חיים נחמן ביאליק

חיים נַחמן ביאליק (י' בטבת תרל"ג, 9 בינואר 1873 – כ"א בתמוז תרצ"ד, 4 ביולי 1934) היה משורר לירי, מגדולי משוררי ישראל בעת החדשה, סופר, מסאי, מתרגם, עורך ומו"ל שהשפיע רבות בשירתו ובפעליו על התרבות העברית החדשה, וזכה לתואר "המשורר הלאומי".

יצירותיו של ביאליק תורגמו לשפות רבות, ובהן תרגומים רבים לאנגלית, לצרפתית, לגרמנית, לרוסית, לערבית (על ידי זכאי אהרן) וליידיש.

נעוריו

נולד בכפר ראדי הסמוך לז'יטומיר, בחבל ווהלין שבתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בשטח אוקראינה) לדינה פריבה ויצחק יוסף ביאליק. בגיל שש עבר עם הוריו לז'יטומיר, ואביו פתח שם בית מרזח. באותה שנה התייתם מאביו, ועבר לגור אצל סבו האדוק יעקב משה ביאליק, ששקד על התורה כל העת, ולא השגיח בהתעללות שעבר חיים נחמן בידי בני דודיו שקנאו בכישרונו. ההתייתמות וחוויותיו ממראות בית המרזח, שבו התבזה אביו בהענקת שירותים לאנשים שתויים, באו לידי ביטוי ביצירתו של ביאליק, ובמיוחד במחזור השירים "יתמות".

בשנת 1890 הגיע ביאליק בן ה-17 לישיבת וולוז'ין, בראשותו של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), ושהה בה כשנה וחצי. לימוד גמרא לא היה הסיבה המרכזית בגינה הגיע לישיבה, אלא רצונו העז לרכוש השכלה כללית. ביאליק חשב שהוא מגיע לישיבה שבה לומדים גם לימודי חול, אך התאכזב כשגילה כי בסדרי הישיבה לומדים רק קודש. במהלך החודשים הראשונים לשהותו בישיבה התמיד ביאליק לשקוד על תלמודו, אך בהמשך השתלב בחברה ה"משכילית" שבישיבה, שעסקה גם בלימודי חול ובפעילות ציונית. ביאליק היה אחד הבחורים הפופולריים בחוג ה"משכילי", ויצאו לו מוניטין של צעיר רהוט ושנון הבקיא בנ"ך ובעברית.

בישיבה כתב ביאליק את שירו "אל הציפור", ונמנה עם מקימי האגודה הציונית הסודית "נצח ישראל". הוא אף חיבר את המניפסט שלה ופרסמו בעילום שם בעיתון "המליץ".

בעת המרד נגד הנצי"ב מצד חלק מהבחורים, על הרקע הכוונה למנות את בנו הרב חיים ברלין לראשותה, לא התערב ביאליק. הוא רק השאיר לנצי"ב מכתב עלום שם, מנומס ומליצי. ראש הישיבה השתבח באיכות הלשון במכתב והבטיח פרס למי שיחשוף את את הכותב. עקב הסכסוך החמור, ששיתק את הלימודים, עזב ביאליק את וולוז'ין. יותר ממאה תלמידים ליוו אותו לתחנת הרכבת "שתי פרסאות" עד תחנת הרכבת. הוא כתב מאוחר יותר: ”אַךְ זֹכֵר עוֹדֶנִּי אֶת-כֻּלְּכֶם, אֶת-כֻּלְּכֶם, תְּמוּנַתְכֶם תִּלְוֵנֵי, לֹא-תָמּוּשׁ מִלִּבִּי. “ ("הַמַּתְמִיד".) הגבעה מעליה נפרד מחבריו כונתה לימים "גבעת ביאליק". יחסו הדו-ערכי לשהותו בוולוז'ין, שנמסכו בו נוסטלגיה וכבוד ללומדי התורה לצד תסכול וסלידה מצרות האופקין והניוון של העולם המסורתי, התבטא בשירים "עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ".

בשנת 1892 הגיע ביאליק לאודסה, מוקדה של ההשכלה והתרבות היהודית החדשה בדרום רוסיה. ביאליק חשש מתגובת סבו האדוק לכך שישתקע במוקד של פריקת עול, והסתיר את נסיעתו. אודסה הפכה בהמשך למקום מגוריו העיקרי: הוא שהה בה כמעט ברצף בין 1900 ל-1921, למעט שנה בוורשה ב-1904, וכתב בה את רוב יצירותיו.

עם הגעתו לראשונה העירה, התארח ביאליק במשך מספר חודשים בביתו של הרב אברהם יואל אבלסון. הרב נתן ל[[ליליינבלום] את מחברת השירים שלו, וזה בתורו הפנה אותו לאחד העם, אשר המליץ עליו בפני עורך ה"פרדס" י"ח רבניצקי. רבנציקי היה לימים שותפו במפעלותיו. בחוברת הראשונה של "הפרדס", בשנת תרנ"ב, נתפרסם שירו של ביאליק "אל הצפור".

אחרי כחצי שנה שב לז'יטומיר אל סבו, ששכב על ערש דווי. מאחר שישיבת וולוז'ין נסגרה, לא יכל עוד לטעון שהוא שוהה שם. השיבה לז'יטומיר הייתה כרוכה בייאוש גדול, שלימים קיבל ביטוי בשירו "בתשובתי", ונראה היה לו שנסתם הגולל על שאיפותיו. במהלך השנה בה ישב בבית סבו בעל כרחו, כתב כעשרים שירים, בהם הוא מציג את עצמו כאסיר מדוכא השואף למרחבים.

בשנת 1893 שידכו לו סבו ובני המשפחה את מאניה לבית אָוֶרְבּוּך, בת למשפחת סוחרי עצים אמידה מהעיירה הסמוכה קורוסטישיב. לאחר נישואיו נכנס ביאליק לעסקיהם. לו ולאשתו לא היו ילדים כל חייהם. בתקופה זו כתב כמה יצירות שנחשבות למרכזיות בשירתו, בהם השירים: "עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ", "מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים", ואת הפואמה "הַמַּתְמִיד".

