא משום ששיבא פירושו בארמית קיסם (שורש המילה שִׁיבָּא הוא ש-ב-ב שגם קיים בעברית באותו משמע, ראו שְׁבָב), שם מתאים לבן שושלת השיברים בעלי המנסרות.

מ-1 בדצמבר 1950 עד דצמבר 1952 היה מנכ"ל משרד הבריאות ולאחר שהתפטר מתפקידו הוחלף בד"ר שמעון בטיש. ב-1953, עם הפיכתו של בית החולים הצבאי מס' 5 לבית החולים תל השומר, מונה שיבא למנהלו הראשון. במקביל שימש גם כמנהל מחלקה פנימית (ביתן 38) בבית החולים.

שיבא היה חתן פרס סולד לרפואה והיגיינה ציבורית מטעם עיריית תל אביב לשנת 1958, יחד עם פרופ' אריה שיינברג.

שיבא ביחד עם פריץ דרייפוס, אנדרה דה-פריס ושמואל שור, היה ממקימי בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, שם גם שימש כסגן נשיא האוניברסיטה. כן סייע להקמת בתי הספר לרפואה בירושלים ובחיפה. על תרומתו הרבה זכה בפרס ישראל בשנת 1968. אחיינו, גלעד שיבא, ייסד את קשת אילון, ביחד עם יצחק רשקובסקי.

חיים שיבא נפטר מהתקף לב בשנת 1971 במכון הלב בבית החולים שבניהולו. הוא נטמן בבית העלמין קריית שאול והותיר אחריו את רעייתו ובן משותף.

מיד לאחר מותו נקרא בית החולים תל השומר על שמו. כמו כן, נקראה דרך על שמו ברמת גן ורחוב בבאר שבע.

באוניברסיטת תל אביב, בבית הספר לרפואה הקתדרה לקרדיולוגיה קרויה ע"ש חיים שיבא.

מעורבותו במחנות המעפילים בקפריסין

הבריטים אשרו למשלחת רפואית-סוציאלית להיכנס למחנה המעבר בקפריסין, שבו שהו כ-6000 עולים, מתוכם כ-500 ילדים ותינוקות. שיבא יצא בראש המשלחת והשתמש בקשריו עם קצינים בריטים שזכרו אותו מזמן שירותו בצבא הבריטי על מנת להיטיב עם המגורשים. הוא ארגן תינוקיה לימות החורף, והצליח להבריח סיגריות שחולקו לאנשי המחנה ולהחליף אותן תמורת לחם. לאחר מכן התחיל לדאוג להברחה של מעפילים יחידים בסירות מקפריסין, ובסופו של דבר השיג את אישורם של הבריטים לחלק 750 סרטיפיקטים לחודש, לאחר שהוכיח להם שנגיף טיפוס הבטן מתפרץ במחנה והוא עלול לסכן את אוכלוסיית קפריסין כולה.

יחסו לתחום בריאות הנפש

בין 15 בתי החולים הצבאיים שהקים, דאג שיבא גם לבית חולים לחולים פסיכיאטריים. הייתה לו מודעות שהקדימה את זמנה לחשיבות הטיפול בנפש האדם ולא רק בגופו, והוא טיפול מתוך תפיסה כוללת של גוף ונפש. כבר ב-1959 נפתחה בבית החולים תל השומר מחלקה פסיכיאטרית, דבר אשר עמד בסתירה לתפיסה המקובלת שלפיה בתי חולים פסיכיאטריים היו נפרדים מבתי חולים כלליים, מרוחקים מהקהילה, והחולים כמו מורחקים ממנה. שיבא הקדים את זמנו בכך שעמל לשלב את חולי המחלקה הפסיכיאטרית בעיסוקים שונים בבית החולים, ודאג להם בין השאר לעבודה במשתלה ולעיסוק באומנות.

שיבא היה ער וקשוב גם לאספקטים הנפשיים אצל החולים בשאר מחלקות בית החולים, ובסיכומי המחלה היה מציין באריכות גם את סיפור החיים של האדם, אשר לעיתים קרובות השפיע על מצבו הבריאותי.

תחומי מחקרו

התעניינותו המחקרית של פרופ' שיבא הייתה במחלות תורשתיות של העדות בישראל, כגון חוסר G6PD בעולי עיראק, תלסמיה ביהודי כורדיסטן, נטייה לקדחת ים תיכונית משפחתית ביהודי לוב ותסמונת דובין ג'ונסון ביהודי פרס ומרוקו.

שיבא ייחס את תמותת התינוקות הגבוהה בקרב עולים מזרחים לתרבות אותה הביאו, לדעתו, העולים מארצות מוצאם: .mw-parser-output .HeQuotationMark p:first-child::before{color:#99f;content:"”";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}.mw-parser-output .HeQuotationMark p:last-child:after{color:#99f;content:"“";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}.mw-parser-output .EnQuotationMark p:first-child::before{color:#99f;content:"“";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}.mw-parser-output .EnQuotationMark p:last-child:after{color:#99f;content:"”";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}

הילדים נמצאים במשפחות שאין שום הבנה לטפול של ילד, ואין גם סיכויים להטבה ע"י הדרכה של האנשים הפשוטים האלה בזמן הקרוב

התנגדותו לעליית יהודי מרוקו

בשנת 1953 נסע למרוקו בעקבות התוכניות להגברת העלייה משם. בביוגרפיה על גיורא יוספטל[דרוש מקור: חסר מספר עמוד] נכתב עליו שאמר את הדברים הבאים:

איך אפשר לבנות עתיד של עם על חורבות כאלה של נפש אדם. אם נמלא בהם את הבתים שאנו בונים, את האדמות שאנו מחזיקים, יהיה זה עם שאינו עובד. לשכת סעד אחת גדולה.

בסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל", של היוצר דוד דרעי, ששודרה בפברואר 2018, נטען שנחשפו מסמכים שהיו תחת חיסיון במשך מעל ל-50 שנים, ובהם עדות למדיניות גזענית לכאורה מצידו של שיבא. מהמסמכים עלה ששיבא התנגד במוצהר לעלייה המונית של יהודי מרוקו ארצה, בתואנה שהם יביאו איתם מחלות. למעשה מדובר במסמכים גלויים וכבר נכתב על יחסו של שיבא לעליית יהודי צפון אפריקה במקורות רבים אחרים.מאידך במחקר אחרון שהתפרסם לפני שנה המבוסס על מסמכים מגינזך המדינה עולה כי ד"ר שיבא קבע כי אין לעכב עלייתם של ילדים חולים לישראל.

הטיפול בגזזת, גרענת ושחפת

לאור גל העלייה בעקבות הקמת המדינה פתח שיבא מחלקה לטיפול בילדי העולים בית החולים תל השומר שהיה עדיין בית חולים צבאי. הטיפול התמקד במחלות גזזת, גרענת ושחפת שנודעו כשלושת ה-T (על שם שמם הלטיני). שיבא נמנה עם מובילי טיפול בחולי גזזת בישראל באמצעות הקרנות בקרני רנטגן בילדי עולים, בעיקר מארצות המזרח, ובייחוד ביוצאי צפון אפריקה. הקרנות אלו גרמו בהמשך לחלק מהמטופלים לחלות במחלת הסרטן ואחרות. הטיפול בחולי הגזזת בארץ נחשב בעיני פעילים מזרחים לדוגמה לעוול שנגרם לעולי שנות החמישים בגלל רשלנות, פטרונות, חוסר אחריות של הרשויות ואף זדון מכוון.

בסרט "ילדי הגזזת" שהפיק המרכז לתקשורת בדימונה בשנת 2003, נטען כי שיבא, ששימש כמנכ"ל משרד הבריאות בזמנו, נסע לארצות הברית וגייס 300 מיליון לירות עבור הקמת מערך טיפולי לגזזת. עוד נטען בסרט כי הסיבה לכך הייתה הצורך של משרד הבריאות הפדרלי בארצות הברית בביצוע מחקרים בנושא השפעת קרינת רנטגן על חולי הגזזת. לאחר שמחקרים בתחום זה נאסרו בארצות הברית ובשאר ארצות המערב, משרד הבריאות הפדרלי העביר סכומי כסף לישראל כדי שזו האחרונה תבצע את הניסויים. בנוסף לכספים, יובאו מארצות הברית מכונות הקרנה מיושנות מעודפי המלחמה, ובאמצעותן הוקרנו עשרות אלפי הילדים, רובם ממוצא מזרחי, כשכל מנת קרינה בטיפול הייתה שווה ל-35 אלף צילומי רנטגן. יוצר הסרט דוד בלחסן התנער ממנו לימים. מחקרן של שפרה שורץ וסיגל סדצקי הביא מסמכים המוכיחים כי טענות אלה הן חסרות כל בסיס. הקרנות לגזזת נמשכו בארצות הברית עד 1960 עם הכנסתה לשימוש של תרופת הגריזופולבין, שהחליפה את הצורך בהקרנה וההקרנות לגזזת נפסקו בו זמנית בכל המדינות בעולם. רק בשנת 1977 קבע ה-FDA כי אין לטפל בהקרנות בילדים באזורי הראש והצוואר בגלל הסכנה הבריאותית בהן.

מחקר שנערך על ידי פרופ' שפרה שורץ בישראל ובמספר ארצות ופורסם בשנת 2009, הראה כי הטיפול בקרינה למחלת הגזזת היה הטיפול הרפואי המקובל בכל מדינות העולם המערבי החל מראשית המאה ה-20, וכי לאחר מלחמת העולם השנייה הטיפול בקרינה למחלת הגזזת הומלץ ונתמך כספית על ידי ארגון יוניצף וארגון הבריאות העולמי, במסגרת תוכניתם המשותפת לביעור מחלות זיהומיות בקרב אמהות וילדים.

במשך שנות ה-60 של המאה ה-20 התבהרו יותר השפעות הקרינה על מטופלי הגזזת, ובשנת 1974 פרסמה קבוצת חוקרים בראשות פרופ' מודן בכתב העת הרפואי "לנסט" מאמר בנושא.

בנוגע להיקף ההקרנות בילדים בישראל, בתוכנית "הנאשם מת מזמן" טען ב-2004 ד"ר נדב דווידוביץ' מהמחלקה למערכות בריאות באוניברסיטת-בן-גוריון, כי "אין אף מדינה בעולם שהקרינה אוכלוסייה בצורה מסיבית שכזאת".

בפרק 9 בספרן של פרופ' שפרה שוורץ וד"ר סיגל סדצקי מ-2018 כותב איתי בבלי כי בארצות הברית הוקרנו בין 2 ל-4 מיליון בני אדם באותה התקופה כטיפול בפצעי בגרות ובגזזת.