ב-1897 כתב ביאליק את שיר התוכחה הראשון שלו, "אָכֵן חָצִיר הָעָם", על רקע ההכנות לכינוס הקונגרס הציוני הראשון בבזל. כמו כן כתב באותה תקופה את השיר "אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת", והחל בכתיבת סיפורים. הראשון בסיפוריו הוא "אריה בעל גוף". משם עבר לסוסנוביצה לעסוק בהוראה לילדי ישראל.

בשנת 1899 נפתח באודסה החדר המתוקן בהנהלת הסופר והפדגוג ש. בן ציון, וחברי הוועד הציעו לביאליק להורות ב"חדר" החדש. ביאליק הסכים והחל לעבוד כמלמד בחדר. שנותיו הראשונות באודסה היו תקופה מאושרת בחיי ביאליק, ובה חיבר את שירים רבים וביניהם "צפרירים", "שירתי", "זהר" ו"משירי החורף". קובץ השירים הראשון שלו ראה אור ב-1901.

יחד עם י"ח רבניצקי, ש. בן ציון, אלחנן ליב לוינסקי ומאיר דיזנגוף, ייסד ב-1902 את הוצאת "מוריה", שמטרתה הייתה להוציא לאור ספרי לימוד הכתובים בשפה העברית.

ב-1903, בגיל שלושים, חיבר רשימה אוטוביוגרפית לבקשת פרופ' יוסף קלוזנר. בעקבות פרעות קישינב באותה שנה, כתב ביאליק שתיים מיצירותיו הידועות ביותר, שהיו גם הקשות והחריפות ביניהן: "עַל הַשְּׁחִיטָה" ו"בְּעִיר הַהֲרֵגָה". פואמה זו פורסמה לראשונה בעיתון "הזמן". בגלל דרישת הצנזור הרוסי קוצצו ממנה מספר שורות, ושמה שונה ל"משא נמירוב", כאילו הייתה אודות גזירות ת"ח-ת"ט.

פרסום הפואמה, שכללה תיאורי זוועה וביקורת נוקבת על החולשה וחוסר האונים של היהודים שהסתתרו והתפללו בעוד נשיהם ובנותיהם נאנסות, עורר הד גדול. היא נתפשה בציבור כקריאה לאימוץ ערכי גבורה וגבריות, ולצורך בארגון הגנה עצמית ועמידה נחושה מול הפורעים.

כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד: הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.

בשנת הפרעות הכיר ביאליק את הציירת אירה יאן, שהתגרשה מבעלה בשל הקשר עם המשורר. ביאליק היה אז נשוי ומיואש מכך שהוא ואשתו לא הצליחו להביא ילדים. היא הפכה בהשפעתו ממהפכנית סוציאליסטית לציונית, ועלתה עם בתה לארץ ישראל ב-1906. ביאליק חי בפחד מתמיד פן תתגלה פרשת האהבים ותעיב על שמו הטוב, וניתק את הקשר עמה זמן מה לאחר שעלתה לארץ. הקשר התגלה לציבור רק ב-1972.

בשנים הבאות חיבר ביאליק שירי אהבה בעברית כמו "הָעֵינַיִם הָרְעֵבוֹת", "הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי",קוּמִי צְאִי (אֲחוֹתִי כַלָּה)", "רַק קַו-שֶׁמֶשׁ אֶחָד" ו"הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ".הוא יצר גם בשפת העם, ובין 1899 ל-1915 חיבר כתריסר שירים ביידיש.

ביאליק השתתף בשלושה קונגרסים ציוניים, הקונגרס השמיני ב-1907, הקונגרס ה-11 ב-1913 והקונגרס ה-17 ב-1931. ביאליק ביקר בארץ ישראל בפעם הראשונה (ביחד עם רבניצקי) בשנת 1909. הוא נחת בחוף יפו ב-29 במרץ. הוא התקבל בהערצה רבה על ידי היישוב היהודי הקטן בארץ. מיפו יצא לסיור במושבות ארץ ישראל. נלווה אליו לחלק מסיור זה הסופר הצעיר ש"י עגנון, שהתגורר ביפו. בכך החלה ידידותם, שנמשכה עד לפטירתו של ביאליק.

באותה עת כתב בין היתר את סיפורו "מאחורי הגדר" סיפור אהבה בין נער יהודי בשם נֹח (היפוך הצירוף ח"נ – חיים נחמן) לנערה גויה, המנכר את הגיבור ממשפחתו. סיפורים מרכזיים נוספים שלו הם "סָפִיחַ", "יום הששי הקצר" ו"החצוצרה נתביישה". בין השנים 1910 ל-1920, בנוסף לחיבורם של שירים חשובים כמו "מְגִלַּת הָאֵשׁ", ו"צָנַח לוֹ זַלְזַל", עסק ביאליק בייחוד בכתיבת מסות. הוא חיבר את "הלכה ואגדה" ו"גילוי וכיסוי בלשון", שהן מהחשובות ביותר במסות בספרות העברית החדשה.

ביאליק תרגם שורה של יצירות קלאסיות אירופיות לעברית, ביניהן, נוסח מקוצר ברוסית של יצירת המופת הספרדית "דון קישוט" מאת מיגל דה סרוואנטס, "יוליוס קיסר" מאת שייקספיר, "וילהלם טל" מאת שילר, ושירים של היינריך היינה. הוא תרגם מיידיש את "הדיבוק" לש. אנ-סקי. הקים יחד עם רבניצקי ושמריהו לוין את הוצאת "דביר", וערך עם רבניצקי את "ספר האגדה" (1908–1911). מאחורי העיסוק המוגבר במסות, והתרגום והליקוט של מעשיות זרות, ניצב משבר קשה בחייו של ביאליק. במקביל להפיכתו למשורר לאומי, הוא חש כי יבש מעיין יצירתו השירית. "צָנַח לוֹ זַלְזַל" שנכתב באלול תרע"א (1911) היווה מעין קינה מראש על האובדן הצפוי:

וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה – שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח, לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.

לאחר מכן, כמעט שלא הוסיף ביאליק לכתוב שירה. עד מותו בשנת 1934 כתב רק עוד תשעה שירים. ארבעה שירים נכתבו בתרע"ה-תרע"ו (1915–1916), שניים בתרפ"ג (1923) ושלושה בתרצ"א (1931).

בשנת 1918 ייסד באודסה עם רבניצקי ודרויאנוב את המאסף לזכרונות, אתנוגרפיה ופולקלור, "רשומות". המאסף שם לו למטרה לבטא את ההוויה והמסורת של כל תפוצות ישראל. עד 1921 התגורר ביאליק כמעט ללא הפסקה באודסה. באותה שנה, הוצאת "מוריה" נסגרה על ידי השלטון הקומוניסטי החדש. בעקבות התערבותו האישית של הסופר הרוסי מקסים גורקי, ובהוראתו המיוחדת של לנין, ניתנה לביאליק רשות לעזוב את ברית המועצות עם קבוצה של כמה סופרים יהודים.

בשנת 1921 הגיע ביאליק לברלין, שם עסק רבות בהוצאת ספרים בשפה העברית במסגרת הוצאות הספרים "מוריה" ו"דביר". בשנת 1922 עבר, בעצת רופאו, לעיר המרחצאות באד הומבורג, והתגורר בה כשנתיים. באותה תקופה הכיר את הציירת וסופרת הילדים תום זיידמן פרויד, אחייניתו של זיגמונד פרויד. הם הקימו ביחד את הוצאת "אופיר" לספרי ילדים בעברית, וביאליק תרגם את חרוזיה של פרויד בספר "מסע הדג" מ-1924. ההוצאה התפרקה עקב חילוקי דעות עם בעלה.

ב-1924 עלו ביאליק ורעייתו לארץ ישראל. כעבור שנה וחצי עברו להתגורר בבית בתל אביב, ואליהם הצטרפו חותניו. ביאליק ואשתו אמצו כלב לו קראו "קאפי".

בשבתו בתל אביב, תרם ביאליק להפיכתה למרכז התרבותי והספרותי של היישוב. בתחילת 1927 הנהיג את מסורת "עונג שבת" – מפגשי תרבות שנערכו מדי שבת אחר הצהריים, ובמסגרתם ניתנו הרצאות בקשת רחבה של נושאים ובהם ספרות, היסטוריה, יהדות והגות, על ידי טובי המרצים והמלומדים. ב-1929 הקים הנדבן שמואל בלום את בית "אוהל שם" כאכסניה למפגשי "עונג שבת".

ב-1928 פרסם את "אלוף בצלות ואלוף שום", מקאמה הומוריסטית לילדים שהומחזה מאז כמה פעמים. ב-1933, חגג היישוב את יום הולדתו השישים בטקסים ובאירועים, וכל תלמידי בתי הספר בתל אביב הוכרחו לנכוח ולחלוק לו כבוד. לרגל האירוע יצאה מהדורה מחודשת של כתביו וכן יצא הספר "שירים ופזמונות לילדים". זמן קצר לאחר מכן עבר לגור ברמת גן, והחל בהכנות לבנות שם את ביתו.

לאורך שבע שנותיו האחרונות סבל ביאליק מאבנים בכליות. ב-1934 נסע לווינה לצורך טיפול. הוא נפטר שם ב-4 ביולי (כ"א בתמוז תרצ"ד), עקב סיבוך בניתוח. מותו גרם לאבל כבד ביישוב. לאחר העברת גופתו לארץ ישראל, עברו על פני ארונו והשתתפו בהלווייתו כ-100,000 איש. הוא נטמן בבית הקברות טרומפלדור.

משנתו היהודית

ביאליק הפריד בין אמונות דתיות לבין המשכיות התרבות היהודית. על פי תפיסתו, אין להבין את כל גודל ועומק היצירה והמסורת היהודית רק במונחים דתיים, ויש להמשיכה תוך התאמתה לימינו. במובנים אלה היה הוא תלמידו המובהק של אחד העם. ניתן לזהות מספר יסודות במשנתו להמשכיות זו. הוא הטיף ל"כינוס", לאיסוף של הנכסים הספרותיים מן המסורת היהודית והפיכתם למקור לתרבות הציונית החדשה. ביאליק שלל את הטענה שליצירות העבר אין תוקף ותועלת, וראה בהן משאב ראשון במעלה לרוח הלאומית. הוא עצמו ורבניצקי ערכו ביחד את "ספר האגדה", לקט של מדרשים מכל כתבי חז"ל.

לטענת ביאליק חיי תרבות כרוכים בשפה, בספרות, ביצירה ובאמנות, אך הם קשורים יותר מכך באורחות חיים, בהכרעות משותפות, בבניית רשות רבים בעלת אופי מסוים ובמחויבות עמוקה. בשפתו של ביאליק תרבות נבנית על יסודות של אגדה והלכה. ביאליק טען שתרבות שאין בה הלכה היא "תרבות אוננית". במרכז תפיסתו התרבותית-הלכתית העמיד ביאליק את השבת, שבה ראה את יסוד חברתי ותרבותי ראשון במעלה לעיצוב קלסתרו הרוחני של העם. הרעיון והיישום של יום שבועי שבו נוהגים בקדושה, מהווה לטעמו של ביאליק את היסוד של התרבות העברית ואת מתנתה הגדולה לתרבויות העולם.

בניסיון להחיות את רעיון השבת בארץ, ייסד ביאליק את פרויקט "עונג שבת". הוא עישן בביתו בשבת, אך ראה בשבת יסוד מכונן של התרבות היהודית, ויצירת פרהסיה ללא שבת עלולה הייתה לדעתו למוטט את המפעל הציוני. בעניין זה הזהיר את החלוצים: "ארץ-ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו... בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל".

ב-1930 התנגד ליצירת טקסים מחודשים עבור הפסח, אלא קבע שיש לחוג בצורה מסורתית, ולהוסיף רק מעט ובצורה אורגנית, ללא חידוש יתר.

מקורות השראה

ביאליק היה בן-בית בכל היכליה וטרקליניה של היצירה הישראלית, החל מהמקרא וספרות חז"ל ועד למיטב השירה העברית לדורותיה. רישומה, תכניה, שלשלת חוליותיה, הגיוני רוחה, אבני החן של סגנונה, ניכרים בלשונו, בהשאלותיו, בדימויו, בשורות שיריו, לפיכך כינוהו בזמנו "נאמן הרוח", כלומר מי ששירתו משקפת באופן נאמן את רוח השיר של ישראל.

בצד ההבחנה הכללית הזו, כדאי לשים לב לנקודות הבאות:

כתב יעקב פיכמן: "הקו המוסרי הגדול בתכונת ביאליק היה בכיבוד רבותיו, בהכרת הטובה לכל מי שינק יניקה כלשהי ממעיינו.... ביצירת עצמו, בשירת עצמו הבליט את מי שקדם לו".

כתב שאול טשרניחובסקי: "בכל מלה ומלה משלו, בכל שורה ושורה שיצאה מתחת ידו אי-אפשר היה שלא להרגיש ושלא להכיר את הקשר האינטימי והעמוק עם העם ואותה 'היניקה' הגדולה והקדושה מתוך מקור המקורות - הוא ההמון העברי הגדול. ואמנם הוא היה באמת חלק מאותו הקהל העצום, עצם מעצמותיו, שנולד בעמקי שכבותיו, חונך בתוך תוכו וגודל במקדשו... היה לו לב גדול, עדין ועמוק עד כדי להרגיש ולהיות נענה לכל מגע קל שבקלים והיה לו קסם-כוחה של השפה. הקהל הגדול הרגיש זאת תיכף ומיד; הקהל הגדול הבין אותו עד מהרה - ויאהבנו".

שתי תקופות בהתפתחות ביאליק כמשורר. האחת, המשורר הלירי שרבים מיהודי מזרח אירופה הזדהו עם שיריו על ילדותו הענייה. השנייה, משורר הייסורים והתוכחה שהוכתר על ידי הציבור, אדוקים כחופשיים, לאומיים כמתבוללים, כמשורר הלאומי, עד כדי כך שאמר על עצמו: "ביאליק - לית מאן דפליג" (ביאליק - אין חולקים על דבריו). אזי זוהה בציבור כמשורר פלאי, כמשורר הצער והזעם, כמשורר-נביא.

לדוגמה, דברים מאת זלמן אפשטיין על ביאליק כמשורר יהודי וכמשורר כלל-אנושי:

דוד פרישמן, גדול המבקרים של התקופה, הסתייג מדמותו העממית של ביאליק:

כתב שלום שטרייט: "אמנם צדק פרישמן: אמן גדול, אין שני לו בתוכנו שכתב 'מתי מדבר' או 'צנח לו זלזל'. אולם אם מחמת אסטיניסותו שלל פרישמן את האופי הנבואי משירתו של ביאליק, הנה בלי סגולה זו, אמנם בנוסח הדור, לא היה נעשה משוררנו לביאליק, בצלצולו המיוחד במינו. שהרי נפשו תתעב אמנות גרידא, למרות היותו האמן בגדול ביותר אצלנו, ומבלי משים מידת-המוסר מובלעת בדמו, והיא לו בדיעבד לקו ולמשקולת. ואילו הייתי צריך להכתירו בתואר אחד הייתי מציינו בשם: המעונה הגדול. ומכאן יתד ופינה ליצירתו ברובה. אין שני לו בספרותנו, מאז ועד היום, שמנו לו ייסורים גדולים על גורל האומה, כמוהו.. ושוב צדק פרישמן: ליריקן, אולם לא ח. נ. ביאליק הפרט הוא הליריקן, אלא המיית האומה כולה מתחלחלת בשירתו, שוועת העם כולו בוטאה בטוריו הלוהטים".

להלן דברים שכתבו משוררים, עמיתיו ותלמידיו של ביאליק, על שירתו:

נחום סוקולוב: "צדקה עשה הקב"ה לישראל שנתן להם את רבי חיים נחמן ביאליק, משוררים כביאליק אינם מתהוים על ידי חינוך ולימוד, ואינם מתפתחים על ידי טיפול וטיפוח. הם מופיעים ומפיצים אור כמיטאורים, או דורות עוברים, ומקומם נפקד. כשאינם - אז אין למלא את מקומם... הרמוניית רוח הדמיון הכביר והנערץ עם תכונת חכם-חרשים של הצייר ופלס הפסל, התוכן הצרוף והמזוקק, ההשקפה הצלולה והבהירה עם השפה הרכה והחזקה, המעוגנה והמוצקה - זוהי שירתו של ביאליק".

יעקב פיכמן: "אפשר לומר שלא היה עוד משורר אשר הצליח כמוהו להבקיע בבת-אחת אל לב התקופה, להרתיע בצלצלי קולו את כל פינות העם. כל ביטוי שלו מיד נשתבץ, כאילו קלט לתוכו כוח-חיים של כל הדורות. כל ניב נחתך מיד בתוך האוויר המאובן ויזעזעהו... אין זאת כי אם הרתיע בלב הדור מה שהיה חבוי בקרבו מאז, מה שהיה צומח בקרבו מאז... היפוכו של דבר: לא הבדידות הכבידה על עולם המשורר, כי-אם דווקא הצפיפות של מעריצים, הצפיפות של מקבלי דבריו... מעיניו לא נעלמה איכותם של ההולכים עמו. הוא מזדעזע מן המחנה הקלוקל הזה, אשר סבב אותו - נזדעזע מקולות-הרמיה שבתוכו יותר מן הבגד מבחוץ."

יעקב שטיינברג: "שירי ביאליק הם כולם נטעי קרקע אחת דשנה, המחויצת כמעט מכל עבריה משאר העולם הגדול... רק ביטחון המנוחה המלווה את כל מעשי ידי ביאליק, שתואר יצירתם מלא תמיד כל צורכו, והלך הנפש העז והכבוד גם יחד, שכל שירי ביאליק רווים הם מהם, - רק שתי מידות היצירות האלה, שהן בגדר סגולות מופלאות אצל יהודים, הן הן שהעלו כעין בת-צחוק של רצון על השפתיים העבשות וחתומי הרוגז אשר לעם הישיש".

אשר ברש: "גם בטפלו בכנף שבורה על הנושא, תשמע אוזננו את התחבטות הנשר - גם כשנכווה מעוות משפטו, תמלא נפשנו מן הקול המדבר משפטים. בשעה שאינו נאמן בשלימות אינו משורר. אך לעיתים רחוקות אינו נאמן בשלימות... הוא נצר אחרון לגזע משוררים עברים במשך מאות בשנים. כמוהו ממש לא יקום עוד, כי הקרקע אשר ממנו צמח היה לחול נודד... אך ככל שליח גזע אחרון יש בו מן הסיום ומן הפתיחה כאחד. הוא אקורד אחרון ורם לניגון עתיק-ימים וגם צליל ראשון לניגון חדש על אדמת לאום".

ודברי מבקרי ספרות על ייחודיות שירתו:

פישל לחובר: "הוא אינו שר, אלא מתפרץ בשירה. יש וימים רבים הוא יושב כמשמים ופתאום - ננער דבר בממלכת הזוהר. פתח חלון או אשנב לאור גנוז ונתגלתה לפנינו תעלומה רחוקה. בכל שירתו יש מיסוד הגבורה וההתגברות: גבורת ההרגשה ושלמותה הקיצונית וההתגברות על כל מה שאין בו משלמות קיצונית זו. ההבעה הטבעית ביותר שלו היא זו של הפתוס. ואף בשירת הדומיה והדממה שלו יש מיסוד התתנערות והגבורה: התנערות מכל מה שמחוץ להרגשה זו וההרגשה - עד קצה הגבול."

יעקב רבינוביץ: "בשירתו - אין לו תיאוריות. שם אין לא נוסח ולא הלכה. שם מפכים החיים ממקורם הראשון הברוך."

שלמה צמח: "אינני יודע אם רבים הם שעמדו על כך שלגבי ביאליק העיקר אינו בנגלה ובבולט שבשירתו, באותה שיפעת הנבע של אשדות השירה הניגרים אלינו, על כל תוקף מפלם, עוצמת המונם, זרמתם וכוחם הכביר, אלא העיקר מקופל וצפון דווקא באותו רחש טמיר וזך ושקט וחבוי מעין רואים, אשר ביאליק כמה לו כל ימיו".

שירת ביאליק ביחס לספרות העולמית

כתב פינחס שיפמן: "בשירתו של ח. נ. ביאליק משתקפים החיים לא רק בגבולותיהם הלאומיים המצומצמים, אלא אף במשמעותם האנושית העולמית. מן החומר העברי הלאומי יצר המשורר תמונות המבליטות את האופי העולמי של גלגולי חיינו הלאומיים, אף מה שנדמה, לכאורה בלאומי בייחוד, אינו אלא אנושי בנוסח עברי. הצער העברי, הצרות והייסורים, התקוה והייאוש, הזעם וההתמרמרות, השאיפות והמאוויים, אינם אלא הסבל האנושי והשאיפות האנושיות ברחוב היהודי. ביצירתו של ביאליק משתקפת הטרגיות האנושית העולמית בצורה ייחודית... משורר לאומי הוא ביאליק; אולם הוא העלה את השירה הלאומית גם לספירה של הטרגיות האנושית העליונה. והוא גם מצווה לנו את החיים..."

לאחר ששירת ביאליק תורגמה ללשון רוסית, כתב עליו הסופר הרוסי מקסים גורקי:

עבורי ביאליק הוא משורר גדול, התגלמות נדירה ומושלמת של רוח עמו, הוא דומה לישעיהו, הנביא האהוב עלי ביותר, דומה לאיוב – הנשפט את האלוהים. ככל הרוסים אינני מכיר היטב את ספרותם של היהודים, אבל כיון שאני מכיר אותה, נראה לי שלא היה לעם ישראל – לכל הפחות במשך המאה התשע עשרה – משורר בעל עוצמה שכזו, יופי שכזה. ברוסית שיריו של ביאליק מאבדים, מן הסתם, חצי מכוחם, משפעת דימוייהם, אך גם מה שניתן לנו על ידי התרגום מאפשר לחוש את יפי שירתו הזועמת של ביאליק.

ברוך קורצווייל, מחשובי המפרשים של ביאליק, כתב:

ביאליק, המשתווה אשר למודרניות אמיתית שבשיריו ובמיוחד בשירתו הפרסונאלית ובשירי תוכחה, לסופרי העולם הגדולים ביותר.

יעקב רבינוביץ ראה את ביאליק כמי שלא רק פעל בכל שדות הספרות העברית המתחדשת, משירה ועד הגהה ותיקון גופנים, אלא היה מעורב למכביר ביצירתם של רבים אחרים. ביאליק עודד משוררים וסופרים וחוקרים צעירים, בשיחות בעל-פה, בתשובות למכתבים שנשלחו אליו, בעריכת ספריהם והוצאתם לאור.

ביאליק היה ממייסדי "ברית עברית עולמית" בברלין בשנת 1931. ביאליק החל בפעולות לחידוש השפה העברית עוד בישיבת וולוז'ין והתמיד בעיסוק בתחום זה כל חייו. הוא היה שותף בוועדות לחידושי מילים בתחומים כתברואה, חשמל, טכניקה ודפוס. ביצירתו חידש ביאליק מילים עבריות אשר רבות מהן נקלטו בשפה ובהן המילים מטוס, תגובה, גחלילית, שלדג, פַקָּח, קדחתני, מצלמה, מענק ופריון. כך גם המילים "יבוא" ו"יצוא", כתרגום ל-Import ו-Export, אשר מופיעות לראשונה ב"אגדת שלושה וארבעה" (פרק י"ח): ”וּפָקַחְתָּ אֶת-עֵינֶיךָ עַל סְחַר אַרְצֵנוּ, וְיָדַעְתָּ אֶת-יְצוּאוֹ וְאֶת-יְבוּאוֹ.“ הוא חידש יותר מ-300 מילים, והעניק משמעות חדשה לכ־100 מילים מן המקורות.

גם את המילה רשרוש חידש ביאליק, והיא מופיעה ביצירתו רק בסיפור "מאחורי הגדר". ביאליק חידש מילה זו עבור אחד מסיפורי גרשון שופמן והופתע מהתקבלותה בציבור:

הנה הפועל "רשרש" למשל שאני הפושע חידשתי, פשוט בדיתיו מן הלב... מה תמהתי בראותי מקץ שבועיים לצאת המחברת והנה פשט שימושה של מילה זו כמעט בכל כתבי הסופרים...

כינוס אוצר המילים הקדום היה חשוב משום שביאליק העדיף לנצל מילים קיימות מרבדים קדומים של השפה על פני המצאת מילה חדשה. ביאליק התנגד ליצירת מילים חדשות באמצעות הוספת הסיומת "יה" או "יון". כך, למשל, הציע "סוכך" ו"אספוג" במקום חידושיו של בן יהודה מטרייה וסופגנייה.

מה חָכמה היא להוסיף למילה ישנה איזו הברה נדושה, או יה או יון וחסל... כשמבקשים לחדש מילה צריך להתבונן כיצד עשו זאת הם, העברים הקדמונים. צריך ללוש את השורש מפנימו, ולא בהדבקת הברות."

אברהם אבן-שושן ויוסף סגל ערכו את הספר "קונקורדנציה לשירת ח"ן ביאליק", שיצא לאור בהוצאת קריית ספר ב-1960. בקונקורדנציה זו יכול המחפש לאתר, על פי מילה מתוך אחד משיריו, את כל השירים שלו שבהם מופיעה מילה זו.

לביאליק מייחסים פניני-לשון והברקות, למשל הגדרתו את משחק הביליארד: "עומדים שני לצים, אוחזים בעצים, מכים בביצים, והמטיב להכניס ללוך, הרי זה משובח בפסח, כשראה מצות עם מי סודה, הוא קרא לזה: "לחם צר ומים לחץ".

לביאליק שירים רבים המולחנים בזמר העברי. החל משירו הראשון "אל הציפור" והמשך בשירים כמו "ברכת עם" ("תחזקנה"), "ביום קיץ, יום חום", "ים הדממה פולט סודות", "אחרי מותי", "הכניסיני תחת כנפך" או "קומי צאי".

מלחינים הרבו לעסוק במזמורים ובפזמונות של ביאליק. נחום נרדי התאים בין היתר מנגינות בעלות אופי "ים תיכוני" לשירים כמו "בין נהר פרת ונהר חדקל" או השיר "יש לי גן", שהולחנו במיוחד עבור הזמרת ברכה צפירה. צפירה הרבתה לשלב בהופעותיה משירי ביאליק, בליווי נרדי ליד הפסנתר. פזמונות אחרים שהולחנו הם "מנהג חדש" ("מנהג חדש בא למדינה"), "שיר העבודה והמלאכה" ("מי יצילנו מרעב?"), "שבת המלכה", "תרזה יפה", "לא ביום ולא בלילה", "בין העצים הירקרקים - (אונטער די גרינינקע בוימעלעך)","לא ידע איש מי היא", ואחרים.

רבים משירי הילדים של ביאליק הולחנו גם כן, כגון "קן ציפור", "שתי בנות" (צילי וגילי), "מקהלת נוגנים" (יוסי בכינור), "פרש" (רוץ בן סוסי), "נדנדה" (נד-נד, נד-נד), "בגנת הירק" (בערוגת הגינה, מסביב לחבית), "הפרח לפרפר" (פרפר, פרפר, פרח חי), "מעבר לים", ו"לכבוד החנוכה" (אבי הדליק נרות לי).

בתקופות מאוחרות יותר שבו מלחינים ועסקו בשירי ביאליק ובפזמוניו, כשהם מלחינים (ולעיתים קרובות שבים ומלחינים פעם נוספת) שירים כמו "קומי צאי" (נעמי שמר), "בשל תפוח" (שלמה ארצי), "היא יושבה לחלון", "תאמר אהיה רב", ו"הכניסיני תחת כנפך" (מיקי גבריאלוב), "אחרי מותי" (ציפי פליישר) ו"מאחורי השער".

שיריו גם הולחנו לתחרויות זמר אחרי קום המדינה, כגון "מנהג חדש" (פסטיבל הזמר תשכ"ו) ו"תִרזה יפה" (פסטיבל הזמר תשכ"ז 1967, ו-תש"ל 1970).

בין מבצעי שיריו של ביאליק מוכרים במיוחד ביצועיה של נחמה הנדל באלבום שהוקדש לשירי ביאליק, הביצועים ל"הכניסיני תחת כנפך" של אסתר עופרים וריטה, הביצוע של אריק איינשטיין בלחן חדש של מיקי גבריאלוב והלחן של נורית הירש בביצועו של יהורם גאון.

בשנת 1967 יצא תקליט שירי ילדים של ביאליק בעיבודי ג'אז של מוני אמריליו, אלברט פיאמנטה ובני נגרי בשם "ח.נ. ביאליק - שירים ופזמונות" ובו ביצעו את השירים יהורם גאון, אופירה גלוסקא, שולה חן וליאור ייני (התקליט יצא על גבי דיסק בשנת 2006 על ידי חברת אנ.אמ.סי).

בשנת 1991 הוציא גיל אלדמע את המחרוזת זר שירי ביאליק לילדים, שכלל את תווי השירים : נד נד (נדנדה (שיר)), פרפר פרפר, קן ציפור, רוץ בן סוסי, בגינה, בערוגת הגינה, מקהלת נוגנים, גדוד העיר, אופניים, גד גדי, עלי באר, מעבר לים, שתי בנות, היש כעוללי, שיר העבודה והמלאכה, ליצירותיו של ביאליק, בהשתתפות המלחינים מנשה רבינא, יצחק אדל, נחום נרדי, דניאל סמבורסקי, ולעיבודו של גיל אלדמע.

בשנת 2008 יצא אלבום אוסף המאגד את שיריו המולחנים של ביאליק, ובו נכללו גם שירים חדשים, ביניהם "רועת הכוכבים" של נתן סלור ויסמין אבן.

בשנת 2010 הוציאה להקת "אל המשורר" אלבום הנושא את שם הלהקה ובו שירו הגנוז של ביאליק "אל המשורר". חברי הלהקה הלחינו את כל שירי האלבום וביצעו בעיבודים מודרניים שירים נוספים שלו, שלא נכנסו לאלבום.

דמותו הציבורית

עוד משלב מוקדם של דרכו האמנותית זכה ביאליק להכרה רחבה כמשורר הלאומי, ונודעה לו השפעה רבה בחיי הציבור. יצירתו נכנסה לקאנון הספרותי העברי, והיא נלמדת בבתי הספר היסודיים והתיכוניים ונחקרת באוניברסיטאות. ספרות עיונית ענפה העוסקת בה התפרסמה לאורך השנים. מספר מהדורות של מכלול יצירת ביאליק יצאו לאור, בהן "ספר היובל" שיצא לאור בשנת החמישים לחייו, ב-1923. מהדורות שיצאו לאחר מותו כוללות גם כתבים נוספים על היצירות שפורסמו בחייו - מכתבים, נאומים, רשימות שונות ויצירות גנוזות מתוך ארכיונו.

עלילת השווא על יחסו למזרחים

על דמותו הציבורית של ביאליק העיבה עוד בחייו עלילת שווא כאילו התבטא נגד הספרדים, שמקורה בעיוות אמירה של אריה לייב סמיאטיצקי. במקור, אמר סמיאטיצקי כי 'איך אפשר לשנוא את הערבים, הלא הם דומים לפרענקים', אך הציטוט המעוות, שיוחס לביאליק ולא לסמיאטיצקי, היה 'אני שונא את הערבים על שהם דומים לפרענקים'. ביאליק עצמו הזדעזע כששמע שהדברים יוחסו אליו, כפי שהעיד, למשל, יוסף צדוק[דרושה הבהרה]: "ביאליק נעמד במלוא קומתו כמאובן, וכל מלוויו נדהמו משאלתי החצופה ... ביאליק הרגיע את האנשים הנסערים, ביקשני להתקרב אליו יותר, ובקול רועד אמר לי כדברים האלה: 'שמע, בני, הדברים שהשמעת פסולים מעיקרם, ואיני יודע אם הם מופצים בזדון או כהומור-נפשע. ורק זאת אומר: אין עלילה נוראה מזו, והשם ירחם על עמו כשהם חוטאים'". כתוצאה מעלילה זו התעורר בסוף שנות ה-60 פולמוס ציבורי כאשר נכנס למחזור שטר כסף בן 10 לירות עם דיוקנו, והיא אף מצאה את ביטויה באזכורים לדמות ביאליק בכתביהם של משוררים וסופרים כגון קובי אוז, איתן נחמיאס גלס ויוסי סוכרי.

לכבוד יום הולדתו ה-60 קבעה עיריית תל אביב פרס ספרותי על שמו, פרס ביאליק, לספרות יפה ולמחשבת ישראל. רחוב ביאליק בתל אביב, שבו התגורר, נקרא על שמו עוד בחייו, וכן נקראו על שמו הרחובות בתל אביב: שדרות ח"ן (ראשי תיבות של שמותיו: חיים נחמן) ו"אלוף בצלות" על שם יצירתו "אלוף בצלות ואלוף שום".

לאחר מותו הונצח ביאליק במספר רב של אופנים. ימי ביאליק היה מפעל הנצחה שהופק בשנת פטירתו, כלל תערוכה ומופעים שחגגו את התרבות העברית המתחדשת, והתקיים בין התאריכים 16 באפריל 1935 עד 25 במאי 1935 ביריד המזרח בתל אביב.

הציבור חש לקרוא בשם המשורר חשוך הילדים את בניו ובנותיו, ובדרך זו נפוץ שם המשורר באופנים שונים בתפוצות הגולה וברחבי ארץ ישראל, ממטולה ועד חברון: חן, בת־חן, ביאליק, ביאליקה ועוד.

על שמו נקראו העיר קריית ביאליק, המושב גבעת ח"ן והיישוב השיתופי כפר ביאליק, שהוקם על ידי עולים מגרמניה בשנת מותו של ביאליק. בשנת 1935 נקראה על-שמו הוצאת הספרים "מוסד ביאליק". כן נקראו על שמו בתי ספר ורחובות ברבות מערי ישראל.

בשנת 1959, במלאת 25 שנים לפטירתו, הונפק בול דואר עם דיוקנו.

באוגוסט 1970 נכנס למחזור שטר כסף בן 10 לירות עם דיוקנו.

בשנת 1977 הופיע שירו "למתנדבים בעם" על שובל הבול "התנדבות". בשנת 1984 הופיע שיר הילדים שלו, "מעבר לים" על בול בסדרה "ספרי ילדים". בשנת 2013 הופיע שיר הילדים שלו, "רוץ בן סוסי" על בול בסדרה "מוזיקה ישראלית -שירי ילדים". בשנת 2017 נכלל בול עם מילות שירו "הכניסיני תחת כנפך" בסדרה "מוזיקה ישראלית - שירי אהבה".

כתביו של ביאליק יצאו לאור בחייו בארבע מהדורות: כינוס ראשון בוורשה ב-1901, כינוס שני בקרקוב ב-1908, כינוס שלישי בברלין ב-1923 וכינוס רביעי בתל אביב ב-1933. שתי המהדורות הראשונות כוללות רק שירים, ובמהדורה השלישית נוסף לכרך השירים כרך של סיפורים ומסות ושני כרכים של תרגומים (דון קישוט ווילהלם טל). המהדורה הרביעית (בכרך אחד) כללה את השירים, הסיפורים והמסות (ללא התרגומים).

כרך 1.אלה שירי הספר :

אל הציפור, משוט במרחקים, בתשובתי, על אילת השחר, הרהורי לילה, עיניה, נושנות, אל האגדה, על ראש הראל, ברכת עם, שירת ישראל, על סף בית-המדרש, בשדה, איגרת קטנה, בערוב היום, גמדי ליל, דמעה נאמנה, מה רב, אוי מה רב, הצור וגל, משירי הקיץ, א'-ב', מתי מדבר האחרונים, ביום קיץ יום חום, מכתב קטן לי כתבה, אכן חציר העם, על לבבכם ששמם, ילדות, מקראי ציון, בשל תפוח, אם-יש את-נפשך לדעת, תקון חצות, רזי לילה, כוכב נדח, תקות עני, אין זאת כי רבת צררתונו (משירי בר-כוכבא), משמרים לבקר, פעמי אביב, ביום סתיו, למתנדבים בעם, שירה יתומה, צפרירים, לא תמח (תר"ט, אב), שירתי, זהר, עם פתיחת החלון, העיניים הרעבות, הלילה ארבתי, רק קו שמש אחד, זריתי לרוח אנחתי, כוכבים מציצים וכבים, בית עולם, נטף נטפה הדמעה, ים הדממה פולט סודות, לא זכיתי באור מן ההפקר, משירי החורף, עם דמדומי החמה, לבדי, לאחד העם, בת ישראל, בשורה א'-ב', גבעולי אשתקד, על השחיטה, עם שמש, משירי החורף א'-ה', אחרי מותי, איך, צפרת, דבר, ואם ישאל המלאך, הכניסיני תחת כנפך, קומי צאי, הקיץ גווע, אכן גם זה מוסר אלוהים, קראו לנחשים, ידעתי בליל ערפל, על-כף ים-מות זה, הולכת את מעמי, לנתיבך הנעלם, ערבית, היה ערב הקיץ, הם מתנערים מעפר, והיה כי יאריכו הימים, לפני ארון הספרים, "חוזה לך ברח", והיה כי תמצאו, לא הראני אלוהים, מי אני ומה אני, ויהי מי-האיש, צנח לו זלזל, יהי חלקי עמכם, אחד אחד ובאין רואה, הציץ ומת, חלפה על פני, שחה נפשי, ינסר לו כלבבו, אמי זיכרונה לברכה, גם בהתערותו לעיניכם, ראיתיכם שוב בקצר ידכם.

” יתמות“

אבי, שבעה, אלמנות, פרדה.

” מזמורים ופזמונות“

למנצח על המחולות, מי יודע עיר לישטינא,בין נהר פרת ונהר חדקל, יש לי גן, תרזה יפה, מנהג חדש, לא ביום ולא בלילה, לא ידע איש מי היא, ציל צליל, פלוני יש לו, למי אבן טובה, אחת שתים, בהבטחות שוא, טוס זהבי, יש פושט למרגלית יד, תאמר אהיה רב, היא יושבה לחלון, יעקב ועשו, לבנות שפיה, המכונית, מאחורי השער, בנכר, שבת המלכה, שיר העבודה והמלאכה.

” שירות “

המתמיד, יונה החייט, מתי מדבר, בעיר ההריגה, הבריכה, מגלת האש.

כרך 2. ויהי היום - דברי אגדה.

”"מאגדות המלך דוד"“

מגלת ערפה (תוספת למגלת רות), הנער דוד, דוד הרועה, דוד והמשגע, דוד והצרעה והעכביש, דוד וישבי, דוד נעים זמירות, מות דוד, שני הפועלים אשר הרסו לראות במערה, המערה וחנית הפחה, המערה והכובסת, המלך דוד במערה.

”"מאגדות המלך שלמה"“

משפט הביצה, משפט הירושה, הנשר הלבן, האריה הלבן, שלמה המלך והדבורה, שלמה והתור המתהלל, שלשלת הדמים, מי ענד לדוכיפת ציצת נוצה? (אגדה ערבית), שלמה המלך והאדרת המעופפת (תוכחת הרוח, מחשמה מלכת הצפרדעים, בארמון-הפלאים, כיסא שלמה, חלב הלביאה, מי הגנב, עזיאל וחנה, שלמה ושלושת האחים, האשה ומשפטה עם הרוח, המלך שלמה ומלכת שבא, שלמה ובלקיס, שלמה ואשמדי, שור אבוס וארוחת ירק, אגדת שלושה וארבעה (נוסח אחד), אגדת שלושה וארבעה (נוסח שני), ספר בראשית (אגדה מדרשית), אלוף בצלות ואלוף שום (בדיחה עממית בחרוזים).

כרך 3. דברי ספרות : חבלי לשון, גלוי וכסוי בלשון, הספר העברי, צעירות או ילדות, לכנוסה של האגדה, הלכה ואגדה, משנה לעם, לכנוסה של שירת ספרד, על "חכמת ישראל", לפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, "הבחור מפאדובה", שירתנו הצעירה, מנדלי ושלשת הכרכים, יוצר הנוסח, בגבורות, ומנדלי זקן (תגים ושרטוטים), המנוח לוינסקי, לזכרו של ש. בן-ציון, האמנות הטהורה, א.ל. פסטרנק, תרבות ופוליטיקה, טעות נעימה (לצאת ה"רביבים"), המליץ, הצפירה וצבע הניר (ליובלה של ה"צפירה"), האדם וקנינו, בית יתום של אבן גבירול, שיר לא נודע למשורר משה בן יצחק.

כרך 4. מיגל דה סרוואנטס, דון קישוט איש למנשא, תרגום מקוצר ביאליק.

(ביאליק תרגם את "דון קישוט" לראשונה ב-1912 מתרגום רוסי לגרסה ערוכה ומקוצרת של הספור המקורי).

כרך 5. סיפורים: אריה בעל גוף, מאחורי הגדר, חצוצרה נתביישה, יום ששי הקצר, ספיח, רשימות כלאחר יד, מעוות לא יוכל לתקן, איש הסיפון, לממשלת המרש.

שירים: אל הציפור, למתנדבים בעם, הקיץ גווע, היא יושבה לחלון, הכניסיני תחת כנפך, לא זכיתי באור מן ההפקר, קומי צאי
פואמות: המתמיד, מתי מדבר, בעיר ההריגה, הַבְּרֵכָה
פרוזה: אריה "בעל גוף", החצוצרה נתבישה, אלוף בצלות ואלוף שום
תרגומים: דון קישוט, וילהלם טל, הדיבוק
כינוס ועריכה: ספר האגדה, שירי שלמה אבן גבירול